פתיחת התפריט הראשי


פתח כה

<תולדות הצמצום - גילוי אור נאצל>:

הצמצום הזה עשה שיראה ממנו ב"ה - האור והזיו. מה שקודם לכן - ומה שגם עתה אין הצמצום מגיע לו - אינו ניתן להיות נראה ומושג כלל. וזה האור שניתן ליראות, נקרא אור נאצל, כי הוא נראה כמו אור שנתחדש. אך באמת אינו אלא איזה בחינה מן האור הקדום, שנתמעט כחו בסוד הצמצום:

אחר שנתפרש מציאות הצמצום, צריך לפרש מה נולד מזה, וזה מן הנולד בראשונה:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, הצמצום הזה עשה וכו', לדעת שהיראות הספירות הוא תולדת הצמצום. ח"ב, וזה האור, לדעת התולדה הזאת מה היא ועניניה:

חלק א:

א. הצמצום הזה עשה שיראה ממנו ב"ה, כי הלא כבר ידעת ושמעת שהבלתי -תכלית הוא הבלתי נראה. ואמנם הדרך המוגבל שהיה כלול בא"ס, היה גם הוא בלתי נראה, מפני שליטת הבלתי -תכלית עליו, שהיה הופכו אליו. כשבא הצמצום, והסיר מן הדרך הזה הבלתי -תכלית, נשאר דרך הזה נראה:

ב. עשה שיראה ממנו ב"ה האור, ר"ל האור שאמרנו למעלה שרצה הא"ס שימצא, והיינו הראות מדות החק העליון בדרך הארה. ותבין בזה, שאין זה לבדה תולדת הצמצום, וגם לא יוצא בהכרח מן הצמצום, כנמשך מן הקודם. אלא הצמצום הוא רק שיסיר הא"ס ב"ה את בלתי -תכליותו מן המשכת הפעולה חוץ ממנו. ומן אז והלאה יהיה לפעולה חק מסודר. אלא שבהצטרף לזה רצונו ית' שהחק יראה, אז נמצא ענין זה של היראות אור. נמצא, שלא זה לבד תולדות הצמצום, ולא דבר נמשך מן הצמצום לבדו. אבל עד שלא היה הצמצום, לא היה מציאות לדבר זה. אם כן נאמר שהצמצום עשה הדבר הזה, לא לפי שהוא [סיבה] לדבר, אלא לפי שהוא סיבה למציאות:

ג. האור והזיו - ענינו מה שמזהיר מן העצם המאיר, וסובב עליו. ר"ל אין ההארה דבר בלתי מתיחס באלקות, שיורה אותו רק על צד ההסכמה ורצון, אלא דבר מתיחס ומורה עליו ביושר. וזה, כי הנה כל מה שאנו רואים באלקות - הוא הספירות, אך הספירות הם דרך אחד שרצה הרצון העליון להראות בו חוקיו, שאינו דרך עצמי אליו, אלא רצוי ממנו. אם כן אין אנו רואים מן האלקות שום דבר עצמי, אלא נרצה ממנו יתע אם כן, לא תוכל לקרוא לספירות אלקות, אלא הוראת אלקות. דרך משל, השם בכתב מורה על בעל השם, ואין באותיות השם דבר עצמי ומתיחס אל בעל השם, אלא על דרך ההסכמה ורצון מורה עליו. אין האותיות אלא הוראת בעל השם, לא חלק או שום צד ממנו, שיהיה להם שום מהות ממה שיש בו. אך הספירות קראנום אלקות, אם כן צריך שבהארה תהיה דבר מתיחס אל האלקות. אלא כן הוא האמת - הארה מתיחסת אל האלקות. ואיך מתיחסת? האלקות נסתר מן הנבראים, אך עם כל זה צריך שיהיה להם גילוי ממנו בשעה שמתגלה עליהם. הא למה זה דומה? משה רבינו ע"ה היה לו קירון אור, מי שעומד לפני משה ויבוש מלהסתכל בפניו - ישפיל עיניו למטה, אבל יראה את זיוו. כך האלקות מתגלה על הנבראים, ואינם רואים בו. ומה יראו? רק הזיו המתנוצץ ממנו, וזה הזיו הם הספירות. הזיו מתיחס אל בעליו, והוא גילוי הוד העצם הנכבד המסתתר, וזה מתגלה ממנו. ההארה ההיא, שהיא הספירות, היא זיו של א"ס ב"ה, דהיינו גילוי הודו. אם כן מתיחסים הם לא"ס ב"ה, שהוא בעל ההארה הזאת. יש להקשות, הזיו לפי שהוא מתיחס - הוא עצמי לבעל הזיו. אך "הארה" אמרנו שהיא בדרך רצון, ולא עצמית. אם כן אינה זיוו? תשובה, רצון היה שיהיו הספירות מושגות אל הנבראים באיזה דרך שיהיה. ההארה בספירות היא התמשכם בהשגה אל הנבראים. אם כן ההארה היא רצונית, ולא עצמית. וגם הרצון היה - שהתמשכות זה יהיה בדרך הארה. והיה יכול להיות בדרך אחר, כל דרך שהיה. והוא שיהיה להמשיך השגתם אל הנבראים - היה כמו הזיו המתיחס לבעליו, שנותן השגה מהם בלי ראיית עצמותם. אם כן ההארה היא רצונית, ועם כל זה היא זיו מתיחסת לבעליו, רצונית מצד צורתה, אך מתיחסת מצד ענינה. על דרך זה אמרו חכמים - ונהנים מזיו השכינה - אותה אינם רואים, אבל כבודה משיגים, שעומד עליהם:

ד. מה שקודם לכן - ומה שגם עתה אין הצמצום מגיע לו - אינו ניתן להיות נראה ומושג כלל, והיינו שזהו אותו האור שאמרנו, שהוא ההפרש שבין הספירות המצומצמות ובין כל המציאות קודם הצמצום, וכן בין א"ס ב"ה גם אחר הצמצום:

חלק ב:

א. וזה האור שניתן ליראות, נקרא אור נאצל. שזהו מה שקוראים המקובלים אור נאצל. וזה שיכולים לטעות בלשון הזה - לפרש שהספירות הם אור חדש, שהמשיך והאציל ממש הא"ס מעצמו, ועדיין הוא אלקות, כי הוא דבק בו. וזה טעות ודאי, כי המשך דבר מדבר הוא מקרה גופני. אם כן אי אפשר לומר באלקות - המשיך דבר מדבר, שהדבר הנמשך יהיה גם כן אלקות. אלא אור נאצל נקרא, מפני הטעם הכתוב כאן:

ב. כי הוא נראה כמו אור שנתחדש, ר"ל אין צריך שיהיה נאצל מחדש עצם האור, אלא שיתחדש להיות במציאות אור. וזה, כי כל מציאות שניתן לנושא, שלא היה לו מתחלה, נקרא חידוש מציאות. אך במציאות ניתן מציאות אחד, שהוא המצא אור נראה, שלא היה כן מתחלה. אם כן הוא אור מחודש המציאות. שאף על פי שהעצם הוא הראשון, מציאות האור הוא מחודש, וזה ר"ל אור נאצל:

ג. אך באמת אינו אלא איזה בחינה מן האור הקדום, שנתמעט כחו בסוד הצמצום, כי הדרך המוגבל כלול היה בא"ס ב"ה, אלא שהבלתי -תכלית היה מגדיל אותו האור לבלי גבול. הוסר ממנו הבלתי -תכלית - נשאר בכחו הקטן. אם כן אור מהא"ס ב"ה עצמו הוא, אלא שהצמצום הקטין כחו והגבילו. ענין זה במראה יראה, התאצל אור מחודש מן השורש הנעלם, שהוא א"ס ב"ה: