קל"ח פתחי חכמה/פתח ו


פתח ו

<הספירות - כוחות נראים בדרך הארה>:

כל ספירה היא מדה אחת מן המדות של א"ס ב"ה, אשר ברא בם את העולמות, ומנהג אותם. שברצותו שתהיינה נודעות, עשה שכל מדה תראה בסוד הארה אחת, שבראות אותה - מבינים המדה ההיא. ובראות תנועות ההארה ההיא - מבינים מה שנעשה בהנהגה במדה ההיא בזמן ההוא:

אחר שידענו שהספירות הם הארות, צריך עתה להבין מה הם הארות האלה:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, כל ספירה היא מדה אחת, וזה ביאור הנראה. ח"ב, שברצותו שתהיינה נודעות, וזה ביאור הראיה:

חלק א:

א. כל ספירה היא מדה, ר"ל כמו חלק מן הרצון, והיינו כח מכחותיו. המשל בזה, הגוף מחובר מכל כך איברים, והרואה אותו יראה איבריו. והנשמה - חלקיה אינם איברים, אלא כחות, כגון זכירה, דמיון, הרגש, והרואה אותה יראה כחות. כך הרואה מה שאפשר לראות ברצון העליון - יראה כחות של הרצון. כל ספירה היא מדה:

ב. אחת, ר"ל מיוחדת ונבדלת לעצמה, שזה הוא ההפרש שבין זה הדרך לדרך הכל - יכול, שפועל כל הפעולות בדרך אחת, פירוש - כי הנה כל סיבה לא תוציא כל מיני מסובב, אלא מסובב שיכול לצאת ממנה. וזה - יען אין בה כח אלא מה שיש בה, ואי אפשר לה לתת אלא מה שיש בה. על כן להיות איש אחד פועל פעולות הרבה, צריך שנבחין בו כחות הרבה שיהיו סיבות לפעולות ההם. אך הכל -יכול - אין מציירים בו שום כח מוגבל, אלא כל ענין בו כולל כל כח, על כן יכול לפעול הכל. על כן אין לפרט בו כחות רבים סבות לפעולותיו. אבל דרך הספירות הוא הדרך שרצה הא"ס ב"ה לפעול בו כפעולת בני אדם, וזה כענין - "בעשרה מאמרות נברא העולם". על כן נבחין בו לכל פעולה סיבה מיוחדת בפני עצמה:

ג. מן המדות של א"ס ב"ה, ר"ל שאין הספירה דבר משתלשל מן הא"ס ב"ה, שיהיה חוץ ממנו ושני לו, אלא הרצון הוא אחד, שבלתי -תכליותיו - לא נראה, והוא הנקרא א"ס ב"ה. והמתגלה מן הרצון הזה הוא הנקרא ספירות, אך הרצון הוא א"ס ב"ה. אם כן הספירות הם מדות, מן המדות של הא"ס ב"ה. יש להקשות, הלא אנו אומרים שהא"ס ב"ה הוא השורש, והספירות הם השתלשלות ממנו, והרי הם שניים לו, ואם כן איך נאמר בכאן שאין הספירות דבר משתלשל? תשובה, יש הפרש בין השתלשלות להשתלשלות. הספירות אינם השתלשלות חדש ששלשל מעצמו א"ס ב"ה, מה שלא היה בו מתחילה ואין בו עתה, כמו הגופים הנפרדים, שאז היו שניים ממש. אבל הם חלקים מכללות מה שיש בו, שהוא מגלה. אבל כשנבא להעריך המדרגות בהדרגה, נאמר ששורש זה עצמו שמתגלה הוא הא"ס ב"ה עצמו הבלתי מתגלה, אלא שמניח לנו מגולה מה שהוא רוצה. ולכן טרם הגלותן היו גם הם עולים בשם א"ס ב"ה, ככל שאר הכחות הכלולים ברצון עד אין תכלית. ובהגלותם לא נקראות עוד א"ס, כי הרי יש להם סוף וגבול כנ"ל, ולכן נקראות ספירות:

ד. אשר ברא בם את העולמות, ר"ל למה יתגלו אלה ולא אחרים, לפי שהם אלה שיש להם שם התחתונים, למה שמהם נבראו:

ה. ומנהג אותם, ר"ל אף על פי שכבר כלתה הבריאה, לא כלתה ההשגחה של האורות על ענפיהם, ופעולות כל הספירות תמיד כבתחילה:

חלק ב:

א. שברצותו שתהיינה נודעות - גם זה תלוי ברצון, שהכחות האלה, אף על פי שישנם, לא היה צריך שיהיה בם השגה כלל, אלא שרצה שתהיה:

ב. עשה שכל מדה תראה בסוד הארה אחת, והיינו שנקבע להם חק מראה להבין המדה, דהיינו הכח - על ידי הדמיון המתדמה, וכדלקמן:

ג. שבראות אותה מבינים המדה ההיא, זה כמ"ש הרמב"ם ז"ל (הלכות יסודי התורה פ"ז הלכה ג') שבראות הנביא מראה הנבואה, נחקק בלבו פתרונה. וצריכין אנו לזה, כי אם היתה הארה עצמית, ודאי הוא שהיה להם להבין בה הענין העצמי לה, אך כיון שאינה אלא רצונית, היה צריך עוד ענין אחר להבין הנרמז בנבואה. אלא שכך הוא הענין - שממילא מבינים מה ענין ההארה ההיא, וגם ענין בחינותיה הפרטיות. וזה:

ד. ובראות תנועות ההארה ההיא מבינים מה שנעשה בהנהגה, כי כמו שההנהגה מתחלפת לחסד או לדין או לרחמים, לפי הזמן, כך נראים תנועות בכחות לפי הזמן, ובראיה מבינים אותם:

ה. במדה ההיא בזמן ההוא, כי הפעולה פרטית לכל כח לפי הזמן. וזהו מה שרואים, כיון שרצה הרצון העליון לגלות הנהגתו לברואיו: