כל שלשים אסור לישא אשה, וכן אשה שהיא אבלה אסורה שתנשא עד לאחר שלשים, ולאחר שלשים מותרין, אפילו על אב ואם, אבל להתקשר בשידוכין ובלא סעודה מותר אפילו תוך שבעה.
מתה אשתו לא ישא אחרת עד לאחר שלשה רגלים, כדי שעל ידי שמחת הרגלים תשכח ממנו אהבת הראשונה בשעה שיהיה עם השניה, ולא ישתה בכוס זה ויתן דעתו על הראשונה, וראש השנה ויום הכפורים אינם חשובים כרגלים לענין זה, וגם שמיני עצרת אינו נחשב לרגל בפני עצמו לענין זה ואם עדיין לא קיים מצות פריה ורביה או שיש לו בנים קטנים או שאין לו מי שישמשנו אינו צריך להמתין שלש רגלים ומכל מקום נראה דיש להמתין עד לאחר שלשים ואשה שמת בעלה צריכה להמתין תשעים יום.
מי שהכין צרכי חופתו, ומת אחד מן הקרובים של החתן או של הכלה ואפילו אבי החתן ואם הכלה, בזמן הזה שיכולים גם אחרים להכין צרכי נישואין, דוחין את הנשואין עד לאחר ימי האבל.
ואפילו מתו לאחר שהעמידו את החופה, אסור לו לבעול עד לאחר שבעה ימי האבל. וכיון שעדיין לא בעל ואסור לו לבעול, אסורין להתיחד בלי שומר, ולאחר שבעה ימי האבל בועל בעילת מצוה ונוהג שבעה ימי משתה.
אבל אם לאחר שבעל, מת קרובו של החתן או של הכלה, כבר חלו עליהם ימי המשתה והמה להם כמו רגל שאין אבלות נוהג בהם, ועוד קלים יותר שמותרין בגהוץ ותספורת, ואין אסורין אלא בדברים שבצינעא, ולאחר שבעה ימי משתה אז מתחילין שבעה ימי אבלות, וגם שלשים אינו מונה אלא מימי האבלות ואילך (ואף על גב דרגל עולה למנין שלשים כדלקמן סימן רי"ט סעיף ז', שבעת ימי המשתה אינן עולין כיון שמותר בתספורת).
