קטטה (אורי ניסן גנסין)

מאת אורי ניסן גנסין

---

אצל אותם הקרונות הפּשוטים, הארוכים ומכוסים קמח, שהיו ניצבים תדיר לבטלה בטבּורה של אותה הכיכר המרוּוָחה והמיוּתמה שבצד השוֹסיי הכרסני, הנטוש במקצת כלפּי חמה של אביב, אותם, שסוסיהם המדולדלים והקטנים היו נראים מרחוק כתפוּסים בחלומות קוֹפאים וניצבים ככתוּבים בתמונה שבקיר, אלא שהיו מצליפים לפרקים בזנבותיהם הנרפּים, מחמת הזבובים הטרחנים שאָפפו אותם,
 – אצל אותם הקרונות הרחוקים הוּטל פתאום נחשול גדול של קולות רבים וחזקים, שפרצו יחד בצחוק אדיר ומצלצל, וכיכר זוֹ, המיוּתמה במקצת, שהיתה תמיד זרוּעה אניצי חציר שנפזר ואחוּזה בתרדמה נרפה, חרדה פתאום בקדחת, וחלָלָה הקוֹפא היכה גלים צוהלים וצלוּלים:
– הוֹ-הוֹ-הוֹ-הוֹ!
בחוטי הברזל הנמוכים, שהיו נמשכים בצדו של אותו השוֹסיי הרחב למן הכלוֹנס האחד ובזיכיו הלבנים ועד לכלוֹנס השני ובזיכיו הלבנים, ישבה להקת דרוֹרים שאננות וחלפה כלפּי הזוהר; ולהקה זו נבהלה פתאום ונתלשה ממקומה בבת אחת, אגב רשרוש קוֹדח שבחרדה:
– פררר...
ופרחו והתחילו רוחצות בלהג רב וסוֹבבות בתכלת האורה והשליווה, שתחת השמים הגדולים, הרומזים בחיבּה. פּררר – הניחו! חייכם, הניחו לבריות המקומחות והשואנות הללו שמתחת! הניחו ויהיו אלו מטפּלים להם בשורות החנויות הגוּצוֹת והנדכאות, שבטפח הזה הנידח. ויהיו להם ארמונות הדוכס הנטושים ופרדסם הגזוז תחת יוֹפי ופסגת המסגד הנוֹצצת ונטויית הצוואר הנוֹאל תהי להם תחת שיא. פּררר – באמונה, כלום כדאים הם כל אלה בנשימה אחת קלילה וחופשית שבתכלת זו הצחה והגדולה ושבאופקה הרחוק וההוגה חלומות נשׂגבים?
– פּררר...
ולמטה היתה המולה שוֹקקה והשטח חרד ויִימָלֵא קולות פתאום, יוֹלי אילם, נַטָל אחד צהוב וחרום, שאינו מדבר ברוּר היה, כפי הנראה, גם הוא במדברים והיה מוּטל בקרונו ומתלהב בשאגה משונה קצת – באיזו שאגה צהבהבה, שבסוֹפה היא מחודדה:
כל מַדווי מִטְרַים לבטנוֹ של זה! אַה? חוֹ-חוֹ-חוֹ משַח נא, משחהו שם, אתה – כלב סוּמא! חו!
וחבריו הנטלים האחרים רגשו בקרונותיהם וקולות היו להם כפטישים:
– חוֹ! תיפּח רוחו של אותו תרנגול.
– חוֹ-חוֹ! הרי זה כלב סומא! אַה?
– חוֹ-חוֹ-חוֹ! פּחָה בו! פּחה הלאָה, אפרוֹח!
– כַּסה, אח טוב!
– כשם שאני יהודי, הוֹ-הוֹ!
ופתאום התחיל שוב אותו נחשול מצוות שבתחילה והקולות אבדו מִיד.
 – הוֹ-הוֹ-הוֹ-הוֹ!
אותו יום היה במקצת יומא דפגרא לנוצרים והדלתות שבחנויוֹת היו סגורות למחצה ולשליש. בקרוב התחילו חנוונים יוצאים ומציצים מחרכּים. באּטליז המרוחק קצת היה בתחילה קרדום חוֹבט רכּות וארוכות ופתאוֹם חדל. הנה נקשה זגוגית בלשכת הנוֹטאריוּס שבדיוֹטה השנייה ואשנב נפתח לרווחה: ואותה פרוֹזדוֹרנית שמנה, שב"אכסניה הצנטראלית" השחה ומרובת החלונות, זו שיצאה כששמלתה מופשלת וקיבּורותיה חשופות והיתה מדקדקת בשפיכת קיתונה הגדול, שתשפּכנוּ דווקא אל הבצה הקמה, שהשחירה לנוכח הפּרוזדור המט, ניצבה והתחילה בכמיהה נרפה שבנפש סוקרת אותה הכנופיה שאצל הקרונות הרחוקים. היה שקט מסביב והכיכר היתה שוב קופאה וחמת הבוקר יישנתה קצת ובחצר האַפּוֹתיקה הסמוכה היה פּרוֹחוֹר, אותו בחור אדמוֹני, המשרת שם רכּב, מנַקה, כנראה, את הסוסים ומזמר פסוקי תהילים בנחת ובקול משונה שבדיאַקוֹנוֹס. אצל הקרונות הארוּכים ששם חשדו האוזניים אותה המוּלה מצלצלת ואינה רגילה , היו סוּסים מדולדלים ניצבים, כאילו לא היה בהם רוח חיים, ובני אדם בריאים ומקומחים היו שטוחים בדומייה בקרונותיהם ואחד קצר וכתפני היה ניצב בסינורו המקוּמח אצל סוסו, כששוֹטוֹ תחת שחיוֹ, והיה מקשר לו צרוֹר של שחת בסנטרוֹ. היתה דממה שליווה ובשטח הכחוֹל שלראשם היתה ציפּור דרוֹר אחת רוחצת יחידה והיתה יורדת ויורדת בשלווה גמורה וירדה וישבה בחוּטי הברזל שמאצל. ההיה זה משגה? אם לא היה זה חלום, שחלמו האוזניים הכוֹאבות מחמת ייסוּרים גרויים שבשתיקה זו קופאה? ותרנגול התחיל קורא וקרא יחידי מאצל הנהר הרחוק.
ואולם לבותיהם של בני אדם נטרדו והללו קשה לכובשם בבת אחת. אותו נחשול הוּטל בקרבם, ואפילו אם לא היה באמת אלא חלום, היו הם מטילים אחר במקומו. משגה, אתם אומרים? לאו, רוצים הייתם כנראה, באמת, שחיי האדם יהיו נבובים משום אינטרס ומשולים כאבק פורח זה, יהודים רחמנים? ומה שוב יכולים פיקחים שבכם להמציא? חלום?... חלום שבנפש, הנחנקת מחמת אותה קהות מזוהמה שבבטלה וחולמת איזו גאולה שהיא? אבל הללו אינם אלא דברים שבפילוסופיה נוּגה של מי שבטלנותו אומנוּתוֹ. לאו. האוזניים הקשיבו צחוק – במטותא, מה פירושו של אותו צחוק? האלוהים טובים הם והקולות אדירים היו – מה טיבם של אותם הקולות האדירים, אַה? ובני אדם התחילו מגיחים מחוֹריהם הסגורים ונאחזים בקש. בקרוב התחילו מוציאים ספסלים שבורים. ארגזים שנתרוקנו טולטלו ודפקו בהמיה וחנוונים נראו יושבים ליד חנויותיהם ומצפּים. אל מה היו הללו מצפּים?
ותא חזי : אלוהים טובים הם ולא באותה מידה של בני אדם טובים, אחד מאותה כנוּפיה שבקרונות, קוֹפּי בֶּנדיט אפרוחַ, נַטָּל גבוה ובריא, שכתפוִ האחת יורדת לו הרבה והוא פוֹזל במקצת בראִייתו, התרומם פתאום במקצת מקרונו והשוֹט שבידו נתחב באוויר ונשאר תלוי כלפי גיסו הקצר והכתפני, חיים לֶמי יתום, זה שהיה ניצב ומטפּל אצל סוסו, אותו יתום גופו, שהיה בורח תמיד מאשתוֹ הגוצה והחוֹלנית קצת, הדוֹמה לאחיה הגבוה והבריא בזה, שכתפה האחת יורדת לה והיא פוזלת הרבה יותר ממנו בראִייתה, וזו היתה באה אצל הרב והיתה בוכה שם בקול גבר ומדברת דברים שאינם ברורים והיתה נוֹטלת הימנו מכתב וגוֹרפת את חוטמה והולכת לסטאַרוֹדובּ ומחזירה אותו מבית הקרקס שֶׁבְשָׁם הביתה. יתוֹם זה נשא אותה לו לפני שמונה שנים ויותר לאשה, קצת מחמת אהבה, אותה אהבה של יתוֹם גלמוּד, ששיננו לו אותם הסיפּוּרים השווים פרוטה, שהיה קורא לצמאונו באַשפּתוֹת שבאורווֹת בית הקרקס הנוֹדד, ששם היה משמש בבחרוּתוֹ ימים רבים משרת, וקצת מפני שהקרקס והנדידה כבר יצאו מאַפּוֹ וקוֹפי בֶּנדיט זה הגבוה והבריא חבט לו אָז בכתפו בחיבּה ופזל אליו וקרא:
– ציית לי, אָח טוב! הלא לא "ילוד" אתה. את ה"ברוּד" וקרונו, שאתה רואה, הרי אתה מקבל. טפּרר! טפּר-טפּר! אַל תמהר! כרים וכסתוֹת יש. סאמוֹבאר זה כרסני גם הוא שלה – אֵי, ברקיקה, אח! לגימה ניקח ואנשים אחים נהיה – מה לנו הרבה? חֵי נפשי, אַה?
ורק כשהיה ניצב בליל קרח אחד בהיר תחת החוּפָּה וידו האחת היתה בחיקוֹ והשושבינים הביאו אליו את הכלה בנבל וחליל, ראה בה באותה גוּצה שלוֹ, שכשהיא בוֹכה, הרי טיפּה אחת יורדת ונשארת תלויה לה בחוטמה בקצהו ושם הרי זו חרדה ורומזת לו, ככוכב זה שבשיפּולי אותם השמים הכחולים. ומשהתחילו מקריאים לו את ה"ברכה", היה מגמגם ונתקל בכל מלה ומלה וישראל רחמנים מתקנים לו בציבור; ולא שבה אליו רוחו כל אותו לילה, אלא משניגש גיסו הגבוה וישב אליו וחיבק אותו, כשהוא כבר מבוסם למדי ופיטפט בנדודי ראש נרפים:
– ממ... ממ... וכיוצא בזה... התבינה? אנשים אחים – וכדומה... ואת הנבֵלה הזו שיחה אל תַרבה... אל תרבה!... הלוִא לא "ילוד" אתה – וכיוצא בזה...
ופתאום קם והיכה באגרופו ובלבו ונהם אגב בכייה:
אלַי פנה! התבינה? אלַי! ואני – את שיניה אַקהה! את שיניה! כשם שאתה רוֹאני חיים! מם... מם... ניקח נא לגימה, אח – ו...כיוצא בזה!
אותו אפרוח היה יושב למחצה בקרונו והיה, כנראה דורש : התחילו קארטוזים מקומחים מתרוממים לאט לאט גם בקרונות האחרים. לפרקים היה אחד צוִהל וחדל ויש ששוֹט היה יוצא ונתחב גם הוא באוויר כלפּי זה של אפרוח התחוב מכבר וקולות היו נלחמים. חה. תיפּח רוחם של הללו... קמצו להם נשותיהם היום בפולים, כנראה, ובפת קיבר, שהם מדברים שם כמצֵרות הללו – הי! בני אדם ַנַטָלים מדברים...
ורבי ישראל ליב חרוֹסת, חנווני אחד מהאמידים וסוחר במיני תרגימא, קם והתחיל מטייל-לאִטוֹ, בתחילה אצל חנותו, זו שמתחת ללשכתוֹ של הנוֹטאריוּס, ולאט לאט התחיל מתרחק ומתרחק הימנה, כשכפּיו מגלגלות לו שלא בזריזות יתירה פּאפּירוֹסה – הוא והסורדוט השחור שלוֹ ואותה מטפּחת אדומה שבצווארוֹ תמיד והקארטוז הקרח שלראשו. כשהיה בקצה השוֹסיי באלכסונו שמנגד, ניצב פתאום והתחיל מרטיב בלשונו בכוונה יתירה את קצה ניירה המיותר של אותה פּאפּירוֹסה שגילגל. ראה אותו משוּרת החנויות המרוחקה שמנגד רבי מרדכי בּר שצ'אַוויל, חנווני אחר כתפני ומהודר, סוחר בקמח אמיד, שזקנו מגוּדל וחוֹטמוֹ אדום ויש לו פטמה שחורה ומצמיחה נימה בצדוֹ, וקם גם הוא ונפרד מחנותו בגניחה רמה ומשולשת קצת, אָה... הוא אומר – רבי ישראל ליב... בטובתו, ימחול נא, רבי ישראל ליב... מה שיש ברצונו להגיד לו – במטותא... הנה לאחר הצהריים יפתחו מסתמא את דלתות בית התחנה והוא רוצה לפדוֹת היום את הוואַגוֹנים שלוֹ – אפשר ישיג אצלו הלוואָה קטנה... מחר יחזירנה לו – הַא? הנטלים הללו – מה אלו שוֹאנים היום? ראה אותם והתחיל אחד מפהק בקול בפינה שלישית וקם לשם טיול סתם ומאחורי המסגד שבקצה הכיכר התחילה משחירה תמונה אחרת ובקרוב לבשה הכיכר המיושנה צורה דומה לזו של תמונת תחיית-המתים, שאדם רואה בחלומו כשהוא ילד, ותמונות התחילו נדוֹת בה גבוהות וקצרות וכפופות וישרות – התחילו נדות בנחת, היו נדות בודדות ובצוותא חדא והיו גונחות ומפהקות ומדברות אפילו.
בינתיים נתהווה שינוּי קל גם באותה כנוּפיה. נמצאו הקרונות ריקים ואנשים היו אצלם מקומחים ושאינם מקומחים והיו ניצבים צפופים.
אותו אפרוח היה גם הוא ניצב והיה דורש בקול; אבל הוא לא היה יחידי. דיברו רבים ודיברו בהמוּלה רוגשת ובצחוק מצלצל והכנופיה הלכה וגדלה, היתום היה קוֹדר והוא התלהב:
– חיות! קאלקוטים שגדלו פרא!
קריאה זו היה זוכר מימות הקרקס ואותם הסיפּוּרים השווים פרוטה והיה מתגדר בה תמיד, וביחוּד, כשהיתה רוחו קוֹדרת.
– כלום מה אמרתי, מה, כלום? אמרתי כי חמוֹרים אתם כולכם! כולכם. כשם שאני יהודי! הי! מה חייכם, מה? הלא נדמיתם כבהמות, נדמיתם, כבני אדם פראים, כאַזיאַטים, תיפח רוּחכם הסרוחה! מה? זָלוֹל וסָבוֹא ונחוֹר ו... ו... שתוק – אתה, חָרום! הי! בני אדם – גם אלו בני אדם! הייתם מימיכם ב"לוזיון"? ב"תריאַטר" ראיתם? חמוֹרים! אַזיאטים! הי! לחיות אתכם יחד! לחיות אתכם יחד – הרי זה גיהינום! כשם שאני יהודי, גיהינום! כלום אפשר לחיות אתכם יחד? טפוּ!
–אי-הי-י! – נכנסו פתאום הדברים לחוטמוֹ של אחד מהכנופיה וההמולה התחילה רוגשת ורוגשת. לא התאַפּקו והתחילו משתתפים גם אלו שבאו לראות – שאפילו לראות לא באו. קוֹפּי בנדיט היה שותק ופניו הלוֹהטים קפאו מחמת טמטוּם תוֹהה ובני אדם טובים היו לוחשים לוֹ באוזניו וחפצים בטובתו. פתאום נתחב, כנראה, איזה טריז במוחו הנרפה והוא התנפּל כחיה זו על גיסוֹ וקולו התחיל מצלצל ברמה:
אַהאַ-א? הרי מה שאתה רוצה, אַנטיכריסט שלא נימוֹל? שוב ארחי פרחי? סטארוֹדוֹבּ מושכת כבר?
ובחירוּק שיניים:
– שתהא שותק, שופטני! היי! הלא... הלא הוּדק תוּדק אצלי פה כ...כינה זו – טפוּ!
 הכנופיה נשתתקה והתחילה נצפּפת יותר ויותר. דומה היה , כאילו בני אדם כבשו את רוחם. אותו יתום התחיל בתחילה שוב בסגנונו הקודר:
– חיה! קאלקוט אפריקני! מה אתה רוצה ממני, מה? כלום...
אבל לגמור לא הספיק. בקצה הרחוב המפולש שמנגד היה ניצב משה קצב, יהודי אדמוני וצוחק תמיד, שכלפּי חמה מבהיקים תמיד שיניו הלבנות וסינורו המזוהם גם יחד. זה נתלש פתאום ממקומו בקריאה מצלצלת ומלאה הדים קשים, שהיו דוֹמים בצלצולם לאותם הקולות הצלולים והאיתנים, היוצאים מתחת קורנסו הגדול של הנפּח:
– אַהאַ? כַּסה, אפרוח! אותו בחור יפה התחיל שוב? כַּסה כשם שאני יהודי! הה-הה-הה!
והיתום פסק. פניו מלאו פתאום דם ומיד חָוורו והוא הוֹשיט את כתפוֹ כלפי גיסו והתחיל מַתריס בחוּצפה:
– ואם אפילו לסטארוֹדובּ – הרי מה? נוּ – לסטארודובּ, נוּ? רוצה אני – ואני בורח לסטארוֹדובּ! נוּ? הרי מה?
פרצה פתאום אנחה כבדה אחת, שהיתה כבוּשה בחָזות, והכנוּפיה שאפה רוח. מִיד רגשו שוב אותם הקולות והמולתם היתה גדֵלה וגדֵלה:
– הוּ-אוּ-הוּ-הוּ-הוּ... מגיפה שכזו! אשה וילדים! חוצפה! הוּ-הוּ-הוּ-הוּ...
יוּלי אילם יצא בפנים לוֹהטים ומזוהמים ושאגת קצפוֹ החדה נקבה את האוזניים:
אַנטיכריסט שכּמוֹת זה! את הטוּט וטרוֹנוֹ, טוֹפּי! את הסוס וקרונו, כשם שאני יהודי – ותיפּח רוּחם של אבות אבותיו של זה! הי!
אי בזה צילצל פטישו של משה קצב:
– אַריסטאנט שכּמוֹתוֹ!
 ואחר בא... *** במקור שתי מלים מטושטשות כאן.
– משחהו שם, את האַריסטאַנט! משח!
ופתאום גברה ההמולה ופרצה, כמים האדירים הללו, שפרצו סכר:
– משח! משח! אפרוח! אפרוח, תחב! לקק אותה צורה, טריפה! פחה בו! פחה! פחה-הוּ-הוּ-הוּ!
וראשים התחילו נודדים רווחים. פתאום נאנח באחד הקרונות נֶסר ששברוהו ומטבּורה של הכנופיה פרצה תמונה אחת קצרה וכתפנית, כשראשה הגזוז מגולה ופניה, שזקנם מגולח, חיוורים ופאתה האחת נוזלת דם וחזה סינורה תלוי לה ויורד, והיא התחילה מרקדת ונישאת בצווחה פראית לפניה, כשהיא מצליפה בשוֹט שבידה ימינה ושמאלה ונוהמת ושוֹאגת:
– קאלקוטים, שהקדחת בראשיכם! חיות! זָלוֹל... וסָבוֹא... ונָחוֹר... חיות!
בתחילה נפלה דממה בחבוּרה שנדהמה קצת. יוֹלי, שניגש לפני זה בקצפו אצל אותו סוּס רתום, שצרורו היה תלוּי לוֹ בסנטרו, ונטלוֹ במושכותיו, נשאר שוֹטוֹ שהרים תלויּ לו בגבו ורגלו האחת, שהציג כבר בזיזו של אחד האופנים, נשארה מחוּברה למקומה ופניו הלוהטים קפאו בזוהמתם; ונשימתוֹ של אותו אפרוח, שהיה ניצב לוהט ופיו הגדול פתוח, היתה רוגשת וזרמה, כזו של סוס שנלאה. אבל פתאום גנח אותו קצב מטבוּרוֹ וקרא:
– הי! חיות? לַווי יֶהוֹ!
והכנופיה חרדה. שוב נדדו ראשים רווחים. אנשים בני צוּרה התחילו מסתלקים כלפּי צדדים ובאלו, שהיו שטופים בתיגרה, נפלה מהמה קטנה. אפרוח הגדול סגר את פּיו ונתלש ראשונה ממקומו בצווחה חנוּקה, וכשידיו אוחזות באותו נסר רחב וגדול באוויר, היה דומה מרחוק לאותו משה שבתמונות הזולות, כשהוא שובר את הלוחות, ומגפיו המסומרות התחילו נוקשות בכבדוּת באבני השוֹסיי. גנח שנית גם משה קצב והתנפּל אחריו כשקרדומו בידו וחבוּרת הנטלים האחרים התנודדה והתחילה נישאת גם היא וההמולה התחילה. בתחילה נקבה שאגתוֹ של יוֹלי את האוזניים:
– נוֹ-וֹ, נבלה!
אבל שאגה זו בטלה באותם הקולות הכבירים, שהיו רוגשים ומצלצלים בחלל הכיכר שאָבד את גבוליו:
– לָווי! הוֹ-הוֹ! לווי! דלוֹק, אפרוֹח! לסטארוֹדוּבּ, ימח שמוֹ? אַנטיכריסט שכמוֹתו! אשה וילדים, שהקדחת בכרכשתו! לווי! הוֹ-הוֹ! הצג רגל, אפרוח! לווי! לווי!
ופתאום התחיל קרונו של הבורח מרקד בשוֹסיי ומחריש את האוזניים בשאגת ברזל הוֹמה ויוֹלי היה ניצב בו בפישוק רגליים איתנות והיה מצליפוֹ לאותו סוס מדולדל בגבו, וזה היה מכרכר בכלונסאותיו שלא לפי כוחו, והוא היה שוֹאג צהובות ומרקדות באותה מהומת פתאום והיה נוֹהם כחיה זו:
– את הטוּט וטרוֹנוֹ, תיפּח רוחו! האַ-א? מטוּמד שכזה! נוֹ-וֹ, נבילה! נקניקים שבטריפה? הא-א, ימח טמוֹ!
ובקול כחלילים:
– ואטה וילדים ימותו? ימותו, אַה? נוֹ-וֹ, נבילה טרוּחה!
וסוּפת פרצים באה וכבשתה לאותה כיכר מרוּוחה ונטוּשה, זו, שהיתה תמיד מיותמה במקצת וזרועה אניצי חציר שנפזר ואחוזה בתרדמה נרפה. באו תמרות אבק וניצבו פתאום כנד, ובאבק ריפרפו תמונות יהודים דחופים, ומאצל האיטליז רדפו כלבים ונבחו במהומה, ונשים קראו בחצרות, ונקשו אי בזה חלונות שנפתחו, ויוֹלי וקרונו שאנו והחרישו את האוזניים ודלת כבדה חָרקה ודפקה מאצל הפּוֹסטה, באה סוּפת פרצים וכבשה את הכיכר.
אבל משאָבד יוֹלי וקרונו ותמרות האבק התחילו מתרבצות לאט לאט ויהודים נמצאו משחירים כנופיות כנופיות ואצל החלונות ניצבו צפופות נשים וכנופיית פקידים נצברה אצל הפּוֹסטה וקרחתו של הנוֹטאריוּס הבהיקה מחלונו שבדיוֹטה השנייה, לא נשאר אפילו זכר כל שהוא לאותה סוּפה. היתה דממה, ואותם הכלבים, שנבחו בתחילה, אָבדו, וצווחה לא היתה, ובקצה אותו רחוב, הרחק מטבוּרוֹ של הכיכר שֶשָמם, נישאה בהטיות נפתלות ומשונות כנופיה שחורה של בני אדם, ששכחו, כנראה, את כוונתם והיו שותקים: היתום הכתפני בראש, ושוֹטוֹ בידו שנכפפה, ושני לו אפרוח הגבוה, והלוחות בידיו הקפואות, ואחריו כנופיית הנטלים האחרים, שהיו חצי קוֹמתם נטוּי לפניהם ורגליהם רצות כבדות ומדודות וכל כוונתם היתה, כנראה, רק שלא יקלקלו את הסדר. אותה תהלוּכה היתה מרחוק מוזרה קצת, ואלו מהצוֹפים, שמזלם גרם ולא באו בסוד אותה מהומה בתחילת ברייתה, היו ניצבים והיו תוֹהים בלב תמים ומחפּש פתרונים: ריצה משונה זו, שבני אדם מגודלים אלו התקינו להם פתאום להנאתם, כנראה, או שלא להנאתם, איזו תכלית יש בה? אבל גם אלו, שהיו יכולים, לכאורה, לפתוֹר אותו דבר בהנָאה רווּיה זו שבפיכוּח הנפש, שלבם הציחֵה כָמַה לה כל כך, גם אלו היו משתדלים שלא יהיו מרגישים במשיכות הידיים התכופות ובדחיפוֹת שבצד, שהיו מקבלים מאת חבריהם שלא באו בסוד, והיו מתביישים להתוודוֹת לפניהם, שגם אצלם בטלו פתאום איזה תחוּמים, שהיו לכאורה, ברורים להם למדי, והיו שותקים ומביטים אל אותה כנופיה השוֹתקה והנישאת, בכדי שלא יהיו מביטים בפני חבריהם אלו. היתה, כנראה, אותה כיכר מיותמה מרוּוחה יותר מדי, בכדי שאותה כנופיה קטנה תכבשנה, וגגות החנויות הגוצות, שהיו מכוסים אבק, התחילו פתאום קובלים: שוממים, שוממים החיים אצלנו, בני אדם טובים...
אצל האַפּוֹתיקה שהיתה מַלבינה גוצה ויהירה בקצה אותה רחוב, כשראתה הכנופיה מרחוק את כותנתוֹ האדומה של פּרוֹחוֹר, שהיה ניצב בגילוי ראש מסורק במרפסת המוגבהת קצת אשר לפרוזדור ופסוקי התהילים שלוֹ בפיו, נזכרו, כנראה, פתאום בתכלית האמיתית שבאותה ריצה ומשה קצב צילצל פרא:
– פּרוֹחוֹר, לַווי, פּרוֹחוֹר!
ופּרוֹחוֹר חרד, ככלב זה, שהצייד קרא לו: "פְלִי!", וחדל מפסוקיו. בטיסה אחת ניצב בסוֹרג של המרפּסת והתנפּל למטה ישר כלפי הבוֹרח, זה נטה פתאום הצדה, וכחתול זה התפּתל וחזר שוב אל הכיכר בצד רודפיו, שלא הספּיקו לחזור אחריו בשל אותו פּרוֹחוֹר גופא, שנתקל בקפיצתו, ובכדי שלא יפּול, נמצא מרקד שלא ברצונו ברחוב, כשקומתו נטוּיה לפניו ורגליו פשוקות ונזרקות אחת אחת באוויר. לאחרונה מצא זה את שיווי המשקל שלוֹ, אבל אָז היה כבר אצל המסגד שבצד השני של הרחוב, והוא פלט קללה שאינה הגונה והתחיל צוחק בקול וחזר לפסוקיו השליווים, והכנופיה נמצאו פניה מהופכות שוב כלפּי השוּק ושוב התחילה רצה בשתיקה ובאותו סדר שהיה. ורק אצל חנוּתו של אותו מרדכי בּר שצ'אוויל, שהיתה מפולשה ודלתה השנית יצאָה אל הרחוב, אשר בו ישב הרב, ניצב פתאום אותו יתום. וכשראה את בנו החולני של אותו מרדכי בּר, שהיה יושב אצל הפתח ושתי כפּיו מונחות במקלו אצל חזוֹ והוא נוהם ונוֹשם, אִיים לו משום מה באגרופו הקשה:
– פגירה שהִקְדַחְתָ באותה אם ארוּרה! הלא הכפּרה תהא – מה? טפוּ!
אִיים ואָבד באותה חנות גופה והכנופיה נבהלה אחריו.
וניכר היה, כיצד נשמה הכיכר לרווחה. שוליא אחד מזוהם, שהיה אוחז אימום בידו השחורה, קרא אל אחד החלונות הנמוכים:
– אל הרב! כשם שאני יהודי – אל הרב, מנדיל!
וילדים התחילו רצים ונשים היו צוחקות ויהודים שוחחו ושרקו בשׂפתותיהם. מרדכי בּר החנווני נמצא פתאום ניצב אצל כנופיית הפּקידים שבפּוֹסטה ומספר להם את המוֹצאוֹת. ישראל ליב חברו היה מדבר בהֶ"הֶ ובזנאַיֶטיֶה-לי את הנוֹטאריוּס שלוֹ, שהוציא את ראשו הקרח מהדיוֹטה השנייה. אצל "האכסניה הצֶנטרַלית" היתה הפרוזדורנית השמנה צוֹהלת ומספּרת בהרחבה את האורחים שיצאו, וכשווֹיאז'וֹר אחד, שפניו היו נסוכים שינה ובלסתותיו האדימו כתמים, היה מתגנב תכופות מאחריה וצובט לה בחלקת צווארה הגלוּיה, היתה מרימה קול צריחה חדה וגומרת כבושות קצת:
- אוי, צרותי הגדולות... פּאנַי רוֹסילקרוֹיט!
ואצל חנותו המפולשה של שצ'אוויל היה ניצב אותו בחור חוֹלני והיה חיוור והיה נרגש ושפתיו היו חרדות והוא היה גונח וקוֹבל באוזני הקהל שמסביבו ואותו קהל היה נשמט ופוחת ואוֹבד באותה חנות גופא ויוצא מפּתחה השני של אותו רחוב, שהתחיל הומה מצחוֹק שבנשים וממשובת ילדים יחפים ושאינם יחפים. בית הרב היה פתוח לרווחה ובחלונותיו היו תלויות והיו משחירות, כמחנות הזבובים הללו, כנופיות כנופיות של ילדים ואנשים מגודלים, ובני אדם היו ניצבים צפופים בחדר האוכלים הגדול ובפרוזדור הצר וזנבם השחור והגדול יוצא והוֹמה ברחוב. בבית דיברוּ הכול בבת אחת ודיברו אלה, שהציצו בחלונות, וההמולה היתה גדולה, ואשה אחת גוּצה ופוֹזלת בראִייתה היתה ניצבת ליד הקנפּיי האדומה ואוחזת בשתי ילדות מדולדלות ונבהלות והיתה מתייפּחת בקול גבר פולח וגורפת את חוטמה מחמת בכייה ומדברת בשאגה דברים שאי אפשר להבינם, והרב, שיצא מחדרו המיוחד וספרוֹ הגדול בידו ומשקפיו בחוטמוֹ, היה ניצב אצל כיסאו הגדול ומקשיב בקושי רב לשאגתו של אותו אפרוח:
– הי! פתאום, שהשדים יבינו לראשו המסואב! אדם שוכב אתמול בלילה בריא ושלם – הרי, רבי, הרי זו מספּרת, שהקדחת בבטנו!
חיים לֶמי ניצב חיוור ונדחק אל הקיר, וקילוּח הדם שבלחיו האחת נתייבש, ולראשו היה חבוש איזה קארטוז מקומט של משי, שמצאו בשבילו בבית הרב. הוא היה שותק ופניו החיוורים היו דומים לפני אדם, שזה רק ניתקו לוֹ חבלי איזה חלום זר וקשה והוא תוֹהה ומחפּש את נפשו. הרב, שנשאר ניצב וידו האחת אוחזת בספרו שלא נסגר כולו, דיבר איזו דברים, כנראה, ושאל איזו שאלות: אבל הוא לא הקשיב כלום. אפרוח היה ניצב בקירוב מקום והיה מספג בשרווּלוֹ המזוהם את מצחוֹ הצר והמזוהם שכמוֹת אותו שרווּל גופא. כנראה, גמר. ופתאום להטו פניו של אותו יתום והוא יצא מפּינתו ופילס לוֹ נתיב וניגש בבטחה אל הרב וקרא:
– רבי! לאו... רבי! אני שואל... את זה אני שואל... למשל, רבי.... כשאני נשאתי לי אשה – הרי... הרי אני הגבר? אַה? אני הגבר? לאו, אני?
הוא נשתתק קצת והביט אל פּני הרב; וכשראָם, שהם מוסברים לו, חָבט באגרופו בכוח ובשולחן:
– וכשאני, תיפּח רוּחה של זו, אומר: פּוֹלים – הרי חייבים שיהיו פולים! לאו, רבי? חייבים שיהיו פולים, אני אומר!
אבל פתאום נשתתק ופניו חוורו שוב. שוב התחילה המוּלה מסביבו. הרב ישב והיה צוחק וכתפיו היו נמשכות לפרקים מחמת ריתחה שהתחילה. האשה דיברה מה שדיברה ואי אפשר היה להבינה ואפרוח הגבוה התחיל שוב צוֹוח והקהל שמסביב התרגש. מהרחוב באה צריחתוֹ החדה של יוֹלי, שהיה מתקרב רגלי ומגרד במגפיו המסומרים את האדמה הנוקשה וחיים לֶמי הוריד את ראשו והתחיל שוב נדחק אל הקיר ותוֹהה, כנראה. פתאום התחילה אותה אשה שוב שוֹאגת וחיים לֶמי הביט אליה וראה את פּניה הפּוֹזלים והנה הם נוֹבלים והם מקומטים, כמַטלית ישנה של גַלוֹש המוטלת באַשפּה, ובקצה חוטמה שתפח היתה תלויה וחרדה אותה טיפּה, והוא לא התאַפּק והתנפּל אליה בנהימה:
– הביתה, נבילה! מיד!
אחת הילדוֹת הנבהלות התחילה בוכה ומסביב התגלגל צחוק אדיר והיתה שוּב מהוּמה. אותה אשה נבהלה ופניה נבלו יותר וידה סוֹככה את ראשה שנפל, וחיים לֶמי ירק פתאום:
– טפוּ!
ובפרצו אל הדלת הפתוחה, נהם:
 – הניחו, חיות!
הניצבים נדהמו והתחילו נפנים לצדדים. בפרוזדור חפצו אפילו לחסוֹם בפניו את דרכוֹ; אבל הוא גנח ואחד נפל שם וקללה רוחשת בפיו. רק בהיותו ברחוב ניצב וקרא כלפּי החלונות:
– אַת! נבילה! הי, תאמרו שם לנבילה שלי, שתחזור מיד הביתה. מיד! הרי אני רוצה לאכול!
וגמר בנהימה:
– חיות הבר! קאלקוטים שגדלו פרא! מֶרְדֶר, תיפּח רוּחכם הסרוחה – טפוּ!
ואחרי הצהריים, כשנפתחו דלתות בית התחנה וחבוּרת הנטלים היו נוהגים בקרונותיהם ששאגו את שני הוואגוֹנים של שצ'אוויל שֶפָּדָם, היה חיים לֶמי ניצב, בהאיצוֹ מרחוֹק בסוסו הנרפה, ומצית את הפּאפּירוסה שלוֹ בזו של גיסו, שהיה גם הוא מזרז מרחוק בצליפות שבשוֹט את סוסו שלוֹ. וכשראה אפרוח בסינורו של זה, שחזו תלוי ויורד לו, כמו שהיה בבוקר, נהם:
– אותה נבילה, שהקדחת בבטנה! כלום היתה חולה לתפּור את זה בכדי שלא יהא תלוּי ומתלבט?
והוא ינק בכוח מהפּאפּירוֹסה שלו, בכדי שילַבּנה יותר, והושיטה חזרה לגיסו אגב הטלת רוֹק שברתיחה:
–צְרְק!
אבל חיים לֶמי היה אוחז בכפּוֹ הגסה של גיסוֹ והיה כובש וכובש את קצה הפּאפּירוסה שלוֹ באִשה הקרה של זו שבפי גיסו וקרא אגב יניקה תכופה:
– לתפוֹר? אילו, לפחות, נתנה לי לאכול... הנשים הללו – יום כִיפּוּר התקינה לי היום בבית!
ואפרוח ניתר לאחוֹר, כאילו הכישוֹ פתאום נחש, וצווארוֹ תפח ואדם:
– מה-ה? "מלאכות" שכאלו הרי זו מתקינה? שוטה – את שיניה הקהה!
ובכוֹננוֹ את פניו בפוזלים כלפּי גיסוֹ, שכבר הצית את הפּאפּירוֹסה שלוֹ והשתדל ללבוֹתה ביניקה, נטלו בכתפו מחמת חיבה ותיקנוֹ בהנהגה טובה. הוא היה מבטיחו והיכה באגרופו כלפי לבו:
– ציית לי, אָח טוב – ותראה! בלי שום "מַחזקות" – טול והקהה את שיניה! הי! אחת ושתיים – והקהה את שיניה! צדק נוֹ-נוֹ, מנוּול – הי, ניצב! אה, זוהי תרוּ-פה! צרְק!

טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה (הקישור המקורי).