קובץ יסודות וחקירות/שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדים
הגדרה
עריכהשני פסוקים שמלמדים אותו דין - אי אפשר ללמוד מהם למקומות אחרים.
החולק על דין זה הוא רבי יהודה שסובר ששני כתובים הבאים כאחד כן מלמדים (סנהדרין סז:), ורק שלושה אינם מלמדים (קידושין לה.).
מקור וטעם
עריכהטעמו הוא שמידת מה מצינו כל כך מוכרחת, שאם היתה קיימת בדין זה התורה לא היתה צריכה לכופלו (בירורי המידות ו-א-ב).
טעמו של רבי יהודה שכן מלמדים הוא שהפסוק השני בא מטעם איזו פירכא כל דהו שלא נודעה לנו (בירורי המידות ו-א-ג), או שהפרשה נשנית בשביל דבר שנתחדש בה (בירורי המידות ז-ב-ד), או שמילתא דאתיא בבניין אב טרח וכתב לה קרא (ספר כריתות ה-א-א).
במהותו נחלקו הראשונים: לתוס' הפסוק השני הוא מיעוט, לרש"י אינו מיעוט אלא שא"א ללמוד מהם (בירורי המידות ג-ג-יא). אך בשלושה כתובים הבאים כאחד – אפילו רש"י מודה שהם מיעוט (בירורי המידות ג-ג-יא).
פרטי הדין
עריכהדין זהה – שני כתובים הוא דווקא כשכל אחד מהם מלמד דין שונה, ואפשר ללומדם זה מזה. אך כששניהם מלמדים אותו דין ממש – לא נחשב שני כתובים הבאים כאחד (בירורי המידות ט-א-ז).
בגזירה שווה, גם בה שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדים (בירורי המידות ג-ג-יא).
כאשר התורה כללה את שני הדינים יחד, כגון הארורים שכלולים יחד בזה שכתוב בסופם "אמן" – חידש הירושלמי (סוטה ז-ד [לא.]) שנחשבים ככתוב אחד ומלמדים. אך בבבלי לא נמצא כלל זה.