קובץ יסודות וחקירות/שוכר

הגדרה

קניית קרקע או מטלטלין לזמן מסויים עבור תשלום.
בערך זה נדון בדיני שכירות – בין בקרקעות (שבהן אין דיני שמירה אלא רק קניית הקרקע והתשלום עליה) ובין במטלטלין (שבהם יש גם דיני שמירה חיובי גניבה ואבידה וכו'). לדיני שמירה על מטלטלין בכלל ע"ע שומרים.
לדוגמא, המשכיר בית לחבירו לשנה (בבא מציעא קב. במשנה).

מקור וטעם

במהות השכירות, האם שכירות היא כהקנאת הנכס, ישנן ארבע סוגיות שונות:
א) האם שכירות קניא.
ב) האם שכירות היא קניין פירות.
ג) האם שכירות כמכירה ליומיה.
ד) האם דין שכירות כלול בדין מכירה.
ואע"פ שהן דומות זו לזו חילקנו אותן לשלושה קטעים נפרדים, כיוון שבמפרשים דנו בכל אחת מהן בנפרד:
האם שכירות קניא – דנה בזה הגמרא (פסחים ו.) והסיקה ששכירות לא קניא, ולכן אסור לישראל להשכיר בית לגוי לדור בו, מפני שהגוי יכניס לתוכו עבודה זרה, ונחשב עדיין כביתו של המשכיר (אך לגבי זה שהמשכיר והשוכר לא יכולים לחזור בהם – פשיטא שהשכירות קונה, ובזה הגמרא אפילו לא הסתפקה (ברכת אברהם פסחים ו. סי' "שכירות לא קניא")).
בביאור השאלה האם שכירות קניא כתב הברכת אברהם (שם) שלרוב הראשונים תלויה במחלוקת האם קניין פירות כקניין הגוף (שלפי זה שכירות קניא) או לא כקניין הגוף (ושכירות לא קניא) (שו"ת המיוחס לרשב"א רמג, רמב"ן בקונטרס אחרון לכתובות, רא"ה בריטב"א בשיטה מקובצת בבא מציעא קג., דן בזה הברכת אברהם שם אות א). ולתוס' לא תלויה במחלוקת זו אלא בשאלה האם השוכר קנה את הבית לעניין ההשתמשות (ושכירות קניא), או שקנה רק את השימוש בבית (ושכירות לא קניא) (תוס' בבא בתרא נ. ד"ה המוכר, דן בזה הברכת אברהם שם אות ג. ובסוף אות א רצה לבאר בדעת התוס' שתלוי בשאלה האם שכירות היא קניין פירות קלוש שאינו כקניין הגוף (וקניא) או שעבוד להשתמש בשל חבירו (ולא קניא), ובאות ב שם דחה זאת) .
האם שכירות היא קניין פירות – יש אומרים שנחלקו הראשונים האם שכירות כקניין פירות: הרמב"ן (בשו"ת המיוחסות לרשב"א) סובר שדינה כקניין פירות, ולרבי יוחנן (שקניין פירות כקניין הגוף) גם שכירות היא כקניין הגוף, והתוס' סוברים שאפילו לרבי יוחנן, שכירות לאו כקניין הגוף (קובץ הערות נג-א בתחילתו).
לשיטת התוס', טעם החילוק הוא שלוקח לזמן משתמש בשלו, שגוף הדבר שלו לעניין ההשתמשות, אך שוכר משתמש בשל המשכיר, שגוף החפץ אינו שלו אפילו לעניין ההשתמשות, אלא שיש לו שעבוד על המשכיר להשתמש בשלו. מטעם זה בשכירות אינה לשכירות אלא לבסוף, אך בקניין לזמן מתחייב לשלם מייד בשעת הקניין (קובץ הערות נג-א) .
האם שכירות היא כמכירה ליומיה – יש בזה שלוש שיטות במפרשים:
א) היא מכירה ליומיה לגמרי, דהיינו שקנוי לשוכר (מחנה אפרים זכייה מהפקר ט בתחילתו), והיא כמכירה על תנאי שיחזירנה השוכר בסוף ימי השכירות (רש"ש בבא מציעא לה: ד"ה במשנה, והוסיף ששומר חינם ושומר שכר אינם כמכירה ליומיה).
ב) היא מכירה ליומיה אך השוכר לא נקרא בעלים (ואינו יכול להקדישו), אלא שהשוכר והמשכיר נקראים שותפין (מהר"ץ חיות בבא מציעא נו: על תד"ה והאי, בדעת שו"ת הרא"ש א וטור חו"מ רס).
ג) אינה מכירה ליומיה (מהר"ץ חיות שם בדעת תוס').
האם דין שכירות כלול בדין מכירה – כתבו האחרונים ששכירות אינה כלולה בדין מכירה, ולכן, למשל, הגמרא הסתפקה האם יש אונאה בשכירות אע"פ שבמכירה פשוט שיש אונאה (קונטרסי שיעורים בבא מציעא כ-ז, ומביא שכך כתב גם שער משפט קצח).

פרטי הדין

ברשות הנכס נחלקו הראשונים האם הוא נחשב ברשות המשכיר, ונפק"מ האם הוא יכול להקדישו: לדעת הסמ"ג נחשב שאינו ברשות המשכיר, כגזילה ואבידה (קהילות יעקב נדרים כז-א ד"ה ונראה דהסמ"ג), ואינה כנכסים משועבדים (שנחשבים ברשות הלווה) כי שכירות היא כהקנאת קניין פירות (שם ד"ה והנה פשיטא) . אך לדעת הר"ן הנכס המושכר כן ברשות המשכיר כי גוף הנכס ברשותו, שהרי יחזור אליו כשיגיע הזמן, ורק הפירות אינן ברשותו, ואינו כגזילה ואבידה (שאינן ברשותו) שבהם גם גוף הנכס לא ברשותו (שם ד"ה ונראה דפשיטא).
משכיר שבאמצע השכירות מוכר או משכיר את הנכס לאחר שיכלה זמן השכירות – נסתפקו הפוסקים האם יועיל לזה קניין חזקה, כיוון שבינתיים הנכס קנוי לשוכר הראשון, וכן נסתפקו האם תועיל החזקה במקרה שהשוכר הראשון מרשה זאת (משנה למלך מכירה א-ח, וכתב שנחלקו בזה הפוסקים).
גר ששכר ומת בתוך זמן השכירות, הסתפק המחנה אפרים (זכייה מהפקר ט) האם כיוון ששכירות כמכירה ליומיה , א"כ דינם כנכסי גר שמת ויכול כל אדם לקנותם עד סוף זמן השכירות, או שכיוון שיש לשוכר רק קניין פירות – כשמת פקע שעבודו וממילא המשכיר זכה בו. והסיק שאי אפשר לזכות בהם אלא חוזרים למשכיר (וכן כתב קובץ שיעורים ח"ב טו באמצעו).
הסתלקות משכירות, דהיינו שהשוכר אמר בתוך ימי השכירות "איני רוצה בה ומסתלק עצמי ממנה" (כמחילה) – לריב"ש ההסתלקות לא מועילה (ריב"ש תקי, וכן הביאו הקצוה"ח שטז-ג וסובר כמותו), וביאר את סברתו המחנה אפרים (שכירות ט) שהוא משום שיש לשוכר קניין בגוף הנכס לפירות, וממילא לא מועלה בו מחילה. אך דעת המחנה אפרים עצמו (שם) שכיוון שגוף הבית של המשכיר כן תועיל הסתלקות.
מי שפרע (מקללים את מי שחוזר בו מקניין) יש גם בשכירות מטלטלין בכסף (דברי גאונים קה-א ד"ה ועי').
משכנתא דינה כשכירות, שהרי קנויה למלווה לאכילת פירות (קהילות יעקב נדרים כז-א ד"ה ונראה דפשיטא).
שכירות מקום החפץ מועילה בתורת משיכה. כגון שהחפץ היה בחצר המוכר, והקונה שכר ממנו את החצר, כיוון שכעת החפץ ברשות הקונה – נחשב שמשך את החפץ, וקנאו (תוס' בבא בתרא עו ד"ה ספינה).
אגב – השוכר קרקע יכול לקנות עימה מטלטלין בקניין אגב (שו"ע חו"מ קיג-ב). אמנם ספר המקנה ((ר' אליעזר זוסמאן סופר) א-ג) הבין בדעת המהרי"ט (חו"מ סוף פג) שלא יכול לקנות כך, וטעמו, שהטפל (המטלטלין) לא יהיה עדיף מהעיקר (הקרקע).
מתה מחמת מלאכה פטור (וכן בשואל), שיכול לומר לו לאו לאוקמא בכילתא (דהיינו בתוך כילה) שאילתה (בבא מציעא צו: ורש"י ד"ה בכילתא). ובטעם לזה חקרו בין שלושה צדדים (מחנה אפרים שאלה ופיקדון ד):
א) משום שהמשאיל פשע שלא בדק (רמב"ן וריטב"א המובאים במחנה אפרים שם).
ב) משום שהמשאיל ידע שאפשר שתכחיש במלאכה והתירה לזה (נימוק"י המובא שם).
ג) משום שאיגלאי מילתא שהיא שאלה בטעות, שלא היתה ראויה למלאכה (מחנה אפרים עצמו שם).
פועל – נחלקו הפוסקים האם רק קבלן הוא שומר שכר (סמ"ע חו"מ שו-א), או שלדידן ששוכר כשומר שכר, אין חילוק בין קבלן לשכיר ושניהם שומרי שכר (ש"ך חו"מ שו-א).
לא תחמוד – החומד דבר שמושכר לחבירו – נחלקו הפוסקים אם עובר בלא תחמוד (שדי חמד ח"ג ל-קל (ד"ה וחידש) עמוד 333).
מזוזה – לגבי חיוב שוכר במזוזה ע"ע מזוזה בסעיף "השוכר".

קניין השכירות

שכירות קרקע נקנית כקנייני קרקע – בכסף שטר וחזקה (בבא קמא עט.), וכן בסיטומתא (ש"ך חו"מ רא-א). ורש"י כתב שנקנית גם במסירת מפתח (פסחים ד. ד"ה מסירת), ותוס' חלקו עליו (שם ד"ה אם). חליפין בקניינים החוזרים לבעלים – נחלקו בזה הראשונים:
א) תוס' כתבו ששכירות שאלה ומתנה על מנת להחזיר אינם נקנים בחליפין (תוס' ערכין כט: ד"ה ולא, ובקידושין כז. ד"ה ומקומו כתבו בלשון "שמא" שכירות לא נקנית בחליפין).
ב) הרא"ש סובר שכן מועיל (לגבי שאלה – בבא מציעא פ"א סוף סי' לא, ע"פ הבנת הטור חו"מ סוף קצה).
ג) מהטור משמע שבשאלה יש מחלוקת אך בשכירות לכו"ע מועיל (חו"מ סוף קצה). והב"י תמה מדוע חילק ביניהם (חו"מ קצה-ט).
והנתיה"מ (קצה-יח) הוסיף שהמחלוקת דווקא בקרקע, אך מטלטלין, כיוון שנפחתים הם כמכירה, ונקנים בחליפין.
קניין כסף לשכירות מטלטלין – נחלקו הפוסקים האם יועיל כדבר תורה שמעות קונות מטלטלין, שהרי בשכירות לא שייך הטעם לתקנת חכמים שמטלטלין לא נקנים בכסף שמא יאמר לו נשרפו חיטיך בעלייה (אור שמח מכירה ג-ג ד"ה והנה הפוסקים).
משיכה לשכירות מטלטלין – הסתפק האור שמח האם תועיל מדאורייתא. שיש צד לומר שמשיכה תועיל בזה מדאורייתא משום שלא שייך בזה כסף (שהרי שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף), וא"כ יהיה דינה כמתנת מטלטלין שנקנית במשיכה מדאורייתא משום שלא שייך בה כסף (אור שמח מכירה ג-ג ד"ה והנה הפוסקים).

התשלומין

בתשלומי השכירות נחלקו הראשונים האם הם על הקניין שקנה את זכות השימוש בחפץ, כמו בתשלומי מכר, או על ההשתמשות עצמה (קובץ הערות נג-ג תלה זאת במחלוקת ראשונים, וכן חקר בזה חידושי ר' שמואל בבא מציעא עמוד קמד).
בזמן תשלומי השכירות נחלקו בגמרא האם ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף או שאינה לשכירות אלא לבסוף. אולם חידש הקונטרס הספיקות שכל זה נאמר רק על שכירות פועל (כלומר שכיר שעובד אצלו), אך בשכירות קרקע ומטלטלין לכו"ע מתחייב מייד בתחילתה את כל התשלום, מפני ששכירות ליומיה ממכר הוא , וחייב מייד כמו שהקונה חייב לשלם מייד בזמן הקנייה, דמה לי שקנאן לחלוטין או שקנאן לזמן (קונטרס הספיקות ז-ה ד"ה איברא). אמנם שאר האחרונים הביאו את הדין שאין שכירות משתלמת אלא לבסוף לגבי שכירות קרקע ומטלטלין (מחנה אפרים שכירות ב ואור שמח מכירה ג-ג ד"ה והנה הפוסקים).
שוכר שהחפץ נגנב או אבד לו, אע"פ שמשלם לבעלים על החפץ, חייב לשלם לו גם על השכירות על הזמן שהשתמש בו (מנחת חינוך נט-א [טז]).
שוכר שנתעכב באונס מלהשיב את החפץ בזמן, נחלקו הפוסקים האם חייב לשלם על הזמן הזה (רמ"א חו"מ רצב-טו) או שפטור משום שהוא גרמא (שו"ת חוות יאיר קנא ומהרש"ל, דן במחלוקתם קצוה"ח שי-א).
חזקה אין אדם פורע תוך זמנו אומרים גם בשכירות (רמ"א חו"מ עח-א).

ערכים קרובים

ערכים קרובים: פיקדון, שואל, שומרחינם, שומרשכר, שומרים, שילם ולא רצה להישבע, שכיר (פועל המקבל את שכרו ע"פ זמן המלאכה).