קובץ יסודות וחקירות/פדיון הקדש

הגדרה

אדם משלם כסף להקדש ופודה תמורתו את הנכס.

מקור וטעם

במהותו חקר הקובץ הערות (נד-יב), האם הפדייה היא על הקניין (הממונות), והקדושה נפקעת ממילא, או שהפדיון עצמו הוא על הקדושה.

בקניינים שונים

משיכה לא מועילה בהקדש כדי לפדות חפץ, כי כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא (תוס' עירובין פא: ד"ה דבר).

פרטי הדין

פדה הקדש ביותר משוויו – כל דמי הפדיון נתפסים, גם אם הם שווים יותר מההקדש. ובטעם לזה ביאר הירושלמי שאדם מצוי להיות מרבה בהקדש (מעשר שני ד-ב [כב:]), דהיינו שדרכו של אדם להוסיף ולכן אינו הקדש טעות (פני משה על הירושלמי סנהדרין א-ב [ו:] ד"ה אמר רבי יוחנן הקדש שפדייו), והוא מועיל מדין אמירתו לגבוה (מנחת חינוך כב-א [יא]). אך פדיון מעשר שני שפדאו על יותר משוויו – תופס רק את שוויו (ירושלמי מעשר שני ד-ב [כב:], רמב"ם מעשר שני ה-ו), וכן בפדיון פטר חמור אם פדאו בשווה כסף ביותר משוויו של החמור – אין צריך לתת לכהן אלא רק את שוויו (מנחת חינוך כב-א [יא]).

הקונה

לפדות הקדש שיצא להפקר, מוכח מתוס' (פסחים כט. ד"ה בדין) שא"א (קובץ שיעורים פסחים קלב).
===חילול ===חילול הקדש, הגר"ח מבריסק אמר שצריך דיני קניין, שהרי מהפסוק "ונתן הכסף וקם לו" לומדים את קניין כסף במטלטלין (ורק לגבי חילול מעשר שני סובר שאין צריך מעשה קניין), והקובץ שיעורים כתב שאין צריך (ח"ב כ-ג,ה). יש חילוק מהותי בין פדיון לחילול, שהפדיון מתיר את הקודש וממילא הדמים נתפסים וחילול הוא להיפך, שהחילול תופס את הדמים וע"י זה הקודש ניתר ממילא (קובץ ביאורים בכורות ב, קובץ שמועות חולין ה).
אם חילל הקדש על פחות משוויו מחולל. ונחלקו המפרשים האם מותר לעשות זאת לכתחילה: תוס' כתבו שאסור (בבא מציעא נז. ד"ה ומר), אך פסקי התוס' חידשו שמותר לחללו אפילו לכתחילה (חולין תחילת פרק ראשית הגז, דן בזה לקח טוב ה ד"ה ומר).

ערכים קרובים

ערכים קרובים: הקדש, פטר חמור.