קובץ יסודות וחקירות/ספיקא דרבנן

הגדרה

ספק בדין דרבנן, מקילים בו (הוזכר בברכות כה. ובעוד מקומות רבים, בסוגיא זו האריך קונטרסי שיעורים קידושין כד).
לדוגמא, ספק האם יש מי רגליים – מותר להתפלל שם (ברכות כה.).
נקרא גם ספק דבריהם להקל (בחילוק בין שני השמות הללו דן הקונטרסי שיעורים קידושין כד-א).
החולק על דין זה הוא רבי מאיר בירושלמי (פסחים א-ח [ח.], אך לא נמצא בבבלי), שמחמיר בספיקא דרבנן כבספיקא דאורייתא.

מקור וטעם

מקורו מסברא.
טעמו תלוי במחלוקת הראשונים הגדולה במקור חיוב קיום מצוות דרבנן:
א) לרמב"ן שדיני דרבנן אינם מדאורייתא, זו סברא שבזה אין צריך להחמיר, שאינו חמור כמו ספיקא דאורייתא (שב שמעתתא א-סוף כג, שערי יושר א-ג ד"ה ונראה).
אך לשיטת הרמב"ם שגם דינים מדרבנן מועילים מדאורייתא מלא תסור ("לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (דברים יז-יא)), התחבטו האחרונים מדוע מקילים בספקם:
ב) בספיקות חכמים לא גזרו (זוהר הרקיע, מובא בשב שמעתתא שם).
ג) לעבור על ספק לא נחשב סירוב לדבריהם, ש"תסור" הוא רק כשיודע בוודאי שאסרו וממרה את דבריהם (המבי"ט בקריית ספר, הובא בדברי סופרים א-מה, שערי יושר שם).
ד) המידות לחקר ההלכה (א-לב) תירץ שאע"פ שמהספק יוצא דין דאורייתא של "לא תסור", כיוון שמקור הספק הוא מדרבנן – האם הם גזרו – דנים אותו לקולא בלי להתחשב בתולדתו. והוכיח מכמה מקומות ששיטת הרמב"ם לפסוק ע"פ מקור השאלה ולא ע"פ תולדתה .
הטעם שלא אומרים בו כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ונחמיר בו כספיקא דאורייתא, הוא משום שלא אומרים כל דתקון בדין שגם אם היה דאורייתא היה אסור רק מחמת הספק (מכתם לדוד (ר' דוד בן יעקב פארדו) יו"ד טו, הובא בשדי חמד ח"ג כ-קמ עמוד 233, בשליש האחרון).
לגבי ודאותו תלה זאת הגר"א וסרמן במחלוקת הנ"ל בטעמו: לדעה שחכמים כלל לא גזרו בספיקות (דעה ב לעיל) א"כ הוא מותר מדין ודאי (דברי סופרים א-מג). אך לשיטת הרמב"ן שדיני דרבנן פחות חמורים (דעה א לעיל) וכן לדעה ש"לא תסור" נאמר רק בממרה את דבריהם (דעה ג לעיל) – אין הכרח לחדש שמותר מדין ודאי, אלא מדין ספק (דברי סופרים א-מה, ובאות מד שם הביא לכך כמה נפק"מ. אך בקובץ ביאורים (שב שמעתתא יג ד"ה ואין השני) נקט בפשטות שהוא דין ספק ואין האיסור מתהפך להיתר, אלא שמותר לסמוך על הצד שבאמת מותר. וכן דן בשאלה זו – האם הוא ודאי או ספק – בקונטרסי שיעורים קידושין כד).

פרטי הדין

כשאין טרחה או הפסד נחלקו האם יש להחמיר גם בספיקא דרבנן: הפני יהושע כתב שצריך להחמיר (ומעין זה כתב המשנה למלך בכורות ד-א (ד"ה והנני) שאסור להכניס עצמו לכתחילה לספיקא דרבנן), והקונטרסי שיעורים (קידושין כד-ד ד"ה ויגעתי, והביא את הפני יהושע) תלה זאת במחלוקת ראשונים.
בספק האם בכלל נעשה המעשה המתירו חידש המשנה למלך (בכורות ד-א ד"ה וראיתי) שלא מקילים בספיקא דרבנן, אלא מקילים רק במקרה שיודעים שנעשה המעשה המתירו אלא שאין יודעים אם נעשה כדינו (בזמן המתירו ובשיעור המתירו).
ספיקא דאורייתא שנתגלגל לדרבנן דינו כספיקא דאורייתא. למשל, איסור תורה חשוב שנתערב אחד בשניים, וא"כ בטל מדאורייתא אך אסור מדרבנן. והתעורר בו ספק אולי הוא בכלל מותר – אין דנים אותו כספיקא דרבנן ולקולא אלא כספיקא דאורייתא ולחומרא (ערוך השולחן יו"ד קי-קז).
דין דרבנן שיש לו עיקר מן התורה נחשב כדרבנן לעניין זה, ומקילים בספקו (משנה למלך בכורות ד-א ד"ה והנני).
תרי קולי דסתרי אהדדי לא מקילים כמותם (שער המלך מקוואות כלל ד (לו. בדפיו)).
ספק תקנת הנביאים הוא כספיקא דרבנן ומקילים בו (ערוך השולחן יו"ד קי-קה כתב שכך נראה לו וכך נראית לו דעת הרמב"ן).
בין השמשות באיסורי דרבנן, כגון עירוב תחומין לדעה שהוא דרבנן, או ספירת העומר בזמן הזה – תוס' כתבו שמקילים אפילו לכתחילה (תוס' מנחות סו. תחילת ד"ה זכר), והמגיד משנה כתב שלכתחילה יש להחמיר (מגיד משנה עירובין ו-יג באמצעו).

חוזק

בסעיף זה נדון בחוזקה של ההכרעה במקרה שהכרעה אחרת סותרת אותה .
חזקה דמעיקרא להחמיר דרבנן – החיי אדם מחמיר שהחזקה עדיפה (וכן בש"ך יו"ד קי כללי ספק ספיקא כ), אך יש פוסקים שמקילים (משנה ברורה עו-כה. במחלוקת זו דן בהגהות ר' יוסף חנינא ליפא מייזליש עירובין לה: (מודפס בסוף המסכת)).
ספק טומאה ברשות היחיד – ספיקא דרבנן עדיף ממנו, ולכן בטומאה דרבנן מקילים (קונטרסי שיעורים כד-א ד"ה ולא).
אין ספק מוציא מידי ודאי, נחלקו הראשונים האם הוא נאמר גם בדיני דרבנן, ומחמירים (רמב"ם חמץ ומצה ב-ח), או שמקילים בו כשאר ספיקא דרבנן (ר"י בתוס' פסחים ט. ד"ה כדי).
בספק ספיקא להחמיר בדרבנן נחלקו המפרשים האם גם בזה מקילים (דברי סופרים א-מג בדעת הרמב"ם) או שמחמירים (גליון מהרש"א תחילת קיצור כללי ספק ספיקא לש"ך יו"ד קי).
ובצירוף חזקת היתר מותר (שם).
כל שאר ההכרעות עדיפות מספיקא דרבנן ודינו לא נאמר בהן.

כללים

בסעיף זה נדון האם ההכרעה תועיל במקרים (כללים) שמבטלים חלק מההכרעות.
בדבר שיש לו מתירין, כלומר שיש אפשרות להתירו בלי להיכנס לספק, מפורש בגמרא שאסור. ובגדר איסורו ביאר הצל"ח (פסחים יז: בסופו אות קח ד"ה ומתוך וד"ה ולפי) שהיש לו מתירין עושהו כספיקא דאורייתא, ולכן אסור. והיפה עיניים (ביצה י:) חידש שנחלקו בזה התלמודים, ולירושלמי מותר.
ובדבר שיש לו מתירין בספיקא דרבנן שיש בו חזקת היתר חידש הצל"ח (פסחים יז: בסופו אות קח ד"ה ומתוך וד"ה ולפי) שמותר. וביאר שכל מה שמחמירים בספק דרבנן ביש לו מתירין הוא משום שהיש לו מתירין עושהו כספיקא דאורייתא, אך כשמצטרפת חזקת היתר, גם לאחר שהיש לו מתירין עושהו כספיקא דאורייתא – עדיין נשארת החזקה, ומותר.
בספק שאפשר לבררו, המשנה למלך אוסר (בכורות ד-א ד"ה והנני), ואם אפשר לבררו רק ע"י טורח, היא מחלוקת הפוסקים (דרכי תשובה קי-שעד).
בספיקא דדינא – כשאינו ספק במציאות אלא מחלוקת הפוסקים, גם בזה מקילים בספיקא דרבנן (משנה ברורה קס-מז).
בספיקא דדינא בדבר שיש לו מתירין – מותר, והיש לו מתירין לא אוסר (אלא רק בספק במציאות) (פרי חדש, הובא ברעק"א ברכות ב. ד"ה שם וממאי (בסופו)).
חיסרון ידיעה לא נחשב ספק, ולכן אין אומרים בו ספיקא דרבנן לקולא אלא מחמירים בו (תורת הבית דיני כתמים כא. בדפיו בסופו).

ערכים קרובים

ערכים קרובים: חוזק ההכרעות (דנו שם בכללים שמסבירים מדוע הכרעה אחת עדיפה עלחברתה, וכן הבאנו שם את סדר כל ההכרעות מהחזקה אל החלשה), ספיקא דאורייתא, ספיקות (יסודות הכללים של הספיקות והכרעותיהם, ושם ביארנו את החילוקים בין סברא וגזיה"כ, בירור והנהגה, ודאי וספק), ספק ברכות.