קובץ יסודות וחקירות/נידוי

הגדרה

העובר על עבירות מסויימות, מנדים אותו ומתרחקים ממנו ונוהג כאבל (הסוגיא במועד קטן טז.).

מקור וטעם

במקורו נחלקו הראשונים אם הוא מדאורייתא (תוס' רמב"ן וריטב"א) או מדרבנן (תוס' המובאים בריטב"א, רי"ף רמב"ם ורא"ש). ונפק"מ לספק (שדי חמד ח"ד נ-כו עמוד 356, ושם הביא את כל הראשונים הנ"ל).
בגדרו נחלקו הראשונים האם הוא ככפייה בשוטים (מרדכי ריש המדיר: כל מקום שאין כופים בשוטים אין מנדים, הובא ברמ"א אה"ע קנד-כא), או שהוא ככפייה בדברים (רא"ש יבמות סד. סי' יא בשליש הראשון).

פרטי הדין

חרם – גם בו נחלקו אם הוא דאורייתא או דרבנן. דבר אליהו כתב שזו אותה מחלוקת כמחלוקת במקור לנידוי , אך השדי חמד חילק שגם למ"ד שחרם דאורייתא אפשר שנידוי דרבנן (שדי חמד ח"ד נ-כו בסופו עמוד 356, והביא שם גם את הדבר אליהו).
אין אדם משים עצמו רשע – נחלקו הראשונים האם בעונשים, כגון בנידוי, אדם משים עצמו רשע ומענישים אותו (ברכי יוסף חו"מ לד-לג).
התראה – מעיקר הדין נידוי אין צריך התראה (שדי חמד ח"ד נ-כב ד"ה נידוי עמוד 351), אך נהגו לנדות רק לאחר התראה (ש"ך יו"ד שלד-ב).

איסורים שונים

בסעיף זה נדון באיסורים שעליהם מנדים.
האיסורים שמנדים עליהם הם עשרים וארבעה (רמב"ם תלמוד תורה ו-יד).
איסורי דרבנן – הר"ן חילק שעל איסור שעיקרו מדרבנן מנדים, אך על איסור שעיקרו מדאורייתא אין מנדים. והכסף משנה חילק שהעובר על איסור דרבנן אין מנדים אותו, אך המפקפק או מזלזל בדבריהם כן מנדים אותו (ש"ך יו"ד שלד-ע).
מי שנתחייב שבועה דרבנן ולא רצה להישבע – מנדים אותו. אך מי שנתחייב שבועה דאורייתא ולא רצה להישבע – בית דין יורדים לנכסיו ונותנים לתובע מה שתבע (שו"ע חו"מ פז-ט).
שוגג – אין מנדים אותו (שדי חמד ח"ד נ-כב ד"ה ומכל עמוד 351).

ערכים קרובים

ערכים קרובים: מיתות ביתדין, מכתמרדות, מלקות.