קובץ יסודות וחקירות/כינויים (בנדרים)

הגדרה

הנודר בלשון שאינה עיקר הנדר (האריכו בסוגיא זו קונטרסי שיעורים נדרים א וברכת אברהם סוכה ליקוטים "בעניין כינויים" עמוד רצא).
פירוש "כינוי" הוא שאינו עיקר השם (רא"ש ריש נדרים), אלא שם שפל או שם טפל (שתי גירסאות בתוס' ריש נדרים).
בדיני נדרים, שבועות, נזירות, חרמים (נדרים ב. במשנה).
לדוגמא, קונם הוא כינוי לנדר, שבותה הוא כינוי לשבועה, נזיק הוא כינוי לנזיר, חרק הוא כינוי לחרם (נדרים י. במשנה).

מקור וטעם

בגדר "כינויים" נחלקו בגמרא (נדרים י.): לרבי יוחנן לשון אומות הם (שכך נשבעים האומות (רש"י שם), ויש מי שכתב שהיא לשון ארמי שדיברו בה הגויים בבבל (תוס' רי"ד נדרים י. ד"ה איתמר)), ולריש לקיש לשון שבדו להם חכמים (חידשו מליבם (ר"ן שם)) (ובירושלמי נזיר א-א [א:] הגירסא הפוכה).
והנפק"מ ביניהם, שלרבי יוחנן כינויים מועילים בכל מקום ובכל זמן, ולריש לקיש רק במקום ובזמן שנוהגים לדבר בלשון כינויים (ריטב"א נדרים ב.).
והלכה שלשון אומות הם (רמב"ם נדרים א-טז, שו"ע יו"ד רז-א).
נחלקו הראשונים האם מחלוקת ר"י ור"ל רק בכינויי נדרים, אך כינויי שבועה נזירות וחרם – לכו"ע דאורייתא, או שנחלקו בכל הכינויים (שיטה מקובצת נדרים י. בשם פירוש).
בדעת ריש לקיש, שכינויים הם לשון שבדו להם חכמים, נחלקו הראשונים לשלוש שיטות (קונטרסי שיעורים נדרים א-ב):
א) ר"ן: גם הסכמת חכמים וגם הסכמת האומות הן לשון מן התורה.
ב) תוס': לשון האומות היא לשון מן התורה, לשון חכמים מועילה רק מדרבנן.
ג) תוס' ישנים: לשון שבדו חכמים מועילה, אך לשון אומות לא מועילה כלל.
במקורם נחלקו לשלוש דעות:
א) ר"ן (נדרים ג. ד"ה ה"ג): אינו מפסוקים, למ"ד לשון נכרים – מועילים מדאורייתא ואין צריך לזה פסוקים, למ"ד לשון חכמים – לא יכולים להילמד מפסוקים.
ב) שיטה מקובצת (נדרים ג. ד"ה וכתב הרי"ץ ז"ל) בדעת רש"י: מפסוקים – "נזיר להזיר" (במדבר ו-ב).
ג) ירושלמי (ריש נדרים): מפסוקים, ויש פסוק מיוחד (או גזירה שווה) לכל אחד מהדינים – נדר, שבועה, נזירות, חרם.
במהותם חקר הגרי"ז האם כך העילגים אומרים את התיבה "קרבן" ו"נזיר" (כינוי לתיבה), או שכך הם מביעים את עניין הקרבן והנזירות (כינוי לכוונה) (ברכת אברהם סוכה ליקוטים עמוד רצא אות ב).

בדינים שונים

בהקדש וקרבנות – דנו הראשונים האם אין בהם כינויים משום שאין להם כינויים בלשון הגויים, או שלא בדו להם חכמים כינויים (תוס' נדרים ב. ד"ה ונזירות), או שבאמת גם להם יש כינויים (שיטה מקובצת נדרים ב. (ד"ה וכינויי הקדשות) הסתפק בזה. וכן הירושלמי נדרים א-א [א:] דן בזה, אמנם הסתפקו המפרשים בביאור דבריו).

פרטי הדין

שאר הלשונות (חוץ מלשון הקודש) מועילות מדין כינויים (רשב"א נדרים ב. סוף ד"ה כל).
מי שבקי בלשון ונדר בכינוי – אעפ"כ נדרו נדר, כיוון שהוא לשון כלל העם (רדב"ז על הרמב"ם נדרים א-טז בסופו).
כינויי כינויים, כגון מקנמנא מקנחנא מקנסנא, נחלקו בהם בית הלל ובית שמאי (נדרים י:), והלכה כבית הלל שמותרים (שו"ע יו"ד רז-א).
בגמרא מפורש שלמ"ד לשון אומות (שהיא ההלכה) טעמם של בית הלל הוא שהאומות לא מדברים בלשון כינויי כינויים. אך השו"ע (שו"ע יו"ד רז-א) כתב שכינויי כינויים הם כינויים שרחוקים הרבה מהלשון (והברכת אברהם סוכה ליקוטים סוף אות ז נשאר עליו בצ"ע).

ערכים קרובים

ערכים קרובים: דיבור כתיבה ודעת, חרמים, ידות, נדר, נזיר, שבועת ביטוי (ומהות השבועה בכלל).