קובץ יסודות וחקירות/יכיר

הגדרה

האב נאמן להעיד על ייחוסו של בנו (הסוגיא בקידושין עח:).
לדוגמא, נאמן אדם לומר זה בני בכור, ממזר, או חלל (קידושין עח:).
החולקים על דין זה הם חכמים. ורק רבי יהודה סובר את דין יכיר (קידושין עח:), והלכה כמותו (רמב"ם איסורי ביאה טו-טו,טז).

מקור וטעם

מקורו מהפסוק "כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שניים" (דברים כא-יז), ודורשים "יכיר" – ללמד שנאמן לפוסלו (קידושין עח:).
הטעם שהאב נאמן אע"פ שהוא קרוב, הוא משום שרגיל להכיר בבניו יותר מאחר (תוס' הרא"ש קידושין עד. ד"ה חיה).
במהותו נחלקו האחרונים:
א) מדין עדות. ומה שאינו פסול מדין קרוב הוא משום שכיוון שהתורה האמינתו הוא כרחוק לעניין זה (אור גדול ב ד"ה דכן וד"ה וכיוון).
ב) מדין שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא. שכיוון שהוא בעלים על בנו, נאמן מדין שוויה אנפשיה (הגרנ"ט לז ד"ה אלא (בדעת הרמב"ם)).
ונפק"מ האם שייכים בו דיני עדות, כגון תחילתו וסופו בכשרות (אור גדול ב ד"ה דכן), עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, ופסול קרוב (שם ד"ה וכיוון).
בדינו דן הגר"א וסרמן האם מועיל רק לאיסורים או גם למלקות ועונשין, ותלה זאת במחלוקת ראשונים (קובץ שיעורים בבא בתרא תיג).

פרטי הדין

היה לי בן בכור ומת – נאמן גם לזה (העמק שאלה וארא שאילתא מא).
להכשיר את בנו, כגון שהאשה טוענת שהוא פסול והבעל טוען שכשר – הנימוק"י והריטב"א כתבו שנאמן, והקצוה"ח (רעז-ב) הוכיח מהירושלמי שאינו נאמן (האריך בזה הגרנ"ט לז).
תוך שבעה ללידתו מרש"י משמע שאביו אינו נאמן אלא אימו, שעדיין לא מסרוהו לאביו לברית ואינו מכירו, ובדעת הרמב"ם יש להסתפק (לחם משנה נחלות ב-יד).
בתו – כשם שנאמן על בנו, כך נאמן בזה גם על בתו (קובץ שיעורים בבא בתרא תו).
בן בנו – נאמן לפסול את בנו רק אם אין בן לבנו. אך אם יש לבנו בן, מתוך שאינו נאמן לפסול את בן בנו, אינו נאמן לפסול גם את בנו (שו"ע אה"ע ד-כט).
כל זה נאמר רק אם יש לבנו בן באותה שעה שאביו בא לפוסלו, אך אם באותה שעה לא היה לבנו בן, נאמן על בנו, וממילא לפסול את בנו שיוולד לאחר מכן (חלקת יואב אה"ע לו-א ד"ה אבל).
אמר "יש לי בנים" סתם ולא פירש מי הם, נחלקו האחרונים האם נאמן (אור גדול ב ד"ה והנה הרא"ש) או לא (קובץ שיעורים בבא בתרא תנו).
לפטור את אשתו מייבום וחליצה – דין יכיר, שהאב נאמן לומר "זה בני" לא מועיל לפטור את אשתו מייבום וחליצה, ומה שהוא נאמן לפוטרה הוא רק משום שבידו לגרשה (בבא בתרא קלד:). ובטעם לזה מצאנו שלוש דעות באחרונים:
א) דין יכיר נאמר רק על הבן עצמו ולא על אחרים כגון אשתו (שו"ת רעק"א קי).
ב) דין יכיר נאמר רק לדינים שתלויים בזה שדווקא זהו בנו. אך הפטור מייבום וחליצה אינו תלוי דווקא בזה שזהו בנו, אלא בזה שיש לו בן בכלל (קובץ שיעורים בבא בתרא תנו) .
ג) להלכה, שאנו פוסקים כרבי יהודה, כן נאמן לפטור את אשתו מייבום וחליצה מדין יכיר, ולא משום שבידו לגרשה. והגמרא (בבא בתרא קלד:) הביאה את הטעם שבידו לגרשה משום שטעם זה מועיל אפילו לחכמים שחולקים על דין יכיר (חלקת יואב אה"ע לו-ו ד"ה ומה, ושם בסעיף ד הביא את הרעק"א).
לא הוחזק כלל שהוא בנו, וטוען שהוא בנו ובכורו – לרמב"ם נאמן (נחלות ב-יד), לרשב"ם ולתוס' לא נאמן, אלא רק לאחר שהוחזק שהוא בנו נאמן לומר שהוא בכור (אמנם עדיין יכול להיות נאמן מדין מיגו שהיה יכול לתת לו את כל נכסיו, אך לא מדין יכיר) (קצוה"ח רעז-ב, והביא גם את הרמב"ם).

חוזק

בסעיף זה נדון בחוזקה של ההכרעה במקרה שהכרעה אחרת סותרת אותה .
עדים – אב אינו מועיל נגדם (קובץ שיעורים בבא בתרא תיג בהגהה שבסופו).
הוחזק אח אחר כבכור, נאמן גם במקרה זה (דעת ר' יהודה, וזו ההלכה, אך חכמים חולקים (קידושין עח:)).

ערכים קרובים

ערכים קרובים: גדלות בנו (ושם בסעיף "מקור וטעם" (ד"ה בטעמו) הבאנו דעה שהוא מדין יכיר), חוזק ההכרעות (דנו שם בכללים שמסבירים מדוע הכרעה אחת עדיפה על/חברתה, וכן הבאנו שם את סדר כל ההכרעות מהחזקה אל החלשה), ספיקות (יסודות הכללים של הספיקות והכרעותיהם, ושם ביארנו את החילוקים בין סברא וגזיה"כ, בירור והנהגה, ודאי וספק), עד/אחד, עדים.