קובץ יסודות וחקירות/הקפת פאת הראש
הגדרה
עריכהאסור לגלח את שער הראש באופן שישווה את צדעיו (פאותיו) לאחורי אוזניו ולמצחו (הסוגיא במכות כ:).
נקרא גם בל תקיף.
מקור וטעם
עריכהמקורה מפורש בתורה – "לא תקיפו פאת ראשכם" (ויקרא יט-כז).
בטעמה יש שלוש דעות:
א) הרמב"ם (עבודה זרה יב-א, ספר המצוות לאו מג) והחינוך (רנא ד"ה לא וד"ה משרשי) כתבו שהוא משום שכך היה דרך עובדי עבודה זרה. וכן הרמב"ם הביא את איסור זה בהלכות עבודה זרה (יב-א).
ב) הטור (יו"ד קפא בתחילתו) כתב על כך שטעם זה אינו מפורש, ואין אנו צריכים לבקש טעם למצוות .
ג) המנחת חינוך (רנא-א [א] ד"ה ולי) ביאר בדעת הרמב"ם שאין כוונתו שהוא משום איסור חוקות הגויים (שאם כן, בדורות שהגויים לא נוהגים להקיף – יהיה מותר לעשות זאת), אלא היא מצווה בפני עצמה, והרמב"ם רק נתן לה טעם.
פרטי הדין
עריכהבשיעורה נחלקו המפרשים:
א) רש"י: האיסור כשנוטל את כל השיער שבצדעיו (פאותיו) (מכות כ: ד"ה המשוה).
ב) רמב"ם: האיסור הוא שלא יניח פחות מארבעים שערות (עבודה זרה יב-ו בשם שמענו מזקנינו).
ג) גירסת הטור ברמב"ם: שלא יניח פחות מארבע שערות (יו"ד קפא באמצעו).
ד) תוספתא: התולש שתי שערות (הגהות מיימוניות עבודה זרה יב-ו, ולכן כתב על הרמב"ם "ויש להתיישב בדבר").
אנשים
עריכההמקיף את הקטן, נחלקו בו אמוראים (נזיר נז:), והלכה כרב הונא שחייב (שו"ע יו"ד קפא-ה).
המקיף את הגוי ואת האשה, יש מסתפקים אם דינו כמקיף את הקטן שחייב, והרא"ש סובר שמותר, ורק המקיף את הקטן חייב משום שיבוא לכלל חיוב (ב"י יו"ד קפא-ה, שו"ע שם).
אשה שהקיפה או שהוקפה – פטורה, משום ש"לא תקיפו" הוקש ל"לא תשחית פאת זקנך", ולאשה אין זקן (רמב"ם עבודה זרה יב-ב).
עבד כנעני, אע"פ שדינו כאשה להרבה דינים, בזה אין דינו כאשה שהרי יש לו זקן, ולכן חייב אם הקיף או הוקף (רמב"ם עבודה זרה יב-ב, חינוך רנא ד"ה ונוהגת).
מקיף וניקף
עריכההאיסור חל גם על המקיף וגם על הניקף (מכות כ:). ודנו בכמה עניינים בזה, כדלקמן.
באיסור להקיף חקרו האם הוא תולדה מהאיסור של הניקף, או דין נפרד (שיעורי ר' שמואל מכות עמוד תעד בהערה).
הניקף לוקה אם סייע למקיף, וחקרו האם הניקף לוקה מדין מקיף כיוון שסייע לו, או שהוא דין נפרד של איסור לניקף, וצריך לסייע למקיף (כדי להתחייב) רק משום שאל"כ הוא לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו (משנת יעבץ או"ח לט ד"ה ואשר נראה, וביאר שנחלקו בזה הרמב"ם והראב"ד).
איסורי פועל ונפעל בכלל, כגון בל תקיף, שהאיסור חל גם על עשיית הפעולה וגם על קבלתה, חקר האתוון דאורייתא האם הפעולה והקבלה הן לאו אחד, או שני לאווין נפרדים. ונפק"מ כשעשאן בעצמו, כגון המקיף את ראשו של עצמו, האם עובר בלאו אחד גם על הפעולה וגם על קבלתה, או בשני לאווין נפרדים (אתוון דאורייתא כ).
המקיף את עצמו – בפשטות חייב שתיים (דברי רבא במכות כ: ורש"י ד"ה רבא אמר). אך החקרי לב (יו"ד ח"ב כח) חידש שכיוון שהחיוב למקיף ולניקף נלמד מאותו פסוק, אם הקיף את עצמו חייב רק אחת. והוסיף שאפשר שגם רבא סובר כך, אלא שסובר שאפשר להתרות בו גם משום מקיף וגם משום ניקף.
שתי הפאות
עריכהגילח את שתי פאותיו – לוקה שתיים (משנה מכות כ.), אפילו אם גילחן בבת אחת ובהתראה אחת (רש"י שם ד"ה חייב על הראש).
בטעם שלוקה שתיים ישנן שלוש שיטות בראשונים:
א) שתי הפאות הן גופין מחולקים (תוס' שבועות ג. ד"ה חדא).
ב) לשון התורה "לא תקיפו" – משמע על כל פאה ופאה (ריטב"א שבועות ג. ד"ה חדא).
ג) הקפת הראש הוקשה לשריטה, ובשריטה חייב על כל שריטה ושריטה (יש אומרים בריטב"א שם).
במניין המצוות כתב הרמב"ם (ספר המצוות לאו מג) שאע"פ שלוקה שתיים היא נמנית כלאו אחד, משום שבלשון התורה היא לאו אחד. והמנחת חינוך (רנא-י [יא] ד"ה שני) ביאר שאמנם נמנית כלאו אחד, אך הוא לאו אחד שיש בו שני איסורים, ולכן הקפת שתי פאותיו חמורה יותר מאיסור כרת, משום שעובר בשני לאווין (ונפק"מ לפיקוח נפש, שמאכילים אותו הקל הקל תחילה) (ובספר החינוך בסדר ומניין המצוות, לגירסת ספרינו הלשון היא "שלא להקיף פאתי הראש", אך בקצת כתבי יד הגירסא היא "שלא להקיף פאת הראש" (הובא בסדר ומניין המצוות שהודפס במנחת חינוך בהוצאת מכון ירושלים בהערה)).