קובץ יסודות וחקירות/הודאת בעל דין

הגדרה

אדם שמודה בעצמו שעליו לשלם (הוזכר בקידושין סה:).
לדוגמא, האומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין (גיטין מ:). מודה שחייב לחבירו ממון (קידושין סה:).
דינים דומים: אודיתא – כתב הגר"ש שקאפ שהודאת בעל דין אינה רק מדין הודאה, אלא גם קניין אודיתא (הגר"ש שקאפ כתובות ז ד"ה והנה לפ"מ).

מקור וטעם

מקורו מהפסוק (שמות כב-ח) "אשר יאמר כי הוא זה" (רש"י קידושין סה: ד"ה הודאת). וכתב הפני יהושע (קידושין סה: על רש"י ד"ה הודאת) שכל מה שצריך את הפסוק הוא רק כדי שלא יחזור בו ויטען "משטה הייתי בך", אך כשעומד בהודאתו זו סברא.
בטעמו האריך הקצוה"ח (לד-ד) ועוד מפרשים, ויש בזה חמש אפשרויות:
א) לרעת עצמו אין חשש שמשקר – בירור המציאות (וזה למאן דאמר שפסול נוגע הוא מהחשש שישקר, וממילא כאן – שאין חשש שישקר – נאמן, אך יש חולקים וסוברים שנוגע פסול מגזיה"כ) (מדויק מלשון המהריב"ל בקצוה"ח שם למ"ד שפסול נוגע הוא מחשש משקר).
ב) מדין מתנה וחיוב, שנחשב כאילו המודה נותן מתנה לבעל דינו (שכיוון שמודה נותן מרצונו). וזו הנהגה, כלומר אנו רק פוסקים את הדין, אך המציאות עדיין לא ידועה לנו (קצוה"ח שם, וכן כתב נודע ביהודה מהדורא קמא חו"מ ל).
ג) נאמן במיגו שהיה יכול לתת במתנה (בידו) (קצוה"ח שם, אך דחה את האפשרות הזו).
ד) גזירת הכתוב (שמות כב-ח) "אשר יאמר כי הוא זה". וזו הנהגה, כלומר אנו רק פוסקים את הדין, אך איננו יודעים את המציאות (רש"י קידושין סה: ד"ה הודאת, וזו מסקנת הקצוה"ח שם).
ה) תרומת הכרי (א, תנאי שני) כתב שהוא מדין שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא. והוסיף שזה רק בהודאה מחוץ לבית דין, אך כשמודה בבית דין הוא נאמנות (כדעה א' או ג' דלעיל).
גדר החיוב – חידש ר' נחום פרצוביץ, שכאשר הנתבע מודה, לא הודאתו מחייבת אותו (כמו ההסבר הפשוט), אלא שכשהוא מודה טענת התובע מחייבתו (אוהל אברהם כתובות עמוד רנב).

בדינים שונים

בממונות פשוט שהודאה מועילה.
במיתה ומלקות לא מועילה הודאה, ובטעם לזה נחלקו המפרשים:
א) הרמב"ם (סנהדרין סוף פרק יח) כתב שזו גזירת הכתוב לסמוך במיתה ומלקות רק על עדים.
ב) עוד כתב הרמב"ם שאין לסמוך על הודאתו של האדם בזה שמא נטרפה דעתו (בסתירה ברמב"ם דן הקונטרסי שיעורים בבא קמא כא-ט).
ג) הר"י מיגש (בשו"ת קפו) ביאר שלא שייכת הודאה על גוף האדם, כיוון שגופו אינו שלו, ולכן אינו בעל הדין (וכן כתב הרדב"ז, דן בדבריו הקונטרסי שיעורים בבא קמא כא-ט) .
ד) למאן דאמר שכל הטעם של הודאה הוא מדין מתנה, שנחשב כאילו המודה נותן מתנה לבעל הדין , פשוט שמתנה שייכת רק בדיני ממונות.
בגלות, דהיינו שמודה שרצח בשוגג, הריטב"א (מכות ב. ד"ה מעידין) ובעל האור שמח סוברים שאינו גולה, אמנם המהרש"א (מכות י: חידושי אגדות סוף ד"ה אחד הרג שוגג) סובר שההודאה מועילה וגולה (הביאם והאריך בזה שרידי אש ח"א עמוד שמ "גלות ע"פ הודאת עצמו" א).

פרטי הדין

הודאה שלא בפני התובע נחלקו הפוסקים האם מועילה (דן בדבריהם הקצוה"ח פא-י ד"ה אמנם).
מודה בקנס פטור (כתובות מא., בבא קמא עד:).
הודאה בפני עד אחד, וכן הודאה בפני שני עדים בזה אחר זה – נחלקו בהן המפרשים לשלוש דעות:
א) שתיהן מועילות (שו"ע חו"מ פא-י).
ב) הודאה בפני עד אחד לא מועילה, אך בפני שני עדים בזה אחר זה כן מועילה (ש"ך פא-כה בדעת בעל המאור).
ג) שתיהן אינן מועילות (ראב"ד, הובא בקצוה"ח פא-יא).
הוחזק כפרן – כאשר הוכחש ע"י עצמו, דהיינו שהודה שטען שקר – אין דינו כהוחזק כפרן (מגיד משנה טוען ונטען ו-ג).
יחיד מומחה, הודאה בפניו לא מועילה, אלא רק בפני בית דין של שלושה (רמב"ם סנהדרין ה-יח).

חוזק

בסעיף זה נדון בחוזקה של ההכרעה במקרה שהכרעה אחרת סותרת אותה .
עדים, הודאה עדיפה מהם ("כמאה עדים דמי") משום שאינו סותר את דבריהם כעדים מכחישים, אלא פוסל אותם כעדים שפוסלים עדים אחרים (כגון שמעידים שהם קרובים, ופסולים להעיד), שבזה נאמנים אפילו נגד מאה (שו"ת ר"א גורדון).
מיגו לא מועיל להכחיש את ההודאה, אך מיגו לומר "טעיתי", שלדבריו לא הודה מעולם – מועיל (קובץ שיעורים בבא בתרא קיד).

ערכים קרובים

ערכים קרובים: אדם עשוי שלא להשׂביע אתעצמו, אודיתא (בקניינים. ויש אומרים שאודיתא עצמה היא מדין הודאת בעלדין, הובאו בערך אודיתא בסעיף "מקור וטעם" ד"ה בטעמו), איני יודע אם פרעתיך, בריושמא, הילך, חוזק ההכרעות (דנו שם בכללים שמסבירים מדוע הכרעה אחת עדיפה עלחברתה, וכן הבאנו שם את סדר כל ההכרעות מהחזקה אל החלשה), טענו חיטים והודה לו בשעורים (ושם בסעיף "מקור וטעם" (ד"ה בטעם) הבאנו דעה שהוא מדין הודאה), כל האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתידמי, כתב ידו (ושם בסעיף "מקור וטעם" (ד"ה בטעמו) הבאנו שיש אומרים שהוא מדין הודאת בעל דין), מודהבמקצת, מודה בקנספטור, משטה הייתיבך, ספיקות (יסודות הכללים של הספיקות והכרעותיהם, ושם ביארנו את החילוקים בין סברא וגזיה"כ, בירור והנהגה, ודאי וספק), שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא (לא בממונות אלא באיסורים), שתיקה כהודאה.