קדושת לוי/ראש השנה

לראש השנה עריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

הנותן בים דרך (ישעיה מג, טז) זה ראש חודש אלול. ובמים עזים נתיבה זו חנוכה. הכלל הוא, כי בראש חודש אלול השם יתברך מגלה אלהותו ומלכותו לנשמת ישראל וכי הוא מנהיג את כל העולמות בחסדו הגדול וישראל עם קדושו ממליכים עול מלכותו עליהם. וזה הנותן בים דרך זה ראש חודש אלול, כי ים מרמז על בחינות הקדושה וזה ראש חודש אלול. ובמים עזים נתיבה, זו חנוכה, כי עזים מרמז על הקליפה וזו חנוכה. הרצון בזה, כי בחנוכה מתחיל הארת השם יתברך על ידי נסים ונפלאות ועל ידי הניסים ונפלאות הקליפה נכנעה לפני הקדושה וזהו בחנוכה. וזהו אדקטיר לו לבר קטיר ספינתך, בשעה שאתה קושר לבד לעבדו קטיר ספינתך תקשור על זו המדריגה שבראש חודש אלול מגלה השם יתברך לנשמת ישראל, כי הוא מנהיג העולם. וספינתך, מלשון חשוב מלשון מאן חשוב מאן ספון (מו"ק כח.):

או יבואר, הנותן בים דרך זה ראש חודש אלול. הכלל הוא, כי הבורא ברוך הוא אינו נתפס בשום אות ונקודה וקוץ ובראש חודש אלול מצמצם שפע הבורא ברוך הוא באותיות. ובראש השנה וביום הכפורים אנו ממשיכים השפע בכל העולמות. וזהו הנותן בים דרך זה ראש חודש אלול, כי אז מצמצם השפע באותיות כנ"ל:

יבואר הגמרא (ר"ה י:) חד אמר בניסן נברא העולם וחד אמר בתשרי וכו', הכלל הוא, השם יתברך משפיע תמיד שפע ויש שהעולמות חוזרים להאי"ן. דהיינו שמדבקים כוחם בהאי"ן בכדי שהבורא ברוך הוא יצמצם עצמו על כל אחד ואחד כפי בחינתו על דרך משל שכל התלמיד עולה לשכל הרב בכדי שעל ידי זה יצמצם הרב את שכלו איך ללמוד עם התלמיד כפי שכלו. והנה זה שהקדוש ברוך הוא משפיע זה נקרא אור ישר וזהו הרמז בניסן כו'. כי ניסן הוא נקרא אביב, דהיינו אל"ף בי"ת כסדר וזה שהעולמות מדבקים עצמם כנ"ל זה נקרא אור חוזר וזה בתשרי תשר"ק באותיות להיפך, ולהיכן הם הולכים ומדבקים לחכמה וחכמה הוא יו"ד וזהו תשרי, תשר יו"ד האותיות תשר"ק חוזרים ליו"ד כו'. והנה זה שהשכל מדבק עצמו בשורש זה הוא בראש השנה בתשרי כנ"ל. וזה הוא אצל הרב בחינות הריון מה ששכל התלמיד הוא דבוק לשכל הרב בכדי שהרב ילמוד עם התלמיד כבחינתו וכן למעלה כשהעולמות מדבקים עצמם כנ"ל אז הוא למעלה בחינת הריון. וזהו שאנו אומרים בראש השנה היום הרת עולם, מלשון הריון:

זמרו לאלהים זמרו זמרו למלכנו זמרו (תהלים מז, ז). לבאר, כי בראש השנה וביום הכפורים שאז הוא המתקת הדין צריך האדם לחתוך את הדינים ולעבוד את הבורא במדת הרחמים ולא במדת דין ששופט את עמו, רק לאחוז במדת הרחמים וכמו האב שופט את בנו. והנה ידוע שאלהים, מרמז על דין. וזהו זמרו, כלומר תראו לחתוך זה המדה שלא ישב במדת דין שופט את עמו, רק כאב את הבן והוא יציל אותנו מכל דופי:

כי חק לישראל הוא משפט וכו' (תהלים פא, ה). הכלל, שהקדוש ברוך הוא משפיע שפעו טוב על ישראל וישראל הם מצמצמים את השפע כל אחד לרצונו לחיים ולשלום כו'. וזהו כי חק לישראל הוא, חק הוא לשון צמצום:

באין מליץ יושר כו'. דעיקר הוא דאדם אף על פי שחטא רק כיון שיודע שחטא ומבקש מלפניו יתברך שימחול לו ומכיר בשפלותו זה הוא גופא למליץ יושר לפניו. וזהו באין, במדה שאדם מחזיק עצמו לאין, זה גופא מליץ יושר. הכלל, כל המלאכים וכל חיות הקודש כולם חרדים מיום הדין וכן האדם כל אבר ואבר חרד מיום המשפט אך אם האדם מיישב עצמו אין לו פחד, כי הבורא ברוך הוא אב ואב בודאי שופט בנו לרב טוב לכל הטובות. והנה בשעה שאדם עובד ה' אז אינו מתירא משום דבר ואינו צריך לעשות שום פעולה אך בשעה שיצא רגע אחת לפעמים מעבודת ה' צריך לפעול אז להרים הנצוצות שיעבדו הבורא ברוך הוא. והנה הגבהת הנצוצות נקרא יד שהגבהת הנצוצות הוא על ידי שמות כוז"ו במוכס"ז. כוז"ו, הנכתב במזוזה על ידי השמות האלו הוא עליות הנצוצות ושמות אלו מנין אותיותיהם הוא ארבעה עשר כמנין י"ד ולכן הגבהת נצוצות נקרא י"ד. וזהו וי"ד תהיה לך מחוץ למחנה (דברים כג, יד) פירוש בשעה שאתה יוצא מחוץ למחנה אז תהיה לך עליות הנצוצות הנקרא י"ד כנ"ל. ואם אתה עושה כן אז ויצאת שמה חוץ, אתה רשאי לצאת לפעמים רגע אחת מעבדות ה' כדי להעלות הנצוצות. והנה אם אדם שומר אזנו מלשמוע דברים רעים, אז זוכה שישמע הכרוז שמכריזים למעלה בכל יום שובו בנים שובבים, ואז בשמעו הכרוז יש לו תמיד בושה האיך יחטא לפני אדון כזה אשר כל העולמות חרדים ופוחדים מלפניו ומכריזים שובו בנים שובבים והאיך יחטא חס ושלום לפניו. זהו ויתד תהיה לך על אזניך (שם כג, יד) כמו שדרשו חכמינו ז"ל (כתובות ה.) אל תקרי אזנך אלא אזנך, פירוש שתהיה לך יתד על אזנך שתשמור אזנך מלשמור דבר רע אז אם אתה עושה כן מסיים הפסוק וחפרת בה, פירוש על ידי זה תזכה שתשמע הכרוזים ותתבייש תמיד מלפני הבורא. וזהו לשון בושה כמו חפרה הלבנה אם יצאת פעם מהעבדות וחטאת תשוב תיכף להבורא שיצאת מעבדות הבורא רגע אחד, כי תבוש בושה גדולה מחמת שמיעות קול הכרוז. וזהו על אזנך וחפרת, שהאוזן תגרום לך פעולה שעל ידי כן תהיה בוש לפני הבורא ברוך הוא:

והנה הבורא ברוך הוא נקרא רחום וחנון ארך אפים ורב חסד. והנה מדת רב חסד שגומל חסדו לבנו באהבתו, אך אף על פי כן ברב חסד לבד אין בה דבר המכריח להשפיע חסדיו יכול להיות לפעמים יחסר לאדם איזה דבר, כי לבוש רב חסד הוא לבוש שהקדוש ברוך הוא משפיע. אך דבר ההכרח שיגרום זה הדבר שהבורא ישפיע טובות ליכא במדת רב חסד, רק מדות רחום הוא דבר המכריח להשפיע טובות, כי מדות רחום גורם באדם גופא בפנימיות שבו דבר שאין יכול לסבול לראות חס ושלום ברעת חבירו, רק רוצה להיטב לחבירו מחמת רחמיו על חבירו. ומדת רחום, הוא דבר המכריח לכך שאינו יכול לסבול לראות ברעת חבירו חס ושלום ונמצא מדת רחום הוא המחבר ומקשר הבורא ברוך הוא בבניו שישפיע להם טובות, כי מדת רחום הוא הלבוש פנימי בבורא ברוך הוא שפועל בו כביכול שאינו יכול לסבול לראות ברעות כלל, רק מחמת רחמיו שיש לו על בניו רוצה להשפיע להם טובות והשפע הולך מבורא ברוך הוא לברואיו שמחבר עצמו עם ברואיו עם מדריגות תחתונים להטיב להם מחמת רחמיו. והנה דבר שהולך מאדם לחבירו הוא דיבור כמו כשאדם מדבר לחבירו הולך ההבל שבדבור מזה לזה וכן ריח החוטם הולך מזה לזה אבל לא כל כך כמו דיבור. ולכן מדות רחום איתא בכתבי האר"י ז"ל שנקרא שערות דשפה שעל הפה דהוא בחינת דיבור שרחום מחבר והולך מבורא ברוך הוא לברואיו ולכן הוא על הפה שהוא דיבור וחנון הוא גם כן קצת בחינה זה, אך אינו כל כך כמו רחום וקצת הוא גם כן לבוש חוץ שברואיו מצאו חן בעיניו יתברך כמו בן יש לו חן אצל אביו, אף על פי כן הוא קצת התחברות כמו ריח החוטם ולכן נקרא אורחא דתחות חוטמא. וארך אפים, הוא התחברות גם כן שבין הבורא לברואיו דארך הוא שמאריך הזמן וגבול העולמות. ולכן ארך אפים הוא גם כן שערות הפה, אך דהוא שערות שתחת הפה שערות דדיקנא. ורב חסד, הוא שערות לבד לבוש לבד כנ"ל. ואדוני מורי ורבי הקדוש אמר כך מדות רחום, הוא גזירה שוה שמשוה הבורא לברואיו להתחבר עמהם. וחנון, הוא שבן יש לו חן גבי אביו והוא בנין אב מכתוב אחד עד כאן דבריו:

והנה יש שהמלך חושב האיך להתנהג עם עבדיו ויש לפעמים שהמלך חושב הנהגות עבדיו האיך עבדיו מנהיגים את עצמם. והנה הבורא ברוך הוא נקרא כלל, כי הוא כולל הכל והנהגות עולם הזה נקרא פרט. וכאשר הבורא ברוך הוא מסתכל בהנהגת עולם התחתון נקרא כלל ופרט דהכלל חושב את הפרט. ולכן מדת ארך אפים הוא שהבורא ברוך הוא חושב הנהגת העולמות ואינו משלם להם כפי מעשיהם נקרא זה המדה כלל ופרט דהכלל חושב הפרט. ולכך אמרינן בגמרא אין בכלל אלא מה שבפרט:

בנוסח זכרינו לחיים מלך חפץ בחיים. להבין מהו הענין הזכירה והכתיבה אצל הבורא ברוך הוא. כי ידוע מאתו לא תצא הרעה. אך כשהשפע נתקבל בעולם אזי נתקבל לכל אחד לפי כוחו השגת יד המקבל כן תחול השפע עליו. אם בעת שהשפע באה לשרות עליו הוא עוסק במצות אלהים ובתורתו ומחשבתו תתהלך בטוב ובצדק אזי תתלבש ותפעול השפע ההוא ויכול האיש ההוא להמשיך השפע ההוא לכל מה שירצה הן לחיים או לטובה ולשלום ובני חיי ומזונא לאיזה דבר שירצה, כי השפע לבד במהותה היא חיונית פשוט ממקור החיים נשתלח לברואי העולם לטוב להם והחיונית ההיא תתלבש ותתפשט לכמה גוונין לחיים ועושר וכבוד לחן ולתפארת. והנה כך הוא אם השפע ההוא תפגישהו ותדבקהו וימצא כי מחשבתו משוטטת במדריגת אלקים. והנה אם חס ושלום להיפוך הוא, אזי תתמשך השפע ההוא בחיצונים ובמדריגת השפלים חס ושלום. והנה על כן בעשרת ימי תשובה שאז תצא חיתוך השפע ונגזר אומר החיונית לכל אדם מהמקור החיים אזי צריך האדם ליזהר שלא יהיה חס ושלום מחשבתו בדברים הגשמיים, רק יהיה מחשבתו דבוק בהמקור החיים כדי שישרה עליו החיונית להמשיך אותה לדברים טובים ולא יתלבש חס ושלום השפע ההוא בחיצונים. והנה כל ימות השנה אזי תצא השפע הפשוטה ההוא אשר ירדה ביום ראש השנה בלא התאחזות ובלתי נשפע עוד בה לבוש האותיות אזי דבר יום ביומו תבוא ותלקט לילך ולהתלבש באותיות להביא חיונית באותיות לחיים לבינה ושכל וחכמה לכל מה שירצה לילך ותלך אז כל השנה ולהתלבש בתוך בחינת הדיבור שהמה האותיות ולכל מה שרוצה להמשיך השפע יכול להמשיך, רק שישמור האדם מאד שלא יהיה מחשבתו בדברים גשמיים כדי שלא יתלבש השפע ההוא חס ושלום בחיצונים. והנה נודע לנו שכל אחד מקבל לפי מדריגתו, אם הוא טוב. אזי הוא מקבל השפע לטוב. ואם הוא איש רע. אזי השפע מתהפך לרעה חס ושלום. הנמשל הוא כבר נזכר בחכמי המחקר, כי אם ישטח אדם בגד של פשתן לבינה נגד אור החמה אזי תקלוט הבגד מאור החמה צבע שלו של לבן. ואם ישטח בגד של פשתן שחור נגד החמה אזי תקבל בגד הוא צבע שחור. והנה לכאורה יפלא בעיני אדם למה הוא זה, רק באמת לפי כח המקבל זה יש בו לקבל צבע לבן וזה יש בו לקבל צבע שחור, כי מאיזה צבע שהבגד הוא כן מקבל מאור החמה. וכך הוא הנמשל, דבאמת מאתו לא תצא הרעה, רק שהשפע הוא מאת הקדוש ברוך הוא ונותן לאדם השפע. ואם האדם ההוא הוא טוב אזי השפע ההוא גם כן ממשיך לו לטוב. ואם הוא רע אזי הוא מקבל מהשפע ההוא לרע שהשפע נתהפך לו לרע. וזהו כמו הצבע של אדם כן הוא מקבל מהשפע:

וזה שאמר הכתוב (דברים יא, כו) ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה, כלומר אני נותן לפניכם בחינת היום, דהיינו בחינות אור החמה שזורחת ביום. וזה תבין שהשפע כוללת פעם אחת ברכה לאדם ופעם אחת קללה לאדם. את הברכה אשר תשמעון אל מצות ה' אלהיכם. והקללה, כלומר קללה תהיה לכם, דהיינו שיתהפך השפע לכם לקללה אם לא תשמעו אל מצות ה' אלהיכם. כמו שבחינת היום, דהיינו השמש לזה מלבין ולזה משחיר לפי צבע שלו כן הוא מקבל, כך לפי מה שהאדם הוא כן נתהפך השפע לו לקללה ולברכה. אבל חס ושלום מאתו לא תצא הרעה, רק שתלוי הכל לפי איכות המקבלים אך שהשפע עצמו החיונית בלתי ניכר בה עדיין האותיות, כי עדיין אינו בהתגלות הדבר זולת שהיא כמוסה בבחינת קול שהוא סוד עלמא דאתכסיא. והנה כשהשפע פשוטה בא לעולם הנה השפע ההוא כל מה שירצו המקבלים לקבל ממנה מה שעד עתה לא היו מהות הדבר ההוא הנעשה מהשפע נתגלה בו, כי הוא חיונית פשוט. אמנם בבואם בהעתקה נעתקת מבחינת קול לדיבור שהם אותיות שהוא סוד עלמא דאתגליא שהוא בחינה הכתובה אז הוא שיכול המקבל לקבל איזה דבר שירצה רוצה מחיה בה באהבה לכל מה שירצה רוצה מחיה בה ביראה לכל כמה שירצה תהיה השפע כוללת. והנה ביום ראש השנה הוא עת פתיחת האוצרות שפותח הבורא ברוך הוא שערי חיים לחתוך חיים לכל חי והוא השפע הניתנה אז ממרומים ביום ראש השנה. והנה בכל ימות השנה יום ביומו תתחלק השפע ההוא לפי איכות המקבלים להאיש הטוב לפני האלהים יתנו לו לכל דבר שיצטרך דבר בעתו שהוא צריך לאותו דבר אזי תנתן לו נפשו בשאלתו ובבקשתו. אך ביום ראש השנה השפע פשוטה באה מאת הבורא ברוך הוא ואז עדיין הוא כמוס בבחינת קול ולכן הוא הוא ענין בראש השנה שאנו תוקעים בשופר, והוא קול בלא דיבור ואנו מעוררין הקול העליון שהוא השפע שיורד שהוא גם כן קול בלא דיבור שיתפשט השפע העליונה ויורד לכל העולמות ובכל המלאכים וזהו הענין מהות תקיעות שופר:

והנה כשהשפע יורד למטה נתלבשת בבחינת הדיבור ואז נקרא כתיבה שבאה לתוך לבוש האותיות והנה מי יביאה לתוך הדיבור הוא הצדיק, שהולך בדרך הישר שמתפלל ומדבר דיבורים אז מביא החיונית הזאת לתוך מה שירצה. והנה כשיתפלל הצדיק ויבקש מאת ה' יזהר שלא יתפלל שיהיה בתפילתו כמו שהוא רוצה, רק כך יבקש מאת הבורא מה שאני מתפלל יהיה רק כפי חסדך וכפי רחמיך וכפי דעתך ורצונך כך תתן לנו. וזהו יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' (תהלים יט, טו) כלומר שהבקשה יהיה שיהיו לרצון אמרי פי, מה שאני מתפלל זה התפילה שיהיה לפניך ה', כלומר כמו שאתה רוצה ה' יהיו לרצון. וזהו כוונת חכמינו ז"ל (אבות ב, יח) אל תעש תפלתך קבע, רוצה לומר שיהא האדם נזהר שלא יעשה תפילתו, דהיינו כמו שהוא רוצה כן יקבע ויהיה רק רחמים ותחנונים שלך להשם יתברך לפני המקום, כלומר שיבקש הרחמים מאת השם יתברך כפי גודל חסדו וטובו המקום ברוך הוא אבל לא יבקש בתפילתו מה שמבקש מאת השם יתברך כן יהיה, רק זה יהיה עיקר בקשתו בתפילתו כפי דעת ורחמיו השם יתברך כן יתן לו השם יתברך כפי חסדו וטובו:

ובזה נבאר ענין הפלוגתא (ר"ה טז.) חד אמר אדם נידון בכל יום, וחד אמר נידון בראש השנה. ובאמת אלו ואלו דברי אלהים חיים, כי לפי מה שכתבנו לעיל, בראש השנה הוא יום פתיחת האוצרות שהשפע בא לעולם, רק בראש השנה השפע עדיין בבחינת קול ובכל השנה הוא נעתק מבחינת קול לדיבור ומשום הכי גם בכל יום נידון על השפע, וזהו כוונת מאן דאמר אדם נידון בכל יום. ומאן דאמר אדם נידון בראש השנה, שאז הוא פתיחת האוצרות שהשפע בא לעולם. וזה וזה סובר אדם נידון בכל יום גם כן שהשפע בכל יום הוא גם כן נמשכת ונעתקת מבחינות קול לדיבור:

והנה להבין מהות הענין מהו שהשפע תנתן בכל יום ולמה לא תנתן בפעם אחת. להבין, נקדים מאמר חכמינו ז"ל (יומא עו.) שאלו תלמידיו את ר' שמעון בר יוחאי מפני מה ירד המן בכל יום, למשל לאב שרוצה לבנו שיבוא אצלו תמיד הוא נותן לו מתנה בכל יום ואינו נותן לו מתנה כוללת, כי לא יבוא אליו לכן נותן לו מתנה בכל יום שיהיה נצרך אליו בכל עת ויבוא אצלו תמיד וגם ידע שהוא נצרך אליו ולית ליה מדליה כלום. וזהו ענין נמי שנותן השם יתברך שפע בכל יום, כדי שנדע שאנו צריכין אליו תמיד וזהו בשביל אהבת הבורא ברוך הוא שרוצה להשתעשע עם ישראל בניו ולקבל ממנו תענוג כאב מבנו לכן ישלח לו השפע החיונית מידי יום ויום כדי שנדע שאנו צריכין אליו בכל יום ובכל עת ובכל שעה. והנה כל זה כדי שיקבל מאתנו אבינו שבשמים תענוג וחמדה בנתינות שיר ושבח להבורא ברוך הוא על המשכת השפע שיורדת מבחינת קול לדיבור, דהיינו שהשפע החיונית פשוט באה לפי רצון הצדיקים אם לחיים או לפרנסה או לשכל כן נמשכת השפע. וזהו כוונת חכמינו ז"ל לא ניתנה התורה אלא לאוכלי המן, הוא כמו זר נחשב, כי יתחמץ לב האדם לומר הלא בעת הזאת אנו רואין שהמן איננו יורד. אך הפירוש הוא כך, המן היו צריכין ללקט בכל יום כדי להצטרך לה':

וזהו ענין מאמר חכמינו ז"ל (פסחים קיח:) מה דכתיב (תהלים קטז, א) אהבתי כי ישמע ה' את קולי תחנוני, אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא אימתי אני אהובה לפניך בזמן שאתה שומע קול תחנוני, רוצה לומר בראש השנה אז השפע בא לעולם שעדיין היא כמוסה בבחינת קול ועדיין לא נעתקת בבחינת הדיבור, רק שבכל יום היא נמשכת לפי רצון הצדיקים לאיזה דבר שירצו. וקשה למה השם יתברך אינו משפיע השפע בראש השנה מיד בבחינת הדיבור. אך התירוץ, השם יתברך רוצה שיבקשו מאתו מידי יום ביומו מה שצריכין אליו והוא בשביל אהבת ישראל שרוצה לשמוע קולינו תמיד לכן אינו משפיע השפע בראש השנה מיד בבחינת הדיבור רק בבחינת קול ובכל יום מתפשטת לאיזה דבר שירצה הצדיק כדי להתפלל אליו בכל יום. וזה כוונתם אימתי אני אהובה לפניך, כלומר בזמן שאתה רוצה לשמוע קול תחנוני אז אני יודע בודאי שיש לך אהבה עלי. וזה כונת הכתוב עצמו אהבתי, כלומר שבשביל שאני אהובה לפניך. כי ישמע ה' את קול תחנוני, אתה רוצה לשמוע קול תחנוני תמיד. כי הטה אזנו לי, שאתה רוצה להטות לתפלתי תמיד ומשום הכי אתה נותן לי השפע בכל יום כדי ובימי אקרא, שאצטרך לקרא אליך כל ימי, כי אתה רוצה לשמוע תמיד בשביל שאני אהובה לפניך ומשום הכי אתה נותן לי השפע בכל יום כדי שתשמע קולי בכל יום. והדבר מובן מאליו:

והנה להבין ענין מה שאנו אומרים ראש השנה במלכיות הפסוקים של כתובים קודם מפסוקים של נביאים, והוא היפך הסדר שקודם נביאים ואחר כך כתובים. להבין, ידוע כי סוד נביאים הוא סוד קול בלתי דבור והראיה הוא כמו ישעיה ושאר נביאים שנבואתם הם הכל נביאות מה שעתידות להיות והוא מפני שלא נגמר השפע במלואה שהיה רק שפע פשוטה בבחינת הקול והנביאים היו בסוד ה' שהיו יכולים מיד לצמצם השפע בבואם מאת השם יתברך מבחינת קול קודם גשתם על העולם להתלבש במלבוש גשמי שהוא למינהו ולכן היה עושה עם השפע כל מה שלבו חפץ הן לטוב הן לרע, ולכן כתיב בישעיה ובירמיה וביחזקאל הכל עתידות פורעניות הגוים, כי המה קבלו השפע ברוחניותו. והיו תולין אומה זו נגד משא זו. ואומה זו נגד משא זו. ולכן כתיב משא בכל משא מואב משא כל האומות, כי היה כח להם לעשות עם השפע ולהמשיך אותם לפי רצונם אבל כתובים הוא הכשרת הדיבור בגמרא שהוא בחינת הכתיבה והאותיות ולכן לא נאמר שם עתידות כלל. ואם יקשה לך הלא דניאל הוא גם כן בכלל כתובים ושם אמר עתידות של ימות המשיח. דע, כי גם שם לא נחשב העתידות לעתידות כדכתיב שם עתידות, כי הגאולה כבר הבטחתו שעלה במחשבת האין סוף כידוע שהוא אחד משבעה דברים שקדמו לבריאת עולם שאחד הוא שמו של משיח ולכן כל ימות השנה קדמה נביאים לכתובים שהוא סוד קול בלא דיבור שהשפע הישינה עדיין לא נגמרה הליכתה והמשכתה בדיבור. אבל ביום ראש השנה שנגמר ירידת כל השפע של אשתקד והוא דיבור מוכשר הוא לכן אז בבחינת כתובים קדמו לנביאים שמכבר השפע מושפע ועומד. ולכן יראה הצדיק לשמור עצמו ממחשבות זרות ובפרט בעשרת ימי תשובה שאז בראש השנה יורדת השפע הפשוטה בלתי לבוש אותיות. גם בעשרת ימי תשובה השפע הפשוטה ההוא יורדת וההתקבלות השפע ההוא לפי השגת המקבלים לכן יכין עצמו בעשרת ימי תשובה בקדושה יתירה מאוד לשמור מחשבתו מאוד שגם בעשרת ימי תשובה נתגשם השפע גם כן ונכנס מקול לדיבור להתלבש באותיות, רק אף על פי כן נגד שאר ימות השנה המה עשרת ימי תשובה דוגמת אוצר הפתוח:

והנה כתיב (תהלים פה, ח) הראני ה' חסדך, כי ידוע כי בענין ההשפעה יש שני בחינות חלוקים באיכות השפע. א', לפי יד והכנת המקבל. הב', כשנתקבל השפע הטוב לפעמים אינו יורד השפע הטוב מגולה אך הטוב מסתתר בתוך הרע. וזה שאמר הכתוב הראנו ה' חסדך, הטוב, ולא תהיה מסתתר ומונח בקופסא בתוך הרע, כי אם כשיבא השפע יתגלה לו והפעולה בזה שאני חפץ שיתגלה לי השפע מיד כדי שלא יניקו החיצונים מאתנו השפע. וזהו גם השם יתברך רוצה, כי מאתו לא תצא הרעה, אך הטוב. וזה שאנו מבקשים זכרנו לחיים, שהוא בחינת קול שפע פשוטה שהוא לטוב כי הוא מלך חפץ בחיים, ובודאי הוא רוצה גם כן כי מאתו לא תצא הרעה, רק הטוב. וכתבינו, רוצה לומר בחינת הדיבור שהוא כתיבה תהיה גם כן מיד לחיים, שיתגלה הטוב במהרה בבואו בבחינת הדיבור שהוא כתיבה. ומפני מה אני נכנס ומבקש בדבר הזה ואיני מובטח בדבר הזה שבודאי מאתך לא תצא הרעה, לזה אמר למענך אלהים חיים, כלומר אני בודאי מובטח שמאתך לא תצא הרעה, רק שאני מתיירא שלא יהיה אלהים, היינו החיצונות שמכונים בשם אלהים גם כן חיים מזה השפע לכן אני מבקש שתתגלה השפע מיד לטוב שלא יהיה להם חלק בשפע ההוא וכעובדא דלתתא כן עובדא דלעילא:

או יבואר, זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים כו'. להודיע על פי משל ומליצה, אם אחד רוצה ליתן מתנה לחבירו ואין לו שום קטרוג ומסטין על רצון הנתינה אזי בזכרון בעלמא סגי, דהיינו שמה שמוציא מפיו ליתן לו המתנה אזי ככתובין וכמסורין דמי, אבל לא כן הוא כשיש כת המונעים נתינת המתנה מיד הנותן ליד המקבל אז מן הצורך להכתב בספר חוק ולא יעבור ואז יסתלקו ויכלו הכת המונעים מזה, כי אם לא יהיה רק דיבור אזי יסטין הכת המונעים אבל מכיון שכבר נכתב לחוק לא יהיה להם כח להסטין, כי כבר נכתב לחוק. וזה כונת זכרינו, על דעת זה זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים, כלומר לאותו המדה שאתה מלך חפץ בחיים, אזי אני איני צריך רק הזכירה לבד ובהזכירה לבד דיו. כי ידוע מה שהקדוש ברוך הוא אומר לטוב אפילו על תנאי אינו חוזר כמאמר חכמינו ז"ל (ברכות ז.) ומכל שכן כי יגזור אומר להיטיב לבניו בודאי לא יסוג אחור להפר עצתו, כי עצת ה' לעולם תעמוד לטוב לבניו אבל למשמרת לדעת אלהים המתיצבים להסטין צריך שתכתבם בספר לחיים טובים לחוק ולא יעבור ואז יסתלק כת המונעים בעצמם כיון שכבר נחקק בספר לחיים. וזהו וכתבנו בספר החיים למענך אלהים, בעבור מדת אלהים, דהיינו דין כידוע דאלהים מורה על דין, דהיינו בעבור שיש בעולם מדת דין, דהיינו כת המונעים לכן בשביל זה אני מבקש שתכתוב בספר, ואז ממילא יסוגו אחור:

באופן אחר נראה לומר ולהקדים מה זה ענין שלרוב נזכרה גלות השכינה, מהו גלות השכינה. הכלל הוא, כי הבורא ברוך הוא משפיע תמיד לכל העולמות והבורא ברוך הוא חפץ שיהיה לו מקבל להשפע שרוצה להשפיע תמיד, כי כביכול יש תענוג להשם יתברך מה שמקבלים מאתו השפע ואם אין אנו מקבלין חס ושלום השפע מאתו כביכול יש לו צער מזה ונותן השפעתו לחיצונים כמשל המובא בזוהר הקדוש החילוק אשר יש בין היותינו בארץ ישראל ובין היותינו עתה נדחים בחוץ לארץ ואם כן ראוי לכל בר נש מישראל לומר בלבו הנני מוכן להתפלל בעד חיים ופרנסה בשביל הבורא ברוך הוא שיהיה לו תענוג מזה שאני מקבל לידי השפע. וזהו כונת הזוהר בריש כל שתא ושתא אינון צווחין הב לן חיי הב לן מזונא כו' ככלבין דמצוחין דאינן מצוחין אלא לגרמייהו, ולכאורה יתחמץ לבב אנוש בראותו הדברים האלה למה אף על פי כן אנו מבקשין עבור בני חיי ומזונא. אבל לפי דברי אלה שכתבנו שיהא כונת האדם בבקשתינו שיתן לנו כדי שיהיה להקדוש ברוך הוא תענוג מזה, כי השם יתברך חפץ בזה. וזה כונת הזוהר הקדוש הנ"ל צווחין הב לן חיי, כלומר למענינו תן חיים וכן מזונא. וזהו ככלבים אינון מצווחין לגרמייהו ואינן רשאין אלא כונתינו יהיה שיהיה להקדוש ברוך הוא תענוג מזה. נמצא לפי דברינו אלה שגם המקבל הוא משפיע, דהיינו שמשפיע להקדוש ברוך הוא תענוג. וזהו שאמר זכרינו לחיים, כלומר תן לנו חיים כדי שנהיה אנחנו בבחינת הזכר, דהיינו משפיעים לך תענוג ולמה לך זה כי מלך חפץ בחיים אתה, ונמצא כשאנו מקבלין מאתך אנו משלימים חפצך לכן כתבינו בספר החיים למענך אלהים חיים, כלומר למענך שיהא לך תענוג מזה. וזה שמזהיר התנא (אבות ב, ד) עשה רצונך כרצונו כדי שיעשה רצונו כרצונך, פירוש עשה רצונך כרצונו כמו שרצון הקדוש ברוך הוא להשפיע כך יהא רצונך כדי שיעשה רצונו כרצונך, לא נתינות טעם הוא, אלא ראוי למעלה שיהא רצונו כרצונך שווין:

ויכון בחסד כסאך ותשב עליו באמת. כי כשהקדוש ברוך הוא דן את עולמו בחסד אזי יש קיום. וזהו באמת, כי אמת הוא דבר הקיום אבל חס ושלום כשהקדוש ברוך הוא דן כו' אז הצדיקים שבדור יש להם כח לבטל. וזהו מי מושל בי צדיק (מו"ק טז:) ונמצא כביכול אינו מתקיים כו', אבל כשהקדוש ברוך הוא דן את עולמו בחסד אז יש לו קיום ואין מי שיבטל. וזהו ויכון בחסד כסאך ותשב עליו באמת, כיון שכונן בחסד כסאך אז הוא באמת:

בשחרית דראש השנה קודם הקדושה ומידו ניתן שתי קדושות ויקדש באחת משלש קדושות. יבואר על פי המדרש (ויק"ר כד) דאיתא, משל למלך שיש לו שלשה כתרים ונתן לבנו שני כתרים ולא השאיר לעצמו אלא כתר אחד ושאלו למלך למה נתן לבנו שני כתרים ולו כתר אחד. והשיב שכבר שמי יצא בעולם ושם בני עדיין לא יצא בעולם ולכך נתן לבנו שני כתרים. ויבואר מה הם שתי קדושות שנותן לעמו ישראל. האחת, מה שיש לו רחמים על עמו ישראל.והבחינה השנית, מה שנותן כח לעמו ישראל לצמצם רחמנותו, כי באמת רחמנות הבורא ברוך הוא עד אין סוף ויבואר הפסוק והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני. ועיין במדרש יכול כמוני תלמוד לומר כי קדוש אני, קדושתי למעלה מקדושתכם, הרצון בזה, כי כל מה שאדם הוא דבוק בקדושת הבורא יתברך הוא יודע בעצמו שהוא מרוחק מקדושת הבורא יתברך ובמה הוא יודע שהוא מקורב לקדושת הבורא כשהוא משיג קדושת הבורא ברוך הוא ויודע שהוא מרוחק מקדושת הבורא ברוך הוא. וזהו יכול כמוני, תלמוד לומר כי קדוש אני, קדושתי למעלה מקדושתכם:

בגמרא (ר"ה יז.) ורב חסד כו' חד אמר נושא וחד אמר כובש ועיין ברש"י כובש הזכיות. ויש בכאן דקדוק הלא בכתוב נאמר יכבוש עונותינו. ויבואר, כי ענין השם יתברך ברוב חסדו דרכו להיטב כשבא לפני כסא הכבוד חס ושלום עונותיהן של ישראל הוא מלמד זכות על ישראל עם קדושו. ובשני בחינות. הבחינה האחת, שאומר הם אינם חייבים על עונותיהן כלל וכלל, כי בידי הכח והגבורה ובידי למנוע אותם מלעשות שום דבר נגד רצוני ואני כביכול בעצמי גורם לעונותיהן כהא דכתיב (מיכה ד, ו) ואשר הרעותי, ונמצא לפי זה מגדיל העונות והם עולים למעלה. וזה חד אמר נושא כו', הרמז שנושא העון למעלה לעצמו שנאמר נושא עון. ויש עוד בחינה שהקדוש ברוך הוא מלמד זכות על ישראל על עונותיהם, דהיינו שאומר מחמת שהם למטה ואינם רואין את כבודי על ידי זה הם חוטאים, כי אלו היו רואין למעלה את כבודי לא היו חוטאים כלל. וזהו יכבוש עונותינו למטה מחמת שהם למטה הם חוטאים והזכיות הם גוברים על ישראל. ובזה יבואר פירש"י וגם בזה יבואר הפסוק (שם ז, יח) מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע, ויבואר על פי משל, כי אם אדם רואה לאדם אחד שאין לו עמו שום שייכות שעושה דבר שטות אזי אינו מוכיחו כלל וכשאדם רואה שבנו חס ושלום עושה דבר שטות אז מגדיל השטות בעיניו ומוכיחו על פניו שלא לעשות עוד ומדריכו בדרך הישר ומגדיל השטות שלא לעשות עוד ואף על פי כן ימחול לו על אותו עון ונמצא זה שמגדיל השטות בעיניו ומוכיחו זה מורה על אהבת אב על הבן, כי זה שמוכיחו מחמת שאוהב אותו ומגדיל להשטות בכדי שלא יעשה עוד ומוחל לו. וזהו פירוש הפסוק מי אל כמוך נושא עון, כלומר שמגדיל העון בכדי שלא לעשות עוד, כי מלת נושא לשון מגדיל ואף על פי כן עובר על פשע מוחל לו העון שעשה:

תקיעה שברים תרועה תקיעה. תקיעה, הוא לשון אהבה מלשון נתקע ביבמתו, כי בתחלה באה האהבה מהקדוש ברוך הוא על ידי ישראל שישראל עובדים אותו באמת ובאהבה ובזה שישראל עובדים ה' באהבה משברים היצר הרע שרוצה להרע לישראל וישראל משברים אותו. וזהו שברים תרועה, לשבר היצר הרע שרוצה להרע אחר כך נוסיף האהבה מהקדוש ברוך הוא על ישראל וזהו תקיעה בסוף:

או יבואר, תקיעה שברים תרועה תקיעה, כי הרמב"ן הקדוש כתב על התורה שקללות שבתורת כהנים הוא רומז על חורבן בית ראשון וקללות שבמשנה תורה על חורבן בית שני. ובאמת מאתו יתברך לא תצא הרע חס ושלום, רק כונת חורבן בית ראשון לבנות ישראל בית שני וכן חורבן בית שני כדי לבנות בית לעתיד אם ירצה השם ביתר שאת והדר. וזהו תקיעה ראשונה על האהבה ראשונה שהוא בית ראשון שברים תרועה כל ב' חרבנות. וזהו שרמזו רבותינו ז"ל (ר"ה לג:) גנוחי גנח ילולי ילל תקיעה בסוף רומז על בית העתיד אם ירצה השם ביותר הוד והדר:

בגמרא אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה. (ר"ה לד:) דהנה הוא יתברך הוא מושל במדת מלכותו אבל גם הצדיקים הם מלכים שהקדוש ברוך הוא גוזר גזירה והצדיק מבטל, ואם כן הכנסת ישראל הם משפיעין במדת מלכות והם מתנהגים בבחינה של מלכות וכפי שהם רוצים הם מתנהגים ומושלין בבחינת מלכות. וזה שכתוב (דברים לג, ה) ויהי בישורון מלך, רוצה לומר בתוך ישורון הם הכנסת ישראל שם יש בחינה של מלך, והנה ידוע דבחינת דכר הוא משפיע, ובחינת נוקבא הוא מקבל. וזה שאמר אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, רוצה לומר שתגיעו לבחינה של מלכיות שתשפיעו למלכות שלי שעל ידי הצדיקים כפי חפצם ורצונם יתנהגו המדות מלכות. וכן זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם, רוצה לומר שתעלו בבחינת דכר שתשפיעו למעלה. והנה הצדיק יכול לבטל כשהקדוש ברוך הוא גוזר גזירה לרעה חס ושלום אז יכול הצדיק לבטלה אבל אם הקדוש ברוך הוא גוזר לטובה על כנסת ישראל בזה אין יכולת בשום אדם לבטל. וז"ש שהצדיק על ידי זכרונות עולה בבחינות דכר אימתי זה כשהוא לטובה. וזהו אמרו לפני, לפני הוא רצונו והוא לטובה כשהצדיק רוצה לבטל גזירת יתברך להמשיך טובה וחסד על ישראל:

אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים. (יומא פ"ח מ"ט) יובן על פי דאיתא בזוהר הקדוש מי קיימא לשאלה. ולהבין זה, כי ידוע מה שחכמי פלוסיפיא כתבו שבכל דבר יש כמות ומהות. רוצה לומר כמה הוא במספרו ומה הוא בערכו. ואיתא בגמרא (יומא פה:) לא כאברהם שאמר ואנכי עפר ואפרכו', אלא כמשה שאמר ונחנו מה, וידוע שעל הבורא יתברך לא יתכן לשאול מי הוא, כי אחדות הפשוט אין סוף ברוך הוא ומי ישיב על שאלה זו והנשמה הוא חלק אלוה ממעל והוא דוגמת קודשא בריך הוא כמו שמנו חכמינו ז"ל (ברכות י.) כמה דברים שהנשמה דומה להקדוש ברוך הוא. והנה כל נשמת ישראל יש להם אחדות גמור עליות שלהם הוא לאין ולא יתכן לשאול עליהם גם כן מי, כי הם באחדות הפשוט. וזהו שאמר משה ונחנו מה, דאנחנו מרומז על רבים אנחנו רבים ויש אחדות מה יכולין לשאול עליהם לשון מה. וידוע שיום הכפורים אינו מכפר רק עד שיכניס עצמו לגדר האי"ן שיאמר אני ומה שיש לי וכל הכוחות שלי הכל הוא להבורא יתברך ואז מדבק עצמו במדת אי"ן. ואפשר שזהו כוונת השתחויה של יום הכפורים של כהן גדול בקדשי קדשים שבשעה שהשתחוה היה מכוין שכל מה שיש בו הכל להבורא ברוך הוא ושם יחליפו כח. וזהו פירוש דברי ר' עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים, פירוש במדריגה שהוא לפני מי אתם מטהרין, דהיינו שהוא למעלה ממדריגה מי שלא שייך לשאול שם מי דהיינו להבורא ברוך הוא ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים, דהיינו כשאתם מדבקין בו אמן כן יהי רצון:

לבאר על מה כהן גדול בשאר ימות השנה שמש בבגדי זהב ובבגדי צבעונים, וביום הכפורים בפנים דוקא בבגדי לבן. הנה כתיב (תהלים לג, ו) בדבר ה' שמים נעשו, הקדוש ברוך הוא ברא כל העולמות בדיבורו ובכל העולמות חיותו ובחיותו הם מתקיימות ואם חס ושלום יעבור העדר אפילו רגע אחת בלתי באפשרי כלל היה לכל העולמות להתקיים ונמצא כל העולמות קיימים בחיותו. והנה השפע אשר הבורא ברוך הוא משפיע לכל העולמות בעוד שהשפע אינו מתפשט בכל העולמות אז השפע הוא בלתי גוון וציור כלל וכשהשפע מתפשט בהעולמות אז השפע הוא בגוון וציור, דהיינו כשהשפע מתפשט בעולם השרפים אז השפע יש לה ציור ודמיון כדמיון עולם השרפים וכן לכל העולמות כשהשפע מתפשטת שם אז השפע יש לה ציור וגוון כדמיון העולם אשר מתפשט שם, דהיינו לדומם צומח חי אז השפע הוא בגוון דומם צומח חי ובחינה הזאת נקרא כלל ופרט, כי כשהשפע עדיין אינו מתפשט בעולמות אז השפע הוא כלל, כי הוא כלול מכל וכשהשפע מתפשטת בעולמות אז השפע נקרא פרט, כי כשהשפע כבר התפשט בעולמות יש לו ציור וגוון כדמיון העולם אשר הוא פשטה שם, דהיינו למשל כשהשפע בעולם השרפים אז הוא בציור וגוון כדמיון עולם השרפים ואין ביכולתה יותר להשפיע רק לעולם השרפים וכן לכל העולמות. ועל בחינה הזאת רומז מה דאמרינן בגמרא כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט. וזאת הבחינה הוא כשיש התעוררת מלעילא, אבל כשיש התעוררת מלתתא להשפיע אז הוא להיפך, כי באמת התעוררת מלתתא הוא רק על הפרט אבל השפע אשר הבורא יתברך משפיע על העולמות השפע ההוא נקרא כלל, כי היא כלולה מכל וכל ועל הבחינה הזאת אמרינן בגמרא פרט וכלל נעשה הכלל מוסיף על הפרט:

ועל דרך זה יתבאר, כי כהן גדול ביום הכפורים ממשיך השפע לכל העולמות והשפע הזאת בעוד שהוא בהמשכה שעדיין אינו מתפשט בעולמות כבר בארנו שהשפע הזאת הוא בלתי גוון כלל ועל זה רומז כהן גדול ביום הכפורים שהולך דוקא בבגדי לבן, הרמז על המשכת השפע אשר ממשיך ביום הכפורים שהוא בלתי גוון כלל ובשאר ימות השנה עבודתו היה רק לקיים השפע בעולמות וכאשר בארנו כשהשפע היא בעולמות אז השפע יש לה ציור וגוון ועל בחינה הזאת כהן גדול בשאר ימות השנה עבודתו היה בבגדי זהב ובבגדי צבעונים. והנה השפע עליונה קודם התפשטותה בעולם נקרא י"ב חיוורתא, כי השפע בא על העולמות מחמת עמו בית ישראל ואלו י"ב חיוורתא הם כנגד י"ב שבטי י"ה. וזאת הוא מרומז בתיבת אחד. החי"ת והדלי"ת, הם י"ב. והא', מורה על מקום אשר משם נמשך השפע ושם אלו הי"ב חיוורתא הם באחדות גמור. ועל זה רומז הא' של אחד, כי האל"ף הוא מקום המיחדים. וזה אמרינן בגמרא ובלבד שלא יאריך באל"ף, כי האל"ף הוא פלא ושם אין רשאין לדרוש. והנה נבאר השפע בזמן שכבר התפשט בהעולמות אז השפע הוא בבחינת דיבור, כי כאשר בארנו כשהשפע מתפשט בעולמות אז על השפעה הזאת רומז הקול, כי הקול עדיין לא בא בגבול והשפע קודם התפשטותו בעולמות הוא גם כן בלתי גבול, כי בראש השנה השפע עדיין בהמשכה ועדיין לא התפשט השפע בעולמות ועל זה רומז הקול תקיעתינו, כי התקיעה הוא קול בלא דיבור הרמז הוא להמשיך השפע אשר הוא בלתי גבול, כי כאשר בארנו שהקול הוא גם כן בלתי גבול:

וזה דאמרינן בגמרא (שקלים ו, ד) שלשה עשר שופרות היה במקדש, הרמז הוא י"ג קולות אשר הם י"ג חיוורתא והשלשה עשר הוא המיחדם כאשר בארנו. ועל זה הרמז מה דאמרינן בגמרא והיה כתוב עליהם תקלין חדתין עתיקין, כלומר חדתין, רומז על י"ב חיוורתא. ועתיקין, רומז על י"ג אשר שם היחוד, כי הוא מקום המיוחד אלו י"ב חיוורתא והוא המשפיע על שם עתיק יומין יתיב וכו' ותקלין, הוא רומז על משקל שכבר בא אל המדה, כי תקלין הוא לשון משקל וכבר בא אל המדה וגבול, וכאשר השפע התפשט בעולמות אז השפע בא בגבול ובמדה. וזה דאמרינן במדרש פרשת תבא כשיכנוס אדם להתפלל אל יכנוס לפתח ראשון אלא יכנוס לפתח ולפנים מן הפתח, הרמז הוא לבל יכנוס לפתח ראשון שהוא י"ב חיוורתא אלא יכנוס לפתח ולפנים מן הפתח שהוא השלשה עשר אשר שם היחוד מן אלו הי"ב חיוורתא והוא למעלה מהם ודו"ק:

ענין הפרישה לכהן גדול קודם יום הכפורים שבעת ימים יתבאר על בחינה זו, כי יש שבע מדות חג"ת נהי"מ. המדה ראשונה היא גדולה ויש אדם חס ושלום פוגם במדה זו דהיינו שלקח גדולה לעצמו. ובאמת עיקר המדה הזאת אשר היא מורה על אהבה צריך לעבוד בה את הבורא ברוך הוא לאהוב אותו ועיקר הגדולה הוא לעבוד במדה הזאת את ה' ברוך הוא. וכהן גדול אשר צריך לעבוד העבודה ולכנוס לפני ולפנים בשביל כל ישראל לכפר עליהם צריך לתקן מקודם כל המדות, דהיינו באם חס ושלום פגם איזה אדם במדה גדולה כנ"ל אז כהן גדול ביום ראשון לפרישתו מתקן המדה הזאת ומעלה המדה הזאת לעבודת הקדוש ברוך הוא וכן מדת הגבורה אשר היא מורה על היראה באם חס ושלום פגם בה אדם הכהן הגדול ביום שני לפרישתו מתקן אותה, דהיינו להיות עיקר היראה מפני הברוך הוא וכן במדת התפארת דהעיקר המדה הזאת לעבוד את הבורא בכדי שיקוים בנו ישראל אשר בך אתפאר, ופסוק ישמח ה' במעשיו (תהלים קד, לא) ובאם חס ושלום פגם בה איזה אדם במדה זו, דהיינו שהתפאר עצמו במעלה שלו הכהן הגדול ביום השלישי לפרישתו מתקן אותה ומעלה המדה זאת להבורא ברוך הוא בכדי שיקויים בנו ישראל אשר בך אתפאר, וכן במדת הנצח, כי עיקר המדה זו לעבוד בה את הבורא, דהיינו להרגיז היצר טוב על היצר הרע ולנצח אותו ובאם חס ושלום פגם בה איזה אדם לעשות נצחון גשמי אז כהן גדול ביום רביעי לפרישתו מתקן אותה, וכן מדת ההוד באם חס ושלום פגם בה איזה אדם הכהן הגדול ביום חמישי לפרישתו מתקן אותה, וכן מדת היסוד שהוא מורה על התקשרות שעיקר המדה הזאת לעבוד בה את הבורא ברוך הוא להיות קשור ודבוק בעבדות שלו ובתורה ומצות ולא להתקשר עצמו לשום תאוה גשמיות ובאם חס ושלום פגם בה איזה אדם הכהן הגדול ביום ששי לפרישתו מתקן אותה. וכן מדת מלכות כהן גדול ביום שביעי לפרישתו מתקן אותה באם חס ושלום פגם בה איזה אדם. וזה שכתוב (דהי"א כט, יא) לך ה' הגדולה כו', ועל פי זה יבואר הגמרא (יומא ט.) ללשכת פרהדרין ומקשה בגמרא מאי פרהדרין כו' עיין שם, ובו יבואר הפסוק (ישעיה מ, לא) וקוי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים, כי האדם צריך להעלות על מחשבתו תמיד שבכל רגע ורגע הבורא ברוך הוא ברוב חסדיו וברוב רחמיו נותן לו חיות חדש וכל רגע ורגע הבורא ברוך הוא מחדשו:

וזהו דאמרינן בגמרא כל הנשמה כו' (תהלים קנ, ו) על כל נשימה ונשימה תהלל יה, דהיינו שבכל רגע הנשמה רוצה לצאת ממנו והקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו בכל רגע ורגע משגיח על האדם ומרחם עליו ואינו מניח להנשמה לצאת ממנו. ונמצא לפי זה כשאדם מעלה על מחשבתו תמיד הבחינה הזאת הוא בכל רגע ורגע בריה חדשה ויש לו התלהבות לעבודת הבורא ברוך הוא, כי לדבר החדש והמחודש יש התלהבות וכיון שהוא נעשה בכל רגע ורגע מחודש יש לו התלהבות גדולה לעבודת הבורא ברוך הוא. ויש אדם שאינו מעלה על מחשבתו הבחינה אמיתיית הזאת ומעלה על מחשבתו שחס ושלום אין הקדוש ברוך הוא מחדשו בכל רגע ורגע ומעלה על מחשבתו כיון שברא אותו הקדוש ברוך הוא בתחילה שוב אינו מחדש אותו בכל רגע ורגע ולזה אין לו התלהבות לעבוד את הבורא ברוך הוא, כי דבר תמידי אין תענוג כלל ומחמת זה לפעמים נופל ממדריגתו ואחרי זה כשמתחיל לעבוד את הבורא יש לו התלהבות גדול:

וזהו פירוש הפסוק וקוי ה', שהקדוש ברוך הוא נותן להם בכל עת ובכל רגע כח חדש ובכל רגע ורגע הם מחליפים כח מהקדוש ברוך הוא. וזהו יחליפו כח, הפעולה הוא יעלו אבר, כי מלת אבר מורה על התלהבות וכן כתוב בכתבי האר"י ז"ל אלו שיש להם התלהבות כאלו שלפעמים הם נופלים ממדריגתם אז אחרי זה בא להם התלהבות. וזהו כנשרים, כי נשר הוא לשון נופל לשון אילן הנושר את פירותיו במשנה, וזהו כנשרים, הרצון אלו יש להם התלהבות תמיד ואין צריכין כלל ליפול ממדריגתם כיון שהוא על הבחינה זאת שהוא בכל רגע בריה חדשה. וזהו הפירוש בגמרא שבעת ימים כו' ללשכת פרהדרין ומפרש בגמרא למה נקרא שמה פרהדרין על שם שמחליפין כו'. ויש בכאן דקדוק, כי לפי זה הטעם אינו דבר טוב ולמה מכנה הלשכה זאת שיושב בו כהן גדול על זה השם. ונראה, כי לפי הנ"ל שכהן גדול צריך לתקן כל השבע מדות הנ"ל והאיך מתקן המדות הנ"ל כשמצייר במחשבתו שבכל עת ובכל רגע מקבלים כל העולמות ועולם התחתון חיות חדש מהבורא ברוך הוא ומחמת זה יש לו להבורא ברוך הוא אהבה גדולה ויראה גדולה לפני הבורא ברוך הוא וגודל התפארות שיתפאר עמו הבורא ברוך הוא בכל עת ושאר המדות הוא למעלה רק להבורא ברוך הוא:

וזהו פירוש הגמרא שבעת ימים, אלו שבעה מדות. שמפרישין כהן גדול מביתו, הרצון בזה הכהן הגדול מפריש עצמו מביתו זו גופו מן המדות הגשמיות מאהבה גשמיית ושאר מדות גשמיות להבורא ברוך הוא ובכל יום ויום משבעת הימים הוא מתקן מדה אחת כנ"ל. ולכך ביום הכפורים בשעת הזיה היה מונה את אחת ואחת אחת ושתים כו', אחת בכל פעם לפי שביום הכפורים הוא מעלה כל המדות אלו השבע להבורא ברוך הוא אחת הוא הבורא ברוך הוא. ואחת, הוא מדה ראשונה שמעלה להבורא ברוך הוא וכן אחת, הוא הבורא ברוך הוא. ושתים שני המדות שמעלה אותם להבורא ברוך הוא. וכן אחת ושלש, כי אחת הוא מורה על אחדותו עד אחת ושבע הוא מדת מלכות בכל פעם הוא מזכיר אחת לעלות כל המדות לאחדות הבורא ברוך הוא לעבדו בכל המדות. וזהו הפירוש בגמרא ללשכת פרהדרין, כי מלת פרהדרין הוא מלשון חילוף כמו דאמרינן בגמרא מה פרהדרין הללו כו', הרמז בזה שהחליף המדות והעלה אותן מן הגשמיות לעבדות הבורא ברוך הוא:

אתה זוכר מעשה עולם פוקד כל יצורי קדם. ויבואר על דרך משל, אם התינוק מדבר איזה דבר חכמה האב מענג עצמו ומשתעשע עצמו בדיבורו של תינוק אפילו ששכל האב יותר גדול שאין להשיג אף על פי כן לאהבת האב לתינוק מחסר שכלו ומצמצם בשכל התינוק בכדי להתענג בו ולהשתעשע עמו ונמצא האב מחסר שכלו ואינו משגיח על שכלו אף על פי שהוא יותר גדול שאין להשיג מחסר שכלו ואינו חושב שכלו לאהבת התינוק. וזהו הרמז אתה זוכר מעשה עולם, הרמז שאתה זוכר מעשה עולם הטובות לעמו ישראל אף על פי שכנגד השם יתברך אינו חשוב כלום פוקד לשון חסרון מלשון ויפקד מקום דוד (שמואל א' כ, כה) פוקד ומחסר כל יצורי קדם, רמז על עולם האצילות כביכול עושה חסרון בו בכדי להתענג ולהשתעשע עם עמו ישראל:

עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר. (תהלים מז, ו) יבואר על פי דאיתא בתיקונים בשעה שישראל תוקעים בשופר ה' הולך מכסא דין לכסא רחמים. וזהו הרמז עלה אלהים בתרועה ה' השם אלהים שמורה על דין יש לו עליה ה' בקול, רוצה לומר שנקרא ה' שמורה על רחמים בקול שופר בשעת תקיעת שופר:

(*) במסכת ראש השנה דף י"ז ע"א תנא דבי ר' ישמעאל מעביר ראשון ראשון וכך הוא המדה וכו', ענין זה יבואר על דרך מאמר במסכת שבת דף ע"ז ע"ב על שאלת מאי טעמא הני עיזי מסגי ברישא, א"ל כברייתא של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא כמו שנאמר ויהי ערב ויהי בקר וכו'. הנה ידוע בכתבי האריז"ל על פסוק ויהי ערב וכו', בענין בריאות העולמות שהיה על ידי בחינת הצמצום כי אם לא היה בחינת הצמצום לא היו העולמות יכולים להיות בבחינת גבול ומדה, כי כמו שהבורא ברוך הוא הוא אין סוף ובלי גבול כן היה העולמות גם כן בלי גבול ותכלית לכן הוכרח להיות בחינת הצמצום וכו', כדי שיוכל להיות התהוית העולמות בבחינת גבול ותכלית ובחינת הצמצום הזה נקרא בחינת ערב כמו שכתוב ויהי ערב, הצמצום והסתלקות האור וכו', ואחר כך ויהי בקר, שהוא בחינת המשכות האור שעל ידי בחינת קו וחוט שהוא שרש לבריאות העולמות כמו שידוע כל זה היטיב למעיין בכתבי האריז"ל. והנה בהשתלשלות העולמות ריבוי רבבות מדריגות מדריגה אחר מדריגה כל מה שנשתלשל יותר למטה יותר בא בבחינת גבול וצמצום עד שבעולם העשיה יש לו בחינת נפרד מאלקות ויניקות החיצונים כמו ע' שרים וכו', ומזה נשתלשל גם בבריאות האדם בחינת נפש הבהמיות יצר הרע שהוא התנגדות לנפש אלקים יצר הטוב. וזהו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין צא:) על פסוק (בראשית ד, ז) לפתח חטאת רובץ, שמיד ביצירת האדם נתאכסן היצר הרע עמו לכן נעשה כמו טבע אצלו להתאוה תאות גשמיות לדברים חיצונים שהוא נגד רצון ה' עד אחר י"ג שנה אז נתגלה אצלו היצר טוב ואז יוכל בחינת נפש אלקות להתגבר על יצר הרע. והטעם לזה, כברייתא של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא, כי השרש ומקור לזה הוא בחינת הצמצום והאור והצמצום הוא קודם להמשכות האור כנ"ל בפירוש ויהי ערב כו':

וזה שאמר דוד המלך עליו השלום הן בעון חוללתי, פירוש התחלת בריאותי הוא בעון, פירוש עם היצר הרע שנתחבר עם האדם תיכף ביום הלידה. ואחר כך אמר לב טהור ברא לי כו', כי ברישא חשוכא בחינת הצמצום הסתלקות אור האלקים, ואחר כך בחינת האור וכו'. לכן נשתלשל גם בבריאות האדם להיות גם כן באופן הזה בתחלה נברא עמו היצר הרע ואחר כך היצר טוב. וזהו כונת חכמינו ז"ל מאי טעמא עיזי מסגי בריש אימרא, פירוש למה ביצירות האדם נברא היצר הרע מקודם ליצר טוב, כי עז נקרא יצר הרע כמו שפירש"י על פסוק ושלח השעיר וכו', ואימרא נקרא יצר הטוב שהוא צאן קדשים. א"ל כברייתא של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא, פירוש כי השרש ומקור השתלשלות זאת הוא בחינת הצמצום הראשון שקודם בחינת האור וכו', וכנ"ל. וזהו כונת תנא דבי ר' ישמעאל מעביר ראשון ראשון, רוצה לומר כי שרש ומקור לזה הוא בחינת הצמצום שהוא לצורך בריאות העולמות שיהיה בבחינות גבול ומדה והבן:

(*) או יבואר מאמר תנא דבי ר' ישמעאל הנ"ל מעביר ראשון וכו', כי ידוע מאמר חכמינו ז"ל (קידושין מ.) כיון שעבר אדם עבירה ושנה נעשה לו כהיתר, ואם כן לפי זה יכול האדם להתנצל על פי הדין על העונות שעבר פעם שנית ושלישית שעליהם לא יהיה חייב מחמת שהיה נדמה לו כהיתר, כי אם היה נדמה לו כאיסור לא היה עובר כלל, רק על פעם ראשון אין לו התנצלות, כי בפעם הראשון היה נדמה לו כאיסור ואף על פי כן עבר וחייב מצד הדין. אמנם הקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו הוא מוחל עונות הראשונים. וזהו כונת תנא דבי ר' ישמעאל מעביר ראשון ראשון, רוצה לומר העון הראשון צריך הקדוש ברוך הוא למחול ונמצא על העונות שעברו פעם שנית שלישית הם פטורים ממילא כי כך היא המדה, רוצה לומר שהדין נותן שיהיו פטורים, כי נדמה כהיתר כנ"ל:

(*) אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב. (הושע יד, ג) הנה ידוע שדבר קשה מאוד לעשות המצוה בשלימות ולהעלותה למעלה מעלה כראוי ונכון אם לא שהקדוש ברוך הוא עוזרו אבל עבירה בקל יכול לעשותה ולהעלותה להיות פוגם בעולמות ובאורות עליונים חס ושלום. וזהו כל תשא עון, כלומר העון הכל יכולים לעשותו ולהעלותו להיות פוגם למעלה. וקח טוב, פירוש אבל טוב, היינו המצוה צריך אתה ליקח להעלותה למעלה:

(*) או יבואר על דרך מאמר חכמינו ז"ל (שבת פח:) על פסוק (שיה"ש א, יד) אשכול הכופר, איש שהכל בו הוא יכפר בעדי. כי הנה על דרך משל, בשעה שהאב הוא משתעשע עם בנו הקטן אזי הוא מקבל תענוג אפילו מדבר שהוא נגד רצונו כאשר יעשה זאת בפעם אחר, היינו כמו בהחזקת זקנו או בשער ראשו אשר מתרעם עליו על זה. אך בשעת השעשועים הוא מקבל תענוג גם מזה. וכמו כן יובן, כי הנה בראש השנה הוא עת רצון וכאשר הזדונות יתהפכו לזכיות אזי יש להבורא ברוך הוא תענוג גדול. וזהו כל תשא עון, פירוש אתה שכל יכול תשא עון, רוצה לומר בידך להעלות העונות יתהפכו לזכיות אז וקח טוב, כלומר אזי תקבל תענוג גדול מזה והבן:

(*) בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'. (תהלים צח, ו) נבוא לבאר על דרך משל ומליצה, למלך בשר ודם שנסע ליער גדול להשתעשע ולקבל תענוג מצידות חיות ועופות עד שבא לעמק היער ולא מצא את דרך המלך הנכון והישר לשוב לביתו וראה ביער אנשי כפרים ושאלום על הדרך ולא הכירו את המלך ולא ידעו מה להשיב לו, כי מעולם לא ידעו את דרך המלך הגדול הנכון והישר. עד שמצא איש חכם ונבון ושאלו על הדרך אז החכם הבין שהמלך הוא נזדעזע לאחוריו ושמע תיכף לרצונו ויראהו את הדרך, כי מרוב חכמתו ידע את דרך המלך הנכון והישר ויולך את המלך לבית המלוכה וישב אותו על כסא ממלכתו וימצא האיש ההוא חן בעיני המלך מאד וינשאהו מכל שרי המלוכה וילבוש את האיש ההוא בגדים יקרים ואת בגדיו צוה להכניס לבית גנזיו. ויהי אחרי ימים רבים חטא אותו איש להמלך ויקצוף עליו המלך ויצו לשריו היושבים ראשונה במלכות לשפוט אותו האיש כדין העובר על מצות המלך. ויצר להאיש מאד, כי ידע כי משפטו יהיה חרוץ לרע לו על דבר אשר חטא נגד המלך. ויפול לפני המלך ויבקש על נפשו ויתחנן לו שקודם שיצא דבר המשפט ימלא שאלתו בדבר אחד להלביש אותו בגדיו הראשונים שלו בשעה שהוליך את המלך מהיער וישא לו המלך לדבר ההוא. ויהי כאשר הלביש אותו האיש את הבגדים הנ"ל, זכר המלך את גודל החסד אשר עשה עמו אותו האיש אשר החזיר אותו לבית המלוכה ויושיבהו על כסא ממלכתו ויכמרו רחמיו וימצא חן וחסד לפניו והעביר את חטאתו מלפניו והשיבו על כנו. הנה ככל המשל הנ"ל כמו כן אנחנו עמו בית ישראל בשעת מתן תורה אשר החזיר הקדוש ברוך הוא על כל אומה ולשון שיקבלו את התורה ולא רצו ואנחנו עמו בית ישראל קבלנו את התורה בשמחה ותענוג גדול עד אשר קדמנו נעשה לנשמע וקבלנו עלינו עול מלכות שמים והמלכנו אותו למלך עלינו וקבלנו מצותיו ותורתו הקדושה. ועתה פשענו ומרדנו נגדו. ובראש השנה יראים אנחנו מיום הדין אשר בא במשפט על כל נעלם ולכל איש ואיש נקצב משפטו כפי מעשיו לכן אנחנו תוקעין בשופר ומלבישין אנחנו אותנו באותו הלבוש שהיה במתן תורה שקבלנו את התורה והמלכנו אותו בשופר כמו שכתוב (שמות יט, ט) ויהי קול השופר הולך וחזק מאד כו', והוא כדי שיזכור לנו מזה הזכות וימחול לנו על כל עונותינו ופשעינו ויפטרנו מן הדין ויכתבנו לאלתר לחיים ארוכים וטובים אמן כן יהי רצון:

(*) בגמרא דראש השנה (טז.) אמרינן למה תוקעין כו', אלא למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין אלא כדי לערבב את השטן. ולהבין במה מערבבין השטן בתקיעות דמיושב ודמעומד. ונראה על פי מה דאיתא במדרש על פסוק (תהלים פב, א) אלהים נצב בעדת אל, בדת של ישראל עומד ובדת של אומות העולם יושב ולכן כשמוע תקיעות דמעומד יודע שהמשפט הוא של ישראל הוא מקטרג וכשמוע תקיעות דמיושב סובר שהמשפט הוא של אומות העולם ומתחיל להמליץ טוב ונעשה מקטיגור סניגור ולכן מערבבין אותו בזה:

(*) עוד במסכת הנ"ל (לב:) שאלו מלאכי השרת להקדוש ברוך הוא מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה אמר להם ספרי החיים כו'. ולכאורה יקשה אדרבה יותר מהראוי היה לומר שירה בעת ההוא בכדי לעורר חסדו הטוב. אמנם באמת על דרך משל, אדם המשבח את חבירו לא שייך לשבח אותו כי אם לאיש זולתו אשר לא מכיר את האיש ההוא אבל אם גם זולתו מכיר אותו האיש בכל המעלות לא שייך לשבח ולפאר לפניו כי גם לפניו נגלה כל המעלות. וכמו כן הנה ידוע בכל השנה כשישראל אומרים שירה למטה אזי כל העולמות ומלאכים אומרים שירה למעלה כידוע מאמר רבותינו ז"ל אין מלאכי השרת אומרים קדושה למעלה עד שישראל אומרים קדושה למטה, והטעם מפני שנשמות ישראל הם למעלה במדריגה ממלאכים וביכולתם להעלות במעלות המדריגות להשיג גדולות הבורא ברוך הוא יותר מהם ולכן נשמות ישראל ממשיכים התגלות אלקית בכל עולמות ומלאכים על ידי שירות והתשבחות ואזי גם המלאכים משיגים גדולת הבורא ברוך הוא על ידי התגלות זאת. אבל בראש השנה שכל העולמות מתעלים למעלה מעלה ונגלה כבוד מלכותו בכל העולמות אזי אין מהצורך השירות והתשבחות. וזהו פירוש ספרי חיים, היינו שכולם עולים לפני ונמשך התגלות אלקית וכבוד מלכותו לכל לא שייך בעת ההוא לומר שירה, כי הכל יודעים ומכירים והבן:

(*) עוד יש טעם לומר והוא על דרך משל, בני המלך האהובים למלך מאד והם תמיד אצל המלך ויודעים ומשיגים היטב גדולת המלך ותמיד הם משבחים ומפארים את אביהם המלך כי רואים תמיד גדולת המלך. ולימים נתרחקו ממנו בדרך רחוקה ונתעו בדרך וידלו מאד והלכו חשוכים וקדרנית כי בלו הלבושים היקרים מהם וכל טוב המלך שהיה להם נחסר להם והם מלוכלכים בטיט חוצות עד אשר כמעט שכחו כל הטוב וגדולת המלך. ויהיה כאשר צר להם מאד שבו לבית המלך וכאשר באו לשער המלך ויראו את גדולת המלך והדר גאונו ויבשו ויכלמו מאד על רוע מעלליהם אשר הרחיקו מהמלך ולא היה להם דעת להשיג גדולות המלך ולפאר ולשבח אותו כמאז ומקדם, כי נכלמים מאד לפניו, כי מעשיהם הרעים ולבושיהם המלוכלכים נגד פניהם עדי אשר בקשו והתחננו על נפשם למחול על עונם ולהסיר מעליהם מלבושיהם המלוכלכים כי אין לבוא בשער המלך בלבוש שק, ולהלבישם בגדים נאים שיהיו ראוים לעמוד לפני המלך ולהטעימם מתענוגי המלך בכדי להשיב רוחם ויכמרו רחמי המלך על בניו הנעימים ויעש כן אז היה ביכולתם לראות פני המלך להשיג גדולתו ולשבח ולפאר אותו. וכמו כן מובן הנמשל, שאנחנו עמו בית ישראל הנקראים בנים למקום אשר עזבנו את ה' הלכנו למקום רחוק בדרך עקלתון וחטאנו ופשענו ומלוכלכים אנחנו על ידי העונות. והנה בראש השנה אנחנו שבים ומתעלים לפני הבורא ברוך הוא ודוה לבנו מאוד על חטאתינו ופשעינו נגד פנינו ובושים ונכלמים אנחנו על אשר מלוכלכים אנחנו בעונותינו ואימה ויראה ופחד נופל עלינו מפני רוממות גדולתו והדר גאונו ומפני גודל הפחד אין בנו דעת להשיג גדולתו ולשבח ולפאר אותו כי מלוכלכים אנחנו בטיט חוצות על ידי עונותינו ומבקשים ומתחננים אנחנו להבורא ברוך הוא שימחול לנו על כל עונותינו ופשעינו ולהסיר המלבושים המלוכלכים והבורא ברוך הוא ברוב רחמיו וחסדיו הוא מוחל לנו כי הוא חנון ומרבה לסלוח ורוח חדש מחדש בקרבינו בלב טהור לעבודתו אז ביכולתינו לעבוד עבודתו להשיג גדולתו ולומר לפניו שירות ותשבחות והבן:

(*) כל העמים תקעו כף הריעו לאלהים בקול רנה. (תהלים מז, ב) יבואר על דרך משל, עבדי המלך האהובים למלך כאשר באים לפני המלך לבקש חפצם אז מגודל גדולות והתנשאות המלך נופל עליהם פחד לדבר לפני המלך, כי יראים אולי לא יוכלו לדבר כראוי ויהיה פתחון פה להמקטרג להסטין עליהם, רק מבקשים רצונם וחפצם ברמז בעלמא והמלך ממלא שאלתם. כמו כן בראש השנה אשר אנחנו עמו בית ישראל מתעלים לפני הבורא ברוך הוא אזי אימה ויראה גדולה נופל עלינו אשר אנחנו יראים לדבר לפניו, כי אולי נהיה נכשלים חס ושלום באיזה דבר ויהיה פתחון פה להמקטרג להסטין לכן צועקים אנחנו בקול בלא דיבור, היינו בקול שופר שהוא קול פשוט צעקה רבה מעומק הלב והבורא ברוך הוא בוחן לבות ויודע נסתרות ממלא משאלותינו לטובה. וזהו כל העמים תקעו כף הריעו לאלהים בקול רנה, היינו בראש השנה שבאים ומתעלים כולם לפני הבורא ברוך הוא מריעים בקול לבד בלי דיבור, כי יראים שלא יהיה פתחון פה להמקטרג והקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו ממלא בקשת עמו בית ישראל לטובה והבן:

(*) אל תבוא במשפט עמנו כי לא יצדק לפניך כל חי. יבואר על דרך משל, בעבד המלך אשר חטא נגד המלך ויבקש את המלך להעביר את חטאתו ויצו המלך אותו לאמר אתה בעצמך תשפוט ותדין אותך ואיך שיהיה משפטיך על פי הדין כן יקום ויתמרמר העבד על נפשו ויצעק צעקה גדולה ומרה שלא יעשה לו כן, כי ידע בנפשו שבודאי יתחייב על פי הדין שידין את עצמו והוא אינו יכול לעשות לפנים משורת הדין ויבקש את המלך ויתחנן לו שהוא ידין אותו כי מלך חנון ורחום הוא וכל יכול ובידו למחול את חטאתו לעשות לפנים משורת הדין. כמו כן אנחנו מבקשים אל תבוא במשפט עמנו, רוצה לומר שגם אנחנו נהיה גם כן שופטים אותנו כי לא יצדק כו', פירוש כי ידענו שעל פי הדין אנחנו חייבים ואין בידינו לעשות לפנים משורת הדין. רק אתה בעצמך תשפוט ותדין אותנו, כי רחום וחנון אתה ומרבה לסלוח וכל יכול לעשות עמנו חסד לפנים משורת הדין ולמחול על חטאתינו ופשעינו ברחמיך המרובים. וזהו כונת דוד המלך ע"ה (תהלים יז, ב) מלפניך משפטינו יצא עניך תחזינה משרים, כלומר שיצא משפטינו לפניך שלא תביט ותסתכל על משפטינו, כי לפי משפטינו בודאי אנחנו חייבים, רק בעצמך תשפוט ותדין אותנו ואז בודאי נהיה זכאים במשפט, כי עיניך תחזינה משרים, כי רחום וחנון ובידך לעשות לפנים משורת הדין למחול על עונותינו להשפיע לנו חיים וברכה וטובות וישועות ונחמות אמן כן יהי רצון: