קדושת לוי/כי תשא
פרשת כי תשא
עריכהדף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם (שמות ל, יב). הנה מאהבת ה' את עמו ישראל ובכל צרתם לו צר ונותן להם עצה להמלט נפשם מיד שונא. והנה חיות כל העולמות הנאצלים והנבראים והיצורים והנעשים וכל צבאם הארץ וכל אשר בה הכל הוא מבהירות הבורא יתברך אשר נתצמצם בכל העולמות ומחיה אותם ומקרא מלא הוא (נחמיה ט, ו) ואתה מחיה את כולם. וביותר לבני ישראל עם קרובו, כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו (תהלים קלה, ד) ובהם מאיר בהירות הארה נפלאה וכמאמר הכתוב (ישעיה ב, ה) בית יעקב לכו ונלכה באור ה'. נמצא כשחס ושלום עת צרה היא ליעקב החלק אלקות המחיה אותם יש לו גם כן צער כביכול, וכבר כתבנו במקום אחר ששורש הרע הוא טובה והתגלות אלהותו. וזהו פירוש הפסוק כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם , מלשון לא נפקד ממנו איש, כלומר כי תרצה להנשא ראש בני ישראל מחסרונם, רצה לומר מצרתם. ונתנו איש כופר נפשו, כלומר שיתפללו אל ה' שיפדם מיד שונא ויגאלם מיד אויב וממצוקותיהם יוציאם. לה' בפקוד אותם, רצה לומר חסרונם הוא חסרונו כביכול וזאת שתהא עיקר תפלתם בשביל ה' כנ"ל:
או יבואר, כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם זה יתנו כו' מחצית השקל בשקל הקודש וכו'. הנה סוד רמיזת שקל הקודש ומה ענינו להתכפר בה מפני הנגף ומפני מה נצטווינו על מחציתו ולא יותר. כולם אפרש בעזרת השם וקודם אבאר לך סוד של ארבע פרשיות. שקלים, זכור, ופרה, וחודש. הנה הם מרומזים כנגד ארבע אותיות הוי"ה בצירוף כזה, הוה"י בסוד ארבע פרצופין נוקבא דכר אימא אבא, היינו שקלים הוא נגד ה"א אחרונה לכך היו השקלים לאדני כסף, כי אדני הוא סוד ה' אחרונה. וזכור הוא נגד הוא"ו שהוא בחינות זכור כנודע. ופרה הוא נגד בינה שהוא אימא עילאה, היינו ה"א ראשונה. וחודש הוא נגד היו"ד שהוא חכמה שבזה נתחדש העולם. ולכך חכמה נקרא בחינת אבא שהוא המוליד העולמות, כי בחכמה ברא את הכל ולכך בין שלישי לרביעי לא יפסיק, כי שלישי ורביעי מרומזים על אבא ואימא שהם תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין. והארבע כוסות של פסח הם גם כן כנגד הארבע פרשיות הללו ולכך בין כוס שלישי לרביעי לא ישתה, כי הם בסוד אכלו ריעים ונקראים יין המשומר דלית ביה מגע לחיצונים. ונגד ארבעה פרצופין הללו יש לנו השגה, כי בהם הוא יתברך מנהיג עולמו. אבל יש פרצוף חמישי שהוא נקרא אריך אנפין בסוד קוצו של יו"ד והוא מרומזת באל"ף דאחד. לזאת אמרו ובלבד שלא יאריך באל"ף, כי הוא סוד אפס המוחלט אשר לית מחשבה תפיסה ביה כלל אך המחשבה הוא המשוטטת שם בסוד מטי ולא מטי, מלמעלה למטה בלי מנוחה בכדי שלא יאריך שם. והענין הזאת הוא בחינת שקלא וטריא המחשבה כשמגיע למעלה הוא נקרא שקלא שהוא טריא, כי טריא הוא לשון רפואה בלשון ארמי. ושקלא, שהוא אריך אנפין הוא גם כן לשון רפואה לשון מעלה ארוכה. וזהו שקל הקודש, והוא נקרא מעיין החכמה שמשם נובע חיים למטה למחצית השני של המחשבה המשוטטת למטה שהוא בחינת גופא נגד החצי מחשבה דלעילא. ועל זה אמר אליהו ז"ל האי נביעו איהו כנשמתא לגופא דאיהו חיים לגופא. נמצא היוצא לנו מזה, שהמחשבה המשוטטת למעלה נקרא מחצית השקל, כי הוא שם בחינת מטי ולא מטי. ואותו מחצית השקל הוא מגין על המחשבה דלמטה להיות נובע משם שפע חיים. וזהו סוד זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש. וכל זה שלא יהיה בהם נגף. וזהו סוד עשרים גרה השקל, היינו שקל הוא סוד כתר שהוא כ' ומשם בא השפע בבחינות גרה, לשון זיבה שמשם נמשך השפע למטה ודו"ק:
או יבואר, כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו לה'. הכלל, כמו שמבואר בזוהר הקדוש ומשה עלה אל האלהים ויקרא אליו ה' כו' (שמות יט, ג) כי כל העליות של אדם יהיה הכל לה' להמליך עליו את הבורא. וזהו הרמז כי תשא את ראש בני ישראל להיות להם לפקודיהם, פקודה לשון מלכות מלשון ויפקד המלך וכו' (אסתר ב, ג) ונתנו איש כופר נפשו לה', יהיה להם עליות רק אל ה':
או יבואר, לפקודיהם, לשון חסרון. הכלל שיראה אדם את עצמו כאשר הוא באמת עדיין לא התחיל לעבוד את ה' ואז הוא באיזה מדריגה אבל כשעולה חס ושלום על דעת האדם שהוא עובד את ה' אז בוודאי אינו משיג כלל שום בחינה מעבדות הבורא ברוך הוא. וזו הרמז בפסוק כי תשא את ראש בני ישראל, להעלות אותם על איזה מדריגה. אז העיקר הוא לפקודיהם, לשון חסרון מלשון ויפקד מקום דוד (שמואל א' כ, כה) שידעו באמת הפקדון שלהם שהוא החסרון שעדיין לא השיגו כלל בעבודת הבורא ברוך הוא. וזהו הרמז בפסוק ונתנו איש כופר נפשו לה', כופר לשון דביקות מלשון (בראשית ו, ד) וכפרת אותו מבית ומחוץ בכופר אימתי הוא דבוק בה' בפקוד אותם, כשיודע האדם החסרון שלו אז הוא דבוק בה':
או יבואר, כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו לה'. הכלל, כי אדם הרוצה להתפלל על ישראל בעת צרתם אזי צריך להעלות את ישראל, דהיינו שיאמר שזה אינו נוגע לישראל כי אם לה' כי הוא אבינו וכמבואר בגמרא (חגיגה טו:) בזמן שאדם בצער שכינה כו', ונמצא מעלה הכל לה' ובזה הם נצולים מצרתם. וזהו הרמז כי תשא את ראש בני ישראל, כלומר להעלות אותם, כי מלת תשא לשון עליה. לפקודיהם, לשון חסרון על שם הפסוק ויפקד מקום דוד, כשישראל הם חסרים מטובות הבורא אזי מעלה אותם. ומפרש הפסוק איך מעלה אותם ונתנו איש כופר נפשו לה', דהיינו הנפש אדם והוא לה' של ה':
זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש כו' (שמות ל, יג). בו יבואר הפירוש על הפסוק הן גאלתי אתכם אחרית כראשית, כי הנה כל מה שברא הקדוש ברוך הוא לכבודו ברא. וזאת גם כן ידוע שעיקר אשר עלה במחשבה לברוא כל העולמות הוא רק בשביל ישראל עם קדושו כדי שיעבדו אותו ולעשות נחת רוח לפניו. והנה דעיקר החיות בא על כל העולמות רק בשביל עבודתו כדי לעבדו, כי באמת עיקר בריאת העולמות לא היה רק כדי לעבוד אותו. והנה קושיא עצומה על מה גם לאלו אשר אינם עושים רצון הבורא יתברך גם כן יש להם חיות הוא על דרך משל למלך אשר בנה פלטרין גדולים בשביל בניו ואל המלך בעצמו אין צורך לזה הבנין רק בנה זאת בשביל בניו, והנה אחר כך כשיגמור כל הבנין ורוצה לישב בתוכו השונא לבניו של מלך. והנה כשהמלך מסתכל בשורש המחשבה על מה עלה במחשבה זאת לבנות הבנין הזה, כי המלך בעצמו אינו צריך לזה, רק העיקר אשר במחשבתו לבנות הבנין זה היה רק בשביל בניו וכשהמלך מסתכל במחשבה הזאת בוודאי המלך לא יניח כלל לישב בתוכו שום שונא של בניו ולא אדם אחר רק יעשה כפי אשר עלה עיקר במחשבתו ולא יניח לישב בתוכו רק בניו. וכשהמלך חס ושלום אינו מסתכל בשורש המחשבה הקדומה אשר היא עיקר אשר עלה במחשבה לבנות הבנין הזה רק בשביל בניו אז חס ושלום גם אחר ישב בתוכו. ועל דרך זה גם כן בהבורא יתברך, כי הנה עיקר אשר עלה במחשבה הקדומה לברוא כל העולמות הוא רק בשביל נשמות ישראל וכשהבורא כביכול מסתכל במחשבה הקדומה אז לא יושפע השפע רק לישראל ולכל העולמות העושים רצונו וכשחס ושלום הבורא יתברך אינו מסתכל כביכול במחשבה הקדומה אז חס ושלום גם אלו אשר אינם עושים רצון הבורא גם כן יקבלו להם חיות ובבחינה הזאת הוא עשיית נס לישראל עם קדושו וכל הניסים יעשה על הבחינה הזאת כביכול כשהבורא יתברך מסתכל במחשבה הקדומה הזאת ובמחשבה הקדומה הזאת היה העיקר ישראל, כי בשביל נשמות ישראל עלה במחשבה לברוא כל העולמות על ידי זה יושפע לנו כל הטובות ויעשה לנו כל הניסים ובבחינה הזאת יהיה אם ירצה השם בקרוב גאולתינו כביכול כשהבורא יתברך יסתכל במחשבה הקדומה ובמחשבה הזאת העיקר ישראל על ידי זה יהיה גאולתינו בקרוב. וזה הרמז הן גאלתי אתכם אחרית כראשית הן גאלתי אתכם, כלומר עיקר הגאולה יהיה על בחינה הזאת. אחרית כראשית, כלומר כמו שדבר הזה שעיקר בריאת כל העולמות הוא רק בשביל נשמת ישראל מגולה בראשית המחשבה במחשבה הקדומה כשיתגלה זאת לעיני כל הארה הזאת שעיקר בריאת כל העולמות היה רק בשביל ישראל כמו שמגולה בראשית המחשבה במחשבה הקדומה על ידי זה יהיה בקרוב גאולתינו בזמן קרוב ועל בחינה הזאת שראשית המחשבה מתגלה ויעשה לנו הניסים. וזהו הרמז דאנו מברכין בפורים על מקרא מגילה, הרמז מגלה יו"ד, כי המחשבה הקדומה נקרא יו"ד הרמז על ידי התגלות היו"ד הוא המחשבה היה לנו הנס הגאולה הזה:
ועל דרך הבחינה הזאת נבאר הפסוק זה יתנו כל העובר כו' מחצית השקל. והנה יש כמה דקדוקים בפרשה זו. אחד, למה דווקא מחצית השקל ולא שקל שלם. ב', בן עשרים מחויב והפחות מבן עשרים אינו מחויב ממה נפשך אם הוא מצות עשה יחויב בה אפילו בן י"ג שנים. ג', על מה תלה הנתינה הזה היוצא למלחמה דווקא כדכתיב כל היוצא למלחמה לצבא. ונבאר על דרך משל לאחד שעושה כל עסקיו בלתי ישוב הדעת לפעמים יעשה גם כן היפוך הסדר, דהיינו לאלו אשר אינם שומעים לקול דבריו גם כן יעשה להם טובה. אבל מי שעושה עסקיו בישוב הדעת ובשקול הדעת שוקל דעתו איך לעשות ובוודאי יעשה כסדר לאוהב יעשה טוב ולשונאו לא יעשה טוב. ועל דרך הזה הוא הבחינה כשישראל חס ושלום אינם ראוים וזוכים במעשיהם להוריד שפע לכל העולמות ואז הבורא יתברך אינו משפיע רק מחמת גודל חסדיו עם ברואיו ועל ידי זה חס ושלום גם החיצונים יקבלו שפע כיון שהבורא ברוך הוא מחמת גודל זכות ישראל אינו משפיע רק מחמת גודל חסדיו ואז כביכול אינו שוקל בדעתו לזה להשפיע ולזה לא להשפיע כיון שאין שום זכות לפניו שישפיע מחמת זה הזכות ונמצא הכל שוין בזה לקבל שפע ובחינה הזאת נקרא כביכול העשיה בלא ישוב הדעת אבל כשישראל זוכין בגודל מעשיהם הטובים שעל ידם יבא השפע לכל העולמות ואז הבורא ברוך הוא כביכול שוקל לעושי רצונו אלו ישראל עם קדושו ישפיע ולאלו שאינם עושים רצונו לא ישפיע כיון שיש לפניו זכות ישראל. והנה זה הבחינה שעושה הכל בשיקול הדעת נראה דעתו כחולק לשנים לעושים רצונו להשפיע ולאלו שאינם עושין רצונו לא ישפיע. והנה כשישראל עם קדושו רוצים לעשות נקמה בשונאיהם ולכבוש מלחמתם אז צריכין לעורר מדה הזאת שהבורא יתברך כביכול ישקול בדעתו לזה להשפיע ולזה לא ישפיע ובזה לא יבא השפע רק לישראל וממילא יהיה המפלה לשונאיהם כיון שלא יבא השפע רק לישראל ולא להם. וזהו הרמז במחצית השקל ושלא היה מחויב בו רק מבן עשרים היוצא למלחמה לצבא דצריך לעורר הבחינה של שיקול הדעת כביכול ישקול איך להשפיע ולמי להשפיע ובודאי לא יבא השפע רק לישראל עם קדושו ובזה ינצחו מלחמתם. והנה הבחינה הזאת של שיקול הדעת אשר בארנו שנראה כביכול חלוקת מחשבה לשנים הוא שני יודין יו"ד מכאן ויו"ד מכאן וא"ו באמצע הוא המכריע. ובזה נקרא הבחינה של שיקול הדעת אל"ף שני יודי"ן וגם וא"ו והוא צורת אל"ף וגם שני יודין גימטריא ך' וזהו עשרים גרה השקל:
ויאמר ה' אל משה ואתה תדבר אל כו' את שבתותי תשמורו כי אות הוא ביני כו' לדעת כי אני ה' מקדשכם (שמות לג, יב-יג). והנה חכמינו זכרונם לברכה (שבת י:) למדו מכאן דהנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו אמר הקדוש ברוך הוא לישראל מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה. דבוודאי שבת הוא מתנה טובה, רצה לומר האור והקדושה הבא מלמעלה לתוך לבות בני אדם רוח קדושה ושכל חדש וחיות רוחניות הבא מעולם עליון הנקרא ערבות אשר שם תענוג וחיות שבו גנזי חיים. והנה באמת יש לאדם לצפות כל ימי החול על המתנות שבת על קדושה וחיות זו הבאה לאדם ובוודאי בעי הכנה רבה כל ששת ימי המעשה על שבת וכפי אשר יעשה הכנתו כן תהיה השגתו. והכתוב אומר (שמות טז, ה) והכינו את אשר יביאו, שאדם צריך להטריח את עצמו בחול שיהא לו בשבת ומי שטרח כו'. ואף על פי שאדם מכין את עצמו מכל מקום מתנה טובה הוא, כי אף אם יכין אדם את עצמו בכל מיני הכנות שונים אינו ראוי לקדושה ושום שפע לו מהשם יתברך ביום השבת ובוודאי היא מתנת חנם. אך דהכנה צריך להיות להכין את עצמו האדם להיות לו בית קבול וכח לקבל. והנה יש שתי בחינות בשמירת שבת זכור, ושמור. דזכור, הוא לדכורא. ושמירה, לנוקבא. ורצה לומר, דיש אדם ששומר שבת בשביל תענוג השם יתברך שעל ידי יום השבת הוא מדביק נשמתו בקשר עליון ויכול לעבוד את שמו יתברך בשכל גדול ולהשפיע למעלה בכל העולמות וזהו בחינת זכור. אבל יש אדם שעובד בשביל טובתו. דהנה אמרו חכמינו זכרונם לברכה (שבת קיח:) אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש אם שומר שבת כהלכתו מוחלין לו. והטעם הוא, דעל ידי עבירה שאדם עושה הוא נפרד משורש החיים ומביא פגם בנשמתו אבל כשבא קדושת שבת אז הקדוש ברוך הוא מאיר לאדם הארה גדולה מעולמות הגנוזים ומאיר נשמת האדם ועל ידי זה יכולה הנשמה לחזור לשורשה. וזהו מתנה טובה, שעל ידי ששומר שבת כהלכתו אז בא לו מחילה לכל עונותיו אם כן מי שמכוין לשמור שבת בשביל זה גם כן טוב. אך לא זה דרך נכון, כי אם יכוון אדם בעשיית מצות אלהינו עבור טובת עצמו שיגיע לו שכר אף גם שהוא שכר רוחני עם כל זה הוא בבחינות נוקבא שרוצה לקבל מן השם יתברך ועיקר עבודת האדם צריך להיות להשפיע על ידי מעשיו כנאמר (תהלים סח, לה) תנו עוז לאלהים:
וזה שאמר הכתוב אך את שבתותי תשמורו, רצה לומר אכין ורקין הוא מיעוטין, רצה לומר המיעוט והמדריגה פחותה על כל פנים תראו את שבתותי תשמורו להיות בבחינות שמור כי אות הוא כו'. לדעת כי אני ה' מקדשכם, רצה לומר שעל ידי קדושת שבת אני מפריש מכם כל פגעים ומאיר ומקדש נשמתכם ומוחל לעונותיכם ומי שיכול לבא לבחינת זכור בוודאי מה טוב. או יש לומר, דרמז לן הכתוב ענין אחר והוא, בוודאי אם כל ישראל היו יכולין לקיים שמירת שבת מה טוב אך אף על פי שאנחנו חלילה הרבה אינם מקיימים כראוי הבטיח לנו הכתוב שעל ידי הצדיקים שבדור אשר הם שומרים שבת כראוי והם עושין תענוג להבורא והצדיק נקרא שבת כנודע. וזה שכתוב אך, רצה לומר אף אם יהיו מקיימי שבת בדרך מיעוט את שבתותי תשמורו, רצה לומר על ידי הצדיקים הנקראים שבת. תשמורו, כל זרע ישראל יהיה לכם שמירה מכל דבר רע ובזכות שמירת הצדיקים יהיה גנון והציל על שארית ישראל. כי אות הוא ביני ביניכם, דהצדיק נקרא אות דהוא אות ורושם בין כנסת ישראל להבורא. לדעת כי אני ה' מקדשכם, רצה לומר דעל ידי הצדיק נתפרסם קדושתו יתברך שהוא המושך דיעה לעולם ומודיע קדושת אלהים לבני אדם ועל ידי אות הצדיק ישמור את ישראל מכל דבר רע ומעלה אותם ומעלה השם יתברך עליהם כאלו שמרו כולם:
או יבואר, דהנה הקדוש ברוך הוא רצה לזכות את ישראל בעולם הבא לכך נתן להם תורה ומצות. והנה הקדוש ברוך הוא רצה להטעים לזרע ישראל שכר עולם הבא הרוחני ולכך נתן להם את יום השבת דהוא תענוג מעין עולם הבא. ובשבת כל אדם יכול להבחין התענוג הרוחני. אך כיון דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא, והיאך יהנה אותם בתענוג שבת לכך התחכם השם יתברך ונתן להם בתורת מתנה. ושכר גופיה של המצות ליכא בהאי עלמא, אבל יכול השם יתברך ליתן במתנה אף בעולם השפל הזה להטעים לעושי רצונו ושומרי שבת מעין תענוג עולם הבא. וזה שכתוב אך את שבתותי תשמורו, ועל ידי שישמרו שבת בזה תטעימו תענוג הרוחני וזה יהיה אות לכם על שכר עולם הבא. וזה שכתוב כי אות כו' לדעת כי אני ה' מקדשכם, רצה לומר שעל ידי שמירת שבת תבואו לידע שאני השם אשר מקדש אתכם לעולם הנצחי לעולם שכולו שבת. וזהו שהשם יתברך צוה למשה להודיע לישראל זה המתנה טובה אשר ישיגו בשבת ולא המצות, דהא כל המצות הודיע להם משה אך בכאן הודיע להם היתרון אשר ישיגו על ידי מצוה זו כדי שיבינו השכר הצפון להם דבלאו שבת אי אפשר להודיע בהאי עלמא דהא לא עבידא לגלויי בעולם הזה. מה שאין כן משה השיג בעולם הזה וראה עולמו בחיים ואין זה שכר שבת, כי השבת גופא הוא השכר כמאמר חכמינו זכרונם לברכה (אבות ד, ב) שכר מצוה מצוה, זהו התענוג של שמירת שבת זהו גופא הוא השכר אבל לאומות לא הודיע השם יתברך זה המתן שכר, רצה לומר זה המתנה אשר משיגים זרע ישראל בשבת ואל יתערב זר בשמחתם:
ונבאר על הא דאמרינן בתפילת שבת אין ערוך לך כו', דהנה לא זו בלבד דאם אדם עובד את השם יתברך על מנת לקבל פרס אף דאין זה גורע כל כך כמו שכתוב (שבת סג.) אורך ימים בימינה (משלי ג, טז) למיימינים בה ובשמאלה עושר וכבוד, אם כן הוא דבר שמאלית, אך אין זה עיקר העבודה ועיקר העבדות צריך להיות שלא ירצה האדם העובד שום דבר ולא יבקש רק את שמו יתברך וזהו גופא יהיה שכרו מה שעובד השם. וזהו שאומרים אין ערוך לך ה' אלהינו בעולם הזה, רצה לומר שאין אני רוצה שום תענוג עולם הזה. ואם תאמר אעבוד את ה' על מנת שאזכה לחיי עולם הבא תענוג הרוחני גם זה לאו עבודה לשמה, רק שם בעולם הנשמות יש שמבקשים תענוג רוחני. ויש צדיקים שאינם מבקשים אפילו שם בעולם האמת זולת השגת חכמת אלהות כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (ברכות סד.) צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. וזהו שאומרים אין ערוך לך בו' ואין זולתך מלכנו לחיי עולם הבא, אפילו שם אין רצוני זולת אמיתות אלהותך ואם תאמר אעבוד את השם בשביל ימות המשיח אשר יסיר החשכות מעמנו ויתרבה האור והשכל והשגה וישיגו בני אדם מדריגות גדולים שיהא להם חומר זך ובהיר גם זה אין עיקר העבודה זולת גם לימות המשיח אין מבוקשתנו אפס בלתך זולתך הכל אפס ולא זו לימות המשיח אלא אפילו התענוג שישיגו בני אדם לתחיית המתים גם כן אינו דומה שום תענוג לבקשת אלהות, רק זולת עבודתך להיות עובד לשמו יתברך בלי שום קווי לתועלת עצמו:
ושמרו בני ישראל את השבת כו' (שמות לא, טז). בו יבואר הגמרא (שבת קיח:) אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות כו'. כי הנה כשאדם שומר שבת כראוי ונכון אז מזה השבת יש לו חיות ושפע על כל השבוע בכדי לעבוד את ה' כל השבוע וכשאדם עובד את ה' כל השבוע אז בשבת הבאה קל בידו לשמור כראוי וכן לעולם יתנהג כך. ועל פי זה יתורץ הקושיא שבמקום אחד אמרו (ירושלמי תענית א, א) אלו שמרו ישראל שבת אחד וכאן אמר שתי שבתות, כי העיקר הוא שבת אחד וכששומר שבת אחד אז עובד את ה' בלב טהור כל השבוע ומחמת זה קל לו לשמור שבת שני כראוי ונמצא העיקר הוא שבת אחד, כי על ידי שבת אחד ישמור שבת שני בקל וכן לעולם. וזהו הרמז בפסוק ושמרו בני ישראל, שישמרו שבת אחד. לעשות את השבת, זה שבת שני, ששמירת שבת שני יבוא לו בקל. וזהו ושמרו בני ישראל את השבת, לעשות את השבת:
וראית את אחורי ופני לא יראו (שמות לג, כג). הנה כתיב (משלי טו, כ) בן חכם ישמח אב. וכתיב (איוב כח, יב) החכמה מאין תמצא. עיקר החכמה הוא כשאדם מסתכל באין ויודע שמעצמותו אין בו ממש, רק עיקר חיותו הוא האי"ן ומדבק עצמו בשורשו במקור החיים וזה שחיותו מתדבק עצמו בהבורא יתברך הבחינה הזאת נקרא אצל הבורא יתברך כביכול בחינת לבוש. וזהו הרמז בפסוק ולמכסה עתיק יומין. וזהו הרמז בגמרא ישראל מפרנסין לאביהן שבשמים, כי לבוש הוא פרנסה לכך נקרא חכמה בכל מקום אור החוזר, כי על ידי חכמה חוזר ומדבק עצמו בשורשו. וזהו הרמז (איוב לג, לג) ואאלפך חכמה, אל"ף אותיות פל"א, כי באמת כל חיותו כשמדבק עצמו בשורשו שם הוא פלא בלתי השגה והבחינה הזאת נקרא תנועה כביכול עושה תנועה בתיבה בנתינות הטעם ב"ה ועל זה הרמז ואאלפ"ך חכמה, והבחינה הזה נקרא קמ"ץ, כי החכמה נקרא פת"ח והנקודה אשר תחתיה אשר על ידי הנקודה הזאת הוא נשתנה לקרוא קמ"ץ היא האי"ן ועל זה הבחינה נקרא אל"ף, כי באל"ף יש שני קמצי"ן, כי האל"ף הוא פתח ושני נקודות ויש בה קמ"ץ להיפוך, דהיינו נקודה למעלה ופת"ח למטה ויש בה קמ"ץ כסדר נקודה למטה ופת"ח למעלה והיא על בחינה הזאת כאשר מסתכל באי"ן ומסתלק חיותו ממנו ומדבק עצמו בשורשו זהו קמ"ץ להיפך הנקודה הוא האי"ן מקור לכל חי למעלה ופת"ח למטה וזה שחוזר לעצמותו ומקבל תוספות בהירות וכביכול האי"ן עושה בו רושם הוא קמ"ץ כסדר היינו פת"ח למעלה ונקודה למטה. וזהו הרמז וראית את אחורי כו', כי המסתכל באי"ן הוא בטל במציאות ואיך יסתכל בעין הרואה כשהוא בטל במציאות. ולזה אמר וראית את אחורי, הוא אשר על ידו תהיה על המדריגה הזאת להסתכל באי"ן זאת תראה. והנה האי"ן אשר כל המסתכל בו הוא בטל במציאות נקרא הוי"ה הבחינה הזאת אשר על ידו ישיג להסתכל באי"ן נקרא אהי"ה וישראל היו במצרים ולא השיגו עדיין להסתכל באי"ן, רק המדה אשר על ידו ישיג להסתכל באי"ן. וזהו הרמז אהי"ה שלחני אליכם (שמות ג, יד) אבל אבות הקדושים השיגו להסתכל באי"ן. וזהו ה' אלהי אבותיכם, שם הוי"ה ברוך הוא וברוך שמו:
ויעבור ה' על פניו ויקרא כו' (שמות לד, ו). עיין ברש"י מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור. הנה אמר אדוני מורי ורבי מורינו הרב ר' דוב בער, כי שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן אחת הם עם הי"ג מדות אלו, ומדת קל וחומר הוא מדת אל, ומדת רחום הוא גזירה שוה, כי הכלל כאשר העשיר מרחם על העני אז צריך העשיר להשוות עצמו ולדבק עצמו בצער העני ובדחקות העני כדי לרחם על העני על ידי זה שמשוה עצמו לעני ובזה הוא רחמנות מן העשיר על העני ונמצא אז העשיר והעני הוא בשוה. וכן הוא כביכול אצל הבורא יתברך כנאמר (תהלים צא, טו) עמו אנכי בצרה, וזהו רחום גזירה שוה כנ"ל:
או יבואר, ויעבור ה' על פניו ויקרא כו'. ודרשו (ראש השנה יז:) מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור ואמר אם אתם עושים לפני כסדר הזה אני מוחל ומכפר להם. והענין הוא, בוודאי אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו וישראל הם העיקר כמו שכתוב (בראשית רבה א) בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית. ואם היה השם יתברך דן לפי רוממות מדריגתם בעולמות העליונים וודאי אי אפשר שיתקיימו אפילו שעה אחד בעולם, כי בוודאי שורש נשמתם מחויב להיות מקודשים וטהורים מאד בכל מיני טהרה אך כי אין צדיק כו', ובפרט אם היה רוצה לדון לפי מדותיו הקדושים העליונים ולפי קדושתו הגדולה אשר הם צריכים לדמות צורה ליוצרה שנקראו בנים למקום ובן של מלך צריך להתנהג בנימוסי אביו אך על ידי שמרחם הבורא יתברך על ברואיו שמדת רחום היא גזירה שוה שמשתלשל מחשבתו להעולמות עליונים ומסתכל בהם ודן אותם כפי עולמות החומרים, כי רחום אותיות חומר ואז בודאי מעורר רחמים עליהם כמו העשיר מסתכל בשפלות העני וצערו ומשתלשל מחשבתו בו להסתכל בו אז מרחם עליו ונותן לו כל צרכו. כך בהבורא יתברך שמו מתלבש מחשבתו בתוך הלבושים בעולמות התחתונים ומרחם עלינו:
וזהו הרמז ויעבור, שעובר כביכול מפנימיות קדושתו והשתלשל מחשבתו כביכול בתוך המדות המצומצמות בתוך העולמות ולבושים שלנו אז ויקרא ה' ה' שנתמלא רחמים וחמלה וחנינה. וזהו הרמז ברבותינו זכרונם לברכה שנתעטף הקדוש ברוך הוא, דהיינו כנ"ל במדות ולבושים שלנו. וזהו ויעבור ה' על פניו, דפניו היינו עצם התפשטות בהירתו בלי לבוש רק כל זה הוא מדה כנגד מדה אם אנו עם קדוש רוצים להעלות מחשבותינו מתוך הלבושים רק לדבק בשורשו עילת העילות ואם אנו חס ושלום הולכין ממדות שלנו אז השם יתברך גם כן הולך ממדות שלו כביכול. וזהו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה אם אתם עושים לפני כסדר הזה כמו שאני עושה וזהו לפני אזי אני גם כן אלך ממדות שלי לשלכם. וזהו גם כן הרמז אני לדודי ודודי לי, ומובן מאליו ודו"ק:
שלש עשרה מדות אל כו'. הם שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן. אל הוא קל וחומר. וזו שרמזו רבותינו ז"ל (ב"ק כה.) בתפלת משה רבינו ע"ה (במדבר יב, יג) אל נא רפא נא לה ואביה ירוק כו', קל וחומר לשכינה כו', כי מדת אל הוא קל וחומר וכן רפואה מן ה' הוא קל וחומר כמאמר חכמינו ז"ל (סנהדרין צא.) מה דלא הוה הוה מה דהוה לא כל שכן. ויבואר זה, כי השם יתברך מהותו אינו מושג לשום נברא בעולם וזה שאנו אומרים האל הגדול הגבור והנורא הוא מחמת שאנו רואין בנבראים גדולה וגבורה נוראות אנו דנין קל וחומר הלא כל הנבראים הוא ברא אותם ויש בעולמות מדות הנ"ל, מכל שכן שהם אצל הבורא יתברך ובאמת זה שיש בעולם אלו המדות הבורא ברוך הוא ברא אותם בעולם ואצל הבורא ברוך הוא הם עד אין סוף ולזה אנו אומרים לה' יתברך האל הגדול כו'. ובאמת הבורא יתברך שמו צמצם עצמו לברוא בעולמות אלו המדות, כי הבורא יתברך שמו הוא אין סוף ומדותיו הם אין סוף ואיזה הוא הדרך שיהא בעולמות אלו המדות אלא שצמצם כו'. והנה צמצום הוא בחינת לבוש ולבוש הוא בחינת שערות. וזהו רמזו רבותינו ז"ל תקונא דיקנא. וכאשר המדות מתפשטין עד רב חסד אז מתפשט יותר בכדי לעשות חסד לישראל. וזהו מן המצר כו' (תהלים קיח, ה) עד רב חסד שם הוא רחב:
או יאמר, שלש עשרה מדות התחלה מן אל לדעת האר"י ז"ל. והי"ג מדות אלו הם נגד י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן. נמצא השם א"ל הוא קל וחומר, כי הכלל השם יתברך ברוך הוא לית מחשבה תפיסהכו', אך מה שהאדם רואה בהברואים מדת גדולה וכן מדת גבורה כו', וכן מדת מלכות מה שהאדם רואה בהברואים מזה ידע אם בהברואים הם מדות אלו מכל שכן אצל הבורא ברוך הוא. והנה אמר אדמו"ר ועשית שנים כרובים זהב (שמות כה, יח) ואמרו רבותינו ז"ל (סוכה ה:) כרביא, דהיינו שהרב לומד עם תלמידו ובאמת שכל הרב הוא גדול יותר משכל התלמיד (עד אין סוף) וצריך הרב לצמצם שכלו להשוות בשוה לשכל התלמיד בכדי שהתלמיד יבין שכל הרב ונמצא יש כאן שני שכליות שוים שכל התלמיד עצמו ושכל הרב אף על פי שהוא גדול אף על פי כן השוה שכלו בשוה לשכל התלמיד ושניהם הם שכל קטנות. וזהו שנים כרובים, כרביה. וזהו שאמרו רבותינו ז"ל דיו לבא מן הדין להיות כנדון. והיכא אמרינן דיו היכא דלא מיפרך קל וחומר, דהיינו שהשם יתברך מצמצם עצמו לשכל ישראל איך שיוכלו ישראל לקבל השפעתו ומצמצם עצמו במדת ישראל ושמא תאמר שהשם יתברך ח"ו מצמצם עצמו לשכל שאר האומות ובמדת חוטא חס ושלום לא כן רק במדת ישראל העושים רצונו אף על פי שהם למטה עשייתם הוא למעלה וזהו נקרא קרבן עולה ויורד. וכן נקרא בתיקונים זרק"א וכן פז"ר, שהתנועה הוא מלמטה למעלה. אבל מדת שאר האומות אינו עולה למעלה להיות השם יתברך דבוק בהם. וזהו שרמזו רבותינו ז"ל היכא דמפרך קל וחומר לא אמרינן דיו, דהיינו לדבק עצמו במדת שאר אומות. והיכא דלא מפרך קל וחומר, דהיינו במדת ישראל השם יתברך מצמצם עצמו. והנה כאשר האדם מעמיק ביראת ה' אז הוא בטל במציאות ואז חיות שלו דבוק במקור העליון. וזהו והחיות רצוא ושוב (יחזקאל א, יד) רצוא אשר בטל במציאות ואז הוא דבוק למדת א"ל וזה היה מדריגת הנבואה:
או יבואר י"ג מדות. הכלל הוא, כי יש שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן וכנגדן יש שלשה עשר מדות שאמר משה רבינו עליו השלום בתורה. ובנין אב מורה על החן שיש לנו חן אצל הבורא ברוך הוא. ויבואר על דרך משל, אם התינוק מדבר איזה דבר חכמה אז האב יש לו תענוג ושעשועים מהדיבור של התינוק אפילו אם האב יודע שזה הדיבור אינו שלו רק מה שלמדתו אמו אף על פי כן האב משוה עצמו ומצמצם שכלו הזך והנקי אשר אין להשיג בשכל הקטן של התינוק ואפ"ה מתענג האב בו ומשתעשע עמו ונמצא האב משוה שכלו לשכל התינוק בכדי להשתעשע בו והכל הוא מחמת שהבן יש לו חן אצל אביו מצמצם שכלו בשכל הבן. כן הבורא ברוך הוא וברוך שמו כביכול מצמצם כו', ועל הכוונה הזאת מרמז מדת בנין אב נגד מדת חן, כי מחמת החן שיש לנו אצל הבורא ברוך הוא מצמצם עצמו בישראל עם קדושו. ועתה נראה כי מדת כלל ופרט, נגד מדת ארך. ומדת כלל ופרט וכלל, הוא נגד מדת אפים. ויבואר על דרך משל, כי האב מחמת גודל האהבה שיש לו לבנו אף על פי שהבן אין לו כלל שכלו אף על פי כן אוהב אותו תמיד והוא דבוק תמיד בבנו כן הבורא ברוך הוא כביכול וכו'. ויש עוד בחינה אחרת, האב מחמת גודל האהבה שלו לתינוק הוא מלמדו שכל תמיד ומעלה אותו מעלה מעלה להשיג שכליות תמיד והבחינה הזאת נקרא כלל ופרט וכלל. ועתה נבאר, כי מדת ארך הוא מה שבורא ברוך הוא אוהב אותנו תמיד אף על פי שאין לנו שכל גדול ליראה מפניו ולאהוב אותו אף על פי כן אינו מסיר אהבתו מאתנו ונמצא מדת ארך כנ"ל הוא נגד מדת כלל ופרט. ולזה אמרינן (ב"ק סד.) כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, אף על פי שאין בנו שכל ליראה מפניו ולאהוב אותו אף על פי כן אוהב אותנו. ומדת אפים הוא מה שהבורא ברוך הוא לאהבת ישראל מלמד אותנו שכל איך לעבוד אותו ולירא מפניו ולאהוב אותו ונמצא מדת אפים הוא נגד מדת כלל ופרט וכלל. ולזה אמרינן בגמרא כלל ופרט וכלל נעשה הכלל מוסף על הפרט:
הנה נאמר בדברי חכמינו ז"ל (שבת קלג:) הדבק במדותיו מה הוא רחום כו' אף אתה כו'. והנה בהמדות יש מדת אל, והאיך אפשר לאדם להתדבק במדת אל. והנה אמרו רבותינו ז"ל אל הוא תקיף ובעל יכולת. וכמו כן הצדיק הוא תקיף אצל השם יתברך לעשות רצון הצדיקים. וזהו שאמרו רבותינו ז"ל (מגילה יח.) מנין שהקדוש ברוך הוא קרא ליעקב אל. והנה הכל הוא על ידי התורה. ולזה רמזו רבותינו ז"ל (כתובות קיא.) השבעתי אתכם בנות ירושלים (שיה"ש ב, ז) שלשה שבועות כו', ושלא ידחקו את הקץ כיון שבעת הקץ נאמר (ישעיה נא, ד) ותורה חדשה מאתי תצא, אשר עדיין אינו מושג כלל ונקרא לעילא מן הכל ותחות הכל וכיון שאין עדיין מושג כלל איך אפשר לדחוק את הקץ, כלומר כיון שכל המדות שישראל דבקים בהקדוש ברוך הוא הוא הכל על ידי התורה ועל ידי התורה שנתן קרא הקדוש ברוך הוא ליעקב אל. וכמו כן לצדיקים שבכל דור ודור להיות להם מדות אל תקיף אצל השם יתברך כו', אבל לדחוק את הקץ כיון שבעת ההוא נאמר ותורה וכו' והאיך אפשר להיות תקיף ולדחוק על זה כיון שעדיין אינו מושג. והנה זה נקרא לעילא מן כל ותחות הכל ונוקב כל האורות. וזהו השבעתי אתכם בנות ירושלים כו', הנה זה עומד אחר כתלנו, כלומר אף על פי שהוא לעילא מן כל הוא גם כן תחות הכל. וזה אחר כתלנו משגיח מן החלונות (שיה"ש ז-ט) היינו נוקב כל האורות:
הכלל. כי רחום הוא נגד גזירה שוה, דהיינו רחום. וחנון הוא נגד בנין אב. הכלל, כי רחום הוא מה שהקדוש ברוך הוא מרחם עצמו על האדם נמצא הוא מדת גזרה שוה, כי כשעשיר מרחם עצמו על עני אזי צריך לצמצם עצמו בצער העני כדי שירחם עליו ונמצא הוא משוה עצמו בזה הרגע לעני. וזהו רחום הוא נגד גזירה שוה כנ"ל, וחנון הוא בנין אב. הוא מה שישראל יש להם חן בעיני הקדוש ברוך הוא והקדוש ברוך הוא ברא עולמו בגין דיתקרי רחום וחנון כו', כמבואר בזוהר הקדוש. ובאמת מדות רחום וחנון היו קודם בריאת העולם מחמת שהוא חנון ורחום צמצם הבהירות שלו לברוא העולם אבל מדת ארך אפים הוא אחר הבריאה כשאדם חס ושלום חוטא לפני הקדוש ברוך הוא מאריך לו אפו ועל זה הבחינה נקרא רחום וחנון בזוהר הקדוש אורחא דעל פומא ומדת ארך אפים נקרא בזוהר הקדוש אורחא דלמטה מפומא על הרמז הנ"ל, כי אלו המדות היו קודם בריאת העולם וזאת המדה היא אחר הבריאה. והנה מדת ארך אפים הוא נגד כלל ופרט וכלל, כי הכלל הקדוש ברוך הוא מאריך אף בין לצדיקים בין לרשעים כמבואר ברש"י ז"ל. והנה כשהקדוש ברוך הוא מאריך אף לצדיקים כשהצדיק לפעמים חוטא לפניו. ובאמת הצדיק בוודאי עושה תשובה על זה כמאמר חכמינו ז"ל (ברכות יט.) אם ראית תלמיד חכם שעובר עבירה כו', וודאי עשה תשובה. נמצא כשהקדוש ברוך הוא מאריך אף לצדיקים בודאי הצדיק עשה תשובה. וזה הרמז כלל ופרט ]פרט וכלל[ ונעשה כלל מוסף על הפרט, כי הקדוש ברוך הוא הוא הכלל שהוא כולל הכל והעולמות נקראים פרט שהם מקבלים תמיד שפע על כל דבר. ובאמת כשהקדוש ברוך הוא מאריך אף לצדיק זו הבחינה נקרא כלל ופרט ]פרט וכלל[ נעשה כלל מוסף על הפרט, כי כיון שהצדיק בוודאי עשה תשובה אז כביכול ניתוסף אבל כשהקדוש ברוך הוא מאריך אף לרשעים והרשעים אינם עושים תשובה אז אין שם שום דבר שיתוסף על זה הרמז פרט וכלל ]כלל ופרט[ אין בכלל אלא מה שבפרט. והנה מדת רחום וחנון הוא צריך להתחתונים, דהיינו רחום מה שהקדוש ברוך הוא מרחם עצמו על האדם. וכן מדת חנון שישראל יש להם חן בעיני הקדוש ברוך הוא. נמצא אלו המדות צריכים לתחתונים אבל מדת ארך אפים הוא מה שהקדוש ברוך הוא מאריך אף לאדם וכן רב חסד מה שהקדוש ברוך הוא עושה חסד. וכן שאר המדות אלו הם אינם צריכין כלל לשום דבר זולתם, כי הקדוש ברוך הוא מעצמו מאריך אף וכן מעצמו עושה חסד וכן שאר המדות. ולכך מדות רחום וחנון הוא משני פסוקים אבל כלל ופרט וכן פרט וכלל הוא בפסוק אחד לרמז על הנ"ל:
בחריש ובקציר תשבות (שמות לד, כא). הכלל, הקדוש ברוך הוא משפיע שפע טובה וברכה על העולמות. וידוע שהקדוש ברוך הוא משפיע שפעו הטוב מהאי"ן ואלישע שאמר (מלכים ב' ד, ב) מה יש לכי בבית, כי הכלי צריך האדם לעשות והוא שצריך לעשות אותיות והאותיות הם משפיעים עליו. וזהו דוגמא כזריעה וקצירה. זריעה, דוגמא לעשות אותיות. וקצירה, הוא השפע הבא עליו מלמעלה. וידוע בשבת בא השפע מהאי"ן ואין צריך לעשות שום אותיות אשר זהו הרמז בפסוק וברכתיך בכל אשר תעשה. ובשבת אין צריך לעשות אותיות כדוגמת הזריעה וקצירה. וזהו הרמז בחריש ובקציר תשבות: