קדושת לוי/וישב

<< · קדושת לוי · וישב · >>

פרשת וישב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען (בראשית לז, א). הכלל הוא כך, דהנה בספר האמונה ובטחון להרמבן כתוב הגם שהקדוש ברוך הוא הבטיח ליעקב אבינו, אף על פי כן היה מתירא שמא יגרום החטא ולא עבד את הבורא כדת עיין שם. והנה צריך כל אדם לעבוד את ה' בכל עת ורגע ויהיה בשמחה תמיד אם הוא רואה שיש לישראל טובות בזה העולם ואם חס ושלום להיפוך צריך להשתתף בצערם וצריך לדאוג תמיד שמא יגרום החטא ולא עבד את הבורא ויעקב היה תמיד במדריגה זו שמתירא תמיד שמא יגרום החטא ולא יצא ידי חובתו לעבוד את הבורא. וזהו שאמר הכתוב וישב יעקב בארץ מגורי אביו, דהיינו שהיה לו תמיד פחד שמגורי הוא לשון פחד וממה היה לו פחד שמא לא עבד את הבורא כראוי. אביו שהיה לו מדת אביו, דהיינו פחד יצחק שיצחק עבד את הבורא במדת יראה כמו (בראשית לא, מב) ופחד יצחק:

או יאמר על פסוק הנ"ל, הכלל הוא שצריך אדם להתבונן בכל דרכיו ובכל מעשיו שיהא לשם שמים, כי כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו לא ברא אלא לכבודו אפילו בדברים הגשמיים, דהיינו כשיושב לאכול ולשתות יהיה כוונתו לשם בריאות גופו לעבודת בוראו ובענין הזיווג יכוין לקיים מצות עונה הוא הדין בכל ענינים הגשמיים שהוא עושה מעניני העולם הזה העיקר שיהיה לכבוד שמים ובזה מעלה את הנצוצות הקדושים אל שורשם, כי בכל דבר תמצא אהבה ויראה והתפארות גשמיים אך כשאתה מתאוה לאכול ולשתות או שאר תאות עולם הזה ואתה מכוין לאהבתו יתברך אתה מעלה התאוה הגשמי אל התאוה הרוחני ובזה אתה מברר הניצוץ הקדוש שיש בזה האוכל או בשאר הענינים. וזהו סוד נטילת ידים, כי נטילה לשון העלאה כמו וינטלם וינשאם (ישעיה סג, ט) כלומר שהוא נוטל ונושא את שלשה הידים שהם יד הגדולה יד הרמה ויד החזקה המרומזים אל גימ"ל מדות האמורים למעלה כידוע הוא מעלה ומנשא אותם אל שורשם על ידי כוונתם. וזהו סוד המוציא לחם מן הארץ, כי לחם מרומז על הקדושה בסוד לחם ג' הויות. וארץ, מרומז על הארציות וגשמיות והוא מוציא לחם, היינו הניצוצות הקדושים מן הארץ מן הארציות ומן החיצונים. נמצא כשאדם הולך בדרך הנ"ל הוא מורה על אהבה עזה ועצומה שיש לו בו יתברך ואין לו דרך גדול מזה, כי כל מקום שהולך ובכל דבר שעושה אפילו בדברים חיצונים בעולם הזה הוא עובד את בוראו יתברך:

זהו סוד (שיר השירים ח, א) מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי אמצאך בחוץ אשקך, כי יש אהבה מסותרת ואהבה מגולה. אהבה מסותרת, הוא אהבה בין איש לאשתו שהוא בהצנע. ואהבה מגולה היא, אהבת אח ואחות, כי לפעמים מרוב אהבתם מנשקים זה את זה ואפילו לעין כל ואין בזה שום בושה. וזהו מי יתנך כאח לי יונק, כלומר מי יתן אהבתך עלי כאהבת אח ואחות, דהיינו אפילו כשאמצאך בחוץ אשקך, כלומר אפילו כשאמצא את הנצוצות קדושתך בדברים חיצונים וגשמיים גם שם אשקך, כלומר אעלה אותם אל שורשם שהוא סוד נשיקה ולא אתכוין לשום תאוה גשמי וזהו אהבה עזה וזהו כי עזה כמות אהבה (שם ח, ו) גם צריך אדם להתנהג בכל דבר שמביא עליו יתברך יקבל ממנו בנחת ובשמחה על דרך שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות נד.) בכל מאדך (דברים ו, ה) בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו מאד מאד, ויאמר כל מה דעביד רחמנא לטב עביד ויבטח ויאמין שיש בזה טובה גדולה, כי מאתו לא תצא רעה חס ושלום כנחום איש גם זו שברוב הבטחתו ואמונתו בו יתברך אמר על כל דבר גם זו לטובה ובזה הוא ממתיק הדינים מעליו והופך אותם לרחמים ועושה מרע טוב, ויש גם בזה הדרך העלאת נצוצות בסוד (דברים ח, טו) המוציא לך מים מצור החלמיש, כי מים מרומז על חסדים ורחמים, וצור הוא לשון תוקף ועוז והוא המוציא לך מים, כלומר חסדים מצור החלמיש, כלומר מתוקף משפט שבא עליך לסוף הוא נהפך לטובה על ידי מחשבתך הטהורה והנאמנה שאתה מאמין בו יתברך שהכל הוא עושה לטובה ובזה אתה מורה אהבה עזה ועצומה בו יתברך. וזה הבטחון והאמונה תפס יעקב אבינו עליו השלום ועל דא וישב יעקב בארץ מגורי אביו, ופירש רש"י ז"ל ביקש לישב בשלוה, כלומר תמיד היה דרכו בכך שביקש לישב בשלוה ונחת רוח ולקבל הכל לטובה אפילו בארץ מגורי אביו, כלומר אפילו כשבא מגור ופחד שהוא מדת אביו כנודע קבל הכל בשלוה ונחת רוח מרוב צדקתו והבטחתו בו יתברך:

ויהי בעת לדתה ויתן יד וכו'(בראשית לח, כז) ויהי כמשיב ידו וכו' (בראשית לח, כט) ואחרי כן יצא אחיו וגו' ויקרא שמו פרץ וגו' ויקרא שמו זרח (בראשית כה, כו-כז). הנראה לנו בזה, דהנה ידוע מאמר חכמינו ז"ל (נדה ל:) בשעה שהתינוק דר במעי אמו נר דלוק על ראשו ובו צופה מסוף העולם ועד סופו, דהיינו שהוא עדיין עומד בקדושתו כאשר היה מקודם צאתו ממקומו ואחר כך בא מלאך וסטרו על פיו ואז שוכח מה שהיה יודע עד עתה ואז בבא עת צאתו לאויר העולם אז נתעורר עליו אתערותא דלעילא בפתיחתו ואז יכולת בידו לדבק מחשבתו רק בעבודת השם יתברך בלי שום מניעה כלל. אבל רצונו יתברך בכדי שיוכל אדם לבוא לידי מסירת נפשו וגופו לעבודתו יתברך על זה מסיר השם יתברך האתערותא ונשאר כמו מחיצה המבדלת ואז נותן בידו הבחירה לבחור בטוב ולמאוס ברע. והנה כשהאדם מחשב בעצמו באמת הלא העולם הזה הוא רק כולו רע וכל הנאות הם רק לפי שעה כלה ונפסד מרבה בשר מרבה רמה אלא הטוב האמיתית הוא רק עבודתו יתברך וזה עומדת לו לעולם ועד, ואם כן איך אעזוב את הטוב ואבחור ברע מקבל אני עלי מעתה שאדבק בעבודתו יתברך ונמצא אז יכול להיות שיבוא אל מדרגתו הראשונה, דהיינו מחמת הזדככות חומרו לא נשאר רק כמו אשר היה מאז בצאתו מרחם והמחיצה נפסקה, דהיינו שהוא פורץ את המחיצה ואז בא אליו זריחה גדולה מאור פני מלך חיים כזריחת השמש כך בא עליו זריחה גדולה. וזהו ויהי בעת לדתה, דהיינו בשעה שהנשמה נולדת. ויתן יד, ויתן פירוש נותן לו הקדוש ברוך הוא האתערותא דלעילא ואחר כך ויגדל האדם אז מסיר הקדוש ברוך הוא האתערותא הנ"ל מטעם שזכרנו ונשאר כמו מחיצה דהוא נקרא יד אבל רשימה מועטות נשאר. ואחר כך כשהאדם מזדכך את עצמו בהזדככות גדולה למעלה ואז פורץ המחיצה הנ"ל וזהו ויקרא את שמו פרץ. וידוע שהקדוש ברוך הוא קורא ישראל בשם אחים כמו שאמר הכתוב (תהלים קכב, ח) למען אחי ורעי. וזהו ואחרי כן יצא אחיו ויקרא שמו זרח, פירוש אחר כך נותן לו הקדוש ברוך הוא זריחה גדולה מאור פניו ודו"ק:

מחמת כי ידעתי כי כן היה רצון אאמ"ו הגאון הקדוש נשמתו בגנזי מרומים בחיים חיותו להכניס דברי בתוך דבריו הקדושים בעת שחיבר ספרו קדושת לוי על כן חלילה לי גם עתה לעבור רצונו הקדוש בגן עדן דברי בנו ישראל:

וימאן ויאמר אל אשת אדוניו וכו' (בראשית לט, ח). הטעם על וימאן שלשלת ושלשלת הוא הרמת קול כאדם אשר ממאס בדבר ומרים קול במאוס הדבר ההוא: או יבואר שלשלת לשון שלשה. עיין זוהר פרשה ויקרא דף יו"ד ע"ב יו"ד אתקשר בג' קשרין כו' ודא הוא יו"ד תלת קשרין ועל דא שלשלת אקרי עיין שם. וגם יש לו ג' דרגות בכתיבות הטעם ובהרמת קול, כלומר שעמד לו זכות שלשה אבות אברהם יצחק יעקב לזה וימאן:

או יבואר שלשלת, כי כל ישראל מכונים בשם יוסף כנאמר ]במיכה[ (עמוס ה, טו) אולי יחנן ה' את שארית יוסף עיין רש"י שם כל ישראל מכונים בשם יוסף וישראל הם שלשה כהנים לוים ישראלים וזכר יוסף את זה שכל ישראל יקראו בשמו לפיכך וימאן:

או יבואר שלשלת, כי שלשלת דמות למ"ד ויש בו שלשה דרגות עיין זוהר פרשת וישלח דף קס"ח ע"ב חיי דוד מן אברהם יעקב יוסף ורוב שנותיו מן יוסף, דהיינו מן יוסף ל"ז שנים מן אברהם ויעקב ל"ג שנים. והנה על דוד רומז אות למ"ד כמאמר רבותינו ז"ל מלכות נקנית בל' מעלות. וכן שלשה רמז על דוד בשמואל א' כ"ג אלה שמות הגבורים אשר לדוד ראש השלישי עיין רש"י שם בנוי בחכמה ובגבורה כו' כמו שנאמר (שמואל א' טז, יח) ונבון דבר ואיש תואר וגבור חיל. וזה זכר יוסף שיתן משנותיו לדוד ולא רצה ומאס מלעשות חס ושלום עבירה זאת:

או יבואר שלשלת לשון התקשרות, כי שלשלת הוא דבר המקשר שיוסף היה קשור אל ה' ומנעו ה' מלעשות עבירה זאת:

או יבואר שלשלת, כי הוא היה צריך לפתור החלומות שנאמר בו ובגפן שלשה שריגים עיין גמרא חולין דף צ"ב ע"ב ועל זה וימאן. וכן זכר שיהא נקרא בשלשה שמות יוסף יהוסף צפנת פענח עיין תרגום אונקלוס גברא דמטמרון כו', ועל זה וימאן:

או יבואר וימאן, עיין רמב"ן הקדוש פרשת בשלח (שמות יז, ט) בפסוק ויאמר משה אל יהושע, זה לשונו, והנה כל אשר עשו משה ויהושע בראשונה יעשו אליהו ומשיח בן יוסף עם זרעם על כן התאמץ משה בדבר עיין שם. והנה אחר משיח בן יוסף יבוא משיח בן דוד והם שלשה. אליהו, משיח בן יוסף, משיח בן דוד, וזה שלשלת על וימאן כאשר זכר יוסף את זאת וימאן. וזהו (בראשית נ, כג) וירא יוסף לאפרים בני שלשים, מ"ם סתומה מן שלשים מאתוון רברבין, כי מ"ם סתומה רומזת על כסא דוד ועל ממלכתו כנאמר (ישעיה ט, ו) למרבה המשרה כו' על כסא דוד ועל ממלכתו עיין רבותינו ז"ל (סנהדרין צד.) למרבה מ"ם סתומה, כי משיח בן יוסף הוא מאפרים עיין מדרש רבה פרשת נשא (במדבר רבה יד) ורמז יוסף זה אחר משיח בן יוסף יבא משיח בן דוד עיין בזוהר פרשת משפטים דף ק' ע"א:

או יבואר שלשלת, עיין רש"י פרשת קדושים כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה וישראל משלשלים בשלש קדושות לקדוש. ועיין פייט יום א' דראש השנה קודש קדושה ומידו יתן שתי קדושות עיין פירושו שם מצינו שתי קדושות בישראל וקדושה אחת בהקדוש ברוך הוא נותן בראשו אחד ובראשן של ישראל שתים:

או יבואר שלשלת, סוד התקשרות כי יוסף במספר קטן גימטריא שם אהיה אשר בשם זה קשור כל שמות ה' עיין בשערי אורה. וכן יוסף גימטריא ציון ונאמר (הושע יד, ו) אהיה כטל לישראל ונאמר (תהלים קלג, ג) כטל חרמון שיורד על הררי ציון, ושם כוז"ו אשר במזוזה גימטריא טל עיין זוהר פרשת פקודי דף רס"א ע"ב ובמספר קטן גימטריא אהיה. וזהו שלשלת, שהיה מקשר עצמו בשם אהיה אשר בו כלול כל שמות ה' יתברך וגם בציון שנאמר (ישעיה לג, יד) פחדו בציון וכו', ועל ידי זה וימאן:

או יבואר שלשלת, כי בזונה כתיב (משלי ה, ה) רגליה יורדות מות, וזכר יוסף את זה להפרד ממות ולהדבק בחיים. והנה שם י"ה קשור בארץ החיים ישעיה ל"ח בתפילת חזקיהו יה בארץ החיים. וזה שהוסיפו ליוסף אות ה' על שמו עיין סוטה דף ל"ז ע"ב אמר רב חנא בר ביזנא אמר ר' שמעון חסידא יוסף שקידש שם שמים בסתר הוסיפו לו אות אחת משמו של הקדוש ברוך הוא, היינו אות ה' על אות יו"ד שיש בו משמו של הקדוש ברוך הוא. וזהו שלשלת, להיות קשור בשם יה בארץ החיים. עד כאן דברי הנ"ל:

כדברים האלה עשה לי עבדך (בראשית לט, יט). פירש רש"י ז"ל בשעת זיווג אמרה לו כן. ולכאורה יקשה דרש"י הביא בפרשת מקץ (בראשית מא, מה) ויתן לו את אסנת בת פוטיפרע, שנסתרס על שחמד את יוסף עיין שם. ואם כן לכאורה דברי רש"י ז"ל הם סותרים זה את זה. על כן צריך לבאר לפי פשוטו, דהמעשה של אשתו היה קודם שנסתרס ובאמת למה נסתרס אחר כך דווקא. רק באמת העושה נפלאות גדולות לבדו מסבב להראות מקום לרשעים לטעות כמאמר הכתוב (איוב יב, כג) משגיא לגוים ויאבדם, ואם היה נסתרס מקודם לא היה לו מקום להאמין לדברי אשתו, ועוד כי ידע צדקת יוסף כנאמר וירא אדניו כי ה' אתו, אך עתה שעדיין לא נסתרס בעת ההוא מצאה היא מקום שיאמין לדבריה. ורמזה לנו התורה שלפעמים השם יתברך מצליח לרשעים בשעה שעושים רע לצדיק כדי שהצדיק יתחזק במעשיו והרשע אומר בלבו שמצליח בזה שעושה רעה לצדיק אבל באמת כוונת השם יתברך לאבד לרשע אחר כך כמאמר משגיא לגוים וכו':

ויקח אדני יוסף אותו ויתנהו אל בית הסוהר כו' (בראשית לט,כ ) ויהי שם בבית הסוהר. לכאורה הוא מיותר. ונראה, דהנה כשהקדוש ברוך הוא שולח על אדם חס ושלום דבר לא טוב אזי לא יעשה שום פעולה גשמיות רק יבטח בה' ובוודאי יהפוך לו לטובה. וזה הוא המדה של נחום איש גם זו שהיה אומר תמיד גם זו לטובה. וזהו הרמז ויהי שם בבית הסוהר, אף על פי שהיה אפשר לו לעשות איזה פעולה שלא יהיה בבית הסוהר לא עשה שום פעולה כי בטוח היה בה' שבוודאי יהיה הכל לטובה:

ובגפן שלשה שריגים (בראשית מ, י). נראה, דאיתא בגמרא חולין דף נ"ב גפן זו ירושלים, שלשה שריגים זה מקדש מלך וכהן. והיא כפורחת עלתה נצה, אלו פרחי כהונה. הבשילו אשכלותיה ענבים, אלו נסכים. הענין, כדאיתא (יומא כט.) למה נמשלה אסתר לאילת השחר, מה שחר סוף כל הלילה אף אסתר סוף כל הניסים. להבין מהו סוף כל הניסים. הענין הוא, שיש ב' מיני מלחמות. האחד, מלחמה פשוטה לסכסך אומה באומה. והב', שהשם יתברך שולח מלחמה כדי שיתחזק לב ישראל לבטוח אל ה' כשיראו שאזלת יד חס ושלום וישענו על אלהים ועל זה אמר קרא (תהלים צא, ב) אומר לה' מחסי ומצודתי אלהי אבטח בו, ולא אמר בטחתי בו. אך לפי הענין הנ"ל אתי שפיר. דפירוש הפסוק כך הוא, דהמלחמה כשבאה עלי אני מרגיש בעצמי שה' מחסי אך שנשתלחה המלחמה עלי כדי שאבטח בו ועל זה אמר (שם קיח, י) כל גוים סבבוני בשם ה' כי אמילם, לשון להבא, כי הכוונה בתחילה כדי שאמילם ואילולי זאת שהקדוש ברוך הוא רוצה להושיענו לא היה מלחמה עלינו. וזהו כוונת הפסוק (שם כא) אודך כי עניתני ותהי לי לישועה, פירוש העינוי גופא היה כדי שתהיה לי לישועה וכשהקדוש ברוך הוא מושיע את ישראל יש ב' מיני ישועות. האחד, כמו ניסי מצרים שנשתנה הטבע ונבקע הים והנה לכאורה אף זה אינו פלא אצל הבורא ברוך הוא, כי הוא בראם והוא יכול לבקוע אותם כמו שאמר הכתוב (שמות טו, יא) נורא תהלות עושה פלא, פירוש כי הוא ראוי ליתן לו תהלה, כי במה יש להלל אותו אם בעשית הניסים כמו בקיעת הים על זה אמר עושה הוא בעצמו פלא פירוש דבר זה שנעשה בו הפלא הוא ברא אותה מתחילה אם כן אין זה חידוש שהעושה יכול לשנות מעשהו לענין אחר, אך השבח הוא שהבורא ברוך הוא רחמן על כל מעשיו ומבטל דבר אחד ממעשהו מפני שני זהו הפלא:

וזהו כוונת הפסוק (תהלים קיא, ד) זכר עשה לנפלאותיו, וקשה על מה צריך לזכור הפלא הלא הוא העושה כנ"ל. על זה תירץ חנון ורחום ה', ודרכו לרחם ועל הים לא היה מרחם וביטל אותו מפני ישראל שיצאו ממצרים והיו צריכין לעבור עליו היה מרחם עצמו וביטל את הים מפני ישראל זהו פלא עצום זהו ישועה אחת. ויש ישועה שהשם יתברך עושה ומלבישו בטבע כמו שעשה הנס בפורים שלפי הנראה היה על ידי הטבע שאחשורוש נשא את אסתר ומחמת אהבת אשה הרג את המן וכן בנס דחנוכה היה גם כן לפי הנראה על פי טבע שהמלך היה אוהב את יהודית ויצא מכאן הריגת הגוים ונצח את השונאים. והענין יתבאר על פי משל, למלך שבנה פלטין לבנו ותחלת מחשבתו היה על סוף המעשה שידור בנו, ואחר כך בא אחד וגירש את בן המלך מהפלטין שבנה המלך בעבורו הנה מהראוי היה שאבן מקיר תזעק על זה ותצא ממקומו ותהרוג לאיש זה. אך כי אין להביא תנועה בעצמה. כך העולם נברא בשביל ישראל הנקראים בני בכורי, וכשאומות רוצים להעבירם חלילה מן העולם אז הבורא ברוך הוא כשיש רצון מלפניו מניח את העולם לעשות טבעו והטבע בעצמו הוא המכה באומות ההם. והנה הטבע הוא מדריגה תחתונה מאלהות לכן הטבע גימטריא אלהים. ועל זה נאמר הוא יגאלנו אחרית כראשית, היינו סוף המעשה הוא תחלת מחשבה, כי בשביל ישראל שנקראו ראשית נבראו עולמות ואחרית הוא סוף המדריגה המתלבש בטבע. אך חס ושלום כשאין רצון הבורא אז מחליש כח הטבע ועל זה נאמר (דברים לב, יח) צור ילדך תשי. והנה כשאדם רוצה לדבר אזי מישב עצמו אם הדיבור הזה נכון לדבר ואם יש לשאול עליו אזי מניח דיבור זה ומדבר דיבור אחר ואז הוא חדש לגמרי. והנמשל הוא, העולם נברא בדיבור שנאמר (תהלים לג, ו) בדבר ה' שמים נעשו, וכשהבורא מושיע את העולם על פי הטבע הוא מלשון חנוכ"ה, שאינו דבר חידוש רק שמחנך הדבר בעצמו להיות ולעשות פעולות ונתגלה האור של הקדוש ברוך הוא בעולם, ולזה גם כן נמשל אסתר לאילת סוף כל הניסים, כי הוא סוף כל המדריגות כנ"ל. וזהו כוונת הגמרא אלו פרחי כהונה, היינו קרבנות, כי הקרבנות מרומזים על ניסי השתנות הטבע, כי קרבנות באים לרוב על השתנות השנים והמועדים ועל זה אמר (שבת כא:) משתשקע החמה ועד שתכלה רגל מן השוק, כי קודם הנס כלתה כביכול השפע עד שגם הטבע לא עשתה פעולתה, והיינו רגל לשון רגילות, וחמה לשון התגלות השפע ודו"ק: