קדושת לוי/דרוש לפסח

דרוש לפסח עריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

בהא לחמא עניא די וכו'. ויבואר בזה מאמר חכמינו ז"ל (ב"ב י.) בזמן שישראל עושין רצונו של מקום נקראין בנים וכשאין עושין רצונו של מקום נקראין עבדים. לכאורה אינו מובן, כשאין עושין רצונו של מקום חס ושלום הם רשעים חס ושלום. והנראה, דהנה כשאדם מאמין באמונה שלימה שהקדוש ברוך הוא הוא אבינו ויש לו תענוג כשמשפיע טובות על עמו ישראל כאשר היכולת בידו לתת טובות לכל העולמות אז האדם אינו חסר כלום וכשיבקש מן הקדוש ברוך הוא לרחם על עמו בודאי הקדוש ברוך הוא ימלא רצונו. וזה הרמז בפסוק (דברים יח, יג) תמים תהיה עם ה' אלהיך, כלומר אתה תהיה תמים בלתי חסר שום דבר כשתהיה עם ה' אלהיך. אבל כשאדם אינו מאמין בזה אז הוא חסר, כי אינו עושה רצון בהשם יתברך להשפיע עלינו טובות. וזהו הרמז כהא לחמא עניא, כי ישראל במצרים היו בבחינה קטנה וזהו לחמא עניא. ועל זה רמזו חכמינו ז"ל (פסחים קטז.) לחם עני, מה דרכו של עני בפרוסה, כי פרוסה הוא לשון חסרון:

בפסח שואל הבן מה נשתנה, ולמה דוקא שואל הבן בפסח ואינו שואל בסוכות מה נשתנה. הכלל כי יש פלוגתא בגמרא (ר"ה י:) חד אמר בניסן נברא העולם וחד אמר בתשרי נברא העולם. והנה יש שני הנהגות שהקדוש ברוך הוא מנהיג העולם. האחד, שהקדוש ברוך הוא מנהיג עולמו בטובו ובחסדו הגדול. והנהגה הב', שהקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם על ידי תפארת ישראל שהקדוש ברוך הוא מתפאר עצמו עם עמו ישראל ועושה רצונם להשפיע להם טובות כאשר יבקשו מלפניו. וזהו הרמז בפסוק (שמות טו, א) אז ישיר משה וכו' את השירה הזאת לה', הרמז זה השירה עצמה אשר אמרו ישראל זה השירה עצמה שר ואמר ה', כי כשהקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם על ידי תפארת ישראל אז ממלא רצונם וחפצם וכאשר יאמרו ישראל כן יאמר ה'. וזהו הרמז בגמרא חד אמר בניסן נברא העולם, כי בניסן הוא הנהגה שהקדוש ברוך הוא מנהיג העולם על ידי תפארת ישראל לכך היו להם לישראל ניסים ונפלאות גדולים בזה החודש. וחד אמר בתשרי נברא העולם, זה הוא ההנהגה שהקדוש ברוך הוא מנהיג העולם בחסדו הגדול. ונמצא אלו ואלו דברי אלהים חיים. וזהו הרמז שהבן שואל בפסח, כי באמת זה שהקדוש ברוך הוא מנהיג עולמו על ידי תפארת ישראל הוא זה שהקדוש ברוך הוא מצמצם את עצמו בעבודת עמו ישראל ויש לו תענוג גדול מזה ובזה ממלא רצונם וחפצם. ולדוגמא זה הוא שאלת הבן לאביו, כי שכל האב גדול משכל הבן רק לאהבת האב להבן מצמצם עצמו האב להשיב תשובה על קושיות הבן הוא לדוגמא הנ"ל שהקדוש ברוך הוא מצמצם מצמו במדות ישראל להתפאר עמהם לעשות רצונם:

מאמר הגמרא הנ"ל (ר"ה י:) חד אמר בניסן נברא העולם וחד אמר בתשרי נברא העולם. ונבאר דליכא פלוגתא ביניהם ויבואר על דרך משל, אחד שעשה איזה דבר יש בו שני דברים. אחד, העשיה. ואחד, הטעם למה עשה כן. כביכול כשברא הקדוש ברוך הוא את עולמו לא נודע הטעם על מה ברא העולם ובאמת עיקר בריאות העולם היה בשביל להשתעשע בעולמו עם ישראל שיעשו רצונו ויכירו גדולתו ויבינו שהכל לכבודו ברא, אבל בשעת בריאת העולם עדיין לא נודע הטעם על בריאתה עד לניסן שיצאו ישראל ממצרים וראו הכל כי הוא אלהים אדון עולם וכי הוא ברא כל העולמות ואותו ראוי לעבדו ונמצא בניסן נתגלה הטעם על בריאת העולם כדי שיתגלה אלהותו בעולם וזה היה טעם בריאת העולם. ובזה יבואר הגמרא (ברכות ז.) אמר ר' ישמעאל פעם אחת נכנסתי לפני ולפנים לראות וכו' וראיתי את אכתריאל כו' ואמר לי ישמעאל בני ברכני, כי יש חסדים קדומים ויש חסדים מחודשים. חסדים קדומים אשר נשבעת מימי קדם, מה שהבורא ברוך הוא ברא עולמו בחסד. ויש חסדים מחודשים, מה שהבורא ברוך הוא כביכול מכתיר עצמו בתפארת ישראל במעשיהם הטובים ובזה משפיע להם חסדים. ונמצא כל זמן שישראל עושין רצון הבורא יתברך יותר ויותר כביכול הבורא יתברך מכתיר עצמו יותר בתפארת ישראל ומשפיע להם חסדים על חסדים. וזהו הרמז וראיתי את אכתריאל כו'. כביכול מכתיר את אלהותו בתפארת ישראל. וזהו הרמז ישמעאל בני ברכני, הרמז (תהלים סח, לה) תנו עוז לאלהים, ישראל מוסיפין כח בפמליא של מעלה. וזהו הרמז ברכני, להגדיל התפארת ישראל למעלה על ידי מעשיהם הטובים ודיבורים הטובים בתורה ובתפלה ובזה יושפע רב חסד למטה. וזהו שאמר יהי רצון וכו' ודו"ק:

ברוך המקום ברוך הוא כנגד ארבעה בנים דברה תורה. הנה האר"י ז"ל כתב על פסוק (ישעיה ו, ב) בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו ובשתים יעופף, כי הכלל שאדם אסור לו לחקור בעבודת אלהות מה שאין שכלו משיג חס ושלום וזהו ככופר בעיקר כמאמר חכמינו ז"ל (חגיגה יא:) אסור וכו' מה למעלה וזה בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו, דהיינו שלא יאמר אדם אם כן לא אחקור אפילו במה שהשכל שלו משיג זה אסור אדרבא צריך אדם לחקור במה ששכל שלו משיג אבל לחקור בזה שאין שכל אדם משיג זה אסור, כי באמת השם יתברך אין סוף ואי אפשר לשום נברא להשיג אותו (חסר הסיום):

ענין פסח שנמצא בדברי רבותינו ז"ל שהוא מלשון פ"ה ס"ח. להבין הדבר על דרך זה, שהרי מה שהקדוש ברוך הוא יתברך שמו לעד ולנצח נצחים עשה עמנו ניסים ונפלאות והכה את מצרים בכל מכה הוא כדי לשלול דעה הנפסדת מאמיני הקדמות ומכחישים בחידוש העולם כמאמר הכתוב (שמות ט, טז) ואולם בעבור זאת העמדתיך כו'. ולמען ספר שמי בכל הארץ, כי מכיון שראינו שהוא יתברך שודד המערכה ועשה בהם כרצונו שמע מינה שיש מנהיג העולם המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. והנה מלך בשר ודם המצוה לעבדיו לעשות כך וכך עודם מדברים עמו יש יכולת בידם לבקש להפוך ציווי אבל משדיבר עמהם והלכו מלפניו אי אפשר להפוך דבריו. אבל מדת הקדוש ברוך הוא לא כמדת בשר ודם, שאף שנאצלו האותיות ונבראו ונציירו ונעשו והגיע השתלשלותם בעולם השפל הזה להעשות כך וכך יש צדיקים המהפכים מידותיו או אם יעשו בניו תשובה אזי תיכף נתהפכו לצירוף אחר לעשות עם עמו לטובה אות דמיון המלך המדבר עם עבדיו בעודם לפניו מפני שמלא כל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מיניה וככחו אז כחו עתה. וזהו פ"ה ס"ח, רצה לומר פה המדבר, כלומר אף שכבר ברא כל העולמות הרי הוא בבחינת מדבר עם עבדיו ועודם לפניו:

או יאמר, לפי שכולם בחכמה עשית, כל מה שנמצא בעולם הכל נעשה בחכמה נפלאה נמצא כשהקדוש ברוך הוא משנה סדרי בראשית כביכול הוא ביטול חכמתו. על דרך האב האוהב את בנו קטן לאהבתו הוא מצמצם את שכלו הגדול ומדבר עם הבן כפי השגתו, כך מרוב אהבתו יתברך עושה לנו ניסים ונפלאות ומשנה סדרי בראשית. וזהו פ"ה ס"ח, מלשון (חבקוק ג, ו) שחו גבעת עולם שהוא ירידה ממדריגתו:

חכם מה הוא אומר מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אתכם כו' אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. בכדי להבין קושיות הבן חכם ושייכות התירוץ של אין מפטירין להקושיה נקדים הקדמה אחת. וזהו הוא מלת מצה וענינה הוא מורה על חידוש העולם שיש לעולם מחדש בראו מאפס המוחלט והמציא יש מאי"ן, כי לשון חמץ הוא מלשון אין מחמיצין את הדין, או אין מחמיצין את המצות, שפתרונו אין משהין. נמצא שחמץ ענינו דבר ישן וההיפך הוא מצה, רצונו לומר דבר מחודש. והורה לנו יוצרנו במצות מצה שיש מחדש את העולם ובכל יום ובכל רגע הוא מחדש את עולמו כרצונו כאשר עשה ביציאת מצרים שהפליא לעשות שלא כדרך הטבע, כי כל המכות העשרה היו שלא כדרך הטבע. וכאשר נדע זה ידיעה ברורה לא נזוז ידינו ורגלינו לעשות שום דבר, כי אם מה שמגיע לכבוד שמו יתברך ויתעלה ויש לנו לירא ממנו יראת הרוממות בגין דאיהו רב ושליט ולאהבה אותו אהבה עזה כאשר אנו רואים שהוא יתברך אוהב אותנו אהבת עולם. ואין להקשות דאם כן היה לנו לאכול מצה כל השנה. כבר הרגישו חכמינו ז"ל בקושיא זו בספר הזוהר, ותירצו דדי לנו בהערה אחת לכל השנה. והוא הדין בנידון דידן. אבל אי קשיא הא קשיא, דלמה לנו לרמ"ח מצות עשה, הלא המצות נקראים בזוהר הקדוש רמ"ח עיטין, רוצה לומר רמ"ח עצות לבוא על ידיהם ליראת הבורא ואהבתו ומקרא מלא הוא למען תלמד ליראה את ה' אלהיך כל הימים, שכל התורה והמצות בכדי לבוא על ידיהם ליראת הרוממות ואהבה ולמה לנו כל זה הלא די לנו במצות מצה המורה על חידוש העולם בכל רגע ובידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש. התירוץ בזה, כיון שנאכל אחר כך חמץ חשש קרוב הוא שנשכח את הדבר ויתבטל ההערה של פסח. וזהו שאלת הבן חכם מה העדות והחוקים כו', די לנו במצוה זה של מצוה דהלא ממנו אנו למידים ליראה ולאהבה את השם הנכבד הגדול הנורא ומה צורך לעדות והחוקים ומשפטים. ולזה משיבין לו אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, רצה לומר דאחר הפסח דוקא הוא דאין אוכלים כלום אבל אחר כך נאכל חמץ וחוששין שמא יהיו נגררים אחר היצר:

או יבואר חכם מה הוא אומר מה העדות והחוקים והמשפטים כו', אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. הנה כל המצות של לילה זאת לעשות זכר לניסים שעשה עמנו וזהו שמשיג את הבורא על ידי ניסים הוא כשהשכל הוא בקטנות אבל כשבא האדם לגדלות השכל ומשיג את הבורא ברוך הוא מחמת השכל נקרא חכם ואומר למה העדות והחוקים והמשפטים כו'. והתירץ על זה, כי אפשר ליפול בקטנות השכל על כן צריך להאמין בניסים ובנפלאות שעשה הקדוש ברוך הוא עמנו ונשאר טעם זה תמיד. וזה אין מפטירין אחר הפסח כו':

ובאופן אחר, כי הבורא ברוך הוא מחדש ונותן חיות לכל העולמות שפע וברכה. והנה כשהברואים משיגים את המחדש ונכנסו לשער האי"ן ובטלו ממציאות זה נקרא מצה, כי זה הוא טעם הראשון. אבל אחר כך נקרא חמץ כשאינם רואים את המחדש לשון חמוץ ונגזל טעמו. והנה כשאדם משיג את הבורא המחדש יכול להדביק את עצמו בהבורא ברוך הוא בלא עובדא, אבל כשאינו משיג צריך לעשות מצות בדחילו ורחימו כדי לבא לדביקות. וקשה למה לי העדות והחוקים והמשפטים מוטב היה להדבק בבורא תמיד כנ"ל. והתירוץ על זה אין מפטירין כו' אפיקו מ"ן, ראשי תיבות מיין נוקבין, שעל ידי זה שמדבק את עצמו במצותיו מעלה מיין נוקבין:

רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם, לכם ולא לו, ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר ואף אתה הקהה את שיניו. לכאורה משולל הבנה דבשביל שאלה מה העבודה כו', יקרא רשע. אך שורש הדבר כך הוא, דהנה ידוע מאמר חכמינו ז"ל (ברכות יז:) דכל העולם ניזון בשביל חנינא בני כו', ואעתיק לך מה שכתב במדרש תלפיות וזה לשונו, אמר המאסף מכאן יראה מעלת הצדיק לפני הקדוש ברוך הוא ושמסר העולם ברשותו ושיעבד לו לעשות כל רצונו כו', והטעם שכיון שהעולם נברא בשביל הצדיק וכולם נבראו לצוותו כמאמר חכמינו ז"ל (שם ו:) לכן מסר הקדוש ברוך הוא כל העולם בידו ושיעבדו תחתיו לקיים כל מה שיגזור ואלו היו יודעים העמי ארצות בזה היו מעטרים את הצדיק בכל יום עטרות זהב לו והיו מספיקים לו כל צרכו, כי משלו נותנים לו כעבדים המשמשים את המלך במסים וארנונות דעבד שקנה נכסים עבדי דמאן נכסי דמאן, נמצא שהכל משל הצדיק ובשבילו נברא ולו נתן הקדוש ברוך הוא הכל במתנה. וכל מה שאוכלין ושותין עמי הארץ במותרים ונפרדים מהצדיק גזילה הוא בידם. דבשלמא בשביל לשמש לצדיק בכל צוותיו מה שאוכלין אינו גזל אצלם לפי שהם משמשים והם כעבדים המשמשים את רבם שאוכלים ושותים והוא ברשות רבם עד כאן. הרי לפניך, דאם האדם מאמין דהצדיק הוא עובד את השם בשביל כל ישראל הנצרכים אם כן אם היה זה ברור בלבו של אדם אז בוודאי אף אם הוא בעצמו אין יכול לעבוד את השם כראוי על כל פנים הוא מחבר את עצמו להצדיק והיה מהנהו מנכסיו כיון דהוא ניזון בזכותו. אך באמת יש רשעים בעולם אשר אומרים בלבבם מה בצע לנו בצדקת הצדיק ובעבודתו אם הוא עובד את השם לו לבדו היתרון, ואם כן הוא כופר בעיקר הבריאה דתחלת בריאת כל העולמות היה עבור הצדיק וכל העולם לא נבראו אלא לשמשו והכל הם ענפים ולבושים הצריכים להצדיק אך מדהוא מרחיק את עצמו מהצדיק ע"כ כופר בזה ובדיבור זה ניכר רשעתו אשר הוא כופר בדבר שהוא עיקר אצלו יתברך:

וזה שכתוב רשע מה הוא אומר, רוצה לומר שניכר הרשע על ידי דיבורו שאומר ומתוך שאלתו ניכר מחשבתו הרע ששואל מה העבודה הזאת לכם. וזה שאמר המסדר אגדה לכם ולא לו, דעבודה של הצדיקים הוא להם לבדם אבל לא לו שאין עבודתו מועיל לכל הברואים וגם הוא בכלל ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל, על ידי זה ניכר שהוא כפר בעיקר ושורש הבריאה אשר הכל נבראו בשביל הצדיק. וזה שאמר ואף אתה הקהה את שיניו, רוצה לומר דבאמת אסור להצדיק להתפאר בעצמו ולומר בלבו שמעשיו מגינים על העולם ונותן מזון לכל הברואים, כי הצדיק כל המעשים אשר עושה הכל מעט בעיניו נגד חסדי השם אשר עושה עמו. אך לכל זאת הותרה הרצועה לפי הוראת השעה הזאת להקהת שיניו של אותו הרשע נתן לו התנא רשות להצדיק להתפאר נגדו. וזה שאמר ואף אתה הצדיק שאין לך להחזיק בעיניך לגדול ולומר בלבך שמעשיך מזכה כל זרע ישראל והכל ניזונין בזכותך וכל העולם לא נברא אלא בשבילך אבל נגד הרשע הזה רשאי להתפאר נגדו ואמור לו בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, שכל הניסים והגאולה של מצרים הכל לא היה אלא בשבילו וכל מה שטרח השם יתברך בבריאת כל העולמות ובכל הגאולות והניסים והיד החזקה אשר עשה עמנו הכל היה בשבילי אבל לא לך ואלו היה שם לא היה נגאל ובזכותי נצלת:

בימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. (מיכה ז, טו) ויבואר פסוק (שמות ג, יד) אהי"ה אשר אהי"ה, על פי משל לעני שהרויח עשרת אלפים בפעם אחד והיה לו תענוג גדול ואחר כך הרויח עוד ך' אלפים יש לו גם כן תענוג אבל נגד תענוג הראשון אין תענוג זה נחשב לכלום. ואם היינו רוצים להעריך נגד התענוג הראשון שיהיה לו גם כן עכשיו תענוג כמו התענוג הראשון צריך להרויח ריבוא רבבות אלפים. והנמשל, הקדוש ברוך הוא פדה אותנו ממצרים מבית עבדים ועשה עמנו ניסים ונפלאות והיה זה התענוג הראשון ובמהרה אם ירצה השם יעשה עמנו ניסים ונפלאות. ולכאורה נגד התענוג הראשון לא יהיה זה תענוג. אך הקדוש ברוך הוא יעשה עמנו כל כך ניסים ונפלאות עד אין מספר ואפילו אם נערוך נגד התענוג הראשון אף על פי כן יהיה גם כן תענוג כמו התענוג הראשון. וזה כימי צאתך מארץ מצרים, אפילו נגד התענוג הראשון יהיה גם כן תענוג. אראנו נפלאות, וזה אהי"ה אשר אהי"ה:

או יבואר אהי"ה אשר אהי"ה (שמות ג, יד) ויבואר הטעם למה נקרא החג פסח. דהנה הקדוש ברוך הוא הוציא אותנו ממצרים כדי שנעבוד אותו וכדי לקבל את התורה הקדושה כמו שנאמר (שם ג, יב) תעבדון את האלהים על ההר הזה, ומהראוי היה שיקבלו קודם את התורה אבל הקדוש ברוך הוא דילג קבלת התורה וזה אהי"ה, לשון עתיד. והנה נאמר (שם כ, ב) אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, וקשה למה לא נאמר אשר ברא שמים וארץ. התירוץ הוא, דבעת ההוא היו משיגים את הבורא ברוך הוא מחמת שהוציא אותם ממצרים ואורייתא וקודשא בריך הוא חד הוא וכמו שהיו משיגים את הבורא מחמת יציאת מצרים כך היו משיגים את התורה ולא יותר. אבל לעתיד במהרה הקדוש ברוך הוא יעשה לנו ניסים ונפלאות עד אין מספר ונהיה יכולים להשיג את הבורא ברוך הוא יותר ממילא ישיגו את התורה יותר וזה תורה חדשה מאתי תצא. (ישעיה נא, ד) והנה לעתיד יהיה במהרה גם כן כך מקודם יפדה אותנו קודשא בריך הוא ויעשה עמנו ניסים ונפלאות כו', ואחר כך ישיגו את התורה חדשה כנ"ל ויהיה גם כן תענוג העתיד בחינת אהיה כנ"ל. וזה אהיה אשר אהיה:

ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל. (שמות יב, כז) ידוע, כי עיקר יציאת מצרים היה על ידי השם יתברך ברוך הוא ממש ולא על ידי שליח, כי כביכול היה התגלות אור גדלות מלכותו עלינו והמצריים לא היו יכולין לסבול זה האור שנתרבה ופרעה שהיה אומר (שם ה, ב) מי ה' אשר אשמע בקולו, והיה לו אחיזה באותיות מ"י מאלהים כמו שכתוב בכוונות והמשיך עליו זה הארה. מה עשה השם יתברך שהיפך אותיות מ"י לי"ם, וטבעו בים כמו אדם שיש לו שכל לשתות מהכוס שותה כדרך כל הארץ ומי שאין לו שכל והוא גרגרן ומהפך הכוס בבת אחת כשלוקח לפיו נשפך על כל גופו ומטנף עצמו, כך פרעה בזה הדבר בעצמו שהיה לו אחיזה בו טבעו שנתהפך מ"י לי"ם. ולישראל באופן זה בא הארת מ"י גמטריא נו"ן ימים מפסח עד עצרת שיקבלו התורה וקבלו הארה מנו"ן שערי בינה. וכך היה במכת בכורות במצרים שנתגלה השם יתברך לישראל בזה הארה גדולה ונגפו מצרים. למשל אדם ההולך בדרך ומונח איזה דבר בדרך המונע אותו בהליכה משליך זה הדבר או שממעך אותו ברגל ואם אדם גדול הולך לאיזה מקום הולכים משרתים מקודם לפניו ומפנים הדרך ומשליכים כל המניעות המונחים בהפסקות הדרך, ומכל שכן מלך כשהולך בדרך, ומכל שכן מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהגיע הזמן ליגאול לבנים והמצריים שהיו ביניהם נתמעכו ובזה המדה היה מכת בכורות:

וזה שכתוב זבח פסח הוא לה', שהוא בכבודו היה פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים , לשון יתנגפו רגליכם (ירמיה יג, טז) שנתמעכו מכח זה שיהיה הדרך פנוי לפניו ובא ממילא נגיפה למצרים ואת בתינו הציל, כי זה כל התגלות שמו יתברך. נמצא השורש הבא מזה שאין אדם צריך לראות, רק להמשיך על עצמו היראה של השם יתברך והמשכת כל הטוב על עצמו וממילא ישפיל כל המקטריגים ממנו ואין צריך לבקש על המניעות אך לדבק בו יתברך בשלימות ושורה בו כל הטובות והמניעות נתמעכו ונטבעו בזה הארה בעצמו שאינם יכולים לסבול הארה:

ונראה לבאר, דבהלל הגדול לא נזכר נתינת השבת ומתן תורה וירידת המן ונתינת ארץ ישראל. ובהגדה על אחת כמה וכמה טובה כו' נזכרים שם. והנראה בסיעתא דשמיא, אותם הטובות שנראה לעין כל שהוא טובות הנצחיות לא הוצרך בהלל הגדול להזכיר כי לעולם חסדו, דכוונתו בזה להודיע שהוא חסד לעולם ועד דהלא הכל רואין זה בעין שכלם. אמנם טובות יציאת מצרים שהיו יכולים לומר שלא היו טובות נצחיות דהרי אחר כך גם כן אנחנו בגלות וכן בקריעת ים סוף דנטבעו המצריים והרי אנו משעובדים לאומות אחרים לזה הזכיר אותם להזהיר שאל תאמר כן ואמר עליהם כי לעולם חסדו, שהוא חסד עולם, כי תועלת הנמשך מיציאת מצרים ומקריעת ים סוף שידעו כי הוא הבורא רב ושליט בעליונים ובתחתונים בים וביבשה מזה יראו את ה' כמו שאמר הכתוב (שמות יד, לא) ויראו כו' זה הוא חסד עולם. וכן למוליך עמו במדבר (תהלים קלו, טז) דהכוונה שהיה בו נחשים ועקרבים והצילם שלא תאמר שהוא חסד שעה הזכירו לומר כי לעולם חסדו, שהוא חסד עולם בתועלת הנמשך שמזה יראו את ה' בראותם כי כל אשר בארץ עושה דברו. וכן במלחמות סיחון ועוג ונתינת ארצם שלא תאמר שהוא חסד שעה כיון דארץ סיחון ועוג אין בו קדושת ארץ ישראל כמאמר חכמינו ז"ל, הזכיר ואמר כי לא כן הוא, רק שהוא גם כן חסד עולם ואמר כי לעולם חסדו, מתועלת הנמשך שראו שביד הבורא ברוך הוא להמית הקליפות ויכין רשע וצדיק ילבש בהנחילם את ארצם ומזה הגיע להם יראת ה' זהו חסד עולם לירא מה'. מה שאין כן נתינת שבת לא הוצרך להזכיר שהוא חסד עולם שהכל יודעים שהוא חסד עולם כמאמר חכמינו ז"ל (ברכות נז:) שהוא מעין עולם הבא. וכן גם כן נתינת התורה אין צריך להזכיר, כי הכל יודעים זה כמאמר אנשי הכנסת הגדולה וחיי עולם נטע בתוכנו. וכן נתינת ארץ ישראל, הכל יודעים שהוא חסד עולם שהוא ארץ אשר ה' דורש אותה תמיד. וכן בנין בית המקדש, שאמרו חכמינו ז"ל לא זזה שכינה מכותל מערבי והשראת שכינה בארץ התחתון הכל יודעים שהוא חסד עולם. וכן נתינת המן, הכל יודעים שהוא חסד עולם דחכמינו ז"ל אמרו לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן. והטעם, כמבואר בזוהר הקדוש שעל ידי המן שהיה ממקום גבוה זכו להשגת התורה, אם כן המן היה חסד עולם שעל ידו זכו להשיג התורה ומשום הכי אלו הטובות שהכל יודעים שהוא חסד עולם לא הוצרך להזכיר בהלל הגדול:

מה שמקשים התוספות למה אין מברכין במוצאי יום טוב על הבשמים. ואם תאמר שביום טוב לא יש נשמה יתירה, אם כן למה אין מברכין במוצאי שבת שחל להיות ביום טוב על הבשמים עיין שם. ובזה יתורץ מה שקשה על הפייט, שסותר את עצמו. במקום אחד כתב, שבפסח מל אברהם עצמו. ובמקום אחר כתב, שביום הכפורים מל אברהם עצמו. כי הכלל בר"ח הבחינה מה שכל העולמות ממליכים על עצמם את הבורא ברוך הוא, ובפסח הבחינה מאהבת הבורא מה שהברואים יש להם אהבת הבורא ברוך הוא, ובראש השנה הבחינה מה שכל העולמות יש להם יראה ופחד מהבורא ברוך הוא, ובשבועות וסוכות בחינה אחרת שהברואים עושים מעשים נאים בכדי שהבורא ברוך הוא כביכול יהיה לו תענוג מעולמו. ובאמת כל השנה כשאדם מעורר אהבת הבורא אז יש לו הבחינה ופועל בעולמות העליונים כפי מה שפועלים בעולמות עליונים בפסח בבחינתו באהבת הבורא, וכן בשאר כל בחינה ובחינה מעורר העולמות עליונים כפי מה שפועלים באותם ימים עצמם. אבל לעשות אותו יום כפי הבחינה שיש לו, דהיינו באם שיש לו אהבת הבורא בשאר ימים יעשה פסח, זה אי אפשר מחמת שצריכין בעולם עשיה שיהיו כל ישראל בבחינה זו אבל בעולמות עליונים אפשר לפעול כפי הבחינה שיש לו. אבל להביא המצות במעשה לעשות יום טוב גם כן זה אי אפשר עד שיהיו כל ישראל בבחינה זו. אבל אברהם אבינו היה אחד שהיה עובד את הבורא ברוך הוא ומעורר המדות כמאמר הפסוק (יחזקאל לג, כד) אחד היה אברהם, נמצא אברהם אבינו היה אפשר לו לעשות לו יום טוב בכל יום שהיה מעורר איזה מדה ממדות הנ"ל שהוא היה אחד לעורר המדות. וכן היה אפשר לו לעשות שני יום טוב ביום אחד, דהיינו כשהיה לו אהבת הבורא אז היה אפשר לו לעשות פסח וכן כשהיה לו באותו יום עצמו יראת ה' אז אותו יום הוא יום הכפורים כפי הבחינה אשר התעורר כן היה אותו יום אצלו כיון שפעל בעולמות עליונים ובמעשה היה גם כן יכול להביא כיון שהוא היה אחד אז בעולם נמצא לאברהם היה אפשר להיות יום הכפורים ופסח ביום אחד. וכן מבואר בירושלמי (פסחים פ"ד ה"א) שכל אחד ביום שהביא קרבן היה לו יום טוב, מחמת שבקרבן היה מעורר אותו הבחינה והיה יכול להביא אותו בחינה אפילו בעשיה לעשות יום טוב. ובזה יבואר הקושיא הנ"ל מה שמקשה תוספות:

והנה נבוא לבאר קודם על מה שבשבת אין מביאין חטאת ובראש חודש וביום טוב מביאין חטאת כמאמר שעירי חטאת לכפר בעדם. כי הנה אמרו חכמינו ז"ל (פסחים קיז:) שבת קביעא וקיימא ראש חודש ויום טוב ישראל מקדשי להו, כי בשבת הוא התעוררות העליון. אבל יום טוב וראש חודש, הוא התעוררות התחתון בעת שישראל יש להם התעוררות התחתון לקדש החודש הן ביום הכ"ט הן ביום הלמ"ד בו ביום מקדשין החודש והיום טוב, וכפי מה שיראו לחכמי הדור לפי הבחינה לקדש היום באותו בחינה כדי לקדש יום טוב באותו יום הראוי לאותו בחינה המכוונת עליו. ובאמת התעוררות התחתון יכול האדם לקשר עצמו בזה הבחינה לעולם, דהיינו או בחינת אהבה או בחינת היראה או בחינת התענוג אבל שבת הוא התעוררות העליון ואינו יכול לקשר עצמו בו. אבל יום טוב וראש חודש הוא התעוררות התחתון יכול אדם לקשר עצמו בו לעולם אפילו לאחר יום טוב. וזהו הרמז שלאחר יום טוב הוא אסרו חג ואחר שבת אין עושין שום אסרו שבת כי ביום טוב יכול האדם להתקשר עצמו בזה הבחינה מחמת שיום טוב הוא התעוררות התחתון וזה שאחר יום טוב הוא אסרו חג להתקשר עצמו בזה הבחינה. ובזה מתורץ קושית תוס' שאין מברכין אחר יום טוב ואין מברכין במוצאי שבת החל ביום טוב על הבשמים כי ביום טוב יש נשמה יתירה ולכך אין מברכין במוצאי שבת החל להיות ביום טוב ומה שאין מברכין במוצאי יום טוב עצמו על הבשמים משום שהבחינה שיש לאדם ביום טוב שהוא על ידי התעוררות התחתון יכול אדם לקשר עצמו בו ולכך אין צריך לברך על הבשמים במוצאי יום טוב. אבל שבת הוא התעוררות העליון וכיון שיצא שבת מסתלק התעוררות העליון ואי אפשר לאדם לקשר עצמו בו אם לא בשבת הבא שמגיע התעוררת עליון מחדש ולכך במוצאי שבת מברכין על הבשמים , כי באמת בשבת בא הנשמה יתירה לאדם מחמת התעוררת העליון וביום טוב בא הנשמה יתירה לאדם מחמת התעוררות התחתון ונמצא בין כך ובין כך יש לאדם נשמה יתירה ביום טוב לכך אין מברכין במוצאי שבת שחל ביום טוב על הבשמים, ואין מברכין במוצאי יום טוב:

ברוך הוא שהקדוש ברוך הוא חישב את הקץ לעשות כמה שאמר. הנה איתא במדרש שהשר של מצרים טען למה לא היו בגלות מצרים כאשר נגזר עליהם ובאמת נחסר ק"ץ שנים. והתירוץ הוא, שהקדוש ברוך הוא הודיע הגלות להאבות והאבות היה להם צער מגלות בניהם ונחשב הצער של האבות לגלות על ישראל כאלו היו ישראל בגלות גם הק"ץ שנים. וזהו חישב את הק"ץ, אף על פי שהאבות לא היה להם גלות רק בא במחשבה, דהיינו שהיה להם צער במחשבה מהגלות נחשב לישראל כאילו היו בגלות. וזהו הרמז חישב את הקץ, אלו הק"ץ שנים שנחסר הוא הצער של האבות שהיה להם במחשבה מהגלות לעשות חישב לעשיה כאלו היו בגלות ממש:

וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים (במדבר כ, טו). לכאורה אינו מובן, הלא כתיב אני ולא מלאך. והנראה, דהנה זה הנס שהשם יתברך עושה עמנו והאומות הם נכנעים בזה ועוזבים את הבחירה שלהם זה הנס נקרא מן ה' לבדו וזה הנס שהאומות אינם נכנעים ואינם עוזבים את הבחירה שלהם זה הנס נקרא על ידי מלאך. והנה באמת מצרים הכניעו לפני ישראל ועזבו את הבחירה שלהם אצלם הנס הוא מה'. וזהו הרמז בפסוק ועברתי בארץ מצרים גו' אני ולא מלאך, אני ה' ולא אחר, מחמת שהמצרים נכנעו לפני ישראל ועזבו את הבחירה וזהו אני ה', ולא אחר. אבל אצל אדום שצוה הכתוב (דברים כג, ח) לא תתעב אדומי, ונמצא שהם היו חושבים שהיה בחינת מלאך. וזהו וישלח מלאך ויוציאנו:

במה מעלות טובות למקום עלינו כו'. לכאורה הוי ליה למימר ממקום עלינו. ועוד מה זה מעלות. והנראה, דהנה באמת הקדוש ברוך הוא יש לו תענוג כשמשפיע טובות על עמו ישראל, דהיינו שמתפאר עצמו עם ישראל עמו ומשפיע עליהם טובות. וזהו הרמז למקום עלינו, כביכול שהקדוש ברוך הוא יש לו נחת רוח כשמשפיע טובות על ישראל וזהו הרמז מעלות. כי הקדוש ברוך הוא הוא אין סוף רק לאהבת ישראל מצמצם עצמו בישראל ואז שייך בו כביכול מעלה. וזהו מעלות טובות, כביכול כשמצמצם עצמו בישראל עמו:

יום טוב של פסח הוא נגד אברהם כידוע. ושבועות נגד יצחק עיין שם. הרמז אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו (הוריות ח.) זהו מדת יצחק. וסוכות נגד יעקב על שם הרמז ויעקב נסע סוכתה. (בראשית לג, יז) וראש חדש נגד דוד. ולכך אנו מזכירין בשמיני עצרת של מוסף דראש חודש ובשירי דוד עבדך וכו'. וזהו רמז בגמרא (ר"ה כה.) זיל לעין טב וקדשא לי ירחא כו' ושלח ליה סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים:

(*) אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת (שמות טו, א). להבין תיבת הזאת, למה לא נאמר את השיר הזה. הנה ידוע בכתבי האר"י ז"ל ענין בריאת ד' העולמות אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, שהיה על ידי בחינות הצמצום, כי הבורא ברוך הוא הוא אין סוף פשוט בתכלית הפשוטות. והנה כאשר עלה ברצונו הפשוט בריאות העולמות, כי חפץ חסד הוא ובמי נמלך בנשמתן של צדיקים שהסתכל בבני ישראל עם קדושו איך שיעבדו אותו במסירות נפש בתורה ומצות ומעשים טובים. הנה ברצון הפשוט הזה היה נכלל כל העולמות מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין ומרצון הקדום הזה נמשך שיהיה התהוות העולמות אצילות בריה יצירה עשיה. ולהבין זאת על דרך משל, של אומן כשעולה ברצונו לבנות איזה בנין היכל ופלטרין הנה בתחילה עולה ברצונו כל פרטי הבנין בדרך כלל לבד, ואחר כך כשהוחלט בדעתו והוסכם אצלו על הבנין אז משכיל להשכיל ולהתחכם בהחכמות הבנין איך ששכליים גדולים וחכמה עמוקה ונפלאה מלובש בבנין ההוא והשכל ההוא עדיין הוא מתאחד עם הרצון הקדום הנ"ל, ואחר כך מעיין שלפי ערך החכמה והשכל שמלובש בבנין כך יהיה אופני הבנין בכל פרטיו ואחרי זה חושב במחשבת הבנין איך לבנות אותו ביופי ציוריו ומצייר כל דבר ודבר במחשבתו ואחר כך עשיות הבנין בפועל. והנה מה שנתעורר לחפוץ בבנין ההוא, הוא מחמת שהסתכל וצפה והביט מתחילה כאשר יוגמר הבנין בשלימות איך יקבל תענוג גדול ונפלא מהבנין מזה נתעורר אצלו תענוג גדול שיהיה חפצו ורצונו בבנין ההוא. והנה ממשל הנ"ל נוכל להבין גם כן למעלה כאשר הסתכל הבורא ברוך הוא בנשמתן של צדיקים איך שיעבדו אותו בתורה ומצות ומעשים טובים באהבה עזה ועצומה ותשוקה גדולה ויראה נפלאה בכלות נפשם ויוסיפו שמחה ותענוג גדול בכל עבודתם עבודת הקודש, הנה מבחינת תענוג גדול הזה חפץ חסד ועלה ברצונו בריאת העולמות וכאשר נמשכו העולמות בפרטיות הנה מתחילה נמשך עולם האצילות בפרטיות י"ס וכנ"ל ובדרך כלל נקרא בחינות חכמה עילאה ולשון אצילות כמו שנאמר (במדבר יא, כה) ויאצל מן הרוח, ועדיין הוא מתאחד ברצון הפשוט הנ"ל וכמאמר איהו וחיוהי וגרמוהי חד, וכמו שכתב בספר יצירה כשלהבת הקשורה בגחלת וכמאציל מנר לנר, ואחר כך נמשך עולם הבריאה יש מאין ביו"ד מאמרות יהי אור כו' וגן עדן העליון ונשמת הצדיקים ומלאכים מחנה מיכאל ומחנה גבריאל, ואחרי זה נמשך עולם היצירה שהוא בא בשיעור וגבול ומדה ומלאכים ושרפים וחיות הקודש דעולם היצירה מקבלים האור והחיות כל אחד ואחד לפי ערכו וממדריגתו, ואחר כך עולם העשיה שהוא שמים וארץ שמש וירח וכוכבים ומזלות וע' שריו:

והנה לכל העולמות מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין נמשך אור וחיות מהבורא ברוך הוא בכל עת ורגע לצורך קיום עצמותם, כי אם היה נפסק חס ושלום רגע אחד האור והחיות מהעולמות היו כל העולמות בטילים ממציאותם והיו כלא היו וכמאמר כד אנת תסתלק כו'. לכן בכל עת ורגע נמשך אור וחיות כמאמר המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, וכל אחד ואחד מקבל האור והחיות לפי ערכו ומדריגתו. ולכן כל פרטי המציאות הוא בקיום עצמותו ומהותו כמו שנברא מששת ימי בראשית. ומעתה נבוא לבאר הנס דקריעת ים סוף, כי הנס קריעת ים סוף נהפך הים ליבשה, היינו מחמת שנפסק האור והחיות ממנו שנמשך אליו תמיד לצורך קיומו ובעת ההוא נתעלה האור והחיות שלו לכן היה בטל ממציאות עצמותו ומהותו וממילא נבקע ונגזר לגזרים, כי נשאר בלי אור וחיות. ומזה הטעם הנס דקריעת ים סוף גדול מכל הניסים, כי לבד מה שהיה שינוי הטבע בעולם התחתון היה בזה דבר חדש ופלא אשר לא היה כמוהו מבריאת העולמות, כי היה היפוך סדר השתלשלות מאשר הוטבעו מעת הבריאה. כי ידוע שבכל עולם ועולם יש בחינת ים ויבשה, וכאשר בעולם התחתון נהפך ים הגשמי ליבשה כך היה בענין בחינת ים ויבשה שבכל העולמות ובכל העולמות נהפכו בחינת ים ליבשה והכל מטעם שנתעלה האור והחיות שלהם למעלה מעלה:

וזהו פירוש (שמות טו, א) אז ישיר משה ובני ישראל את השירה, דהיינו שהשירה היה על גודל הנס שנעשה להם אשר האור והחיות שבבחינת מקבל נתעלה למעלה למקור הראשון. וזהו את השירה הזאת לה', היינו שבחינת זא"ת שהוא בחינת מקבל כידוע נתעלה לה' ולכן נהפך הים ליבשה כי נסתלק האור והחיות שלו למעלה. וכל הנ"ל מרומז בתיבת אז, כי ידוע דאות אל"ף הוא מרמז על רצון הפשוט רצון הקדום שהיה על בריאת העולמות, כי אל"ף אותיות פל"א וכידוע בענין פל"א העליון שהוא מופלא ומכוסה שאין בו שום השגה והתגלות, רק שהוא שורש ומקור לבריאת העולמות ואות זיי"ן הוא מרמז על בריאת העולמות כידוע שכל השפעות הם נמשכים מז' מדות עליונים שהם בבחינת התגלות ולכן האור והחיות שנמשך בהתגלות לצורך קיום העולמות מרומז באות זיי"ן שהוא בא בהתגלות בכל עולם ועולם כידוע. וזהו א"ז אל"ף זיי"ן, דהיינו שבחינת אות זיי"ן שהוא בחינת האור והחיות נתעלה למעלה לבחינת אות אל"ף פלא העליון שהוא שורש ומקור בהתגלות האור והחיות של העולמות וזה היה בקריעת ים סוף כנ"ל:

ובזה יובן הטעם מה שהשירה נכתבת אריח על גבי לבינה, כי ידוע בפסוק ויקרא האדם שמות (בראשית ב, כ) שקיום פרטי המציאות הם אותיות שמו של כל דבר ודבר, כי האותיות נמשכו מבחינת דיבור העליון כמו שנאמר (תהלים לג, ו) בדבר ה' שמים נעשו. וכידוע בענין היו"ד מאמרות יהי אור, שאותיות אור הם החיות והקיום של עצמות ומהות האור ומאמר יקוו המים, שאותיות מים הם החיות והקיום של עצמות ומהות מים. ולכן בשעת קריעת ים סוף כאשר נסתלק ונעלה האור והחיות מהים הוא מטעם שנסתלק בחינת האותיות שלו ולכן נשאר הים בלי אור וחיות, כי אין קיום לשום דבר זולת האותיות. ומטעם זה השירה נכתבת אריח על גבי לבינה, מקום פנוי מהאותיות שמרמז על הנס ההוא שנסתלקו האותיות לשרשם:

וזהו פירוש הכתוב ימינך ה' נאדרי בכח (שמות טו, ו), כי ידוע שבשעת קריעת ים סוף היה התכללות מב' מדות חסד וגבורה. חסד, על ישראל. וגבורה, על המצרים. ומטעם זה בחג הפסח נמשך חסדים גדולים על ישראל מהבורא ברוך הוא בהתגלות עצום בעונג ושמחה רבה מבחינת עונג ותענוג העליון שהוא עולם החירות כידוע והשפעת החסדים הם מבחינת חסד העליון אשר נמשך ונשפע בשעת קריעת ים סוף על עמו בית ישראל אשר בעת ההוא היה השפע מב' מדות כנ"ל. וזהו פירוש ימינך ה' נאדרי בכח, (שמות טו, ו) היינו שנאדר ויפה כאשר בחינת ימינך, שהוא בחינת חסד. וכח, שהוא בחינת גבורה הם בהתכללות יחד, היינו חסד על ישראל וגבורה על אויבי ה', כי אז הוא תשועה לישראל. ובכל הנ"ל יובן מה שחג הפסח נקרא ה' ראשונה, כי ידוע שד' עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה בדרך כלל הם נגד ד' אותיות הוי"ה ברוך הוא. אצילות, נגד יו"ד בחינת חכמה. בריאה, נגד ה' ראשונה בחינת בינה ובבריאה הוא ראשית התגלות מאין ליש וכידוע. יצירה, נגד וי"ו בחינת תפארת. עשיה, נגד ה' אחרונה בחינה אחרונה בחינת מלכות, וכן למעלה מעלה. הנה השורש והמקור הראשון לבריאת כל העולמות שהוא בחינת פלא העליון הוא גם כן נגד ה' ראשונה וכידוע ליודעי חן. ולכן בפסח שאז הוא עליות העולמות לשורש ומקור הראשון שנתעלה האור והחיות של העולמות בבחינת א"ח לשורש ומקור הראשון לבחינת פלא העליון שהוא נעלם ונסתר מעין כל חי שהוא גם כן נגד ה' ראשונה שהוא שורש ומקור הראשון להתהוות כל העולמות יש מאין, ואחר כך נמשך מבחינה זה אור וחיות לכל העולמות וחסדים גדולים לישראל בעונג ותענוג גדול מבחינת תענוג העליון שהוא עולם החירות והבן:

(*) ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי כו'. (יחזקאל טז, ו) הנה להבין הטעם למה ימי הסכות הם שמונה וימי חג הפסח אינם רק שבעה. כי הנה ידוע שכל המשכות והשפעות מהבורא ברוך הוא הם על ידי ז' המידות שעל ידם נשפע ונמשך כל השפעות. ומזה הטעם ימי הסוכות הם שמונה, כי ז' ימים הם נגד ז' המדות הנ"ל, ויום הח' הוא נגד בחינת מקבל השפעה. ולכן יום השמיני דסכות נקרא עצרת כמו שכתוב (במדבר כט, לה) ביום השמיני עצרת תהיה לכם, היינו שבחינת המשכה והשפעה הנשפע מהבורא ברוך הוא בז' ימים על ידי ז' המדות הוא נעצר ונקלט בבחינת מקבל, דהיינו שביכולת המקבל לקבל ההשפעה. זהו עצרת תהיה לכם, דהיינו ההשפעה אשר נשפע להם כנ"ל תעצרו לכם, היינו שתקבלו לכם ויהיה נקלט השפע בכם. וכל זה הוא בחג הסוכות, כי אז ביכולת הכנסת ישראל שיקבלו השפע רב טוב הניתן והנשפע להם מהבורא ברוך הוא על ידי שנתעלו בראש השנה ויום כיפור במסירות נפש לה' ונזדככו מחומריותם וגשמיותם אשר אז הוא זמן עליות העולמות. ואחר כך בימי הסכות נמשך להם בכל יום השפעה והארה חדשה על ידי ז' המדות ועל ידי עלותם לה' בראש השנה ויום כפור כנ"ל הם ראוים להיות כלי לקבל כל השפעות של ז' ימי הסוכות ביום השמיני וביכולתם לעצור לקלוט ההשפעה בתוכם ביום השמיני. מה שאין כן בחג הפסח שעדיין אינם ראוים לקבל ההשפעה, כי עדיין לא הזדככו מטומאת מצרים בשלימות ובחג הפסח הם צריכים להזדכך ולעלות במעלות המדריגות, כי אז הוא זמן עליות העולמות על ידי שנהפך הים ליבשה בשינוי הטבע. וכמו שנהפך הים ליבשה בשינוי הטבע בעולם התחתון, כמו כן נהפכו כל בחינות ים ויבשה שבכל עולם ועולם. ומחמת שנהפכו ונשתנו כל העולמות מאיכותם ועצמותם מכמו שהוטבעו בעת הבריאה לכן גם הן אין ביכולתם לקבל ההשפעה ולעצור ולהקליט אשר נשפע להם. אך בחג השבועות אחר ימי ספירת העומר, אז יוכלו לקבל ההשפעה מטעם כי בימי הספירה שנזדככו מחומריותם וגשמיותם בעלותם לפני ה' במסירות נפש באהבה עזה וכלות נפשם ומטוהרים בטהרת הנפש וטהרת הגוף אז בחג השבועות הם ראוים להיותם כלי לקבל אור וחיות האלקי הנשפע להם בכל ז' ימי חג הפסח מהבורא ברוך הוא. וגם כל העולמות אחרי עלותם לה' אשר נהפכו ונשתנו בבחינת ים ויבשה ונתעלו למעלה בבחינת א"ח ביכולתם לקבל אחר כך השפעות אור וחיות ה' כל חד וחד לפי ערכו ומדרגתו. וכל זה הוא בחג השבועות שאחר הספירה, שאז כולם ראוים ונכונים להיות כלי לקבל השפעת ה' כנ"ל. ולכן גם חג השבועות נקרא עצרת בלשון המשנה, כי גם אז ביכולתם לעצור ולהקליט השפעת ה' בתוכם:

והנה דידוע מאמר חכמינו ז"ל (יבמות סא.) אדם אתם, אתם קרוין אדם ואין אומות העולם כו', כי ידוע בפירוש אדם שהוא אותיות אל"ף דם, ואל"ף דאדם מורה על פלא העליון שהוא קדמות השכל רצון הקדום אשר מבחינה זו נמשכו נשמות ישראל וכשהנשמה מאיר על בחינת דם שהוא הנפש, כי הדם הוא הנפש כידוע נקרא אדם ולכן אתם קרוין אדם דוקא ישראל נשמותיהם של ישראל נחצבו במחשבה עילאה כמאמר (ב"ר א) ישראל עלו במחשבה, וכמו שנאמר (דברים לב, ט) כי חלק ה' עמו, לכן עליהם דוקא מאיר אל"ף דאדם שהוא בחינת פלא העליון בחינת קדמות השכל מקור הראשון. מה שאין כן אומות העולם שאינו מאיר עליהם האלף דאדם בחינת קדמות השכל מקור הראשון הנ"ל אינם קרוין אדם. ומזה הטעם תיבת אדם כולו נקוד בקמץ, כי הנה ידוע ההפרש בין נקודת קמץ לנקודת סגול, כי נקודת סגול הם ג' נקודות מפורדים שהוא מורה על ג' בחינות, היינו בחינת משפיע ובחינת מקבל ובחינת ממוצע כי ידוע שבחינת משפיע ומקבל הם שני הפכים בתכלית ואי אפשר לירד השפעת המשפיע למקבל כי אם על ידי בחינת ממוצע שמחברם יחד ולכן הוא בנקדות ג' נקדות כנ"ל שהוא מורה על ג' בחינות הנ"ל ג' קוין חח"נ בג"ה דת"י כמו שמבואר בכתבי האריז"ל. וכל זה הוא, כי נקודות סגול, הוא מורה על בחינת אור וחיות כמו שהוא בא בהשפעה בעולמות שהשפעה בהעלמות בא בהתחלקות קוין ובחינת משפיע ומקבל וממוצע וכל אחד ואחד מקבל לפי ערכו ומדריגתו. מה שאין כן נקודות קמץ, הוא מורה על מקור ושורש הראשון פלא העליון בחינת קדמות השכל כנ"ל שהוא למעלה מסדר השתלשלות העולמות אשר שם לא שייך בחינת התחלקות קוין ומשפיע ומקבל וממוצע, כי שם כל הקוין ומשפיע ומקבל וממוצע הם בהתכללות אמיתי ובאחדות גמור. לכן נקודת קמץ אינו בא בהתחלקות ונקודות מפורדים רק הג' נקודות מתאחדים יחד, כי הוא מורה על מקור ושורש הראשון שהוא קדמות השכל כנ"ל לכן תיבת אדם שהוא מורה גם כן על בחינת פלא העליון קדמות השכל המקור ושורש הראשון כולו נקוד בנקודת קמץ כנ"ל:

וזהו פירוש הפסוק ואראך מתבוססת בדמיך, כי ידוע שישראל כאשר היותם במצרים היו משוקעים בטומאת מצרים ולא היה יכול להאיר עליהם אור וחיות מבחינת קדמות השכל השורש ומקור הראשון שהוא האלף דאדם ולא היה בהם רק בחינת דם לבד. וזהו ואראך מתבוססת בדמיך, בבחינת דם לבד ולא בצירוף אלף דאדם, כי לא האיר עליהם בחינת האלף דאדם בחינת קדמות השכל מחמת טומאת מצרים ולא נשאר רק בחינת ד"ם לבד. אמנם אחרי שהסירו והשליכו מעליהם בגדים הצואים ולבושים החיצונים דטומאת מצרים והקריבו את דמם ונפשם לה' כמו שנאמר (שמות ב, כג) ויזעקו אל ה', בזעקה וצעקה רבה ממר לבם במסירות נפש ואהבה גדולה ותשוקה נפלאה ועצומה לה'. אז היה ביכולתם להמשיך על בחינת דמ"ם שהוא נפשם מבחינת אור וחיות ממקור ושורש הראשון שלהם שהוא מקור חוצביהן ושורש נשמותיהן בחינת פלא העליון קדמות השכל מחשבה עילאה כמאמר ישראל עלו במחשבה, שהוא בחינת אל"ף דאדם. וזהו ואומר לך בדמייך חיי, דהיינו אחרי שהקריבו את דמ"ם והעלו את נפשם לה' אז היה בכחם להמשיך בחינת החיים להיות מאיר עליהם בחינת אור וחיות מחיי החיים שהוא בחינת קדמות השכל השורש והמקור של ישראל שהוא בחינת אל"ף דאד"ם. וכאשר המשיכו עליהם בחינת קדמות השכל המקור ושורש הראשון אז נתאחד ונצטרף יחד בחינת האל"ף עם בחינת ד"ם ואזי קרוין אד"ם וכולו בנקודות קמץ דווקא וכמאמר חכמינו ז"ל הנ"ל אתם קרוין אד"ם וכו' והבן: