קדושת לוי/בשלח

<< · קדושת לוי · בשלח · >>

פרשת בשלח

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל ויעמוד מאחריהם (שמות יד, יט). דידוע דהמלאכים הם יותר גבוהים מישראל מחמת קדושתם. אפס כשהשם יתברך מראה אהבתו לעמו ישראל ואוהב את ישראל אז ישראל הם למעלה מכל מלאכי מעלה. והנה בעת קריעת ים סוף הראה הקדוש ברוך הוא אהבתו לישראל והיו ישראל למעלה מכולן. וזהו ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל ויעמוד מאחריהם, פירוש שהמלאכים שהולכים לפני מחנה ישראל שהם למעלה ממדריגת ישראל אז בקריעת ים סוף עמדו אחר מדריגת ישראל שישראל היו למעלה מן המלאכים שהשם יתברך הראה להם אהבתו:

ויט משה את ידו על הים (שמות יד, כא). איתא במדרש שהתחיל לעמוד הים כנגדו ואמר לו משה קרע לך בשם הקדוש ברוך הוא ולא קיבל עליו אמר לו בן עמרם אני גדול ממך כו' עיין שם. הענין הוא, כי הטבע של ים להיות הולך כדרכו. ויובן על דרך משל, למלך שמשפיע לעבדיו כל טוב לסוף העבדים הם מתגאים והם אינם יודעים שממלך בא להם השפעה כיון שהמלך רואה כן אז לוקח מהם ההשפעה שלו להראות להם שהם כאין נגדו. כך הענין אצל ים, שאם לא היה לו גדלות אלא תיכף כשאמר לו משה בשם הקדוש ברוך הוא קרע לך והיה אומר אקרע לכבוד שמו של השם יתברך לא היה הקדוש ברוך הוא נוטל ממנו ההשפעה ולא היה צריך שישפיל עצמו ולצאת מחוץ לטבע שלו להעשות מים יבשה, אלא מפני שאמר אני גדול ממך ובא בגדלות ומפני זה לקח הקדוש ברוך הוא ההשפעה שלו ממנו ומפני זה קרע הים מיד. וזהו שאמר ויט משה את ידו, שהיה בידו לנטותו לפי רצונו. וזה שכתוב במדרש אשירה לה' כי גאה גאה, על כל המתגאים, רצה לומר על הים שנתגאה. וזהו הרמז בפסוק ויולך ה' כו' ברוח קדים עזה כל הלילה כו', בזה שטען אני גדול ממך ובא לגדלות ובזה בקע אותו בשביל שהיה לו גדלות. וזהו הרמז ויולך ה' כו', ברוח קדים, כלומר בזה הרוח, כלומר בזה הדבר הוליך ה' את הים כל הלילה עזה שהיה לו גדלות, דהיינו עזות ועל ידי זה וישם את הים לחרבה ויבקעו המים, שהיה יכול לבקוע בעבור שהיה לו גדלות ודבר שיש לו גדלות יכולין לשבור אותו בקל ובמהרה:

ענין שם ע"ב הכלל הוא, השם יתברך ברא העולם ומשפיע טובו לעולם והשפעת השם יתברך לעולם נקרא אור ישר ומה שהעולמות מגביהים עצמם לעבוד השם יתברך שחוזרים לשורשם נקרא אור חוזר. ועל פי זה יבואר שם ע"ב היוצא מפסוק ויסע, ויבא, ויט, דהוא ישר והפוך כנזכר בסידור האר"י ז"ל בקריאת שמע. דהפסוק ויסע, הוא ישר. ופסוק ויבא, הוא הפוך בשם ע"ב. ופסוק ויט, גם כן ישר. ואלו ג' פסוקים נאמרו גבי קריעת הים. והענין הים היה כך, מתחלה ברא אותו השם יתברך והוא נקרא אור הישר כנ"ל דטובות השם יתברך שברא הכל נקרא אור ישר. ואחר כך כשנבקע חזר לשורשו דהוא אור חוזר, גלל כן פסוק האמצעי הוא הפוך בשם ע"ב. ואחר כן כשחזר הים לאיתנו שגמל השם יתברך חסדו עמו שיחזור לאיתנו זה נקרא גם כן אור ישר לכן שם ע"ב הוא ישר והפוך וישר דמרמז על בריאת הים דהוא ישר ועל בקיעה דהוא הפוך ועל שחזר לאיתנו הוא ישר כנ"ל:

ובזה הרווחנו טוב טעם בקושיא שהביאו המפרשים למה לא היה יורד המן בשבת ותבואה גדילה בשבת ועיין באלשיך הקדוש. ולפי הנ"ל יובן, דידוע כי וא"ו ימי המעשה הם מה שברא הקדוש ברוך הוא בהם את עולמו כדכתיב (שמות כ, יא) כי ששת ימים עשה כו', שהוא אור הישר כנ"ל. ושבת הוא שהעולמות מסתכלים ומשתוקקים לעבודתו וחוזרים לשורשן לאדון כל לידבק בקדושתו כדאיתא במדרש בפסוק (בראשית ב, ב) ויכל אלהים וכו', שמשתוקקים ביום השבת ובמה שמשמחין אותו למטה הוא חוזר כנ"ל שמה שהעולמות חוזרים אליו הוא אור חוזר. וידוע כי המן שירד משמים היה רוחני וביורדו למטה לעולם הזה נעשה בגוון גשמי קצת הוא השפעה מלמעלה למטה דהוא אור הישר גלל כן לא ירד בשבת, כי שבת הוא היפך דבשבת הוא אור החוזר כנ"ל, מה שאין כן תבואה גדילה בשבת. דידוע מה שכתבו חכמי האמת דלמה גדילה, כדי שישכל אדם, כי על ידי אכילת אדם מעלה דומם צומח למעלה עיין שם, וכיון דגידול תבואה שעל ידי זה יהיה הגבהה מלמטה למעלה דהוא אור החוזר כנ"ל לכן גדילה בשבת כי שבת הוא אור החוזר כנ"ל:

וישב הים לפנות בוקר לאיתנו כו' (שמות יד, כז). פירוש מחמת שהים ראה גודל תענוג השם יתברך מהבקיעה שעל ידו יאמרו ישראל שירה לא רצה לחזור שהיה חפץ שיהיה תמיד יבשה שיאמרו תמיד שירה משום הכי אמר וישב הים לפנות בוקר לאיתנו, לתנאי שיקרע רק למשה רבינו עליו השלום אבל אחר כך יהיה ים כמקדם. ועל פי זה מתורץ קושיית האור החיים, מאי רבותא דים הלא גם הירדן נבקע וכן נהר גינאי לרבי פנחס בן יאיר. ולפי מה שכתבנו לעיל מתורץ, דהירדן ונהר גינאי שכבר ראו תענוג הבורא ברוך הוא שהגיע מבקיעת ים סוף משום הכי באהבה רבה רצו שיבקעו, מה שאין כן הים דעדיין לא ראה קודם בקיעתו תענוג הבורא הוי רבותא:

איתא במדרש כי לא בחפזון תצאו, דבמצרים הלכו בלילה ולעתיד ביום. ולכאורה יפלא מאד דהא מקרא מלא כתיב דיצאו ביום דכתיב בעצם היום הזה כו'. אפס דרמזו שיצאו בלילה שהיה חושך מהשכל דלאו מצד זכותם יצאו כמאמר חכמינו ז"ל דקטרג השר מה נשתנו כו', רק מצד רחמי השם יתברך יצאו. אמנם לעתיד יצאו ביום שיאיר שכלם שכבר יש להם תורה שקיימו מצותיו ומצד זכותם יגאלו. וזה שמסיים בהאי קרא ומאספכם אלהי ישראל, כי מחמת זכות אז מיחד הבורא שמו עליהם לקרוא אלהי ישראל:

ויולך ה' את הים ברוח קדים כו' (שמות יד, כא). ונבא לבאר מה זה שהשם יתברך משנה טבעיים. ונראה, כי כביכו"ל הוא בא לבחינות שהיה קודם בריאות העולם ואז היה הוא ושמו בשוה והיה הכל באי"ן. וזהו שאמר הקדוש ברוך הוא למשה שיאמר לפרעה (שמות ג, יד) אהיה אשר אהיה שלחני אליכם, היינו כי קודם בריאת עולם היה בבחינת אהיה דהיינו שאהיה לכם לאלהים וזהו ברוח קדים והבן. וזהו מה תצעק אלי, בעתיקא תליא וכו' ודו"ק:

ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים (שמות יד, ל). לבאר הלשון ביום ההוא. דהנה כל העולמות לא נבראו אלא בשביל ישראל כמו שכתב רש"י על פסוק (בראשית א, א) בראשית ברא בשביל ישראל שנקראו ראשית. נמצא כשחס ושלום עת צרה לישראל אזי הימים מלמדים זכות על ישראל ואומרים הלא לא נבראו אלא בשביל ישראל. וזהו פירוש הפסוק ויושע ה' ביום ההוא, פירוש דביום ההוא עצמו הושיע את ישראל. מיד מצרים, שהיום עצמו היה מלמד זכות על ישראל:

עוד יבואר, ויושע ה' ביום ההוא כו'. כלומר שנעשה נס משינוי טבעיים ונתגלה השכינה שלמעלה מן העולמות, כי הניסים שהם מן חלק אלהי שהוא בתוך העולמות הוא בטבעיים כמו הנס בפורים כמו שכתוב לעיל. ולכן נאמר ביום ההוא, כי ההוא הוא עולם הנסתר כדאיתא בזוהד הקדוש על פסוק (במדבר יח, כג) ועבד הלוי הוא. והנס שהוא למעלה מטבעיים כיון שבא מבהירות שהוא למעלה מן העולמות הוא נסתר כי כן הבהירות שלמעלה מן העולמות נסתר מהברואים וידוע שהיום הוא לשון הארה. וזהו ויושע ה' ביום ההוא, כלומר בהארה של ההוא, דהיינו בהארה של עולם הנסתר, דהיינו בבהירות שלמעלה מן העולמות שהוא נסתר מברואיו. וזהו שנאמר בהגדה לא על ידי מלאך כו' אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, כלומר שהנס לא היה מה שבתוך העולמות רק הנס היה במה שלמעלה מן העולמות:

או יאמר ויושע ה' ביום ההוא, שיש ימים שהקדוש ברוך הוא משפיע טובו לעמו ישראל ומגלה להם אהבתו והיום היותר מסוגל לזה הוא יומא דפסחא. וזהו ביום ההוא, דייקא:

וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים. יבואר על פי מאמר רבותינו ז"ל (סנהדרין סז:) שאמרו כשפים מכחישין פמליא של מעלה, כי ידוע שיש שני בחינות לנצח חבירו אחד בהרע לחבירו מנצחו או כשהוא מתעלה בעילוי עליונה מנצחו שאין לך נצחון גדול מזה כשהוא מתעלה. והנה השם יתברך מנצח את שונאיהן של ישראל על ידי שהוא מגביה את ישראל דהוא מצד החסד וכשפים הוא על ידי שמריעים לאדם בכשפיהם דהוא מצד הגבורה. וזהו פירוש מאמר רבותינו ז"ל שמכחישין כח פמליא של מעלה, דהוא היפך מקודשא בריך הוא דהוא מטיב ומגביה והם מריעים. וידוע דאין לאומות אחיזה כלל בחסד וים מרמז על חסד דמים הוא חסד כידוע. וזהו וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים, שבהגיעם על שפת הים למקום החסד מתו כי אין להם אחיזה בחסד אל רק על ישראל חסד אל כל היום:

האור החיים מקשה דרבותינו ז"ל אמרו שלא ביקש הים לפלטן עד שרמז לו הקדוש ברוך הוא, הלא כפי החוש העין אין הים סובל דבר מת. והנראה בסייעתא דשמיא, דמה טעם אין הים סובל דבר מת דמיתה הוא על ידי אכילת עץ הדעת והים דלא נהנה ממנו לכן אי אפשר לו לסבול דבר מת אך האדמה נתקללה מחמת קין כנזכר בתורה אבל הים לא חטא כלל לכך אינו סובל דבר מת. ודבר מת, היינו שקודם מיתה היה חי ועתה מת אינו סובל. אבל ברשעים הוא להיפך דרשעים קרוים בחייהם מתים כמאמר רבותינו ז"ל (ברכות יח:) ועל ידי מיתתם הוא להם עליה דעל ידי שמתים במיתה משונה מתקדש שמו הגדול ברבים אם כן מיתתם הוא חיותם ולמה לא יסבול הים אותם כיון שמיתתם הוא חיותם ואין לך קידוש השם גדול ממיתת רשעים כמו במצרים שעל ידי זה נתגדל שמו הגדול והקדוש שידעו הכל כי הוא הבורא ומחדש העולם:

ועל פי זה פירשנו הפסוק וירא ישראל את היד הגדולה, שלכאורה אינו מובן שנזכר בכתבי האר"י ז"ל שיד הגדולה מרמז על חסד ומה הוא החסד שעשה במצרים. ולפי הנ"ל ניחא, שזהו פירושו וירא ישראל כו', שגמל חסד עם המצריים כנ"ל דיד הגדולה מרמז על חסד. ומפרש ומהו החסד ויראו העם את ה' ויאמינו בה' כו', שעל ידי זה שהכה אותם יראו ישראל מה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו והיו מצריים כלי שעל ידי שהכה אותם היו גורמים לישראל אמונה ויראה בה' ואין חסד גדול מזה שהמצריים היו כלים והכנה לאמונת ישראל. ומעתה ממילא מתורץ קושיית אור החיים הנ"ל, כיון שמיתתם הוא חיותם סבל הים אותם. וזהו פירוש הכתוב מרכבות פרעה וחילו ירה בים ומבחר שלשיו טבעו בים סוף וכו' ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב, דידוע דימין הוא חסד, ורצה לומר בימין תרעץ אויב בחסד תרעץ ולא בגבורה, וההוכחה מזה שמבחר שלשיו טבעו בים סוף, שירדו למטה בים והוא היפך הטבע דהים אינו סובל דבר מת, על כן צריך להיות דמיתתם הוא חיותם דהיה להם עליה שגרמו קדושת שמו יתברך, אם כן הוא חסד גדול במה שהכה אותם שעל ידם נתקדש שמו הגדול. ויהיה שיעור הכתוב ומבחר שלשיו טבעו בים סוף ימינך ה' וכו', על ידי שמבחר שלשיו טבעו בים סוף, מוכח שהמכה היה בימין דהוא חסד. וזהו וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים ויראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו, ולכאורה מה עשה ה' במצרים הלא עיקר היד הגדולה בקריעת ים סוף והוי ליה למימר אשר עשה ה' בים סוף. ועוד את היד החזקה מבעיא ליה כמו שנאמר ביד חזקה ישלחם:

ולפי דברינו יתבאר על נכון, כי זה היה חסד גדול למצריים שהם היו כלים לניסי ה' שעל ידם נתקדש שמו הגדול והיו העם יראים את ה' מפחדו ומהדר גאונו. וידוע כי יד הגדולה הוא חסד ויד החזקה הוא משפט. וזהו וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים, כלומר החסד אשר עשה ה' במצרים שהחסד הוא היד הגדולה. ומפרש איזה חסד היה למצרים, ואמר הפסוק שהחסד הוא שהם היו (כלים שיראו העם את ה' שהיו כלים) שיהיו העם יראים את ה' ויאמינו בה', כלומר שהיו כלים להאמונה בה'. והנה מי שהוא במדריגה גדולה אין צריך להאמונה והיראה עדות של ניסים ונפלאות כאשר ביארנו כמה פעמים, כי מי שיש לו שכל גדול רואה בחוש השכל מציאות הבורא ברוך הוא רק מי שיש לו מוחין קטנים צריך לניסים ונפלאות כדי להאמין בהבורא ברוך הוא ולירא מלפניו. וזהו וירא ישראל את היד הגדולה כו' ויראו העם את ה', קשה למה בתחילה אמר ישראל, ואחר כך העם. אפס לפי מה שכתבנו יתבאר, כי ידוע כי ישראל הם אנשים הצדיקים אשר להם שכל גדול והעם המה האנשים פשוטים אשר להם שכל קטן וזהו וירא ישראל, המה האנשים אשר להם שכל גדול אשר אין צריכין להאמונה והיראה ניסים ונפלאות נמצא לגבייהו לא היה חסד למצרים בקריעת ים סוף רק שהם ראו את החסד שהיה למצרים מה שהם כלים לניסים ונפלאות שעל ידי זה העם אשר הם בקטנות השכל שהמה צריכין להאמונה והיראה הניסים והנפלאות יראו ויפחדו את ה' ויאמינו בה', נמצא היו המצרים כלים שהעם יראו את ה' והאמינו בה' ודו"ק:

יש ליתן טעם למה השירה של עכשיו היא בלשון נקבה והשירה שלעתיד יהיה נאמר בלשון זכר. משום דהשירה שלעתיד לא תקבל משום דבר רק מחמת שמחה לבד על דרך שאמר מורי ורבי זצ"ל על פסוק (ישעיה סא, י) שוש אשיש כו', מה שאין כן השירה של מצרים קיבלה מן הנס של קריעת ים סוף:

ויראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו. פירוש, כי מחמת שבאו אז להשגה גדולה וראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל והאמינו שיכול אדם לבא למדריגה כמו משה רבינו עליו השלום:

אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ויאמרו לאמר (שמות טו, א). יש להבין דהא עיקר השמחה הוא בלב ואם כן מה צורך לדבר ולשיר בעת השמחה. והענין הוא, דהשמחה שבלב היתה נפסקת לשעה או ליותר אבל כשהאדם מדבר דיבורים בעת שמחתו השמחה מתפעלת ונתרבה יותר ויותר. ולכן עם בני ישראל כשנקרע הים לפניהם רצו להרבות השמחה ולהשתעשע עם בוראם ושלא להפסיק על כן נכנסו לגדר הדיבור ושוררו לו בני אלים בכדי להרבות התענוג. וזהו פירוש הפסוק אז ישיר כו' ויאמרו לאמר, רצה לומר שאמרו דיבורים בכדי לאמר יותר ויותר וזולת זה אין למלת לאמר הבנה דהא כולם אמרו והאיך שייך כאן לאמר לאחרים:

או יאמר, כי בכל מקום אשר נמצא בתורתינו הקדושה מלת לאמר, כגון וידבר ה' אל משה לאמר, הענין הוא כך, שהרי התורה קדמה לעולם, ואם כן איך שייך בה ותמנע היתה פלגש (בראשית לו, יב) או שאר הספורי מעשיות קודם שנברא העולם. אלא ודאי האמת שכל התורה כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא והיו בה צרופי אותיות רזין וסודות נעלמים אשר לא שזפתן עין אלא שבהשתלשלותם לזה העולם השפל נתלבשו בלבוש עב וגם בסיפורי מעשיות. אבל מי שחננו ה' דעה בינה והשכל ומגלה מסך העוורת מעל עיניו יראה בתורתו נפלאות. אמנם בני עליה המה מועטים ורוב בני עמינו מבינים התורה כפשטה. וזהו וידבר ה' אל משה, רצה לומר שהדיבור היה אל משה בסגנון זה שהוא לאמר לעם בני ישראל ושיכלו לקבלה ולהבינה אל דלת העם אבל באמת התורה יש בה עוד דברים בגו רזין וסודות נעלמים. וזהו אז ישיר משה כו' ויאמרו לאמר, פירוש כי השירה עצמה יש בה סודות נעלמים אבל מה שאמרו הוא בבחינת לאמר, דהיינו שיבינו אף דלת העם:

או יאמר, על דרך שבארנו במקום אחר, שעיקר התענוג והשמחה הוא שזכינו לעבוד את בוראינו בורא עולמות עליונים ותחתונים עד אין קץ וכל העולמות עובדים אותו שרפים וחיות ואופנים ואף על פי כן יעקב בחר לו יה, שיהיו עובדים אותו, ונמצא שהעבודה שאנו עובדים את בוראינו היא עצמה תענוג גדול לנו. וזהו אז ישיר משה ובני ישראל, ומפרש המקרא מה היה שירתם ושמחתם. ואמר את השירה הזאת לה', פירוש על שזכו לאמר שירה לפני המקום. וזהו ויאמרו לאמר, רצה לומר שכל אמירתם היה על שזכו לאמר:

או יאמר, דהנה חיבב את השביעית תחת כל השמים שהרי כל העולמות נבראו שבעה שבעה שבע ארצות שבע ימים שבע נהרות שבע רקיעים. והנה עליית העולמות הוא כשעולים למדת אי"ן אז יש להם עלייה יתירה שבמדה הזאת היא למעלה ממדות ועולם התענוג. והאל"ף היא רומזת למדת אי"ן, כי הוא מלשון פלא כידוע. נמצא כשכל העולמות הם בסוד ז' עולים למדת אי"ן שהוא בסוד א' ומתרבה השמחה. וזהו אז, פירוש הז' עולים לאז ישיר משה כו' שאז השמחה מתרבה:

או יבואר אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ויאמרו לאמר. להבין הלשון שאמר ישיר ולא אמר שר. נראה לפרש בעזרת השם, דהנה הבעל שם טוב אמר פירוש הפסוק (תהלים קכא, ה) ה' צלך, שהשם יתברך ברוך הוא מתנהג עם האדם גם כן כמו הצל. כמו שכל מה שהאדם עושה גם הצל עושה, כן הבורא ברוך הוא מתנהג עם האדם גם כן כמו שהוא עושה. ונמצא כשישראל אמרו השירה בשעת גאולת מצרים אזי היה הקדוש ברוך הוא גם כן שר כביכו"ל את השירה הזאת. והנה ישיר לשון יפעיל הוא. וכך פירוש הפסוק אז ישיר, כלומר שישראל פעלו בשירתם. את השירה הזאת לה', כלומר שהקדוש ברוך הוא כביכו"ל גם כן ישיר את השירה הזאת. ויאמרו לאמר, שהיו אומרים שיאמר השם יתברך גם כן את השירה ודו"ק:

או יבואר, אז ישיר משה, כי הכלל זה הפסוק מרמז גם על עתיד וכן מבואר בדברי רבותינו ז"ל (סנהדרין צא:) והנראה על פי פירוש הפסוק (תהלים סח, כח) שרי יהודה כו' שרי בנימין כו', כי שבט יהודה ונחשון בן עמינדב הלכו תחילה לים כמאמר חכמינו ז"ל בפסוק (שם סט, ב) כי באו מים עד נפש, ואמרו זה המזמור והושיע להם ה'. והנראה כי זה שבאו שבט יהודה תחלה בים הוא מחמת שבטחו בה' שבוודאי יבקע להם את הים ועל ידי זה יאמרו שירה. ונמצא בתחילה כשנכנסו להים היה בהם זה המחשבה שבוודאי ה' יבקע הים ויאמרו שירה. וזהו הרמז אז ישיר, דהיינו שבטוחין אנחנו שנאמר שירה ואחר כך אשירה כו':

או יבואר, אז ישיר משה, ועיין ברש"י שר לא נאמר כו' אז עלה בדעתו לשיר שירה. לבאר דברי רש"י, הכלל כשאדם רואה גדולת הבורא אז יראה ורעד ופחד אחזתו ואי אפשר להיות לו אז תענוג כיון שהוא ביראה גדולה רק באמת אחר היראה השם יתברך משפיע כל הטובות וזה הוא התענוג. ובאמת בעת שמשיג ורואה גדולת הבורא אז הוא מלא יראה ומתישב בלבו שאחר כך יגיע מזה תענוג גדול. והנה התענוג הוא בחינות שירה. והנה בכאן כתיב ויראו העם את ה', ובשעת היראה אי אפשר להתענג מזה, רק שעולה על המחשבה שאחר כך יהיה מזה תענוג. וזה שפירש רש"י אז בשעת היראה עלה בלבו לומר שירה זו התענוג אחר היראה:

או יבואר, אז ישיר משה, הנה אצל הבורא ברוך הוא אין שום מידה ומדידה, כי הוא אין סוף רק עלה ברצונו הפשוט להיות אצלו מדת האהבה לאהוב את ישראל והאציל בחינות אהבה כמאציל מנר לנר וזה נקרא עולם אצילות, ואחר כן עלה ברצונו לברוא כל העולמות ויתגלה אלהותו בעולם זה נקרא עולם הבריאה. וזה היה קדומה במחשבה שיתגלה אהבתו בעולם, ואחר כך צייר במחשבתו כביכו"ל באיזה ציור יהיה העולם כדרך האומן כשנופל במחשבתו לעשות איזה דבר אבל עדיין הוא טמיר וגנוז במחשבתו באיזה ציור שיהיה רק עולה בדעתו לעשות דבר ההוא ואחר כך מצייר ציורין באיזה גוונין ואופנים יעשה אותם. כן אצל הבורא ברוך הוא כביכו"ל שאחר כך עלה במחשבתו ציור לברוא את העולם. וזה נקרא עולם היצירה לשון צורה, ואחר כך הוציא מחשבתו מכח אל הפועל וברא את עולמו זה נקרא עולם העשיה שכבר בא הדבר לתכלית וגבול. והנה גם אחר שנבררו בכל דבר ודבר שבעולם הקדוש ברוך הוא נותן בו חיותו וכל אחד ואחד מקבל חיות מאתו יתברך כמאמר זוהר הקדוש וכד אנת תסתלק כו', ונמצא בקריעת ים סוף שנגזר ונבקע מפני בני ישראל נתהוה הדבר מכח שחזר החיות שבים לשרשו למקור הכל נביעו דחיי עתה חזר אותו חיות לשורשו ואז ממילא נבקע כי נשאר בלי שום חיות:

וזהו הרמז בפסוק אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה', דהיינו שהשירה היה על גודל הנס שנעשה להם שבחינה זאת היא בחינת מקבל שבו, דהיינו חיות שלו שמקבל תמיד מן המקור חזר לה' למקור הטבע ואז ממילא נבקע ולא היה בו חיות ולא נשאר חיותו לים. וזהו מרומז בתיבת א"ז, דידוע שזה שעלתה במחשבתו שנתגלה אהבתו וברא את עולמות זה נקרא אל"ף שעדיין היה מכוסה במחשבת הבורא ברוך הוא והיה טמיר וגנוז ולא נגלה עדיין , שאל"ף הוא אותיות פלא, ואחר כך כשנתגלה ויצא מכח אל הפועל במה שברא את עולמו מרומז על עולם העשיה שהוא סוף כל המדות זה נקרא זיי"ן כידוע ליודעי חן. ולכך בשעת קריעת ים סוף שחזר הכל לשורשו כנ"ל, עלתה הזי"ן לאל"ף, דהיינו החיות שלו שכבר נתגלה ומקבל בכל עת מקדמות השכל ולכן הצירוף שלו הוא אז שנתעלה הזי"ן לאלף. ולכן השירה הזאת נכתב אריח על גבי לבינה, מפני שנסתלק החיות לשורשו. וידוע שבכל דבר החיות שלו אותיות של אותו דבר, כי בדבר ה' שמים נעשו (תהלים לג, ו) והחיות הוא הדיבור של הבורא ברוך הוא שהאיר דיבורו בכל דבר והוא החיות שלו, דהיינו שאמר יהי אור (בראשית א, ג) והוי החיות של האור אותיות אור, הים יש לו חיות מדיבור שאמר הבורא ברוך הוא יקוו המים (בראשית א, ט) והאותיות הם החיות של כל הימים ולכן בקריעת ים סוף שחזר הכל לשורשו וחזרו האותיות לשרשם ונשאר הים בלא חיות ובטל במציאות ולכך השירה נכתבה אריח על גבי לבינה, דהיינו מקום פנוי מן האותיות לרמז על בחינת הנס שלו שנסתלקו האותיות לשרשם:

וזהו הרמז ימינך ה' נאדרי בכח, שאז בזמן ההוא הראה הבורא ברוך הוא פנים שוחקות לכל העולמות וכולם היו ששים ושמחים באהבתו ובחסדיו הגדולים שנתגלו על בריותיו בשעת גאולת ישראל. אמנם אז הוצרך להתלבש במדת גבורה ואז היה מתלבש יחד אהבה וגבורה. וזהו ימינך ה' נאדרי בכח, פירוש שהיה יפה ונאה להיות שני המדות יחד אהבה וגבורה, כי ימין הוא אהבה וכח הוא גבורה ולכן יום טוב דפסח ה' ראשונה, כי לפי מה שכתוב לעיל שבתחלה היה אצילות אצל הבורא עצמו כביכו"ל כמאציל מנר לנר ואחר כך בריאה ואחר כך יצירה ואחר כך עשיה. ואלו ארבעה רומזים לארבע אותיות משמו יתברך. אצילות, על יו"ד. ה' ראשונה, על עולם הבריאה. וא"ו, על יצירה. ה' אחרונה, על עשיה. ולכן עתה שחזר הכל לשורשו ונסתלק החיות למקורו בפסח בשעת הנס שהיה שם שינוי טבע שנבקע הים ועלה חיות לשורשם לקדמות השכל מקום שעדיין מכוסה ומופלא לתחילת המחשבה שעלה במחשבתו יתברך שיתגלה אהבתו בעולם, דהיינו עולם הבריאה שהוא מרומז על ה' ראשונה ולכן יום טוב דפסח ה' ראשונה:

במדרש אז ישיר משה, הדא הוא דכתיב (תהלים צג, ב) נכון כסאך מאז. אמר רבי ברכיה בשם רבי אבוהו אף על פי שמעולם אתה לא נתיישבה כסאך ולא נודעת בעולמך עד שאמרו בניך שירה לכך נאמר נכון כסאך מאז. משל למלך שעשה מלחמה ונצח ועשו אתו אגוסטוס אמרו לו עד שלא עשית מלחמה היית מלך עכשיו עשינוך אגוסטוס. מה יש כבוד בין המלך לאגוסטוס, אלא המלך עומד על הלוח, אגוסטוס יושב. כך אמרו ישראל באמת עד שלא בראת עולמך היית אתה, משבראת אותן אתה הוא אלא כביכול עומד שנאמר (חבקוק ג, ו) עמד וימודד ארץ, אבל משעמדת בים ואמרנו שירה לפניך באז נתיישבה מלכותך וכסאך הוי נכון כסאך מאז באז ישיר עד כאן. ונבאר מקודם הפסוק וירא ישראל את היד הגדולה וכו' ויאמינו בה' ובמשה עבדו אז ישיר משה כו', שיש להבין מה הוא החידוש שהאמינו בה' ובמשה עבדו כיון שראו כבר ישועת ה' בקריעת הים וכיון שראו ישועותיו ונפלאותיו מה הוא החידוש שהאמינו בה' ובמשה. ועוד יש להבין שנאמר אז ישיר, לשון עתיד. וגם אז איננו מובן כי בכל התורה כולה לא נאמר לשון עבר כי התורה מאמרה לשון הוה ואז פירושו לשון עבר, כלומר באותו זמן וכך הוי ליה למימר וישירו את השירה הזאת:

נראה, דהנה נודע מה שדרשו רבותינו ז"ל על פסוק (תהלים קיד, ב) היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו, הבאתיו לעיל. כי נחשון בן עמינדב קפץ לתוך הים ובא עד צוארו בים ואמר הושיעה ה' כי באו מים עד נפש. והנה לכאורה היה בזה שתי פנים. אחד, בא עד צוארו מחמת שכוונתו היה כיון שצוה השם יתברך לבני ישראל ויסעו לתוך הים מסר נפשו על קדוש ה' שגם אם יטבע בים מוכרח לקיים את מצות יתברך שמו ברוך הוא. והאופן השני, מחמת שבטח בחסדי השם יתברך ובנפלאותיו שיעשה עמנו נס ולא היה ספק כלל אצלו. והנה באופן השני הוא אמת שקפץ לתוך הים על שבטח בהשם יתברך שיעשה עמנו ניסים ונפלאות ולטובה אותות ובשעה שקפץ נחשון בן עמינדב לתוך הים בטח שיעשה האל נפלאות וכשיאמרו ישראל שירה על הנס וכמו שכתב רש"י ז"ל על פסוק ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה ותצאן כו', מובטחות היו צדקניות שבדור שהקדוש ברוך הוא יעשה להם ניסים והוציאו תופים ממצרים. ועל פי שכתב רש"י ז"ל בתהלים קפיטל י"ט מהולל אקרא ה' ומן אויבי אושע, שדוד המלך עליו השלום מרוב בטחונו בהקדוש ברוך הוא על כל צרה שבאה עליו היה אומר שירה קודם התשועה לפי שהיה בטוח בהשם יתברך שוודאי יושיע אותו והיה אומר שירה על התשועה קודם התשועה עיין שם. כן בכאן בים סוף שישראל מרוב בטחונם בהקדוש ברוך הוא שבוודאי יבקע להם הים כמאמר חכמינו ז"ל, וכפירוש רש"י בפסוק היתה יהודה לקדשו כו', שמרוב בטחונם ירד נחשון לתוך הים קודם הבקיעה. וכיון שהיה בטחונם גדול כל כך שבוודאי יעשה השם יתברך תשועה להם וכפירוש רש"י בפסוק מה תצעק אלי, כדאי האמונה שהאמינו בי כו'. הרי שהאמינו שבוודאי השם יתברך יעשה להם תשועה אם כן עלתה בלבם מיד לומר שירה קודם התשועה, כי מי שדבוק בה' ובטוח בו שבוודאי יושיע לו אומר השירה על התשועה קודם התשועה כמו דוד המלך עליו השלום כנ"ל:

ועל פי זה יובן מה שנאמר אז ישיר, לשון עתיד על שעלתה בלבם לומר שירה קודם התשועה. וכמו שפירש רש"י שמשום שעלתה בלבם לומר שירה נאמר ישיר. ובזה מובן שכוונת הכתוב כך, ויאמינו בה' ובמשה עבדו אז ישיר משה ובני ישראל, פירוש אז בעת ישיר משה ובני ישראל, שקאי על קודם התשועה שמשום הכי נאמר ישיר, אז ויאמינו בה' ובמשה עבדו, שגם קודם התשועה האמינו שבוודאי יעשה עמהם ניסים ונפלאות. וחידוש גדול השמיענו הכתוב שגם קודם התשועה האמינו בה' שבוודאי יושיע להם שלבם היה נכון בטוח בה'. וקאמר ויאמינו בה' ובמשה עבדו ואז ישיר, וזהו לשון אז, כלומר באותו זמן שקפץ נחשון לתוך הים ובא עד צוארו קודם שנבקע הים עלה במחשבה של ישראל שיעשה להם נס וישירו שירה ולכן מובן תיבת הזאת שאיננו מובן, כלומר באותו זמן קודם שנבקע הים בטחו שיעשה האל נס ויבקע הים ואז בטחו שישירו שירה הזאת על הנס. ובזה יובן הכתוב נכון כסאך מאז, שאמר המדרש נכון כסאך מאז, מאז ישיר:

והנה ידוע הגם שהשם יתברך ברוך הוא דרכו להטיב לבריותיו. ויש הטבה שהוא מאתערותא דלעילא לבד. ויש שהוא מאתערותא דלתתא שישראל מטיבים מעשיהם וגורמים במעשיהם רחמי השם יתברך עליהם כמאמר הכתוב (תהלים קכא, ה) ה' צלך וכמו שהבאתי לעיל בשם הבעל שם טוב ה' צלך, כמו שהצל עושה מה שהאדם עושה כן כביכו"ל כמו שהאדם מתנהג למטה כן מנהיגין אותו מלמעלה. לכן אם מתנהג במדת רחמים גם מלמעלה מרחמין עליו כו'. כמו שאיתא (שבת קנא:) כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים. לכך צריך האדם להתנהג במדת רחמים וטובות ובכל המדות טובות ויהיה שמח בחלקו ואז גם מלמעלה יגיע לו כך, וכן הוא במדרש על פסוק ה' צלך. ולכן אם אדם בטוח בה'. שהשם יתברך יעשה לו כל צרכיו גם למעלה ממלאין לו כל משאלותיו. אבל אם אדם דואג תמיד על פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו אזי גם למעלה יחסר פרנסתו. ולכן אשרי איש שלא ישכחך ושם בטחונו בה', כי אז ה' צלך ומכין פרנסתו כמו שהוא בוטח בה' שהאל עושה כל צרכיו כן האל נותן לנו כל צרכינו:

והנה בקריעת ים סוף היה אתערותא דלתתא שישראל הטיבו מעשיהם וגרמו במעשיהם רחמי השם יתברך עליהם מחמת גודל האמונה והבטחון שהיה להם בה' שיעשה להם תשועה שמשום הכי עלה בלבם לומר שירה קודם התשועה כנ"ל. וזה נכון כסאך מאז, מאז ישיר, שעל ידי אז ישיר שמרומז שם גודל בטחונם בה'. משום הכי נאמר אז ישיר, שתיבת אז, פירוש באותו זמן קודם הבקיעה אז עלה בדעתם ובטחו בה' שיאמרו שירה וכיון שהיה להם בטחון ודבקות ואמונה בה' אין לך אתערותא דלתתא גדול מזה שה' צלם שכמו שהם בטחו בה' שיעשה להם נס כן ה' שהוא צלם עשה עמהם נס. משום הכי באז, בזה שהיה אתערותא דלתתא. נכון כסאך, שכסא נקראים דברים האלה שכמו שאם אתה סמוך ונשען על איזה דבר אותו דבר שנסמך ונשען עליו נקרא כסא שעל כסאו נסמך ונשען היושב עליו כן כביכול שאם יש אתערותא דלתתא והמדות שלמטה מעוררים למעלה שהשם יתברך יתנהג במדת טובו ובמדת הרחמים ובמדת החסד עם עמו בית ישראל אזי נקראים המדות דלתתא כסא. ולכן אמרו (בראשית רבה פב) יעקב חקוק מתחת כסא כבודו, שיעקב אבינו היה מעורר במדותיו ובצדקותיו הטובות להיות שהאל יתנהג עמו במדת החסד ובמדת הרחמים וכיון שבתיבת אז, פירושו שבטחונינו בקריעת ים סוף קודם שנבקע הים היינו מובטחים שיקרע הים ונשיר שירה בתופים וכנ"ל שכל זה פירושו של תיבת אז. וזה הבטחון היה התעוררות מלמטה והכסא למדת שלמעלה שיעשה עמנו האל נס בקריעת ים סוף. וכיון שהתעוררות דלתתא שעל ידי זה ה' צלנו מתנהג כן עמנו למעלה נקראים התעוררות דלתתא כסא וכנ"ל. ולזה נכון כסאך מאז, שתיבת אז אשר ביארנו שבטחונינו היה שיעשה נס זה הבטחון היה כסא לנס:

וזהו נכון כסאך מאז מעולם (תהלים צג, ב) שהכסא הוא מאז כנ"ל. וזהו מעולם אתה, כשהשם יתברך משפיע בחסדו הגדול לעולמות התחתונים בלתי התעוררות מהתחתונים זהו נקרא חסדים מימי קדם. אבל כשאנחנו ישראל במעשינו הטובים מעוררין חסדים ורחמים ושפע העליון נראה שהשפע נקרא חסדי עולם שהשפע הבא מהשם יתברך הוא על ידי עולם התחתון שמעשה של עולם התחתון המה הגורמים השפע. וזה מעולם אתה, כלומר אתה השפע שלך הוא מעולם, כלומר מן העולם התחתון אתה שעולם התחתון הם גורמים השפע לבוא (ודע שהשפע הבא לעולמות הוא נקרא אתה, כי אין ניכר אלהותו רק על ידי השפע הבא לעולם וכמו שכתב האר"י ז"ל אתה כהן, שהשפע בא מחסד כמו שאומרים מכלכל חיים בחסד, וחסד הוא כהן ולכן השם יתברך נקרא אתה) וזהו נכון כסאך מאז, שבני ישראל על ידי בטחונם בהשם יתברך שיעשה עמהם נס גרמו השפע כנ"ל וזהו מעולם אתה. ועתה נבאר יתר דברי המדרש עד שלא עשית מלחמה היית מלך כו', כי הנה ביארנו במקום אחר, על הא דתיקנו תקיעות דמיושב ותקיעות דמעומד וביארנו שם בארוכה, כי ידוע מהזוהר ומדברי האר"י ז"ל יש עלמא דישיבה ויש עלמא דעמידה לכן בברכת קריאת שמע שהיא כנגד עולם הכסא עולם השרפים בישיבה ויש עלמא דעמידה. ולהבין זה, כי יש מה שעולמות דלמטה מתעוררין המדות העליונות השפע והברכה ויש ימי רצון שהמדות העליונות מתעוררין בעצמן ועיין בהאמונה והבטהון להרמב"ן בפרק ט"ז ובפרק י"ז וביתר הפרקים:

והנה כשישראל במעשיהם הטובים מעוררין המדות העליונות ונמצא המדות העליונות נסמכין על מעשה התחתונים זה נקרא עלמא דישיבה, כי היושב נסמך על הכסא ואמר כל ישיבה שאין בה סמיכה כו'. וכשהמדות העליונות מתעוררין בעצמן בלתי התעוררות התחתון זה נקרא עלמא דעמידה שהמדות מתעוררין ואין המדות נסמכין על שום דבר רק מעצמן מתעוררין חסדים והרחמים שלמעלה לכן נקרא עלמא דעמידה. וידוע לדברים שצריכין עמידה כגון בתפלת י"ח ובקריאת התורה אסור לסמוך על שום דבר וכבר ביארנו בארוכה על שתקנו ולבנה ממכון שבתה, וביארנו, כי אין מלך בלא עם, והמלך נסמך על העם וביארנו בארוכה. והנה ביארנו, שניסים שעל הים היה על ידי התעוררות התחתון שהאמינו ישראל בה' וקפץ נחשון לתוך הים והאמין בה' שיעשה האל נס ושיבקיע הים וזאת התעוררות של האמונה גרמו שעשה האל נס עמהם ונבקע הים נמצא שעל ידי התעוררות של האמונה היה הנס. לכן מה מתקו דברי המדרש באמרו משעמדת בים ואמרנו שירה לפניך באז נתיישבה מלכותך וכסאך, כלומר שהנס היה על ידי התעוררות התחתון וכשהשפע ממדות העליונות בא על ידי התעוררות התחתון נקרא עלמא דישיבה עולם הכסא לכן אמר נתיישבה מלכותך. וזה שנאמר במדרש עד שלא בראת עולם, כביכו"ל עומד שנאמר עמד וימודד ארץ, אבל משעמדת בים ואמרנו שירה לפניך באז נתיישבה מלכותך, כלומר עד שלא נברא העולם ולא היה מי להתעורר המדות שלמעלה והיו המדות מעצמן מתעוררין (כלומר שהמדות מעצמן כמתעוררין לברוא עולם) וזהו נקרא עלמא דעמידה כנ"ל. וזהו שאמר אבל בים נתיישבה מלכותך, כלומר שהנס שעל הים היה על ידי התעוררות התחתון וכשהשפעה נסמכה על התעוררות ומעשה התחתונים נקרא עלמא דישיבה לכן בים שהיה הנס על ידי התעוררות התחתון נתיישבה מלכותך והבן כל זה:

אשירה לה' כי גאה גאה כו' (שמות טו, א). ותרגם אונקלוס ארי אתגאה על גותניא וגאותא דיליה הוא רתיכוהי ופרשוהי שדי בימא. דלכאורה יש לשאול למה הוצרך הבורא יתברך שמו לעד ולנצח נצחים להביא מחנה אש מול מחנה קש, הלא כל הגוים כאין נגדו לאפס ותוהו נחשבו לו ובראיה בעלמא יכול לכלותם ומה לו להטריח מחנות של מלאכים קדושים. ובאמת כבר הרגיש בזה הפייטן ביום אחרון של פסח, ומתרץ כי לאהבת ישראל בא הוא וכל קדושיו עמו ויהם את מחנה מצרים כדי להראות אהבתו לעמו ישראל. וזהו אשירה לה' כי גאה, רצה לומר כתרגומו ארי אתגאה על גותניא, שכל הגאים הם תחת ממשלתו מהעדי מלכין ומהקם מלכין. ואף על פי כן גאה סוס ורוכבו רמה בים, פירוש מראה עצמו כאלו הוא דבר גדול לפניו להטביע את פרעה ובא בחיילות של מלאכים רבים. ובוודאי כי חיבה יתירה נודעת להם לישראל שהם חביבין בעיניו ועל זה חובה עלינו לשיר לפניו ולעלה ולקלס על כל טובתו וחיבתו:

סוס ורוכבו רמה בים (שמות טו, א). ויש להבין למה כתיב לשון התרוממות ועוד כתיב מרכבות פרעה וחילו ירה בים גם כן לשון הגבהה. אף דתיבת ירה פירוש השליך, מכל מקום מקודם צריך להיות הגבהה כמו בפרשת יתרו או ירה יירה (שמות יט, יג) ודרשו רבותינו ז"ל (סנהדרין מה.) שבית הסקילה היה גבוה ב' קומות. ומבחר שלשיו טבעו בים סוף, תיבת ומבחר הוא מיותר דהוי ליה למימר ושלשיו טבעו. והנראה, דאיתא במדרש ששר של מצרים קטרג ואמר הללו עובדי כו', ולכאורה קשה על מה ולמה סיבב הקדוש ברוך הוא סיבת קטרוג הזה. ונראה דזה היה משום אבוד מצרים שיהיה להם הרחבת לב לרדף אחר בני ישראל בתוך הים ושם תהומות יכסיומו כי בלא זה לא היה עולה על דעתם לרדוף אחר ישראל בתוך הים אחר שראו הניסים והנפלאות שעשה הקדוש ברוך הוא בהם והכה אותם בעשר מכות במצרים הכל בשביל ישראל והאיך לא ידעו ויבינו שיבקע הים רק בשביל ישראל וכשיבואו הם לתוכו ישובו המים וישטפו כמו שהיה באמת, רק חפץ הקדוש ברוך הוא לעשות להם בחירה וחשק שיבחרו לעצמם לבוא לתוך הים אחרי בני ישראל לזה העמיד הקטרוג למעלה ברגע קטן לעורר בלבם החשק ואף על גב דאינהו לא חזי מזלייהו חזי, כי כן הוא דרך הטבע מבני אדם כל מה שנדברים בו למעלה הוא מרגיש למטה בהתעוררות מלעילא לתתא בין לרעה בין לטובה ויסברו שהשעה משחקת להם ויעלה דעתם לקפוץ אל הים ויהיה להם בזה בחירה ורצון ובזה משגיא לגוים ויאבדם, ולא נשאר בהם עד אחד. וזהו רמז בפסוק רמה בים, היה בהם מעט הרמה כדי שעל ידי זה יבואו בים. וכן ירה, היה להם הגבהה מעט כדי שיהיה אחר כך בים. וזהו הרמז ומבחר שלשיו טבעו בים סוף, נתן בחירה לשלשיו כדי שיטבעו בים סוף:

עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה (שמות טו, ב). דהנה אנו בני ישראל בתפלתינו ובמעשינו הטובים מעוררים רחמים ורב טוב ושפע וברכה לכל העולמות מהשם יתברך וזה הוא רצונו שעל ידי מעשינו הטובים יהיה נמשך טובו יתברך לכל העולמות. אך להבין דהא מה שאנו עושים רצון יתברך גם כן הכל מאתו יתברך כמו שאמרו חכמינו ז"ל (קידושין ל:) אילמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אין יכול לעמוד נגד היצר הרע ואם כן הכל הוא ממנו יתברך מה שאנו יכולים לעשות רצונו יתברך ולהמשיך טובו הוא הכל ממנו יתברך, ואם כן מה הוא זה שרוצה השם יתברך שאנחנו במעשינו הטובים נמשיך שפע וטובו יתברך שיהיה על ידי מעשינו הלא הכל הוא ממנו יתברך והוא יתברך העוזר לנו לעשות רצונו ולהמשיך טובו יתברך על כל העולמות והוא יתברך הוא המטיב והכל ממנו. אך זה היה מרגלא בפומיה דמורי ורבי הצדיק מורינו דוב בער נשמתו עדן, להבין זה שהוא למשל, כמו אב שמנסה את בנו מנסה ומקשה לו איזה קושיא והנה אף על פי שאין בנו עומד בשכלו על הדבר בעצמו עוזר לו אביו שיבין הדבר ויש לו נחת רוח מזה, הגם שבנו לא הבין בעצמו ובשכלו רק אחר שעזר לו הוא בעצמו על כל זה יש לו נחת רוח מה שנקרא על שם בנו שמבין בשכלו הדבר הזה. כן הוא הענין בו יתברך הוא אבינו שגם שכל מעשינו הוא בעזרתו יתברך ואילמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו חס ושלום אין יכול לו ובעצמינו אין אנו יכולין לעשות רצונו רק שהוא יתברך עוזר לנו רצונו יתברך שיקרא על שמינו שאנו עושים הדבר להמשיך שפע ורב טובו ויקרא שאנחנו עושים הדבר עד כאן דבריו. ולפי זה נראה לי פירוש הפסוק עזי וזמרת יה, שהעוז והחוזק והזמרת מה שאנו יכולין לעשות רצונו יתברך ולהודות ולהלל ולזמר לפניו יתברך ולהמשיך רב טובו יתברך עלינו ועל כל העולמות הוא הכל מהשם יתברך. ואף על פי כן ויהי לי לישועה, שהשם יתברך קורא את הישועה על שמינו. וזהו ויהי לי, שהגם שהכל הוא מאתו יתברך ויהי לי השם יתברך קורא אותו על שמינו:

או יבואר, עזי וזמרת יה, כי על מדת יראה צריך אדם לעשות כל השתדלות שיהיה לו יראת ה' ואז אחר כך בא לו ממילא אהבת ה'. וזהו עזי, היינו היראה. וזהו עזי בחירק, הוא שלי. וזמרת, היינו האהבה בא מן ה' אחר אשר השתדל שיהיה לו יראת ה':

יהוה איש מלחמה ה' שמו (שמות טו, ב). על דרך מה שאמרתי על פסוק (תהלים צ, א) תפלה למשה איש האלהים. דהנה כל מגמת הצדיק כל ימי חייו להשפיע שפע ברכה ולהביא רחמים וחסדים על ישראל ומתפלל תמיד להשם יתברך עבור טובות וברכות לישראל. והנה כשהצדיק מתפלל להשם יתברך להשפיע רחמים וחסדים על ישראל אזי מתלבש כביכו"ל הבורא ברוך הוא בהצדיק ונקרא כביכו"ל בבחינת איש. והנה צדיק אצל בני דורו הוא בבחינת משה כדאיתא בגמרא (סוכה לט.) משה שפיר קאמרת, דכל צדיק נקרא משה. וזה פירוש הפסוק תפלה למשה, פירוש כשהצדיק מתפלל להשם יתברך להשפיע רחמים וחסדים על איש האלהים, פירוש אלהים מתלבש באותו הצדיק כביכול ונקרא איש. אך התלבשות הזה שהשם יתברך מתלבש בהצדיק ונקרא איש זהו דוקא לטוב אבל חס ושלום להיפך אינו נקרא איש. ועל פי זה נבאר מה שאמר בלעם (במדבר כג, יט) לא איש אל ויכזב, פירוש מדת פורעניות נקרא כזב כשחס ושלום עת צרה לישראל אינו נקרא אל בשם איש. ואף שלפעמים כשהצדיק מתפלל להכרית הרשעים הקמים עליו לרעה והוא לטובה אזי השם יתברך מתלבש בזה הצדיק אף שהוא פורעניות. אך זה אינו קושיא כלל, כי זה אין נקרא חס ושלום פורעניות רק רחמים, כי מה שמכרית הרשעים הוא לנו רחמים וזה נקרא גבורה שבחסד ונקרא גם כן רחמים. וזהו פירוש הפסוק ה' איש מלחמה, כלומר שמתלבש בהצדיק ונקרא כביכו"ל איש ואף על פי כן הוא עושה מלחמה עם שונאינו וסתרי אהדדי. ומתרץ הכתוב ה' שמו, פירוש הוא גופיה רחמים:

וברוח אפיך נערמו מים (שמות טו, ח). ועיין בתרגום אונקלוס שמתרגם חכימו מיא. ויבואר על דרך הפסוק (משלי ח, יב) אני חכמה שכנתי ערמה, הכלל הוא כשהאדם רוצה להשיג גדולת הבורא יתברך אזי צריך להפשיט עצמו מכל מלבושי גשמיות בכדי לבוא למדריגת היראה. והנה יראה היא חכמה כמאמר הכתוב (איוב כח, כח) הן יראת ה' כו'. וזהו הרמז אני חכמה שכנתי ערמה, מלשון ערום שמתפשט עצמו ממלבושי הגשמיות. והנה הים היה לו יראה מפני הבורא ברוך הוא ובקע עצמו לפני ישראל לעשות רצון הבורא. וזהו הרמז נערמו, מלשון ערום, ורצה לומר להפשיט עצמו מן מלבושיו. וזהו שתרגם אונקלוס נערמו חכימו מיא, היא היראה היא החכמה:

או יבואר על פי חכמינו ז"ל (תמיד לב.) איזה חכם הרואה את הנולד, הכלל השם יתברך ברא העולם בכדי להשתעשע בישראל וכדי לרחם עליהם כמאמר חכמינו ז"ל בגין דיתקריא רחום וכו'. והטעם הא', הוא ממטה למעלה. וטעם הב', הוא ממעלה למטה. ועל טעם הא', מורה היו"ד התחתון שבאל"ף. ועל טעם הב', מורה היו"ד העליון שבאל"ף. ונמצא השם יתברך ברא העולמות בשביל ישראל ונמצא כל הברואים צריכים לעשות מה שהוא טובות ישראל כשהם מסתכלין בשורשם על מה נבראו. וזהו מאמר חכמינו ז"ל איזה חכם כו', דהיינו להסתכל על מה נבראו ובאמת לא נבראו רק בשביל ישראל ובזה הם עושים רצון הבורא יתברך. והנה כאן היה רצון הבורא יתברך שהים יבקע למשה ולישראל וזהו חכימו מיא, שהסתכלו בשורשם:

מי כמוך באלים ה' (שמות טו, יא). דהטעם למה בקע השם יתברך הים. דהשם יתברך רצה להשפיל אלהיהם של מצרים ולהראות שהם לא אלהים והמצריים היו עובדים לנילוס ובעת בקיעות הים אמרו חכמינו ז"ל (שמות רבה כא) שנבקע כל מימי של ששת ימי בראשית וממילא נבקע גם נילוס ובזה הכירו המצריים שהשם יתברך הוא אלהים אחד. ונמצא על ידי עבודה זרה שלהם היה ניכר אחדות הבורא יתברך כנ"ל. וזהו מי כמוכה באלים ה', כלומר על ידי האלילים ניכר שאתה ה' כנ"ל:

או יבואר, מי כמוכה באלים ה' כו' נורא תהלות עושה פלא (שמות טו, יא), דידוע בזמן שאדם מסתכל באי"ן נתבטל במציאות ונעשה מובדל ומופרש מעצמותו זהו ואאלפך חכמה (איוב לג, לג) דחכמה באה מאי"ן כדכתיב (שם כח, יב) והחכמה מאין תמצא, מחמת הסתכלות באי"ן באה החכמה, והיינו ואאלפך חכמה להביא חכמה באי"ן, והיינו ואאלפך לשון אל"ף, ואל"ף הוא אותיות פלא והיא גם כן ואאלפך בינה להביא הבינה גם כן באי"ן שיהיה מופלא ומכוסה מחמת הסתכלות באי"ן. וזהו הרמז נורא תהלות, כי האי"ן נקרא נורא תהלות, פירוש שהוא ירא ליתן לו תהלה. עושה פלא, גורם הפלא והפרשה למי שמסתכל באי"ן. וזהו הרמז ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם (שמות לא, יד) דהנה ההסתכלות הוא בחינת מקבל מן האי"ן, והגם כשאחר כך כשמצייר ציורין ההסתכלות הוא משפיע להציור לפי מה שהסתכל כן נעשה הציור ונמצא הציור מקבל מן ההסתכלות. אמנם בעת שמסתכל על האי"ן ההסתכלות אז בחינת מקבל מן האי"ן. והיינו, כי קודש היא לכם, כלומר שההסתכלות שנקרא קודש על שם הפרשה שנעשה אז מופרש מעצמותו כנ"ל הוא בחינת מקבל לכם, והיינו לשון היא בחינת נוקבא מקבל וזהו בשבת, כי אז יכולין לדבק באי"ן:

או יבואר, נורא תהלות עושה פלא, ובו יבואר הגמרא (נדה לא.) אין בעל הנס מכיר בניסו, כלומר שצריך האדם הנצרך אל הנס מהבורא ברוך הוא לקבוע במחשבתו שאין זה בדרך נס רק בחפץ הבורא תלוי הכל שהוא בעל היכולת ורב העלילה קטן וגדול אצלו שוין ואם כך מחזיק בטחונו ואמונתו בהשם יתברך ברוך הוא כשהוא נצרך לשום דבר יהיה מה שיהיה אזי עושין לו ומסייעין לו, רק שצריך הבעל נס שלא יהיה מכיר בניסו ולא יחשוב בדעתו זה לנס בשינוי טבע רק שהוא דרך הטבע שהקדוש ברוך הוא יכול לעשות נס, כי מי שהוא חכם אין בעיניו הפרש כלל בין מי שאמר לשמן וידליק או יאמר לחומץ וידליק או שהים יהיה סוער או הולך כדרכו ואצל השם יתברך כל הניסים הם פשוטים אצלו, ואם כן אין זה טירחא כלל להשם יתברך לעשות נס רק העיקר הודיה להשם יתברך שבשביל ישראל משנה הטבע, כי בכל עת הים הולך וסוער וזה היום בקע הים. ונמצא זה מוכח שאוהב את ישראל. ונמצא שאצל האדם הוא השבח שמשנה הטבע ואצל השם יתברך אין זה יגיעה כלל, רק העיקר שבזה הורה שהוא אוהב ישראל והוא לפלא גדול שהשם יתברך רום המעלות יאהב את בני אדם הגשמים. וזהו יודו לה' חסדו (תהלים קז, ח) כלומר להשם יתברך הוא החידוש החסד שאוהב את בני אדם. ונפלאותיו לבני אדם, כלומר כי זה החידוש מה שהוא נפלא שהוא משנה טבע זה אינו נפלא רק לעיני בני אדם אמנם אצל השם יתברך אין זה נפלא כלל מה שהוא משנה טבע רק עיקר ההודיה להשם יתברך יהיה על חסדו הגדול שמראה שאוהב אותנו. וזהו אין בעל הנס מכיר בניסו, כלומר שהנס יהיה פשוט אצלו שהשם יתברך יכול לעשות נס ולא יהיה הפרש אצלו בין נס לטבע ואז השם יתברך עושה לו נס. וזהו נורא תהלות עושה פלא, כי בני אדם החומריים אין יכולין לשבח להשם יתברך רק על פי מעשיו יכולין להודות לו וכיון שיכול להפוך מעשיו כגון לבקוע את הים אין שייך להודות לו על פי מעשיו דהלא אין אנו יודעין האיך מעשיו כיון שיכול להפוך. וזהו נורא תהלות לשון מתירא אני לומר. תהלות עושה פלא, כיון שיכול לעשות פלא עם מעשיו, אם כן אין יכולין להודות שכך מעשיו דהלא אין יודעין האיך מעשיו שמהפך אותם:

או יבואר, נורא תהלות עושה פלא (שמות טו, יא), דהנה בכל דבר יש טעם ותענוג, והטעם הוא בדבר גשמי ונלקח מרוחני עד אלף מדריגות. וכשהצדיק אוכל בכוונה הוא מעלה הטעם עד שרשו, דהיינו מאל"ף נעשה פלא. וזהו נורא תהלות שעושה פלא שמפלא שהוא רוחני גבוה מאד הוא בסתר המדריגה יעשה עשיה שהוא גשם:

נחית בחסדך עם זו גאלת נהלת בעזך אל נוה קדשך (שמות טו, יב). הענין הוא, כי גאולת מצרים היה בלי שום מצוה ככתוב (יחזקאל טז, ז) ואת ערום ועריה. נמצא הגאולה היה רק מחמת חסדו הגדול. וזהו נחית בחסדך עם זו גאלת. וזה מורה על גאולה ראשונה אבל גאולה אחרונה אז יהיה בישראל מצות ותורה ומעשים טובים. וזהו הרמז נהלת בעזך אל נוה קדשך, זה מורה על גאולה אחרונה:

תפול עליהם אימתה ופחד בגדול זרועך ידמו כאבן עד יעבור וגו' (שמות טו, טז). דיש אותיות ויש תנועות, והאותיות בעצמם אין להם חיות, והתנועות מחיות אותם. כן הענין העולמות מרומזים על האותיות, והחיות שבהם מרומזים על התנועות. ולכן עתה שהיה שינוי הטבע ונבקע הים ונפל עליהם אימתה ופחד ונטלה חיותם מאתם אז נדמו רק לאותיות בלי חיות. וידוע דאבן נקרא אותיות כמו שכתוב בספר יצירה שני אבנים מאתם. ידמו כאבן, היינו לאותיות לבד בלי וכו'. וזהו בגדול זרועך, שנטלו חיותם חיות:

ה' ימלוך לעולם ועד (שמות טו, יח). ודוד אמר (תהלים קמו, י) ימלוך ה', ברישא ימלוך ואחר כך השם הוי"ה ברוך הוא. דהנה איתא בזוהר הקדוש על פסוק (שם קלב, ט) כהניך ילבשו צדק וחסידיך ירננו עיין שם בזוהר הקדוש לויך ירננו כו', דוד בדיחא דמלכא הוה אמר כו' עיין שם. ובאמת יש להבין לקושטא דמלתא למה אמר דוד להיפך. והנראה, שדוד המלך רמז בזה לדבר גדול, כי הנה אדם אשר כל ימיו בעוני ובצער שמדת הדין שורה עליו וכשהוא מזמר להבורא יתברך ואינו משגיח על צערו זה הוא חידוש אבל אדם שכל ימיו הוא בטוב ומדת החסד שורה עליו כשהוא מזמר להבורא יתברך אין זה חידוש. והנה יש עוד בחינה אחרת, שאף על פי שהוא בטוב הוא חידוש מה שמזמר, דהיינו שמודה על החסד שאינו משמח עצמו בהטובה מחמת הטובה והחסד שיש לו לעצמו רק עיקר השמחה שלו אשר משמח עצמו, כי הבורא יתברך יש לו נחת רוח כמשל אב עיקר הטוב והשמחה שלו בהטובה של הבן. וזה הוא עיקר השמחה של האב כן כביכו"ל בהבורא יתברך יש לו שמחה כביכו"ל, ונמצא הוא אינו משמח עצמו בהטובה וחסד מחמת עצמו רק מחמת שמחת הבורא יתברך. וזה הוא הבחינה גדולה שבכולם שאינו משגיח כלל על עצמו רק על הבורא ברוך הוא:

וזהו הרמז מה שאמר דוד וחסידיך ירננו, ולא אמר ולויך ירננו כקושית הזוהר ז"ל. כי לוי הוא על מדת הדין, ואם אמר לויך ירננו, פירוש אף על פי שמדת הדין שורה עליו אף על פי כן מזמר להבורא יתברך לא היה בחינה גדולה כל כך כמו הבחינה הג', כי בחינה הג' היא גדולה מה שמזמר על שמחת הבורא יתברך. וזהו שאמר דוד וחסידיך ירננו, עיקר השמחה שלי מחמת החסד שלך כביכו"ל. כי כשהחסד שורה על ישראל כביכו"ל הבורא יתברך הוא בחסד. וזהו שאמר וחסידיך ירננו, מחמת החסד הנוגע לך זהו ירננו, זה עיקר השמחה שלהם. והנה יש התעוררות העליון, דהיינו שהבורא יתברך כביכו"ל מצמצם את עצמו להראות ולהמליך מלכותו על העולמות. ויש התעוררות התחתון, שעולמות התחתונים מעוררים להראות ולהמליך מלכותו על העולמות. והנה בשעת קריעת ים סוף שהיה אז התעוררות העליון ולכך השם הוי"ה ברוך הוא הוא קודם. אבל בימי דוד שהיה אז התעוררות התחתון ולכך ימלוך מקודם, ואחר כך השם הוי"ה ברוך הוא שבעת קריעת הים עדיין לא קבלו ישראל התורה וגם שר של מצרים אמר מה נשתנה כו', רק השם יתברך גילה להם מלכותו על ידי ניסים ונפלאות ונמצא התגלות המלוכה היה מהבורא ברוך הוא. וזהו ה' ימלוך השם בתחילה ואחר כך ימלוך, כי ממנו היה התגלות המלוכה. ודוד המלך אמר ימלוך תחילה, כי כבר קבלו את התורה ועשו מצות ונמצא מישראל היה התעוררות להמליך את ה' וזה ימלוך תחלה ודו"ק:

או יבואר הא דאמר משה ה' ימלוך לעולם וכו' ודוד אמר (תהלים קמו, י) ימלוך ה'. יש לומר על דרך שאמרו חכמינו ז"ל (נדרים י:) דאסור לאדם לומר לה' חטאת רק חטאת לה', מטעם דשמא ימות ונמצא דהוציא שם שמים לבטלה. אבל גבי שירה פסקה זוהמתן והיו בני חורין חירות ממלאך המות ולכך הקדים השם. אבל אחר כך בחטא העגל דחזרה אז אסור להקדים השם ולפיכך אמר דוד ימלוך ה':

או יבואר, כי צריכין אנו לדבק תמיד את עצמנו בהבורא יתברך בדחילו ורחימו וכשהשכל של אדם הוא בקטנות תקנתו שיעשה מצות ושידבק בתורה בדחילו ורחימו כדי שיבוא לידי דביקות גדול וכשיבוא לדביקות גדול אזי מחמת דביקות ישיג את התורה ויבא לעשות מצותיו יתברך. והנה דוד המלך עליו השלום היה אחר קבלת התורה ואמר קודם ימלוך, שמקבל עליו עול מלכותו לעשות מצותיו ותורתו ואחר כך היה בא לדביקות. אבל על הים היה קודם קבלת התורה לכך אמרו ה' ימלוך, שבאו תחילה לדביקות שראו ה' כנ"ל ועל ידי זה היו משיגים את התורה:

והנה אנו אומרים בתפלתינו בסוף שירה כי לה' המלוכה ומושל בגוים ועלו מושיעים בהר ציון והיתה לה' המלוכה וגו' עובדיה א, כא) . והענין הוא, כי צריכין להבין מה חילוק יש בין מלוכה ובין ממשלה מה שהכתוב כופל לשונות כאן. אמנם הענין הוא כך, כי בחינת מלך הוא בדעת ורצון העם שכולם מסכימים על המלוכה בלב שלם ובנפש חפיצה. אכן בחינת מושל הוא מחמת שיש לו עוז וממשלה למלוך להיות מולך מעצמו אפילו שלא ברצון עבדיו. וזהו פירוש הפסוק כי לה' המלוכה, רצה לומר להבורא המלוכה ודאי שייך רק שאין אומה ולשון מכיר בזה ואין להם תבונה להסכים בזה רק עתה בזמן הזה אנחנו עמו ישראל ממליכים ומכתירים כבודו יתברך שמו שימלוך עלינו בבחינת מלכות. וזהו לה' המלוכה, מדעת ישראל כנאמר בים ומלכותו ברצון קבלו עליהם כו', אבל ומושל בגוים, באומות הוא מושל בחזקה אפילו שלא ברצונם, רק לעתיד כשיעלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה והיה ה' למלך על כל הארץ, אפילו האומות ידעו ויכירו שהוא לבדו מלך עולם ונהרו אליו כל הגוים ויתנו לו כתר מלוכה:

ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו. יבואר, דאיתא בגמרא דסוכה (נב.) דלעתיד לבא הקדוש ברוך הוא יקח היצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני רשעים הללו בוכים והללו בוכים צדיקים בוכים שנדמה להם כהר גבוה ואמרו איך יכולנו לכבוש את הר גבוה כזה והרשעים בוכים שנדמה להם כחוט השערה ואמרו איך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה כזו. נמצא לעתיד לבוא כשהקדוש ברוך הוא יעשה לנו ניסים ונפלאות והאומות יעשו עמנו מלחמה ויצירו לנו בוודאי נדמה להם היצר הרע כהר שאם היה כחוט היו מניחים לנו לילך לארצינו ולא היו מצירים לנו אלא וודאי הוא להם כהר ובאמת יהיה כחוט השערה לזה ישפוט עמם ה'. וזה כוונת הכתוב ועלו מושיעים, לעתיד. בהר ציון, כי מושיעים הם ישראל צדיקים ונדמה להם כהר כנ"ל ועלו בהר הזה לשפוט את הר עשו, בשביל מה שנדמה להאומות היצר הרע כהר, כי באמת לעתיד יהיה היצר הרע כחוט כנ"ל:

אבלוהו היום כי שבת היום לה' היום גו' (שבת קיז:ב). ובו יבואר מה שמקשה האלשיך הקדוש, מפני מה לא ירד המן בשבת ותבואה גדילה בשבת עיין באלשיך הקדוש. ונראה, כי הנה בששת ימי המעשה השפע בא משמים לארץ ומשתלשל מבחינה עד שהשפע מצמצם בעולם העשיה במעשה גשמיות אבל בשבת הוא להיפוך נעשה מן הגשמיות רוחניות ועולה ממטה למעלה. וזהו הרמז בגמרא (שבת קיח:) כל המענג את השבת, כלומר שעיקר התענוג הוא מה שיש לו מן השבת מן עצם היום הזה לא מן מאכל ומשתה של שבת רק מן השבת עצמו יש לו תענוג. וזהו המענג את השבת, עם עצמו של יום, ונמצא בשבת ששפע בא ומתפשט עצמו מגשמיות ועולה לרוחניות. ולכן בשבת אומרים תכנת שבת בתשר"ק, כי באמת השפע הבא בששת ימי המעשה ומשתלשל מרוחניות עד עולם העשיה כנ"ל, זה נקרא אור ישר והוא אב"ג האותיות כסדר מלמעלה למטה ובשבת הוא להיפך מגשמיות עולה למעלה להיות רוחניות והוא אור החוזר ולכך האותיות הם להיפך תשר"ק. ולכך לא ירד המן בשבת רק בששת ימי המעשה, כי המן היה יורד משמים לארץ ונמצא מן הרוחניות השתלשל עד שנעשה גשמיות כדוגמת השפע בימי החול אבל התבואה גדילה בשבת, כי באמת כל העולם הוא בשביל ישראל כדי שיאכל אדם מישראל ממנו ובזה עובד את הבורא ונמצא היה דוגמת שבת שמגשמיות מזדכך עד שיעשו רוחניות לכך התבואה גדילה בשבת וכן היה קריעת ים סוף בתחילה נברא הים ונמצא הוא מלעילא לתתא, ואחר כך נבקע הים ונעשה מגשמיות רוחניות והוא מתתא לעילא, ואחר כך חזר הים לאיתנו מעילא לתתא. וזהו הרמז בהשמות של ויסע, ויבא, ויט, השמות הראשונים כסדר האותיות. והשמות השניים האותיות להיפך. והשמות השלישים חוזר הסדר, דהיינו האותיות השמות מן פסוק ויסע, האותיות כסדר השמות. מפסוק ויבא, האותיות להיפך השמות. מפסוק ויט, האותיות כסדר:

וזהו הרמז בפסוק אכלוהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאוהו בשדה, כפי המבואר לעיל שעיקר תענוג יהיה לאדם בשבת מיום השבת עצמו. וזה אכלוהו היום, כי אכילה הוא לשון תענוג שעיקר התענוג יהיה היום מיום השבת עצמו ולא מדבר גשמי. כי שבת כו' היום לא תמצאוהו בשדה, הרמז השפע הנשפע בשבת קודש אי אפשר לצמצם בגשמיות כמו השפע הנשפע בחול שהשפע משתלשל עד עולם העשיה. וזהו הרמז היום לא תמצאוהו בשדה, השפע הנשפע בשבת קודש:

ויאמר ה' אל משה עד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורותי (שמות טז, כח). פירש רש"י ז"ל בהדי הוצא כו' שלא הוציאו מן הכלל. להבין מאמר רבותינו ז"ל האיך שייך שיכתוב בתורה דבר שאינו לכתוב על משה רבינו מאנתם לשמור שהוא שמר בוודאי. ונראה להבין מאמר רבותינו ז"ל שלא הוציאו מהכלל על פי דכתב רש"י ז"ל בפסוק ויבואו כל נשיאי העדה ויגידו למשה וזה לשונו, שלא הגיד להם משה פרשת שבת שנצטווה לומר להם עד ששאלו אותו אמר להם הוא אשר דבר ה' שנצטויתי לאמר לכם, ולכך ענשו הכתוב שאמר לו עד אנה מאנתם, ולא הוציאו מן הכלל עד כאן. אם כן מבואר דעונשו היה מחמת שלא אמר להם ציווי שבת מקודם. ולהבין למה נענש על זה מה הפעולה היה אם אמר להם מקודם. והענין הוא על פי דמבואר בספרי יראים, דכל מצוה קודם עשותה צריכה הכנה להכין עצמו לעשותה בקדושה ובטהרה ולהכי אמרינן לשם יחוד קודשא כו', קודם עשיית המצוה, שהוא הכנה למצוה. והיוצא מזה מחמת שמכין עצמו מגלה דעתו שחביבה מצוה בעיניו ומצפה ומשמח לעשותה ואחר כך בעשותה יעשנה בלב שלם שלא יחללנה ויפגמנה בעשותה שהרי נשרש בלבו אהבה של המצוה ההוא:

ומעתה יצא לנו בטוב טעם ודעת להבין דעת הרמב"ן ז"ל דכתב דמצוה להזכיר בכל ימי השבוע את יום השבת ביום א' יאמר היום יום א' בשבת וכן בכל ימי השבוע. וכתב דזהו הפשט (שמות כ, ח) זכור את יום השבת לקדשו, לזכור בכל יום שבת עיין שם, דהפעולה היא על ידי שזוכר שבת בכל יום, אם כן מצפה בכל יום ליום השבת לעשותו אז בהגיע השבת ישמרנו כדת שלא לחלל חס ושלום כיון שחביבה עליו שהיה מצפה עליה. אם כן אם היה משה אומר להם ציווי השבת מקודם היו מצפים כל ימי השבוע והיה נשרש בלבם אהבת השם יתברך ושבת ולא היו מחללין, ובזה שלא אמר להם עד יום וא"ו ששאלו אותו לא היו מצפים כל ימי השבוע על שבת ובפתע פתאום בלי הכנה בא להם מצות שבת מזה באו לידי חילול. ובזה מבואר הכתוב שאמר מאנתם לשמור, אמר תיבת לשמור, משום דשמר לשון המתנה כמו ואביו שמר את הדבר (בראשית לז, יא) שהוא לשון מצפה ומייחל על הדבר מתי יבוא לידו. וזהו כוונת הכתוב לדעת רש"י עד אנה מאנתם לשמור דייקא שאתה גרמת שלא היו מצפים על מצות שבת במה שלא הגדת מקודם, לכן פירש רש"י ז"ל שעל זה נענש שלא הוציאו מהכלל, כי היה הוא הגורם שלא הגיד מקודם מאנו לשמור להיות מצפים על שבת שלא ידעו כל ימי השבוע שבאם היו יודעים מקודם לא הגיעו לחילול שבת:

הנני עומד לפניך שם על הצור והכית בצור ויצאו ממנו מים ושתה העם. הקושיא מפורסמת דהאיך שייך אצל הבורא יתברך לומר דעומד שם הלא מלא כל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מיניה איך יתכן לומר שיעמוד אצל הצור דמשמע דלא היה עומד רק במקום הזה חלילה. אך שורש הדבר הוא כך, דהנה ידוע דברי חכמינו ז"ל (ברכות ו:) דאין עמידה אלא תפילה שנאמר (תהלים קו, ל) ויעמוד פנחס ויפלל, דלכאורה אינו מובן וכי לא מצינו יותר עמידה כי אם בתפילה דייקא, אלא ודאי כוונו לאיזה דבר ולא כפי פשט הענין. אך דבאמת חכמינו ז"ל בוודאי לא דברו מן המון עם רק מאנשים חכמים וצדיקים ובאלו לא שייך עמידה כלל דכל ימיהם הם הולכים בשכלם ומחשבתם ממדריגה למדריגה מעולם לעולם, כי כשאדם רוצה לבקש את הבורא בכל העולמות לבוא לעבדות האמיתי ולהיות כביכו"ל אצלו צריך האדם לבקש יומם ולילה על ידי תורה ומצות ועל ידי צרופי שמות ואותיות ותיבות הקדושים ועל ידי מלאכים הקדושים שבכל עולם ובכל מדה ואי אפשר להיות כלל במעמד אחד. ולזה נקראים הצדיקים מהלכים ולא יצויר כלל עמידה זולת בתפלה דהוא הדביקות כשאדם הולך דרך כל העולמות על השירות ותשבחות שאומר פסוקי דזמרה אז בכל פעם משיג יותר שכל דרך המדות אבל עדיין לא הגיע אל המלך בעצמו להיות דבוק אצלו ממש בלי שום הפסק ומסך אפילו של קדושה זולת אורות אין סוף הפשוט. ולכך נקרא עולם אצילות, שהוא מלשון אצלו, שאדם עומד אצלו יתברך ממש וזהו בתפילות י"ח שאז האדם עומד בעולמות עליונים ובעולם האצילות שאין שום מסך וחלון הקדושה מפסיק ביניהם רק אורות של אין סוף המקיף את האדם מכל צדדין ולפני ה' ממש ישפוך שיחו, מה שאין כן מקודם הגיעו להתפלל אף על גב דאצילות היא בכל עולם הוא רק על ידי לבוש אחדות פשוט כל זמן שהאדם עדיין בעולמות התחתונים והוא הולך מעולם לעולם ואינו משיג רק אצילות הוא דביקות דרך אותו עולם שעומד שם אם עדיין הוא בעשיה אז נקראין אצילות דעשיה וכשהולך במחשבתו לעולם המלאכים אז הוא באצילות דיצירה וכן אצילות דבריאה עד אשר האדם מגיע לאצילות דאצילות ומשם אין יכול לילך יותר, כי כיון שצריך לצייר במחשבתו שהוא עומד לפניו יתברך לבדו ומקיף אותו והוא מתחנן אליו כבן המתחטא לפני אביו ומסדר בקשתו ושם לא יצויר הליכה ולכך נקראת השמונה עשרה תפלת עמידה כי שם האדם עומד לפניו יתברך. ושפיר צדקו דברי חכמינו ז"ל דאין עמידה אלא תפלה שנאמר ויעמוד פנחס ויפלל, וקשה האיך שייך בצדיק כזה לשון עמידה. לזה מתרצין, דהוא עומד בתפלה ושם לא שייך הליכה כי אם עמידה לפניו יתברך:

והנה בוודאי כפי מה שאנו עושין למטה מעוררין למעלה הדוגמא, אם כן כשאנו במדריגה של עמידה לפניו יתברך לבד אז גם הוא יתברך מחמת חיבת ישראל כן ירבו עומד לפנינו כמו שאנו עומדין לפניו ומגיע מחשבותינו להיות על נקודה אמצעי שהוא אלהותו יתברך שהוא שורש כל והוא הנקודה הפנימיית המחיה הכל כך הקדוש ברוך הוא מצמצם את עצמו ומעמיד את עצמו על נקודת ישראל שהם נקודת מחשבתו אשר בשבילם עלה ברצונו לברוא כל העולמות והכל כדי להטיב לישראל והם עיקר המחשבה ואבן השתיה שממנו הושתת עולם שהם יסוד העולם ועבור ישראל נברא הכל, ולכך נקרא צור ישראל, שהוא צורה של ישראל החקוקה אצלו בכסא, כי הם עיקר הצורה ומחשבה שלו בתחילה. ובזה תבין מה שאמר הכתוב הנני עומד לפניך שם, רצה לומר בשבילך אני עומד שם, רצה לומר כמו שאתה עומד במחשבתך ודבוקה אצלי ממש כך אני עומד שם על הצור רצה לומר הצור של ישראל רצה לומר המחשבה שלי שהוא על ישראל ועבורם נבראו כל הדברים וכל החסדים טובים וכל מיני השפעות טובות וכל העולמות צריכים ליתן שפע לכנסת ישראל. וזהו שאמר הכתוב והכית בצור, שתכה בזה הצור, רצה לומר שתעורר זו המחשבה עליונה אלהותי לכנסת ישראל ואז ויצאו מים, תמשוך כל השפעות וחסדים לישראל:

ומטה האלהים בידי (שמות יז, ט). פירוש מה שהשם יתברך מטה העולם וכפי רצונו עושה עם העולם זה הוא בידי שאני יכול להטות העולם כפי רצוני כמאמר חכמינו ז"ל (מועד קטן טז:) מי מושל בי צדיק. זהו ומטה האלהים, מה שהשם יתברך יכול להטות העולם וזהו בידי, שנמסר לי הכח שהבורא יציית אותי וקל להבין:

כתוב זאת זכרון בספר (שמות יז, ט). והנה חכמינו ז"ל אמרו (מגילה יג.) למה נקרא שמה אסתר על שם אסתהר לבנה. כי הנה יש שהקדוש ברוך הוא עושה ניסים אשר הם למעלה מהטבע כמו יציאת מצרים ובקיעת ים סוף, ויש שהקדוש ברוך הוא עושה הנס בהטבע כמו בנס מרדכי ואסתר שהנס היה בטבע שבתחילה אהב את המן ובסוף אהב את אסתר ומרדכי ונמצא הנס היה בטבע. והנה הנס אשר למעלה מהטבע נקרא הוי"ה והנס אשר בהטבע נקרא אדנ"י וכן איתא ברמב"ן הקדוש בפירושו על התורה. והנה הטבע היא בחינת מקבל, כי היא מקבלת תמיד מאשר היא למעלה מן הטבע ונמצא הנס אשר בתוך הטבע כנס מרדכי ואסתר הוא בבחינת לבנה הנקראת בשם אדנ"י, כי הוא בבחינת מקבל כנ"ל כמו שהלבנה מקבלת מן החמה כן הוא בחינות הנס במרדכי ואסתר. וזה שאמרו אסתר על שם כו' לבנה, לרמז על הנ"ל. והנה זה שהקדוש ברוך הוא עושה הנס למעלה מהטבע על ידי זה גם הקליפות נכנעים לפניו כמו שכתוב (שמות יח, א) וישמע יתרו מה שמועה שמע כו', וכמו שדרשו חכמינו ז"ל (שיר השירים רבה א) על כן עלמות אהבוך (שיר השירים א, ג) בשעת יציאת מצרים והנה זה הרשע עמלק זה היה רשע גדול כל כך ולא הכניע את עצמו באלו הניסים אשר היו למעלה מהטבע כמו שאמרו חכמינו ז"ל על אותו רשע משל לאמבטיה. ונמצא לזה הרשע לא הועיל כלל הנס אשר היה למעלה מהטבע לכך ציוה השם יתברך להלחם עמו. וזה שכתוב וצא הלחם בעמלק. ומלחמה מורה על הטבע כדי להכניע אותו בהטבע וכבר כתבנו שהנס אשר הוא בהטבע נקראת לבנה ולכך עשה יהושע המלחמה ולא משה לרמוז על הנ"ל כמאמר חכמינו ז"ל (בבא בתרא עה.) פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה לרמז על כל הנ"ל שהנס אשר היה עם עמלק היה בטבע. והנה תורה שבכתב מרמז על למעלה מהטבע ותורה שבעל פה מרומז על הטבע ותורה שבעל פה מקבלת מתורה שבכתב. והנה בכאן שנתקן הטבע בהנס דמרדכי ואסתר אז התחיל לצמוח כתיבת תורה שבעל פה כיון שנתקן הטבע. וזהו הרמז כתוב זאת זכרון בספר שדרשו רבותינו ז"ל (מגילה ז.) על הנס דמרדכי ואסתר. וזהו הרמז כתוב זאת, זאת מרמז על תורה שבעל פה כי היא מקבלת תמיד מתורה שבכתב:

כי יד על כס יה כו' (שמות יז, טז). נראה לפרש, למה מלחמת עמלק היא מלחמה קשה עד מאד וכן הוא בזוהר הקדוש שהיא מלחמה קשה. ונראה, דהנה בוודאי מי שברא כל העולמות במאמר אחד אין דבר קשה לפניו וגם מי שיכול לעשות ניסים אין שום דבר קשה לפניו, אפס השם יתברך עושה הכל טובות וכמו שכתוב בלקוטי תורה מהאר"י זל על פסוק (שמות ג, י) לכה ואשלחך אל פרעה, לכן קשה לפניו לעשות רעות אפילו לאומות העולם על ידי ניסים. אפס כי זה הוא טובה מה שעושה להם מכות והורג אותם על ידי ניסים ונפלאות, כי הם כלים לקדושת שמו יתברך ויודעים את אדון הכל לעבוד אותו כמו שכתבתי בקדושת לוי במאמר כללות הניסים ומזה באו גרים מזרעם. אפס כי עמלק אף על פי שראה ניסים ונפלאות לא הודה לאל וקפץ לתוך יורה רותחת כמו שכתב רש"י, ואם כן הגם שיעשה עוד ניסים ונפלאות על ידי כמה נקמות ומכות והריגות לא יודה עמלק לאל ואם כן לא יהיה מן עמלק שום חסד כשיהרוג אותו שלא ישובו לאל ואם כן מה שינקום בעמלק ויהרוג אותו יהיה דרך נקמה ולא דרך חסד ולכן קשה לפניו כי חפץ חסד הוא עיין שם. אמנם שהאר"י ז"ל כתב כשהשם יתברך רוצה לנקום ברשעים שולח על ידי שליח ואינו מיחד שמו כלל כביכו"ל כי חפץ חסד הוא ולכן בעמלק כיון שאחר כל ההכאות אינו הודה לאל לכן צוה השם יתברך לעשות מלחמה בעמלק, כי מלחמה הוא מעשה ידי אדם ולא על ידי ניסים ונפלאות, כי ניסים ונפלאות ממנו יתברך וכיון שאינו הודה לאל על הניסים ונפלאות שהרי אחר קריעת ים סוף קפץ לתוך יורה רותחת אם כן מן הנס שיכרית אותו לא יצמח מזה שום ההודאה לאל וכיון שלא יודה לאל לא יהיה חסד וטובה מזה רק דרך נקמה וחפץ חסד הוא, לכן אמר משה ליהושע להלחם בעמלק. וזה כי מחה אמחה, שני פעמים, כיון שעל ידי שימחה עמלק לא ישוב לאל נמצא גם מעולם הבא ימחה ולכן נאמר מחה אמחה שני פעמים מעולם הזה ומעולם הבא, לא כן בשאר אומות שיש שבח לאל ממה שמכרית אותם ונצמח להם טובה. והנה הניסים והנפלאות הוא על ידי שינוי טבעיים והוא על ידי שם הוי"ה ושם הוי"ה פני חמה והטבעיים הוא אלהים המקבל מהוי"ה והוא פני לבנה המקבל מאור החמה. ולכן יהושע נלחם בעמלק, כי מלחמה הוא בטבעיים ופני יהושע פני לבנה ולכן אמר כי יד על כס י"ה מלחמה לה' בעמלק. כי יד לשון חסד, כי בחסד נותנין כמו ביד. וכס, הוא לשון מרכבה וזה כס יה, שהמרכבה שלו בחסד, כי חפץ חסד הוא. לכן מלחמה לה' בעמלק ולא דרך ניסים ונפלאות, כי חפץ חסד הוא רק דרך מלחמה: