קבצים מכתב יד קדשו – פנקס "רשימות מלונדון"

פנקס "רשימות מלונדון"

(בין השנים תרע"ה – תרע"ט)

א.

לפעמים מתאמצים לתקן המעשים ואין מגיעים, וסבת הדבר הוא, שהחסרון מונח באיזה חולשה גופנית, או בחסרון ידיעה והתרגלות בעניני העולם והחיים, ואז הם הם גופי תורה.

ב.

אמת הוא שכשדוחים את הנטיות הרעות, הם צוללים במעמקי הנפש, ביחיד והוא הדין ברבים. אבל שמה אינם עוד בבחינת הרע, כי אם בבחינת דורדיא דחמרא ורפש וטיט דמצולות ים, המוסיף אומץ לכל הטוב כל זמן שמונח במקומו בתחתיות, בקרקע המשכן. אמנם שיטת העלאת המדות היא יותר גבוהה, שאינה צריכה כלל הורדה למצולות כדי להוסיף גבורה. ומכל מקום יש דרך ישר שאחריתה חיים וטוב, להניף כל כח בכל הצדדים של הרוח והרגש, ואחרי שיקלוט הכל להורידו במצולות ומשם להעלותו, ברז התנופה, שאחרי ד' רוחות בא המטה ואחר כך העליה למעלה.

ג.

חיובים רבים ומתמידים השופעים על הרעיון המוסרי, מעכירים את הוד השירה. והאדם מוכרח להתרומם במדה כזו עד שהצד המכריח והמחייב שבמוסריותו יהיה מתגלה בו בהפסקות, והדבר המתמיד יהיה צד הטבע הישר, שכולל בקרבו את הצד החיובי באופן יותר מעולה.

ד.

ושמרתם זו משנה, ועשיתם – כמשמעו. אם נפרש משנה כתואר הפשוט, שאינו מביא לידי מעשה, ותנאים מבלי עולם, אז אפשר לפרש ועשיתם – שתלמדו הלכה למעשה. אבל לפי דברי רבינו חננאל בבא מציעא משנה כוללת גמר בירור הלכה למעשה על פי המסקנא, אם כן כלול במשנה כבר הלימוד למעשה, על כן צריך לומר ועשיתם כמשמעו– עצם המעשה.

ה.

ההסתגלות עם המחשבה הציור והדמיון שיהי' מתאים להגודל, ההוד והיושר האלקי, היא דבר מוכרח לבא, וכל דחיפות העולם, המלחמות הפרטיות והכלליות, החיצוניות והפנימיות, באים להצמיח תהילה עליונה זו בעולם.

ו.

גדולי האמונה מושרשים הם בעומק הטבע של כנסת ישראל, וזוהי גדולה ועידון עליון מאד.

ז.

בעל פניה נקרא מי ששקוע בפניות, אבל אם יסוד רצונו טוב הכל טוב [למפרע].

ח.

מים, צורה עצמית, ומחויבת במציאות רוחנית כבגשמית, ומה שתחתיה חומר הוא, וצריך להזהר שלא לומר גם על החומר היותר זך שהוא צורה, וגם אבני שיש טהור אינם מים. מים עליונים מריבוי, מה מים [תחתונים, כן מים ...].

ט.

ישנם בעלי רזין כאלה, שהנגלה נודע להם מתוך הנסתר.

י.

ההכרה הפנימית קולעת אל התוך, והיא נולדת עם האדם בסגולת נשמתו. וכל הלימוד אינו כי אם להסביר להאדם את עצמו, את גילוי נשמתו, שחטאות העולם מונעים אותו מזה. מפי עוללים ויונקים יסדת עז, למען צורריך, להשבית אויב ומתנקם.

יא.

תורה גדולה היא להעמיק בחדרי הנפש הפשוטה הטבעית, שלא נלקתה בהתחכמות.

יב.

שוטף הוא בלא הרף זרם החידושים, וצריך הרגל איך לתפוש אותם, כציד אומן דשדי גירא ושחיט עופא בהדי דפריח, לטהר את המחשבה הפורחת ולסגלה לקנין פרטי ביחד. כי המחשבות העפות תמיד יש בהם שני החסרונות, שמעורבות בסיגים כאלה המטמאים אותם, וגם שאינם מתעצמות בנפש כלל ואי אפשר להתבונן בהם. והגבורה הרוחנית העליונה מטהרת אותם בדרך מרוצתם, באין צורך לשוט אחריהם, וקונה את הטוב לצורך חיוב ואת הרע לצורך שלילה.

יג.

מעלה בשכל אפשר להשיג תמיד, וברגש אי אפשר כי אם לרגע, ומתעלמת אחר כך.

יד.

האהבה העליונה מביאה לענוה מפני שאינו חפץ מתוך האהבה כי אם לאשתאבא בגופא דמלכא, וגדולה זו באה על ידי הכרת הביטול של הפרטיות העצמית הנפרדת מצד הכרת ההבדל שבין הערכים, והכרה זו אין קץ לעומקה, בכל ימי העולם לא ימצאו לשאוב מעינותיה.

טו.

לימוד המשנה וההלכות הפסוקות פועל בקודש אותה הפעולה שהלימוד הגיאוגרפי פועל בחול להישרת השכל והתבססותו היסודית הממשית, שהוא עמילן יפה לדברים היותר עליונים ומופשטים. ועל ידי זה בא האדם לידי קנין שכלי איך לתפוס כל גודל בפשטות גמורה, שלא יתטשטש על ידי הגדלות שום דבר קל וקטן, שזוהי מעין דוגמא של מעלה, שהאידיאליות ביעפה של הגדלות העליונה היא היא המביטה אל כל הקוטן שביש לשכללו על כל פרטיו היותר דקים וזעירים.

טז.

אם על רומי אמר רבי יהודה כמה נאים מעשיה של אומה זו, קל וחומר שיש להתבונן בכל תיקוני עולם שאומות העולם עושים, ולקלוט את הטוב שבהם, ועל פי מדה זו נעשה אדם ראש המדברים בכל מקום. ועם זה צריכים להמזג עם מדותיו של רבי שמעון, שביזה את התוכן המוסרי המקולקל, הפועל בתור כח מושך על כל שכלוליהם.

יז.

הניצוץ הטוב שבכפירה הוא מתקבל בזירוז של גמילות חסדים. ובגמילות חסדים של יחיד הוא בצורה זעירא, בגמילות חסדים של כלל ישראל ושל העולם כולו היא בצורה רבה, המלאה, ¬¬¬דעיקבא דמשיחא.

יח.

צריכים שיקול דעת רחב כדי להעמיד את תוכן החיים הרוחניים בצורה כזאת שהסיגול לתוכן גדול ונשגב לא יערער את התוכנים הקטנים המוגבלים, כדי שתהא השקפת העולם מחוורת, ואור החיים מאיר בכל הטוהר הראוי.

יט.

להעמיק הרבה צריכים ביסוד התשובה, עד שאורה תאיר כל כך עד שזכרון כל חטא יעורר בו רגשי שמחה עצומה, מפני הידיעה של הזכות הגדולה שמאירה בהם על ידי קדושת התשובה, שהיא אור ד' הפועל בתיקון העולם, יסוד הבריאה.

כ.

המצות הזמניות צריכות השקפה חודרת על ערכם עם הזמן, ביחוד זמן קריאת שמע ותפילה, שההשקפה החיצונה מטשטשת את הכרח הערך האלהי שבזמן המדוייק. וצריך להשמר מאמונה כזאת המטשטשת את עומקי האמונה של אמתת התורה.

כא.

מלחמה תדירית צריכה להיות עם הבהמות שבהרגשה ובטבע הבשר, אבל המגדל שממנו לוחמים הוא השכל הטוב ואור השגת התורה.

כב.

טלטולי דגברא קשה מדאתתא. הנפש קבועה היא, ובעלי ההרגשה הלבית עומדים במצבם. הרוח מתנודד, ובעלי ההשכלה מתנועעים ומתחדשים, וצריכים הם להעמיד את קביעותם לעזרה מבחוץ, שמירת המקום והסביבה. ובינה יתירה שבאשה היא בינת הנפש המרגשת, ואין הטלטול מזיק לה כל כך. אבל חכמת האיש היא רוח דעה שבו, שבטבעה מתחדשת ומתנועעת הרבה, עולה ויורדת, וזו היא יתרונה. אבל צד קביעותה שנדרש הרבה להשלימה צריך שמירה מבחוץ, והטלטול מכאיב ומזיק לזה הרבה מאד.

כג.

טב למיתב ט"ן דו, אומרת כנסת ישראל, טב שיחובר טבע נס יחד, ראשי תיבות ט"ן, כדי שיצמח קרן ישועה. ולא למיתב ארמלו, היתה כאלמנה, כי אם לבנות בית ישראל בארץ ישראל בכל דרכי ההזדמנות. ושוב ישוב ד' לעמו, ותקראי אישי.

כד.

[העבדות] שבתשובה [היא משמרת] האהבה זמן רב על מצב הגון במעלה [גדולה].

כה.

יום ה' כסלו, ב' ויצא, נתעוררה בי אהבת ידידי הרימ"ח נ"י, ונראה שצריך רחמים והארה רוחנית, כחצוה"י.

כו.

כל החכמות וההשגות שבעולם אינם מפקיעים את חובת התשובה המעשית, בממש ופועל, אלא שמאירים לפניה את הדרכים. כל הגדלות שבעולם אינם מזיזים כל דהו מתביעות הקטנות, כמו שאין שום גדולה שבעולם פוטרת ומפקיעה שום תפקיד גופני, גם השפל שבשפלים. אלא שהגדלות מדריכה את האדם בהיותו מקבל אורה בטהרתה איך להתנהג בכל הענינים שבקטנות, באופן שגם הם יתעלו ויהיו ענינים גדולים.

כז.

על ידי אור הדעת מתחברות הן שתי התשובות, העילאה והתתאה, ונעשית לחטיבה נפלאה אחת. ומחדשת אז בגוף ובנשמה, באומה, בעולם ובעולמים כולם, הארה נוספת וחשובה, שצריך האדם לעבוד עבודות הרבה, מדעיות, מוסריות, מעשיות וטבעיות, מזגיות, כדי לדלות מעט מהרבה מאוצרות מעמקיה מלאי החיים ועשירי האורה והשמחה, ממותקי העונג והנצחיות.

כח.

התפילה מבקשת מהנשמה את תפקידה. כשעברו ימים ושנים בלא תפילה בכונה, מתקבצים בלב אבני נגף רבים, שמרגישים על ידם כבדות רוח פנימית. וכשרוח הטוב חוזר ומתנת התפילה נתנת ממרומים, הולכים בכל תפילה ומתפנים אותם המכשולים והסיכורים הרבים אשר נקבצו בנחל הנובע של נשמת החיים העליונה, הולכים וסרים, ועם אותה העליה הנשמתית שהיא עולה בכל תפילה ביחש לערך זמנה, אחוזים ידועים באים בתור מרפא את חסרון העבר. אמנם לא בבת אחת נמנה החסרון, אבל הולך הוא ומתמלא, והצוהר של התפילה הולך ומגלה את אורותיו.

שירים

את כנורי הנחתי, אבל לא שברתי.

עוד שבר אני רואה,

תקוה זורחת מפאת קדים,

שוב עוד אשוב

לשירתי אשר עצרתי.

ואם כחותי שבורים

והלומים הנם עצבי,

מעוצר כעס,

מקדרות רעיונות

ונבכי עמל,

הנה מרפא עומד אחר כתלי,

חודר לבא לחדרי נשמתי,

ושבו ונרפאו כחותי השבורים,

ותשוב לשחקה המית שירתי,

ותלבבני בעיניה,

ובנשיקותיה דודים תרויני.

 * *
  *

מי היא המפלצת,

שהכל היא מפוצצת,

באחריתה כתם שואלת

ובראשיתה היא ממללת.

בהסר תומתה המפורדה,

תהיה ללב אנוש מסעדה.

ובהגרע משנה חלקתה,

תתחפש באדרת חמלתה.

ויום יום יקוו כל,

שתחדל להשמיע קול.

מיין נאמען,                                שמי,
אויב איר ווילט וויסען,                     אם רצונכם לדעת,
זוכט מיר באי המן,                          חפשו אותי אצל המן
און אויף אידישע טישען,                     ועל שולחנות יהודיים,
המון מוזט איר אבער דרייען,                 המון עליכם להפוך,
ניט וויא אהינטל הם צו טראללען,             לא ככלבלב הנובח הַם,
נור וויא אציגליין מה צו שאללען,            רק כגדי הפועה מֶה.
די אביידע שטיקער דארף צוזאמען נייען.       את שני החלקים צריך לאחות.
ווילט איר מיר דערקענען גייט ניט ווייט,     אם רצונכם להכירני אל תרחיקו, 
באטראכט נור היינטיגע צייט.	            רק חשבו על הזמנים הללו.

גלמוד יושב שכלי,

שכול אהבה,

ועמוץ לחוץ נכלי,

מחוץ רהבה.

ופצעי נשמתי זבים

מעינות מעינות דם,

ושמשותי קדורות עבים,

מעולפות חושך-תם.

וכארי אני בסוגר,

הומה חופש עז,

וכמדוקר דמי מוגר,

ותוחלתי לוחשת רז.

* *
 *

ומעינותי מתגברים,

ושחקים אני ממריא,

מעוף נשרים אני עף,

ועיני נטויות החרסה.

ועטוי גבורה אני,

ורעמים קולי יהם,

וחרשי לב ישמעו,

מתים תחיה גערתי,

ויתעוררו שוכבי קברים,

העירו לתחיה נרדמים,

הוזים למפעל הקיצו,

העת באה ובוערת,

השמרו מלהבתה האוכלת,

לשון אשה עצלים תאכל,

תלחך חנפים ונעוים.

העירו, למפעל הצילו,

הושיעו עם גוע,

קורא צועק לעזרה.

שובה רוחי, שובה לעוזך,

למה יהיו השמים שוממים בעיניך,

והם מקור העז והחיים,

וחיים הם נותנים לכל אשר בארץ.

בכל עת אשר ישאך לבך

עלות אל על, הוי כארי גבור,

ודע כי כח וחיים לך ירב.

אל תפחד ממהומת גו,

מדלדול בשר ותשות חומר,

אור הנשמה יוסיף לך אומץ,

וזיו חייך מאד יאמץ.

היה חזק רוחי, ואמיץ מאד,

עוף שחקים, עופה ברעיונך,

השתער למרחבים, למקור הפליאות,

התרומם אל על והיה שגיב,

ובשגב תעלה, ברננה תתרומם.

אל תפחד, כי עזך עז נצח.

חיים גמא, שאוף אורים לרויה.

התאמץ כח רגשי,

היה כברזל עשות,

לטוש מול אור הדעה,

לקבל נהורים פזיזים,

פניני טוהר לזרמים,

ישובצו בכל מלואך.

אל כדונג תהיה,

אל ירפו עצביך.

מול החכמה פנה,

ספוג לשדה המתוק,

וחפץ אמיץ גורלך יהי,

ופועל כפים מזורזים

יחד זווג באונך.

כנשרים התרומם מול שמש,

הביטה ישר, מלא עזוז,

כארי התגבר ברב חיל,

אל תחת, וידיך אל ירפו.

*   *
  *

ממעמקי גלותי דרשתיך,

ענני אלהי כי איויתיך.

תשוקת תשוקתי הלא רק אתה,

ודומיה הומה נפשי

רק אל אהבתך.

רפו מתרי בשרי

מהתהלך קודר,

רחוק מאורך,

מקור כל חיים.

האירה פניך

אל עני מתמוגג,

הגבירני חיל מדע,

ואושע תשועת עולם.

צורי, חסני וישעי,

רוממני ושגבני בתהילתך.

פתח מעיני שירתי,

וסלה אנגן עוזיך.

בטחו וצפו לקבוץ פזורים,

שישו ושמחו בסעודת פורים.

ואל התשובה לבי הומה,

וגויתי מחוללה בחטאיה,

ושמחת נשמתי עולה ומתגברת,

יהמה הכאב, יצרב ויכמר,

יתגעשו הדמים העפים במרוצתם,

ידפק הלב, העומד נרעש.

על החטא הוא דואב,

מתפלץ הוא על עלבון הנשמה.

ואני אחוז גבורה, עומד דומם,

הוד הנני עטוי בכל קרבי.

יתכשכש הנחש, ישך בקצפו,

מלא מנוחה אני, לא אנוד.

אל על הנני שואף,

שואב אורים אני מרום שמים,

והגויה המחוללה גם היא תתקדש.

עד מתי נר נשמתי

תהיה מסתתרה,

הידעת את גאותי

שהיא מתגברה.

ולא על חנם.

כי אש בקרבה

דולקת ועולה.

המון חמודות

לאסוף תחפוץ,

וכל יקר תבל

כאין בעיניה.

היא שטה,

מרומים מעופה.

כל אשר תעלה

כאפס תעריך,

כי אל על עליון

נשואות עיניה.

ישאלוני רעיוני, וסוד לבי ומשאלו,

הגות דברי תחנוני, בזמרת א-ל ומהללו.

ולא אתן שנת לעיני, חצות לילה, בגללו,

לחזות בנועם ד', ולבקר בהיכלו.

הקיצותי ואחשב, מי הוא אשר הקיצני,

והנה קדוש יושב, תהילות האיצני,

ונתן באזני קשב, וחזקני ואמצני,

וכל עוד רוחי בי השב,

אברך את ד' אשר יעצני,

הצור אשר הנשמה לו, והגויה מפעלו,

לחזות בנועם ד', ולבקר בהיכלו.

ואתפלל לפניו, ובתפילה אתענג,

ובקעו דמעי ענניו, ומתקו מצוף ופנג,

וגבה לבי בעיניו, עת נמס הוא כדונג,

כעבד לפני אדוניו, מפחדו יתמוגג,

ועת יזכור מהללו,

ינשה את כל עמלו,

לחזות בנועם ד', ולבקר בהיכלו.

דום ליל והכבד, והאחר שחר מבֹא,

עד ירצה עבד בתחנוניו אל רבו,

וישפך דם לב וכבד,

ויאירו עיני לבו,

ויתיחד העובד

עם המלך במסבו,

וישיר וישא משלו, לשם דגלו ומהללו,

לחזות בנועם ד', ולבקר בהיכלו.

הנה עבד עבדים, לפני מלך מלכים,

עומד וידיו כבדים, ודמעיו נהלכים,

וכל יצוריו לך מודים, בעוד חייו נמשכים,

וכל אבריו לך קודים,

ומשתחוים ומברכים,

סלח לרוע מעללו,

אשר כחול משקלו,

לחזות בנועם ד', ולבקר בהיכלו.

יזכני ד' ברחמיו, לשוב לפניו בתשובה שלמה, ואל ינעלו לפני השערים הפתוחים כים, כי גדלו ועצמו חסדיו.

עזרני צורי לשוב באמת אליך, מכל אשר חטאתי לפניך בדברים הנוגעים לשמים, כי אתה רב סליחות. וישע תשגבני לתקן את כל מעוותי במה שנוגע בין אדם לחבירו. הזכירני נא את כל חובותי, והמצא לי דרכים טובים איך להוציא מן הכח אל הפועל את כל תשלומי חובותי בכל הפרטים.

הנה חזיון קו

מתעקם כתו שאלה,

והשאלה נוקבת

עד תהום נשמתי,

האוכל שאוב עוד

רעיון ממעיני.

האם המסגרים

שסוגרו על ידם

דלתי רוחי,

לא העלו עדנה חלודה,

האוכל עוד לפתוח

את לבבי, פתוח לרוחה.

תקותי תחייני

כי עוד ארומם,

כי עוד אתהלכה ברחבה,

ובמרחבי שפרירים

חזון עוד אראה.

ועוד לבטא בשפה ברורה

עוד כח בי יבא,

ועוד ישמע עם רב

ויאזין לקול הגיוני.

ועוד ירעש לב עם

לתחית קדשיו.

עוד יפוח הרוח,

רוח חיים בציון,

עוד ינשא ברמה

דגל ירושלים.

וכחות כפולים

יתוספו בתחיה,

וחול יאמץ קודש,

וקודש את חול יעדן ויקדש,

ובצלצלי שמע

ממדינה למדינה

ישמע קול מאויי

---

פנקס מתוך הספר קבצים מכתב יד קדשו