צידה לדרך מפרשות השבוע/פרשת שמיני
פרשת שמיני: כל ההתחלות בעניין האוכל עריכה
"את זה תאכלו"
מה יאכל האדם?
כז וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם: כח וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ: כט וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה: (בראשית א', כז-כט)
מה יאכל אדם הראשון בגן עדן?
טו וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ: טז וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל: יז וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת: (בראשית ב', טו-יז)
דיני אכילת קורבן פסח
א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: ב הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה:... ד וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיוֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה:... ז וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם: ח וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ: ט אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ:... יא וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַיהוָה: (שמות י"ב, א-יא)
דיני מאכלות מותרים ואסורים
א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אֲלֵהֶם: ב דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ: ג כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ: (ויקרא י"א, א-ג)
א. מהי המצוה הראשונה בתורה? עריכה
כידוע, המצוה הראשונה בתורה היא "פרו ורבו" . אם נדייק, נאמר כי מצוה זו ראשונה במסגרת תרי"ג. אולם הדיבור הראשון של הקב"ה עם האדם בלשון ציווי הינו מאוחר יותר, כאשר ה' מניח את האדם בגן עדן, ומצווה אותו באשר למזונו: "ויקח ה' אלקים את האדם וינחהו בגן עדן...ויצו ה' אלקים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל: ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו..." . כאן לראשונה האדם מצווה, והציווי מתייחס לאוכל של האדם. אם כן אפשר לומר כי הציווי הראשון שהאדם קיבל היה ביחס לאוכל [1].
ב. מהי המצוה הראשונה לכלל ישראל? עריכה
כידוע, דבר ה' הראשון לכלל עם ישראל הוא "החדש הזה לכם ראש חדשים..." ובהמשך מצוות פסח מצרים ופסח דורות . מצוות "החדש הזה...", פירושה קידוש החודש ועיבור השנה. מצוה זו אינה מסורה לפרט אלא לכלל ישראל, כלומר לבית דין, לעומ"ז מצוות "פסח מצרים" מסורה לכל אחד ואחד. כלומר, המצוה הראשונה שצווה עם ישראל היא "פסח מצרים"[2].
.
דיני אכילת קורבן פסח
קריאה בעיון של מצוות קורבן הפסח תגלה לנו כי התורה הדגישה את פרטי האכילה של הקורבן. איך לבשל אותו, איך לאכול אותו, איפה לאכול אותו ועד מתי. וכדי להדגיש לנו שעיקר הפרשה דנה בענייני אכילת הקורבן, הרי שהפועל לאכול מופיע בפרשה זו (י"ב, ד-יא) שבע פעמים !
אשר על כן אפשר לסכם ולומר, כי המצווה הראשונה שעם ישראל צווה עוסקת בעניין אוכל, והפעם- דיני אכילת קורבן פסח.
ג. ההתחלה השלישית בתורה גם היא בעניין אוכל עריכה
עד כאן מצאנו שתי התחלות: האחת לפרט- לאדם הראשון, והשניה לכלל- לעם ישראל. בשני המקרים מצאנו שהתורה פתחה בענייני האוכל. נ"ל כי יש עוד סוג של התחלה בתורה. וזו התחלה של מצוות שאינן קשורות לאירועים. התורה מתחלקת לשני חלקים באשר למצוות. בחלק הראשון- מצוות שבאו אגב אירועים. לעומ"ז בחלק השני נכתבו מצוות ללא קשר לאירוע כל שהוא.
1. מצוות אגב אירועים
להלן נפרט את מצוות התורה, אשר באו אגב אירועים:
- בספר בראשית אנו נמצא שלוש מצוות כאלה. מצוות "פרו ורבו" באה אגב בריאת האדם. מצוות ברית מילה באה אגב הולדת יצחק. המצווה השלישית, מצוות גיד הנשה, באה אגב המכה בירך שקיבל יעקב אבינו במאבק עם המלאך.
- בספר שמות יש יותר מצוות, וכולם באו אגב אירועים:
אגב יציאת מצרים באו מצוות פסח מצרים ופסח דורות , מצוות פדיון בכור, קדושת הבכורות, בכור בהמה, והגדת לבנך ועוד .
אגב מעמד הר סיני הופיעו המצוות שבעשרת הדברות וכן המצוות שבפרשת משפטים. בסוף פרשת משפטים ישנו סיכום של מעמד הר סיני ללמדך שפרשת משפטים כולה הינה חלק מספר הברית שקיבלו עליהם ישראל במעמד הר סיני.
אגב בניית המשכן הופיעו מצוות הקשורות במשכן ובעבודת המשכן.
- בספר ויקרא ישנו אירוע אחד והוא "ויהי ביום השמיני"- יום חנוכת המשכן. כל המצוות שהופיעו בהקשר לחנוכת המשכן קשורות לאירוע זה. לכן מצוות הקורבנות שבפרשות ויקרא וצו הן חלק מהאירוע של חנוכת המשכן. הרי אי אפשר להקריב קורבנות מבלי לקבל את הציוויים על הקורבנות.
כמו כן כל המצוות שבאו בפרשת שמיני מתחילת הפרשה ועד סוף ענייני קורבנות אותו היום , כולן קשורות לאירוע זה של חנוכת המשכן.
2. מצוות ללא קשר לאירועים
לאור האמור עד כאן, נ"ל בבירור כי לאחר פרשית היום השמיני מסיימת התורה את החלק בו הופיעו מצוות אגב אירועים. מכאן ואילך התורה תביא רצף של מצוות ללא קשר לכל אירוע, וכך היא תמשיך עד סוף ספר ויקרא.
נשאלת השאלה במה תפתח התורה, כאשר היא תרצה סוף סוף להתחיל את המצוות ברצף? האם היא תתחיל במצוות תפילין, שהיא יום יומית? במצוות שבת הקדושה? במצוות יום הכיפורים? במצוות צדקה?
והנה התורה בחרה לפתוח במצוות מאכלות מותרים ואסורים .
ד. מאכלות מותרים ואסורים- תחילת המצוות עריכה
נמצאנו למדים, כי פרשת מאכלות מותרים ואסורים, זוהי המצוה הראשונה בספר ויקרא כספר המצוות, שאינן קשורות לאירועים. מכאן ואילך כל המצוות נכתבות ברצף וללא אירועים [3]. לסיכום, שלוש פעמים התורה פותחת במצוות הקשורות באוכל.
- פעם ראשונה ברמת הפרט. הציווי הראשון לאדם הראשון כשהונח בגן עדן היה מה לאכול ומה אסור.
- פעם שניה ברמת הכלל. הציווי הראשון לעם ישראל כעם מתייחס לקרבן הפסח ועיקר הדינים מתייחסים לאכילת הקורבן: מתי לאכול אותו? איך לאכול אותו? והיכן?
- פעם שלישית שוב ברמת הכלל ביחס לכלל עם ישראל, אלא הפעם במסגרת המצוות שאינן קשורות לאירועים. והנה המצוה הראשונה: דיני מאכלות מותרים ואסורים.
וכעת נשאלת השאלה במלוא חריפותה, מדוע התורה פותחת תמיד במצוות הקשורות לאוכל? לפני שנענה לשאלה זו, נבדוק את הדמיון הרב בין גן עדן של האדם הראשון לבין המשכן. מתברר שאדם הראשון צווה על האוכל בגן עדן. וכמו כן עם ישראל צווה על האוכל מיד עם הקמת המשכן. שכן זוהי המצוה הראשונה הכתובה בתורה לאחר הקמת המשכן ולאחר קורבנות היום הראשון.
ה. על הדמיון בין גן עדן למשכן עריכה
כאמור, אדם הראשון צווה על האוכל בהיותו בגן עדן, מאידך עם ישראל צווה על האוכל בסמוך לחנוכת המשכן וגילוי השכינה בתוכו, והמשכן הינו בחינת גן עדן בעולם הזה. מתברר אם כן שכפי שאדם הראשון התחיל את חייו בגן עדן, כך עם ישראל התחיל את קיומו בליווי צמוד של גילוי שכינה, בחינת גן עדן. להלן נדון בדמיון הרב בין גן עדן של אדם הראשון לבין המשכן של כלל ישראל, שהוא בבחינת גן עדן.
1. מקום התגלות ה' לבוראיו
גם גן עדן וגם ומשכן הם מקום התגלות ה' לברואיו. ה' דיבר עם אדם הראשון בגן עדן, וכשאדם סולק משם, הוא לא זכה שוב לדיבור עם ה'. משמע שגן עדן של אדם הראשון הינו מקום שכינת ה', כלומר מקום התגלות ה'.
מאידך המשכן הינו גם כן מקום שכינת ה', וזהו המקום בו ה' מתגלה ומדבר, כמו שכתוב: "...פתח אהל מועד לפני ה' אשר אִוָעד לכם שמה לדבר אליך שם: ונעדתי שמה לבני ישראל..." וכן התורה כותבת עוד: "...לפני הכפרת אשר על העדת אשר אועד לך שמה" . וכן "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר ועוד דוגמאות רבות.
יתר על כן המשכן הינו מקום לגילוי שכינה לא רק למשה, אלא לכל עם ישראל. העם זכה לראות את כבוד ה', את הענן ואת האש מעל המשכן כל נדודיו במדבר, כפי שכתוב:
"ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן: ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן:... כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם" .
2. הכרובים
הכרובים מופיעים בתורה רק פעמיים: פעם אחת בגן עדן. לאחר גירוש האדם מגן עדן הם שומרים את דרך עץ החיים, ככתוב: "ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן את הכרבים ואת להט החרב המתהפכת לשמר את דרך עץ החיים" . בפעם השניה הכרובים מופיעים במשכן מעל ארון הברית, ככתוב: "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרבים אשר על ארון העדת..." .
בגן עדן שמרו הכרובים על "עץ החיים". ועץ החיים זה התורה, שנאמר: "עץ חיים היא למחזקים בה..." ומכאן יש השוואה מדויקת להפליא בין המשכן לבין גן עדן. כיוון שבמשכן הכרובים היו מעל הארון, ששם היו מונחים לוחות הברית. כביכול הכרובים שומרים על התורה.
3. הציווי בעניין האוכל
כאשר הונח האדם בגן עדן, מיד הוא קיבל את הציווי באשר לאוכל: "ויצו ה' אלקים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל: ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו..." .
מתברר אם כן שבדיוק כפי שקרה לאדם הראשון בגן עדן כך קרה לעם ישראל במשכן. אדם הראשון- מיד בהיכנסו לגן עדן צווה על האוכל, וכך גם העם כאשר העם חוה את גילוי השכינה במשכן, מיד לאחר "היום השמיני", הוא קיבל את הציווי על מאכלות מותרים ואסורים.
4. האדם הראשון והכהן הגדול
גן עדן של המשכן. שם נמצאים הכרובים, ומשם ה' מדבר עם משה. כלומר, מקום קודש הקודשים הוא מקום התגלות ה' בעולם, בדיוק כפי שגן עדן היה מקום התגלות ה' לאדם.
בהשוואה זו נמצא הכהן הגדול מתקן את חטא האדם הראשון. בעוד שאדם הראשון לא קיים את צו ה', וכן אכל ממה שאסור לו. הרי לעומתו אהרן הכהן הגדול בדיוק הפוך, הוא נשמר והקפיד לא לאכול ממה שאסור מהקורבנות, כפי שמפורט בסוף פרשת היום השמיני: משה כועס על כך שאהרן ובניו לא אכלו את שעיר החטאת, ובמקום זאת הם שרפו אותו:
"ואת שעיר החטאת דרש דרש משה והנה שרף ויקצף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן הנותרם לאמר: מדוע לא אכלתם את החטאת..." .
אהרן עונה למשה, שאומנם כן, הם לא אכלו את החטאת, אך הם פעלו לפי הכללים. משה מגיב בשביעות רצון ומאשר את דברי אהרן: "וישמע משה וייטב בעיניו". כלומר, היה מצב לטעות, היתה אפשרות סבירה לטעות וכן לאכול את שעיר החטאת, כפי שמשה חשב. אולם אהרן דייק יותר ולמרות שהיה באבלו, הוא לא טעה, נהג כשורה ולא אכל.
סגירת מעגל
תיאור זה של "היום השמיני", חנוכת המשכן ותשובתו של אהרן שלא אכל משעיר החטאת, תיאור זה מסיים את חלק התורה המתאר אירועים ומצוות שבאו אגב האירועים. חלק זה של התורה מסתיים בעובדה, שאהרן הכהן הגדול הנמצא במשכן, "בגן עדן עלי אדמות", אינו אוכל ממה שאסור לו, אינו טועה ובעצם הוא אינו חוטא באוכל. בכך הוא מתקן את חטאו של אדם הראשון שהיה בגן עדן, עבר על דבר ה', אכל ממה שאסור לו, חטא וקלקל.
מתברר אם כן שהתורה מסיימת מעין מה שפתחה. התורה התחילה בתיאור אדם הראשון בגן עדן, הוא חטא ואכל ממה שאסור לו, והתורה סיימה (את חלק האירועים שבתורה) בכך שאהרן הכהן הגדול נמצא במשכן הדומה מאוד לגן עדן, כאמור לעיל, והוא מתקן את חטא האדם הראשון בכך שהוא נזהר, אינו טועה ואינו אוכל ממה שאסור לו.
ו. מדוע התורה פותחת תמיד במצוות האוכל?
ועתה נחזור לשאלה המרכזית בשיחתנו זו. כאמור לעיל, התורה פותחת שלוש פעמים במצוות הקשורות באוכל. אם כן, נשאלת השאלה, מדוע התורה פותחת את דבריה תמיד בעניין האוכל? כמו כן ננסה לברר, האם יש קשר בין הציווי על דבר האוכל לבין מציאות גן עדן וגילוי שכינה במשכן?
לשאלה זו נמצא בודאי תשובות במישור הפשט ועולם המעשה, וכמו כן חייבת להיות תשובות מעמיקות. להלן נענה שש תשובות, ונתחיל בתשובות פשטניות מעולם המעשה.
1. האוכל עניין קיומי
האדם כפרט והעם ככלל מתעורר בראשית הוייתו למציאות של חומר והצורך לאכול. האוכל הינו הכרחי ודבר קיומי מבחינת האדם. אין מצב בלי אוכל. ממילא יש הגיון רב להתחיל תמיד בציווי באשר לאוכל.
2. מצווה עכשוית
מלבד העניין הקיומי וההכרחי שבאוכל הרי מן הראוי להתחיל במצווה עכשוית, מצווה שפוגשים בה מיד. לא נראה להתחיל במצווה שתחול בעוד זמן. עניין האוכל שייך לכל יום ויום ובמידה מסוימת הוא שייך לכל היום.
3. מצווה ברורה לכולם ושייכת לכולם
מצוות האוכל שייכת לכל אחד ואחד. התורה פותחת אם כן במצוה המדברת לכל אחד. לא נראה הגיוני להתחיל במצוה ששייכת רק לקבוצה מסוימת: רק לכוהנים, רק לגברים, רק לנשים, רק לחקלאים בארץ ישראל וכל כיו"ב. טבעי הדבר שהתורה תתחיל במצווה השייכת לכולם, ומצוות האוכל היא כזאת.
יתר על כן התורה פותחת במצווה שהיא ברורה לכולם, כל העם מבין במצווה זו של האוכל. הרי כל אחד אוכל. העולה מכך הוא שהתורה פותחת במצווה שהיא בעלת משמעות לכל העם ללא יוצא מן הכלל.
4. ומה יאכלו בינתיים?
נ"ל סיבה נוספת ופשוטה מאוד, מדוע התורה פותחת במצוות האוכל. הרי אי אפשר בלי אוכל, ואם מצוות האוכל תידחה, מה יאכלו בינתיים? וכי בינתיים יאכלו מאכלות אסורים? אי אפשר להשאיר חלל ריק, זה עלול להתמלא באופן שלילי.
5. הגשר בין הרוח לחומר
עד כאן העלינו הסברים, מדוע התורה פתחה בעניין האוכל, הסברים פשטנים העומדים בהכרח המציאות, מצד ההכרח שבאוכל, מצד היום יומיות שבאוכל וכיו"ב. אולם נ"ל כי עניין זה שהתורה פותחת תמיד במצוות האוכל נובע מסיבות עמוקות ויסודיות ובעלות משמעות לכל ההויה והקיום של האדם העובד את ה', כפי שנבאר להלן.
חז"ל התחייחסו לכך שהאדם נוצר לתוך מציאות גשמית והוא במהותו גשמי וגם רוחני. בעניין זה חז"ל אומרים כי האדם דומה לבהמה וגם למלאך:
"שישה דברים נאמרו בבני אדם, שלשה כמלאכי השרת, שלשה כבהמה. שלשה כמלאכי השרת: יש להם דעת כמלאכי השרת, ומהלכין בקומה זקופה כמלאכי השרת, ומספרים בלשון הקודש כמלאכי השרת. שלשה כבהמה: אוכלין ושותין כבהמה, פרין ורבין כבהמה, ומוציאין רעי כבהמה" .
בדרך זו רצו חז"ל להדגיש עד כמה האדם נולד לתוך מציאות גשמית. יצריו של האדם הם חזקים, זה טבעי, וזה עושה אותו לאדם. ממילא האדם מועד להיות שקוע בחלק הבהמי שבו. בזאת שהתורה פותחת בענייני האוכל היא מגלה לנו כי היא אינה מתעלמת מהעולם הגשמי, וכמובן אינה שוללת אותו, ובודאי לא ממליצה לדחוק אותו או להתעלם ממנו. להיפך, התורה נותנת לעולם הגשמי את מקומו החשוב לצורך הקיום. נ"ל כי בכך התורה מורה לנו לשלב בין העולם הגשמי לבין זה הרוחני , כפי שנראה להלן.
6. קידוש החומר
לאורך כל הדרך האדם אמור להפוך את הגשמי לרוחני, זאת ע"י קידוש החומר. התורה כיוונה אותנו ליעד זה כבר במצווה הראשונה שנתנה לנו, מצוות האוכל. הרי לנו שהאוכל קיבל משמעות של מצוה, לכן כאשר האדם אוכל דבר מה מפני שזה מותר, ונמנע מלאכול דברים אסורים, הרי שבכל אכילה ואכילה היהודי מקיים מצוות עשה ונמנע מלא תעשה. בכך הוא הופך את האוכל לדבר קדוש.
הנה כי כן יש מצוות רבות הקשורות באוכל: באכילת בשר יש מצוות שחיטה, ולפני כן לברר אם הבהמה מותרת או אסורה, ולאחר מכן לבדוק שהיא לא טרפה, ועוד ועוד. באכילת פירות וירקות יש מצוה לעשר. לפני אכילת לחם יש מצוות נטילת ידיים. לפני כל אכילה יש מצוה לברך, כמו כן להפריד בין בשר וחלב ועוד ועוד.
הרי שגם במצוות האוכל האדם מתעלה ומתקדש, כי גם כאשר האדם אוכל, הדבר קשור בקיום מצוות רבות. בכך התורה מדגישה לנו כי האוכל אינו מוקצה ואינו אסור. כמוהו העולם הגשמי אינו מוקצה ואינו אסור, אלא האדם אמור לחיות את העולם הגשמי לפי הכללים ולפי התורה. בכך היהודי מקדש את החומר ומעלה את כל העולם הגשמי לדרגה רוחנית.
ז. האוכל בניין אב לכל העולם הגשמי עריכה
נ"ל כי מצוות האוכל הינה בבחינת בניין אב לכל המציאות. החיים מורכבים מפעולות גשמיות רבות: אכילה, שתיה, שינה, עבודה, מסחר ועוד ועוד. אין קיום לחיים ללא דברים אלו. כל ההויה שלנו היא מסביב לצרכינו הגשמיים. האדם לא צריך להתאמץ כדי למצוא את עצמו שקוע בעולם החומר. משום כך יש חשש גדול שהאדם ישקע בעולם החומר, ויאבד את עולמו הרוחני. אשר על כן התורה באה לעורר אותנו ולמנוע מאיתנו לשקוע בעולם החומר. אחד האמצעים לכך הוא המצוות הקשורות באוכל. כאשר האדם אוכל לפי הכללים, לפי דרך התורה, הרי שבכך הוא עסוק במצוות, למרות שבעצם הוא עסוק בעולם הגשמי. כך בדיוק האדם אמור לנהוג בכל עולמו הגשמי. על כל צעד ושעל יש מצוות: מה מותר ומה אסור. אם האדם ינהג בעולם העשייה לפי מצוות התורה: בעבודה, ביחסי השכנות, במסחר וכו' הרי שהוא יהפוך בכך את המציאות הגשמית למציאות קדושה. העובדה שהתורה פתחה שלוש פעמים בעניין האוכל באה ללמדנו שנהיה זהירים לא לשקוע בחומר, אלא יתר על כן שנקדש את החומר. זה תפקידו של האדם בעולמו וזוהי אחת השאיפות המרכזיות של התורה.
ח. הציווי על האוכל דווקא בגן עדן?! עריכה
שאלנו אם יש קשר בין הציווי על האוכל לבין מציאות גן עדן. הרי מצאנו שהאדם הראשון צווה על האוכל בגן עדן. וכמו כן עם ישראל צווה על האוכל מיד לאחר גילוי שכינה , המשכן והשכינה בבחינת גן עדן. נ"ל כי עניין זה בא לרמוז לנו שעניין האוכל אינו סותר את מציאות גן עדן. אומנם האוכל הוא עניין גשמי ואולי סמל לגשמיות. ומאידך גן עדן הוא עניין רוחני, ואולי סמל לעולם הרוחני. אולם אם האוכל נעשה לפי הכללים, לפי התורה והמצוה, הרי שגם האוכל הופך להיות רוחני. כלומר, אם אוכלים לפי הכללים של התורה האוכל אינו סותר ואינו מפריע לנו לחיות חיים רוחניים, בחינת גן עדן.
- ^ כמו כן נ"ל כי דבר ה' ביחס ל"פרו ורבו", בא בלשון כללית לנבראים, וכהוראה נצחית ואל זמנית. לעומ"ז דבר ה' לאדם בגן עדן נאמר ישירות לאדם, וניתן לו כמצווה עכשיות.
- ^ מצוות קידוש החודש ועיבור השנה- לא רק שהן מסורות לבית דין ולא לפרט, אלא שבפשט הכתובים המצווה אינה עולה מן הפסוק. כמו כן "החדש הזה לכם ראש חדשים" בא בפסוקים כדבר ה' אל משה. אולם כאשר התורה חזרה והביאה את דבר ה' אל העם ע"י משה (י"ב, כא-כז), כאן משה פותח במצוות הפסח, ולא הוזכר כלל עניין "החדש הזה לכם..." דברים אלה מחזקים את ההבנה שהמצוה הראשונה שניתנה לעם ישראל אכן היא פסח מצרים. .
- ^ ממצוות מאכלות מותרים ואסורים ועד סוף ספר ויקרא אין ציון תאריך, ואין ציון מאורע שיכול לרמוז על תאריך. נ"ל שבדרך זו התורה הדגישה את הנצחיות של המצוות, ואת העובדה שהן "מעל הזמן".