צידה לדרך מפרשות השבוע/פרשת ויחי
פרשת ויחי: "ויתן קולו בבכי" שבע פעמים יוסף בוכה- לפשר הבכי עריכה
"ויבך יוסף"- שבע פעמים
1. האחים מתוודים על חטאם
כא וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת: כב וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ: כג וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף כִּי הַמֵּלִיץ בֵּינֹתָם: כד וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם וַיֵּבְךְּ וַיָּשָׁב אֲלֵהֶם וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת שִׁמְעוֹן וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם:
(מ"ב, כא-כד)
2. יוסף רואה את בנימין
כט וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן אִמּוֹ וַיֹּאמֶר הֲזֶה אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם אֵלָי וַיֹּאמַר אֱלֹהִים יָחְנְךָ בְּנִי: ל וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה: לא וַיִּרְחַץ פָּנָיו וַיֵּצֵא וַיִּתְאַפַּק וַיֹּאמֶר שִׂימוּ לָחֶם:
(מ"ג, כט-לא)
3. יוסף מתוודע לאחיו
א וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: ב וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה:
(מ"ה, א-ב)
4. סוף מפגש ההתוועדות
יג וְהִגַּדְתֶּם לְאָבִי אֶת כָּל כְּבוֹדִי בְּמִצְרַיִם וְאֵת כָּל אֲשֶׁר רְאִיתֶם וּמִהַרְתֶּם וְהוֹרַדְתֶּם אֶת אָבִי הֵנָּה: יד וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו: טו וַיְנַשֵּׁק לְכָל אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ:
(מ"ה, יג-טו)
5. יוסף נפגש עם אביו
כח וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גֹּשֶׁן: כט וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד:
(מ"ו, כח-כט)
6. יעקב נאסף אל עמיו
לג וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת בָּנָיו וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו: א וַיִּפֹּל יוֹסֵף עַל פְּנֵי אָבִיו וַיֵּבְךְּ עָלָיו וַיִּשַּׁק לוֹ:
(מ"ט, לג- נ', א)
7. "צואת" יעקב: "שא נא פשע אחיך"
יד וַיָּשָׁב יוֹסֵף מִצְרַיְמָה הוּא וְאֶחָיו וְכָל הָעֹלִים אִתּוֹ לִקְבֹּר אֶת אָבִיו אַחֲרֵי קָבְרוֹ אֶת אָבִיו: טו וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ: טז וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: יז כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו: יח וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים: יט וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי:
(נ', יד-יט)
א. "ויבך יוסף בדברם אליו" עריכה
לאחר מות יעקב וקבורתו, כאשר יוסף ואחיו חוזרים למצרים, הם מוצאים את עצמם במציאות חדשה: בית יעקב ללא אבי המשפחה, ללא יעקב אבינו. האחים חוששים כי יוסף סלח להם עד עתה, ולא הגיב למעשה המכירה, רק משום כבוד אביהם. והנה עתה לאחר שיעקב אבינו נאסף אל עמיו, אחי יוסף חוששים מאוד ובליבם מקנן החשש: "לו ישמטנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אתו" . אשר על כן האחים "ממציאים" צוואה בשם אביהם יעקב במטרה שיוסף יסלח להם: "ויצוו אל יוסף לאמר אביך צוה לפני מותו לאמר: כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך ועתה שא נא לפשע עבדי אלהי אביך" . כאשר יוסף שומע את דברי אחיו, הוא מגיב מיד בבכי: "כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך ועתה שא נא לפשע עבדי אלקי אביך ויבך יוסף בדברם אליו". הבכי של יוסף מופיע באמצע דברי האחים. התורה קוטעת את דברי האחים כדי לציין שיוסף בכה. מפשט הדברים עולה, שיוסף בכה במהלך דבריהם של האחים, משום כך הבכי שלו נכתב ומתואר באמצע דבריהם ורק לאחר מכן התורה ממשיכה בדברי האחים: "וילכו גם אחיו ויפלו לפניו ויאמרו הננו לך לעבדים". בדברי יוסף לאחיו הוא מוצא לנכון להרגיע אותם ולדבר על ליבם. יוסף מעביר להם מסר ברור, שאין לו בליבו טינה כלפיהם. הוא מתייחס לכל הקורות אותם כאל רצון ה'. מבחינתו, יש כאן מהלך אלוקי המכוון רק לטובה: "...אלקים חשבה לטבה למען עשה כיום הזה להחית עם רב" . יתר על כן יוסף מבטיח לאחיו שהוא ימשיך לתמוך בהם: "...אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם..." . מעבר לדבריו הכתובים במפורש כנ"ל, הרי שיוסף הוסיף עוד דברים רבים כדי להרגיע את אחיו וכדי להחזיר את השלום והאחוה לבית יעקב. זאת אנו מוצאים בדברי הסיכום שהתורה בחרה לכתוב: "...וידבר על לבם" .
ב. הבכי השביעי עריכה
כאמור, תגובתו הראשונה של יוסף לדברי אחיו היתה בכי. עוד בטרם דיבר איתם הוא מגיב בבכי: "ויבך יוסף בדברם אליו". בדיוק כך הגיב יוסף כאשר הוא התוודע לאחיו. לפני שיוסף פתח ואמר: "אני יוסף", עוד לפני כן הוא בכה: "ויתן את קלו בבכי" . מתברר כי מאז נפגש יוסף עם אחיו במצרים, התורה מציינת שבע פעמים כי יוסף בכה. הפעם השביעית בפרשתינו, פרשת ויחי, כאשר האחים מצווים בשם האבא, שיוסף יסלח להם. לפליאה יחשב הדבר. מדוע התורה מצאה לנכון לציין את בכיו של יוסף שבע פעמים?! מהי הסיבה הפנימית המניעה בכי זה? אין ספק, התורה רוצה למסור לנו דרך הבכי של יוסף מסרים נוספים ביחס לדמותו של יוסף הצדיק. להלן ננסה, בעזרת ה', לעמוד על כך.
ג. והאחים לא בכו?! עריכה
בכיו של יוסף מקבל משנה תוקף לאור העובדה שהתורה לא כתבה אף לא פעם אחת שהאחים בכו . יתר על כן התורה לא כותבת שיעקב בכה, כאשר הודיעו לו שיוסף חי, ואפילו לא כאשר יעקב נפגש עם יוסף. העדר תיאור בכי אצל האחים ואצל יעקב נראה כדרכה של תורה. זו אינה מרבה לתאר תיאורים רגשיים, ולעיתים אלה נעדרים לחלוטים. דווקא על רקע זאת שאין תיאורים רגשיים בתורה, הרי שבכיו של יוסף שבע פעמים אומר דורשני! טרם ננסה לבדוק את פשר הבכי של יוסף ואת העולה מכך, נפרט את כל המקרים בהם התורה כתבה שיוסף בכה. בחלק מהמקרים אנו נראה, כי התורה מדגישה כי לא מדובר בבכי רגיל של התרגשות אלא מעבר לכך.
ד. כל המקרים בהם יוסף בכה עריכה
1. כאשר האחים מתוודים על חטאם
כאשר הגיעו אחי יוסף למצרים בפעם הראשונה, יוסף העליל עליהם: "מרגלים אתם". לאחר דו שיח בין יוסף לאחיו, ולאחר שהאחים היו ב"משמר שלושת ימים", החליט יוסף לאסור את שמעון ולבקש מהם לחזור עם בנימין. האחים מגיבים לכל הנעשה במישור האמוני. ומביעים את אמונתם כי כל הנעשה להם מאתו יתברך כעונש על חטאם:
"ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת: ויען ראובן אתם לאמר הלוא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם וגם דמו הנה נדרש" .
כאשר יוסף שומע את דבריהם הוא מגיב בבכי: "והם לא ידעו כי שמע יוסף כי המליץ בינתם: ויסב מעליהם ויבך" .
2. כאשר יוסף רואה את בנימין
בפעם השנייה כשבאו האחים למצרים, הם באו עם בנימין, זאת לפי דרישתו של יוסף. כאשר יוסף ראה את אחיו לאחר 22 שנה הוא מגיב בבכי:
"וישא עיניו וירא את בנימין אחיו בן אמו ויאמר הזה אחיכם הקטן אשר אמרתם אלי ויאמר אלהים יחנך בני: וימהר יוסף כי נכמרו רחמיו אל אחיו ויבקש לבכות ויבא החדרה ויבך שמה: וירחץ פניו ויצא ויתאפק ויאמר שימו לחם".
3. כאשר יוסף מתוודע לאחיו
לאחר עלילת הגביע, ולאחר שיהודה היה מוכן למסור נפשו עבור בנימין, יוסף החליט להתוודע לאחיו. יוסף מצווה להוציא את כל הנוכחים ולהישאר רק הוא ואחיו בעת ההתוודעות. עוד לפני שיוסף אומר את המילה הראשונה הוא בוכה:
"ולא יכל יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו ויקרא הוציאו כל איש מעלי ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו: ויתן את קלו בבכי וישמעו מצרים וישמע בית פרעה"
התורה מדגישה שהבכי של יוסף לא היה בכי רגיל. היא עושה זאת בשתי דרכים. ראשית בדרך הכתיבה: לא כתוב "ויבך", אלא "ויתן את קולו בבכי". ודאי, ביטוי זה בה להדגיש שהיה כאן בכי יוצא דופן, בכי מכל הלב, בכי של התפרצות כל הרגשות, רגשות שהצטברו 22 שנה.
שנית, הבכי היה כל כך חריג, כל כך יוצא דופן עד כדי כך שהבכי נודע גם לאלה שבחוץ. "וישמעו מצרים וישמע בית פרעה". הרי לא היה איש, כאשר יוסף התוודע לאחיו. הרי הוא דאג לכך: "הוציאו כל איש מעלי" כך ציוה יוסף, ואכן כך קרה: "ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו". התורה דואגת לכתוב "וישמעו מצרים וישמע בית פרעה" בסמוך לבכי של יוסף ולא בסוף פרשית ההתוודעות. זאת כדי ללמדך שהבכי עצמו עשה רושם רב על כולם וגם על אלה שמחוץ לכותלי הבית.
4. בסוף פרשיית ההתוודעות
בפרשית ההתוודעות יש חמישה עשר פסוקים . יוסף פתח את דבריו לאחיו בבכי והנה הוא גם מסיים את דבריו בבכי:
"ויפל על צוארי בנימן אחיו ויבך ובנימן בכה על צואריו: וינשק לכל אחיו ויבך עלהם ואחרי כן דברו אחיו אתו".
זו הפעם הרביעית שהתורה מציינת את הבכי של יוסף. בפעם זו האמצעית, ארבע מתוך שבע, התורה מצאה להדגיש את הבכי של יוסף ע"י כך שהוא בכה הרבה פעמים. לפי פשט הפסוקים, הוא בכה אחת עשרה פעמים, הוא מתייחס לכל אח ואח, מנשק ובוכה אתו. כך נראה להבין את הפסוק "וינשק לכל אחיו ויבך עליהם".
5. כאשר יוסף נפגש עם אביו
לאחר 22 שנה של ניתוק נפגשים שוב יעקב ויוסף. פגישה מרגשת לכל הדיעות, יוסף בנה של רחל, עיקרה של הבית. יוסף הבן האהוב על יעקב, "כי בן זקונים הוא לו". והנה להפתעתנו הרבה, כאשר הם נפגשים, הכתוב מדגיש כי רק אחד מהם בכה:
"ויאסר יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו גשנה וירא אליו ויפל על צואריו ויבך על צואריו עוד" .
הנושא של הפסוק הוא יוסף, שכן בתחילת הפסוק כתוב: "ויאסר יוסף מרכבתו". מאחר שכך נראה לומר בפשטות שיוסף הוא נושא הפסוק לכל אורכו. ומכאן משמע שיוסף הוא שבכה בפגישה עם אביו, ולא יעקב. אכן רש"י על הפסוק מסביר כך שיוסף הוא שבכה:
"אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו, ואמרו רבותינו שהיה קורא קריאת שמע" .
הנה כי כן גם כאן התורה הדגישה את הבכי של יוסף, והיא עשתה זאת ע"י כך שהבליטה שיעקב לא בכה , אלא יוסף לבדו.
6. כאשר יעקב נאסף אל עמיו
לפני מותו בירך יעקב אבינו את בניו, כאשר כולם היו נוכחים במעמד הברכה. התורה מציינת פעמיים שכל הבנים היו שם. בתחילה לפני הברכות יעקב קורא לכל בניו: "ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו..." . לבסוף לאחר הברכות יעקב מצוה את בניו באשר לקבורתו: "ויצו אותם ויאמר אלהם אני נאסף אל עמי..." .
לאחר שיעקב סיים לצוות את בניו, הוא נאסף אל עמיו: "ויכל יעקב לצות את בניו ויאסף רגליו אל המטּה ויגוע ויאסף אל עמיו" . והנה להפתעתינו, לאחר מות יעקב התורה מציינת שרק יוסף בכה, למרות שכל האחים נמצאים באותם רגעים ליד אביהם: "ויפל יוסף על פני אביו ויבך עליו וישק לו" .
הנה כי כן גם כאן התורה הדגישה את הבכי של יוסף, זאת ע"י העדר הבכי של האחים.
7. "שא נא פשע אחיך"
לאחר מות יעקב וקבורתו ולאחר שיוסף ואחיו חוזרים למצרים, האחים חוששים "לו ישמטנו יוסף" . על כן הם מצווים בשם האבא שיוסף יסלח להם . למשמע דברי אחיו יוסף בוכה: "ויבך יוסף בדברם אליו" . זוהי הפעם השביעית שהתורה מציינת שיוסף מגיב בבכי .
ה. המסרים העולים מהבכי של יוסף עריכה
נשאלת השאלה, מדוע התורה הדגישה כל כך את הבכי של יוסף? על שום מה היא מציינת שבע פעמים בשבעה מקרים שהוא בכה? מדוע כאן בבכיו של יוסף התורה האריכה בתיאור הרגשות, כאשר בדרך כלל התורה אינה מרחיבה בתיאורים רגשיים.
להלן ננסה בס"ד להעלות את המסרים העולים מכך שהתורה הדגישה את הבכי של יוסף.
1. יוסף אינו נוקם
בפגישה הראשונה של יוסף עם אחיו הוא מעליל עליהם "מרגלים אתם". לפיכך אנו עלולים לשפוט אותו כנוקם ונוטר. גם אם בסופו של דבר יוסף מתגלה כרחמן ביחס לאחיו, הרי יש חשש שאנו נאמר כי "טיפ טיפה" של יצר הנקמנות- אכן כן קיים במעשהו זה של יוסף.
כדי שלא נשפוט את יוסף מנקודת ראות של נקמנות, התורה מציינת את בכיו של יוסף שבע פעמים! ללמדנו שלפנינו אדם רגיש מאוד. הכי רגיש שאפשר. גם כשהוא מגיע לדרגה של משנה למלך מצרים, הוא לא איבד את רגשותיו כלפי אחיו. הוא עדיין מתפרץ בבכי שבע פעמים. מי שנוקם צריך להיות אכזרי וקשוח. אדם כזה אינו בוכה, ודאי לא בכל הזדמנות. ולכן כאשר נרצה לשפוט את מעשיו של יוסף, ומדוע הוא העליל על אחיו את עלילת "מרגלים אתם", הרי שנקודת המוצא תהיה: יוסף רגיש, יוסף אדם מלא רחמים.
ומכאן המסקנה שעולה בעקבות ההדגשה של בכיו של יוסף: לא משנה מה תהיה התשובה לשאלה מדוע יוסף נוקט בדרך של עלילה. בכל אופן הגישה תהיה: יוסף אינו נוקם ואינו נוטר.
2. יוסף אמיתי בסליחה שלו
כאמור, לאחים יש חששות כבדים, שמא יוסף לא יסלח להם על מעשה המכירה. חטאם כבד מנשוא. האחים חוששים כי יוסף בלבו פנימה שומר להם טינה, ועלול לנקום בהם. אשר על כן "ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו". גם אם יוסף יאמר להם עשר פעמים שהוא סולח להם, הם כבני אדם יודעים, כי טבע האדם לנקום ולנטור. משום כך הם לא יאמינו לו, והם ימשיכו לחשוש מפניו. וממילא האחוה לא תחזור לבית יעקב.
נ"ל כי משום כך יוסף בוכה בתחילת ההתוועדות לאחיו ובסופה . יוסף רוצה להעביר לאחיו מסר ברור, שאכן הוא סולח להם מכל הלב. הבכי מסמל רגישות, אדם רגיש בוכה, אדם קשוח ואכזרי אינו בוכה. יוסף משדר דרך הבכי שלו על אופיו הרגיש מאוד. יש להניח שדווקא הבכי שלו, כן ישכנע אותם שהוא מוחל להם, ואין בליבו טינה כלפיהם.
3. על המנהיג להיות רחום וחנון
בנוסף לנאמר לעיל, נ"ל כי התורה באה ללמדנו, כי מי שמנהיג את עם ישראל חייב להיות מלא רחמים כלפי צאן מרעיתו. ברור וידוע, כי מנהיג ככל שהוא עולה במעלת השררה והשלטון, הוא נעשה פחות ופחות רגיש, פחות מתחשב בזולת ויותר קשוח בהתנהגותו.
התפקיד עושה את האדם. כדי לשלוט בעם יש צורך בקשיחות, כפי שאמר רבי לבנו: "זרוק מרה בתלמידים" . וכפי שאמר ה' ליהושע ביחס ל-70 זקנים "הך על קודקודם, דבר אחד לדור ואין שני דברין לדור" . אולם התורה רוצה ללמדנו שאין זו הדרך הראויה למנהיג. על המנהיג להיות מלא רחמים כלפי הזולת, וזה מבחנו האמיתי. כפי שהקב"ה "אל רחון וחנון", כך יש לצפות ממנהיג העם, שיתמלא רחמים על עם ה'. אכן כך מצאנו אצל מנהיגי האומה משה רבינו ודוד המלך. המדרש מדגיש את היותם רחמנים ובשל תכונה זו הקב"ה בחר בהם. וכך כותב המדרש:
"אמרו רבותינו: כשהיה משה רבינו ע"ה רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי ורץ אחריו, עד שהיגיע לחסית. כיוון שהגיע לחסית נזדמנה לו בריכה של מים, ועמד הגדי לשתות . כיוון שהגיע משה אצלו, אמר: אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני הצמא, עייף אתה. הרכיבו על כתיפו והיה מהלך. אמר הקב"ה יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם, כך חייך תרעה צאני ישראל" .
כמו כן מצאנו אגדה דומה ביחס לדוד המלך. כאשר הוא היה רועה את הצאן, היה נוהג לשלח את הגדיים הצעירים ראשונה למרעה, מאחר שהם אוכלים עשבים רכים. רק אח"כ שלח למרעה את הכבשים הפחות צעירים ורק לבסוף שחרר למרעה את הצאן המבוגר. ומפני שנהג ברחמים כלפי הצאן, בחר בו הקב"ה להנהיג על עם ישראל .
לסיכום נ"ל כי יוסף הצדיק הינו בניין אב למנהיגות. הגם שיוסף הגיע לדרגה גבוהה מאוד, משנה למלך מצרים, הוא לא איבד את הרגישות כלפי אחיו. יוסף נשאר רגיש ורחמן והתורה הדגישה זאת דרך הבכי שלו, בכי שחזר שבע פעמים.