צידה לדרך מפרשות השבוע/פרשת בהעלותך
פרשת בהעלותך: קרירות בעבודת ה'- שורש כל רע! עריכה
חטא המתאוננים
א וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי יְהוָה וַיִּשְׁמַע יְהוָה וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ יְהוָה וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה: ב וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל יְהוָה וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ: ג וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה כִּי בָעֲרָה בָם אֵשׁ יְהוָה: (י"א, א-ג)
החטא הראשון של בני ישראל בספר במדבר הוא חטא המתאוננים. בפרשיה זו לא מפורש מהו בדיוק החטא וכמו כן לא מפורט בדיוק מהו העונש. בשיחה זו ננסה לברר- מהו החטא? מהו העונש? מדוע התורה לא כתבה זאת במפורש? ומהי המשמעות של חטא המתאוננים כפותח את תלונות בני ישראל וחטאיהם בספר במדבר.
א. למיקומה של פרשת המתאוננים עריכה
כידוע, חז"ל חילקו את ספר במדבר לשלושה ספרים
- מתחילת הספר ועד פרשת "ויהי בנסע" (א' א- י' לד).
- פרשת "ויהי בנסע"- ספר בפני עצמו (י' לה- לו).
- מחטא "כמתאננים" ועד סוף הספר (י"א א'- ל"ו יג).
חלוקה זו היא בהתאם לתוכן הכתובים
- הספר הראשון מתאר את מחנה ישראל בהודו ובהדרו בבחינת "כולך יפה רעייתי ומום אין בך". בספר זה אין תלונות, עם ישראל אינו חוטא, עם ישראל שוכן סביב המשכן ונהנה מזיו השכינה. כדברי הכתוב: "וביום הקים את המשכן כסה הענן את המשכן לאהל העדת ובערב יהיה על המשכן כמראה אש עד בקר: כן יהיה תמיד הענן יכסנו ומראה אש לילה:" .
- הספר השני מהווה פרשת ביניים: ס"ה שני פסוקים ובהם דברי משה בתחילת כל מסע ודבריו בסוף המסע לקראת החניה. משה פונה להקב"ה להגן על עם ישראל במסע. וכאשר חונים משה מבקש מהקב"ה להשרות שוב את שכינתו במחנה ישראל. ואלה דברי הכתוב: "ויהי בנסע הארן ויאמר משה קומה ה' ויפצו איביך וינסו משנאיך מפניך: ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל"
- הספר השלישי מתאר את עם ישראל במצבו הירוד תלונות וחטאים מחד ועונשים מאידך.
פרשתנו, פרשת המתאוננים, היא תחילתו של הספר השלישי. זוהי הפתיחה לתלונות בני ישראל ולחטאיהם. המעיין בשלושת פסוקי הפרשה יבין כי העם חטא ונענש, אך יתקשה להבין מה היה חטאו של העם. הדבר סתום: "ויהי העם כמתאננים רע באזני ה' " . כך גם העונש אינו ברור: "ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה" . השאלה אם כן כפולה ומכופלת. ראשית מה היה החטא ומה היה העונש בדיוק? שנית מדוע התורה הסתירה זאת וכתבה זאת במעומעם?
ב. 'כמתאננים'- לפשר החטא עריכה
המילה "כמתאננים" היא היחידה המורה על החטא. כלומר חטאו של העם היה שהתלוננו- ז"א דיבור. גם ההמשך "רע באזני ה' " מעיד כי חטאם היה בדיבור. אולם התורה מציינת שהם לא היו מתאוננים אלא "כמתאננים", ז"א הם אפילו לא התלוננו אלא משהו דומה לתלונה. ניתן לסכם ולומר כי העם התלונן אך לא באופן חמור. העם אמר דברים שניתן להבינם כתלונה, הגם שזו לא ממש תלונה. וכדברי רש"י: "אמרו אוי לנו כמה טרחנו בדרך". דברי רש"י אלו מדברים בעד עצמם. אין כאן תלונה. אין כאן השגות על המציאות במדבר. אין אף לא מילה אחת רעה. נכון גם אין כאן דברי הודיה ושבח לה'. ומה יש כאן, ציון עובדה: הדרך היתה קשה, זה מה שהעם אומר. לכאורה, מה רע בכך, הדבר אינו כה חמור. אלא שיש כאן אכזבה גדולה. העם זוכה למראות אלקים, לגילוי שכינה, לניסים ולנפלאות. במקום להודות לה', במקום לשמוח, לשיר ולשבח על ההשגחה המיוחדת לה זוכה העם, במקום זאת אומרים: "אוי לנו כמה טרחנו בדרך"?!
ג. "כמתאננים"- סמל לקרירות בעבודת ה' עריכה
נ"ל כי הצגת החטא בצורה שכזו באה ללמדנו את התהליך של ההידרדרות. מהו הצעד הראשון בהידרדרות? איך מגיעים לחטא קורח ועדתו? איך הגיע העם לשפלות של חטא המרגלים? חטא המתאוננים הוא הראשון ובעקבותיו אנו עדים לחטאים חמורים מאוד. משמע שהחטא הראשון מסמל את תחילת ההידרדרות. נ"ל כי החטא האמיתי היה "קרירות בעבודת ה' ", כלומר העדר שמחה בקיום המצוות, העדר התלהבות מהמציאות החדשה של עם מסביב למשכן, אשר זוכה לגילוי שכינה מתמיד. מאחר שהעם אינו שמח אלא להיפך, מגיב בקרירות לגילוי שכינה, הוא מרשה לעצמו "כאילו להתלונן", כלומר "כמתאננים" [1]. אכן התורה מעידה במקום אחר ששורש כל הרע נובע מכך ש"לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה" . בפרשת התוכחה בספר דברים התורה מאריכה ומפרטת את העונשים הצפויים לעם אם ח"ו יעזבו את תורת ה' ויעבדו עבו"ז. בסיום התוכחה לאחר כל פירוט העונשים התורה מציינת כי הסיבה להידרדרות היא "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה" כלומר התורה עצמה תולה את שורש הרע בהעדר השמחה בעבודת ה', כלומר עבודת ה' בקרירות. כך ניתן אם כן להבין את חטאם הראשון של בני ישראל במדבר: "כמתאננים". ז"א העדר התלהבות ושמחה, דבר המוביל לתלונה קטנטנה. אך הדבר עלול להדרדר לחטאים אחרים וגדולים מאוד, כפי שקרה בפועל.
ד. חומרת החטא על רקע גילוי שכינה עריכה
הדבר חמור שבעתיים על רקע מציאות יום יומית של גילוי שכינה שבו העם שרוי בזמן חטא המתאוננים. וכן התורה מתארת את מצבם התמידי של בני ישראל במדבר: "וביום הקים את המשכן כסה הענן את המשכן לאהל העדת ובערב יהיה על המשכן כמראה אש עד בקר כן יהיה תמיד הענן יכסנו ומראה אש לילה" . אכן העם זוכה ורואה את ענן ה' מעל המשכן בכל יום, ובכל לילה הוא רואה "כמראה אש עד בקר". אם בכל זאת יש רפיון באמונה, אם בכל זאת אין התלהבות בעבודת ה' ומגיעים למצב של "כמתאננים", אין ספק- תגובת ה' תהיה עונש.
ה. "ותבער בם אש ה' " עריכה
הגם שלא ברור במה נענש העם בכל אופן ברור שהעונש היה קשור באש. כפי שכתוב "ותבער בם אש ה'". ואולי התורה בדווקא לא פירטה מה היה העונש בדיוק, כי העונש אינו חשוב כמו שלתאר את החטא לא היה חשוב. דווקא העדר פירוט החטא הוא שהדגיש כי החטא לא היה דבר מסוים מוגדר אלא אופי ההתנהגות של העם, כפי שהסברנו- הקרירות בעבודת ה'. זו הייתה נקודת התורפה. בדיוק כך ביחס לעונש, אין זה מן העניין לתאר את העונש, כי דווקא מפני שהעונש לא מוגדר, אנו מתייחסים לאופי העונש, לאש שבעונש, ולא לעונש עצמו. ואולי ניתן לומר, כי ע"י עונש האש התורה רומזת לנו שהעם נענש לפי הקלקול. מאחר שהחטא היה בקרירות ביחס לגילוי שכינה, ביחס ל "כמראה אש", הרי שהעונש בבחינת תיקון- "ותבער בם אש ה' ".
ו. מי שכופר באש נענש באש עריכה
ועוד ניתן לומר ביחס לעונש האש, בני ישראל ראו "כמראה אש" מעל המשכן כל לילה עד שהתרגלו לכך. הם בעצם לא הפנימו את עומק המשמעות של גילוי שכינה. כביכול הם התייחסו ל"כמראה אש", כלומר לאש השכינה, כאל אש רגילה, משום כך ה' העניש את העם באותה אש. כלומר, העם התייחס לאש כאש טבעית, לכן ההשגחה פועלת בהתאם, האש נהיית טבעית רגילה, והתוצאה- אש רגילה אכן שורפת. משום כך "ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה".
פרשת בהעלותך:"ויהי בנסע"- המלחמה בהרגל עריכה
פרשת "ויהי בנסע"
וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה יְהוָה וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ: לו וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה יְהוָה רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל:
(י', לה- לו)
א. ויהי בנסע- ספר בפני עצמו עריכה
חז"ל מחלקים את ספר במדבר לשלושה ספרים . (ובס"ה לפי חלוקה זו יש שבעה ספרי תורה).
- ספר ראשון: מתחילת במדבר עד פרשת "ויהי בנסע" (א', א- י', לד).
- ספר שני: פרשת "ויהי בנסע" (י', לה-לו). שני פסוקים בלבד, וחז"ל נותנים להם משמעות וחשיבות של ספר בפני עצמו.
- ספר שלישי: מאחרי פרשת "ויהי בנסע" עד סוף ספר במדבר (י"א, א- ל"ו, יג) .
חלוקת חז"ל היא בהתאם לתוכן, ובנקל אנו מזהים את ההבדלים העצומים בין החלקים, כפי שנסביר להלן. אלא שקשה להסביר מדוע חז"ל נתנו לשני הפסוקים (י', לה-לו) של פר' "ויהי בנסע" תוקף של ספר עצמאי, וזהו עיקר הדיון שלנו בפרשה זו. להלן ננסה להסביר את המאפיינים של כל ספר לפי החלוקה הנ"ל. לאחר מכן נתעכב ביחס לפרשת "ויהי בנסע" וננסה להסביר את ייחודה וחשיבותה, עד כדי כך שחז"ל התייחסו אליה כאל ספר בפני עצמו.
1. ספר ראשון:
מתחילת ספר במדבר עד פר' "ויהי בנסע", מתאר את עם ישראל בשיא תפארתו וקדושתו. זהו המצב האידיאלי של העם: שבט לוי סביב המשכן, וכל מחנה ישראל סביב שבט לוי.
לאחר תיאור מחנה ישראל התורה עוברת לתפקיד הלויים במשכן. לאחר תיאור המחנה הקדוש, שהמשכן במרכזו, התורה עוברת לחמש פרשות העוסקות בקדושת המחנה (ה', א- ו', כא) . פרשות אלה מסתיימות בפרשת נזיר, המסמל את היהודי הרוצה להיות יותר קדוש, ובכך להוסיף לקדושת המחנה.
לאחר מכן הספר עובר לתיאור קורבנות הנשיאים, ובהמשך הכתוב עובר לתיאור גילוי שכינה, תיאור המביא את החלק הזה של הספר לשיאו: "וביום הקים את המשכן כסה הענן את המשכן לאהל העדת ובערב יהיה על המשכן כמראה אש עד בקר" .
לסיכום, בחלק זה של הספר מתואר עם ישראל ומחנה ישראל בשיא הקדושה והדבקות בה'. היהודי הפשוט מחפש להתעלות בקדושתו, ומבקש להיות נזיר. הנשיאים מקריבים את קורבנותיהם. המחנה נוסע וחונה ע"פ ה', והכל על רקע גילוי שכינה יום יום ולילה לילה.
2. ספר שני:
כולל שני פסוקים בלבד, פרשת "ויהי בנסע" . בהמשך נדון בתוכן של פסוקים אלו, ומדוע הם נחשבים לספר בפני עצמו.
3. ספר שלישי:
פותח ב "ויהי העם כמתאננים" , ופתיחה זו מגלה על כל אופיו ומהותו של הספר. כאן עם ישראל מתגלה שלא במיטבו. אנו פוגשים את עם ישראל מתלוננים, חוטאים ונענשים כמה וכמה פעמים:
- חטא "ויהי העם כמתאננים".
- חטא תאות הבשר והתלונה על המן.
- חטא מרים- לשון הרע על משה.
- חטא המרגלים.
- חטא קורח ועדתו.
- חטא מי מריבה- חטאם של משה ואהרן.
- חטא התלונה על המן "ונפשנו קצה בלחם הקלקל" (פר' נחש הנחושת)
- חטא "ויחל העם לזנות אל בנות מואב"
- ולסיום אולי ניתן להוסיף את המשא ומתן של בני גד ובני ראובן עם משה.
אכן ספר זה שונה בתכלית מהספר הראשון, הפותח את ספר במדבר. אפשר אפילו לומר, זהו היפוכו. אשר על כן ברור מדוע חז"ל קבעו שזהו ספר בפני עצמו.
ב. עולם אידיאלי לעומת עולם מציאותי עריכה
בעוד שהספר הראשון מראה את עם ישראל במצבו האידיאלי ואולי התיאורטי, הרי שהספר השלישי מציג תיאור של חיי המעשה, של ההתנגשות עם המציאות: קשיים, תלונות, חטאים ועונשים. ספר זה הינו תיאור המציאות הטבעית והאמיתית: חיים של נפילות, של כשלונות, של מאבקים, של חטא ועונש, של חטא ונפילה ושל חטא ותשובה.
ג. "ויהי בנסע"- הרעיון שבפרשה עריכה
"] ויהי בנסע הארן ויאמר משה קומה יהוה ויפצו איביך וינסו משנאיך מפניך: ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל: ] "
פרשת "ויהי בנסע" מפרידה בין שני החלקים של ספר במדבר אשר שונים זה מזה במאוד מאוד. כאמור, חז"ל קבעו כי פרשה זו, פרשת "ויהי בנסע", הינה ספר בפני עצמו. אולם לא ברור מדוע חז"ל נתנו לה חשיבות כה רבה? נראה כי כדי לענות על שאלה זו יש להבין מדוע התורה מכנה את כל המחנה "הארן"? מדוע כשהמחנה נוסע התורה כותבת "בנסע הארן"? מהו הרעיון העומד מאחורי "בנסע הארן"? הארון הינו הכלי הקדוש ביותר, לכן הוא נמצא בקודש הקודשים. שם מתגלית השכינה ומדברת עם משה. בארון נמצאים לוחות הברית, הם לוחות העדות, המעידים על התגלות ה' לכל עם ישראל. הארון שבו הלוחות מסמל את כל המשכן. כאשר כל מחנה ישראל נע, גם המשכן נוסע, אך התורה רצתה להדגיש בדווקא שהארון הוא הנוסע. בכך התורה יצרה משוואה בין מחנה ישראל לארון: הארון= מחנה ישראל. בדרך זו התורה מדגישה רעיון מיוחד והוא שעם ישראל צריך לדעת שהארון איתו כל הזמן. הארון הוא הנותן תוקף ומשמעות למשכן, וזה נותן תוקף ומשמעות לעם ישראל. בני ישראל צריכים להפנים שהם חיים ונמצאים עם הארון, העם אמור לחיות בתודעה מתמדת שהארון הינו חלק מהעם, זהו הארון שהשכינה מדברת משם עם משה. כלומר עם ישראל אמור להפנים שהוא חי עם השכינה כל הזמן.
ד. "ויהי בנסע"- פירוש הפסוקים עריכה
פירוש הפסוקים ודאי, יסייע בעדנו להבין, מדוע חז"ל נתנו לשני פסוקים אלה חשיבות של ספר עצמאי. להלן פירוש שני הפסוקים של פרשת "ויהי בנסע":
באשר לתוכן הפסוק הראשון, הרי הוא בבחינת תפילת הדרך וכך פירושו: "ויהי בנסע הארון", כאשר הארון- המחנה נוסע. "ויאמר משה", משה מבקש: "קומה ה' ויפצו איביך וינסו משנאיך מפניך". בקשת משה שה' ידאג שהאויבים והשונאים לא ירעו לבני ישראל. כמובן, אוייבי ישראל נקראים אוייבי ה' [2]. הבקשה היא שבכלל לא יהיה מגע עם האוייב, אלה יפוצו וינוסו.
באשר לפסוק השני, "ובנחה יאמר..." פסוק זה מתייחס לחנייתם של בני ישראל לאחר המסע. ובכן מה משה מבקש בשעת החניה? "שובה ה' רבבות אלפי ישראל". תרגום אונקלוס מסביר "שרי יקרא", כלומר: השרה את השכינה. ז"א משה רבינו מבקש מהקב"ה להשרות שכינתו במחנה ישראל בעת החניה.
לסיכום, נראה כי שני הפסוקים עוסקים בשתי בקשות שונות. בנסיעה- הבקשה היא להניס את האויבים. ובחניה- הבקשה להשרות שכינה בקרב המחנה.
ה. המשותף לשני הפסוקים- ה' בקרב המחנה עריכה
הגם שכל פסוק עוסק בבקשה אחרת, בכל זאת אנו מוצאים את המשותף לשני הפסוקים. בשניהם משה פונה לה'. בראשון "קומה ה' ", ובשני "שובה ה' ". העובדה שישנה פניה לה' בכל שלב, בנסיעה ובחניה, באה להדגיש אותו רעיון: ה' נמצא בקרב המחנה. נ"ל כי מטרת שני הפסוקים היא להורות לנו כי הארון- השכינה הוא חלק בלתי נפרד מהמחנה. כך ניתן להסביר, מדוע התורה כתבה "ויהי בנסע הארן" ולא בנסוע המחנה. לכאורה, ישאל השואל, מה באו הפסוקים לחדש, שה' בקרב המחנה? הרי הדבר ברור. העם זוכה לגילוי שכינה יום יום ולילה לילה. כל יום העם רואה ענן מעל המשכן, וכל לילה "כמראה אש עד בקר" . אלא שהיא הנותנת, אומנם העם זוכה לגילוי שכינה יום יום, אך דווקא בגלל כך הוא מתרגל וההתפעלות נשחקת. עד כדי כך שמתוך הרגל כבר שוכחים כי ה' בקרב המחנה. נ"ל כי זהו כל עניינם של שני הפסוקים האלה- המלחמה בהרגל.
ו. המלחמה בהרגל עריכה
אחת הבעיות הקשות באמונה היא בעיית ההרגל. המצב הכי נשגב, כאשר מתרגלים אליו, הוא כבר לא נשגב. זהו טבע האדם, ועלינו להילחם בטבע זה. עם ישראל חווה גילוי שכינה מאז הקמת המשכן בא' בניסן, שנה לאחר יציאת מצרים. העם זוכה למראות אלקיים באופן מתמיד. יום יום- ענן. ערב ערב- אש. אלא שיהיה המחזה הכי מרומם ככל שיהיה, האדם מתרגל לכך ומפסיק להתפעל, ולבסוף הדבר נראה פשוט וטבעי. עד כדי כך שהעם שוכח כי "ה' בקרבנו", כפי שנראה בהמשך ספר במדבר. אשר על כן התורה מקדישה שני פסוקים, שהם פרשה שלימה, לצורך הרעיון הזה של המלחמה בהרגל. בשני פסוקים אלו התורה מסבה את תשומת לבנו בעת הנסיעה ובעת החניה, כי ה' עמנו. אומנם ה' בקרב המחנה כל הזמן, אך אנו התרגלנו לכך. לכן כאשר יש שינוי כל שהוא: תחילת נסיעה או תחילת חניה, משה פותח ב "קומה ה'" או ב "שובה ה'". משה כביכול מכריז ואומר לעם: ה' נמצא אתנו, השכינה אתנו.
ז. למה "ויהי בנסע" ספר נפרד? עריכה
הסברנו כי שני פסוקי הפרשה באו לעורר את עם ישראל לעובדה כי ה' מתהלך בקרב המחנה. לעורר את העם מתרדמת ההרגל. אך עדיין לא ברור מדוע שני פסוקים אלה מקבלים חשיבות כה גדולה, עד כדי כך שחז"ל קובעים אותם כספר בפני עצמו. להלן ננסה לתת לשאלה זו שלושה הסברים.
1. יצר הרע ושמו הרגל
כאמור, האדם מטבעו מתרגל לכל מציאות ואפילו מציאות מרוממת ביותר. כיוון דדש- דש. כל אחד מגיע בשלב מסוים להכרה כי הוא חי קרוב לה', ושהשגחת הבורא חופפת עליו בכל רגע. והנה מתרגלים לכך, שוכחים זאת, וממשיכים את חיינו מתוך התעלמות מהשגחת ה' עלינו. זהו יצר הרע ושמו ההרגל. המלחמה ביצר הרע הזה היא עניין גדול בעבודת ה' ובחיזוק האמונה. על האדם לדעת ששום דבר אינו מובן מאליו, ואולי זוהי הדרך להילחם בהרגל. מי שמצליח להילחם בטבע זה של ההרגל, ביצר הרע הזה, הרי שמובטח לו שיעלה מעלה מעלה ביראת ה', ובעבודת ה', באמונה בה' ובקיום המצוות בכלל.
בגלל החשיבות של המלחמה בהרגל ראו חז"ל צורך לתת לשני הפסוקים האלה מעמד של ספר בפני עצמו.
2. המלחמה בין הרצוי למצוי
בעצם כל מהות חיינו הם המאבק בין הרצוי למצוי. ספר ראשון של במדבר (א', א- ט', לד) הינו בבחינת הרצוי- שכינת ה' שורה במחנה. המחנה קדוש, מוציאים טמאים מן המחנה, מבררים את הבעיה עם אשה סוטה, ואף אנשים מבקשים להיות קדושים ככהנים ומקבלים נזירות.
אולם במציאות אנו מוצאים את עצמנו בחלק השלישי של ספר במדבר. במציאות שלנו יש התלבטויות, חוסר אמונה, תלונות, וכל כיו"ב.
במציאות החיים האדם מִטלטל בין תקווה לייאוש. בין המצוי לרצוי, בין יצר הטוב ליצר הרע, בין הרצון לחיות את הרצוי לבין המציאות של המצוי.
ניתן לסכם ולומר כי בחיים יש שלושה מצבים:
- הרצוי- האידיאל.
- המצוי- הנפילה.
- המאבק- לא להיכנע למצוי.
מתברר כי כל חיינו הם דווקא החלק השלישי, המאבק במצוי, ההתנערות מהנפילות. לשיטתנו, פרשת "ויהי בנסע" באה לייצג מלחמה זו. כלומר, פרשת "ויהי בנסע" מייצגת את כל חיינו. אשר על כן ראו חז"ל צורך לתת לפרשה זו מעמד של ספר שלם. מפני שהמאבק בין הרצוי למצוי הוא הוא כמעט כל מהות חיינו.
3. להכניס את ה' בין המצוי לרצוי
כאמור, מציאות חיינו היא בין המצוי לבין הרצוי. שני פסוקים אלו של "ויהי בנסע" משקפים מציאות זו. נ"ל כי התורה מגלה לנו איך להתמודד עם המשבר של מציאות מתמדת בין הרצוי למצוי, מציאות החיים היום- יומית. הכלי להתמודדות הוא שני הפסוקים של "ויהי בנסע". כפי שאמרנו כל עניינם הוא להכניס את ה' למציאות היום יומית.
כלומר, להילחם בהרגל ולהפנים שוב שה' אתנו. להיאבק ביצר הרע ששמו הרגל עי"כ ששוב נחזיר למודעות שה' בקרב המחנה. תמיד נחפש סמל בעבודת ה' ונראה שם את השכינה השורה בתוכנו. במדבר עם ישראל זיהה את השכינה עם ארון הקודש, ואנו בימינו יכולים לשייך את השכינה עם בית הכנסת, או עם בית המדרש וכן הלאה.סיכומו של דבר, כל לימוד תורה, כל קיום מצוה וכל התקרבות לה' הוא צעד חשוב במיזוג בין הרצוי למצוי ובמלחמה נגד ההרגל.
עיקרו של דבר, לדעת כי ההרגל הוא יצר הרע שמקהה את החושים ולא נותן לנו לחוש את שכינת ה' הנמצאת עמנו. לכן עלינו להילחם בטבע זה של ההרגל, ולשנן לנו חזור היטב כי "ה' בקרבנו", הוא רואה אותנו ומשגיח עלינו. הוא מקיים את הבריאה וברוב חסדיו אנו קיימים.
- ^ אכן הרמב"ן כותב כי זה היה חטאם. וכך הוא כותב בפירושו לפסוק (י"א, א): "שהיה להם ללכת אחריו בשמחה ובטוב לבב מרוב כל טובה אשר נתן להם, והם היו כאנוסים..." וכן הסביר הפרשן ב "פירוש ענייני הפרשה" (בחומש מקראות גדולות מ"ה פירושים): "והתאוננות זה היה רע באוזני ה',לפי שלא היו הולכים שמחים, אלא מוכרחים ודואגים". וברוך שכיוונתי.
- ^ כך מצאנו במלחמת מדיין, ה' מצוה את משה: "נקם נקמת בני ישראל מאת המדיינים" (ל"א, א). ואילו משה אומר לבני ישראל "החלצו מתוכם אנשים לצבא ויהיו על מדין לתת נקמת ה' במדין"(ל"א, ג). רש"י על אתר מסביר "לפי שעמדו כנגד ישראל נחשבו הם כאילו עמדו כנגד הקדוש ברוך הוא". כמו כן מצאנו בדברי משה לבני גד ובני ראובן. משה מכנה את המלחמה נגד עמי כנען המלחמה "לפני ה' ": "...תחלצו לפי ה' למלחמה... ועבר לכם כל חלוץ את הירדן לפני ה'..." (ל"ב, כ-כא).