צידה לדרך מפרשות השבוע/פרשת בא

<< · צידה לדרך מפרשות השבוע · פרשת בא · >>

פרשת בא: ישראל ואורייתא חד הוא-התהוות עם ישראל יחד עם קבלת המצוות

א. "עם זו יצרתי לי"

עם ישראל אינו בן חורין מפני שיצא ממצרים, אלא הוא נעשה בן חורין גם מפני שיצא ממצרים. נעשינו בני חורין מפני שקיבלנו על עצמנו עול תורה ומצוות. עם ישראל נעשה בן חורין מפני שאמר "נעשה ונשמע", ומפני שזכה למעמד הר סיני. לא ככל העמים עם ישראל. כל העמים השיגו את חרותם ע"י ארץ, ע"י כך שהתיישבו בחבל ארץ כל שהוא ובמשך הזמן התרבו ויצרו לעצמם שלטון עצמאי. לעומ"ז עם ישראל השיג את חרותו ע"י שעבוד לה', לבורא עולם, כלומר ע"י שעבוד לתורה ולמצוות. עם ישראל נוצר והתהווה בהשגחה אלוקית: הקב"ה בחר באבות, התגלה לאברהם אבינו ב"ברית בין הבתרים" וגילה לו את התוכנית להיווצרות עם ישראל. כשהגיעו צאצאי אברהם ל- 70 נפש, הם ירדו מכנען למצרים. לאחר שהתרבו והגיעו ל- 60 רבוא, הם יצאו ממצרים וחזרו לארץ המובטחת, ארץ כנען. הארץ בה חיו האבות וזו הארץ שאמורה להיות המולדת הנצחית לעם הנצח. תהליך לידתו- יצירתו- בריאתו של עם ישראל כולל התגלות של הקב"ה לכל העם במעמד הר סיני, ולאחר מכן התגלות שכינה במשך 40 שנה במשכן. בשלב האחרון של תהליך זה עם ישראל נכנס לארץ האבות, ארץ כנען. ועל תהליך יצירה זה של עם ישראל אומר הנביא: "עם זו יצרתי לי" הנה כי כן אנו עדים לכך שבשלבים המשמעותיים של "לידתו" של עם ישראל, בשלב של יציאת מצרים, התורה מדגישה חזור והדגש כי עם ישראל נוצר בד בבד עם המצוות. אחת הדרכים של התורה לומר זאת היא ע"י שילוב המצוות יחד עם תיאור יציאת מצרים.

ב. המצוות כהכנה למכת בכורות

להלן נסקור את הפרשיות העוסקות ביציאת מצרים: מכת בכורות וקריעת ים סוף, ונראה כי המצוות משולבות עם האירועים של יציאת מצרים. המצוות קוטעות את רצף האירועים והדבר מעורר תמיהות רבות. עד מכת בכורות התורה מתארת את ההתרחשויות לפי סדר האירועים בצורה רציפה. אולם לפני מכת בכורות התורה עושה אתנחתא ועוברת לפרשה הנמשכת 28 פסוקים , וכולה מצוות. להלן חמשת העניינים שבפרשה:

1. מצוות קידוש החודש.
2. ה' מצוה את משה על "פסח מצרים".
3. ה' מצוה את משה על "פסח דורות".
4. משה מצוה את העם על "פסח מצרים".
5. משה מצוה את העם על "פסח דורות".

באשר לציווי על פסח מצרים, הדבר נראה במקומו המתאים, מאחר ופסח מצרים הוא חלק מיציאת מצרים, זהו תנאי למכת בכורות. העם אמור לשחוט את קרבן הפסח, לשים דם על המזוזות ועל המשקוף, כדי שהמשחית לא ישחית בבתי בני ישראל.

ג. לפשר מקומו של פסח דורות

אולם קשה לנו להלום את מקומו של "פסח דורות". מדוע התורה מצוה על פסח דורות לפני מכת בכורות? כמובן, אפשר לענות שהואיל והתורה כבר מצווה על פסח מצרים, הרי שהיא ממשיכה באותו עניין- בפסח דורות. תשובה כזו מעלה שני קשיים: האחד, תשובה כזו היא שטחית, ומעלה את מיקומו של פסח דורות דווקא כאן כעניין אגבי, ולא כעניין מכוון ובעל מסרים מיוחדים וחשובים. הקושי השני, לא נראה הדבר כסביר לצוות על פסח דורות לפני יציאת מצרים. בפסח דורות התורה מצווה על איסור חמץ, כאשר הטעם הוא- היציאה בחיפזון, והרי בני ישראל טרם יצאו?! יש הגיון רב שמצווה זו תכתב דווקא לאחר היציאה ממצרים .

ד. לפשר מיקומו של "החדש הזה לכם..."

גם אם נמצא הסבר מתאים לכתיבת פסח דורות לפני יציאת מצרים ולפני מכת בכורות, לא ברור מדוע התורה פותחת את סדרת המצוות הזו במצוות קידוש החודש: "החדש הזה לכם ראש חדשים...". מה עניינה של מצווה זו לפני יציאת מצרים? הרי בפשט הדברים, מצווה זו אינה קשורה למכת בכורות! ובודאי אינה קשורה לקורבן פסח, ודאי לא באופן ישיר. לסיכום פרשת המצוות הראשונה, ברור מדוע התורה הפסיקה ברצף האירועים לצורך המצוות. אנו חייבים את מצוות פסח מצרים לצורך המשך האירועים, לצורך מכת בכורות. העם חייב להתכונן למכת בכורות ולהיות פעיל. צריך לשים מדם הקורבן "על שתי המזוזת ועל המשקוף". זאת כדי שבמהלך מכת בכורות הדם יהיה לאות על הבתים וכדברי הכתוב: "וראיתי את הדם ופסחתי עליכם ולא יהיה בכם נגף למשחית...". אולם נשארנו עם הקושי, מדוע יש צורך דווקא כאן לפני מכת בכורות לכתוב את מצוות פסח דורות ומצוות "החדש הזה לכם ראש חודשים...".

ה. מצוות כהכנה לקריעת ים סוף

קושי גדול יותר מתעורר, כאשר התורה עוצרת פעם שניה את רצף האירועים של יציאת מצרים לפני קריעת ים סוף, וזאת לצורך נתינת מצוות לעם ישראל. הפעם המצוות אינן חלק מהמשך הגאולה. לא נראה שהמצוות הם חלק מקריעת ים סוף, בהשוואה לכך שקורבן פסח הינו חלק ממכת בכורות. לאחר מכת בכורות ולאחר שהעם יצא מרעמסס לסוכות, ההמשך אמור להיות "ויהי בשלח פרעה את העם..." והמשך האירועים עד קריעת ים סוף. אולם לאחר שהעם הגיע לסוכות ולפני תיאור קריעת ים סוף התורה עוברת למצוות שכולן לדורות. אומנם קשורות לעניין יציאת מצרים אך אינן שייכות לרגע זה דווקא. מצוות שהיו יכולות להיכתב בכל מקום אחר בתורה. להלן המצוות שנכתבו לפני קריעת ים סוף:

פרשת המצוות לפני קריעת ים סוף
"ויאמר ה' אל משה ואהרן זאת חקת הפסח כל בן נכר לא יאכל בו:וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אתו אז יאכל בו: ... וידבר ה' אל משה לאמר: קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא: ... והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני והחתי והאמרי והחוי והיבוסי אשר נשבע לאבתיך לתת לך ארץ זבת חלב ודבש ועבדת את העבדה הזאת בחדש הזה: שבעת ימים תאכל מצת וביום השביעי חג לה': ... והיה לאות על ידכה ולטוטפת בין עיניך כי בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים" .

סיכום המצוות

1. ברית מילה כתנאי לקרבן פסח.
2. דיני גר וקרבן פסח.
3. פרשת קדש לי כל בכור.
4. מצוות פסח לדורות.
5. מצוות בכור בהמה.
6. מצוות "והגדת לבנך".
7. מצוות תפילין.

הקשיים העולים מפרשת המצוות פרשת המצוות הנ"ל29 מעלה מס' קשיים כדלקמן:
1. חלק מהמצוות המוזכרות בפרשה זו מתאים מאוד לקרבן הפסח שנעשה לפני מכת בכורות. משום כך היינו מצפים שהמצוות האלה יכתבו לפני מכת בכורות. כגוון: "בבית אחד יאכל לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה".
2. התורה מפרטת מצוות השייכות לפסח דורות: "עצם לא תשברו בו", "תושב ושכיר לא יאכל בו", "כל בן נכר לא יאכל בו" ועוד. מצוות אלו יכולות היו להיכתב במקומות אחרים בתורה ולאו דווקא לקטוע את רצף תיאור האירועים, או היתה יכולה התורה לצרף מצוות אלה לפרשת פסח דורות שנכתבה לפני מכת בכורות.
3. התורה מסיימת את פרשת המצוות בכך שבני ישראל קיימו את דברי משה: "ויעשו כל בני ישראל כאשר צוה ה' את משה ואת אהרן כן עשו". כלומר את קרבן פסח ומצוותיו. ז"א שפרשה זו נאמרה לפני מכת בכורות. אם כן למה היא כתובה אחרי מכת בכורות?
4. מצוות נוספות שנכתבו אינן קשורות לקרבן פסח ואינן קשורות לקריעת ים סוף: פדיון בכור, בכור בהמה, והגדת לבנך ותפילין. נכון, מצוות אלה קשורות ליציאת מצרים ולמכת בכורות. אך לא מובן מדוע נכתבו דווקא לפני קריעת ים סוף?!

ו. מסקנה: תורה ועם ישראל- חד הוא

כאמור, יש הסברים חלקיים מדוע המצוות נסמכו ליציאת מצרים. א. מצות קרבן פסח הוא חלק ממכת בכורות. ב. מאחר שהתורה כבר עוסקת בקרבן "פסח מצרים", הרי שהיא סמכה לו את דיני "פסח דורות". ג. מאחר שבני ישראל נגאלו ע"י מכת בכורות, התורה עוברת מיד למצוות הקשורות בבכור אדם ובכור בהמה. אולם ההסברים הם נקודתיים, ועדיין אנו נשארים עם השאלה הגדולה, מדוע התורה הפסיקה הפסקות גדולות לכתיבת מצוות באמצע תיאור אירועי יציאת מצרים, לפני מכת בכורות ולפני קריעת ים סוף? אין ספק, לתורה יש עניין בכוונה תחילה לשלב את אירוע יציאת מצרים יחד עם מצוות. יציאת מצרים זהו שלב בהתהוותו של עם ישראל. עם ישראל הוא עם שנוצר בכוונת היוצר ובתכנון קפדני, כאמור לעיל בראש הדיון. אשר על כן נ"ל כי התורה רצתה להדגיש לנו שעם ישראל ברגע יצירתו, ברגע שיצא לחירות, באותו רגע שקנה את חירותו, ממש באותו רגע הוא קיבל מצוות. הוא קיבל על עצמו עול מלכות שמיים, כאשר הוא קיים את דברי ה' והקריב את קורבן הפסח. כלומר, עם ישראל נוצר בד בבד עם המצוות. זו הדרך של התורה לומר לנו שהתורה היא חלק ממהותו וזהותו של עם ישראל. וכדברי הזוהר: "עם ישראל והתורה אחד הוא". אם התורה היתה מתארת את יציאת מצרים ללא צירוף המצוות, ורק אח"כ היתה כותבת את המצוות, היינו עלולים לנתק את המצוות ממהותו של העם, היינו עלולים לחשוב שיש כאן שני עניינים: עם בני חורין וכן תרבות שהצטרפה אליו בשלב מסוים. ולא היא, אין מושג של עם ישראל ללא תורה. פירוש הדבר: להיות עם ישראל ז"א להיות עם שמקבל תורה ומצוות.

ז. חירות פירושה קבלת מצוות

"אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" . דברי חז"ל אלו מקבלים הבנה נוספת ביחס לדברינו הנ"ל באשר לתיאור יציאת מצרים המשולב עם מצוות. בדרך זו התורה הדגישה שעם ישראל יצא משעבוד מצרים, ונכנס לעבדות ה', כלומר לעול תורה ומצוות. עם ישראל יצא משעבוד מצרים לחירות של תורה. קבלת המצוות היא החירות אליה נכנס העם. והתורה הביעה את כל זאת ע"י כתיבת המצוות בשילוב עם יציאת מצרים כדלקמן:

1. תיאור רצוף של תשע המכות.
2. מצוות החודש הזה לכם, פסח מצרים ופסח דורות.
3. מכת בכורות והיציאה ממצרים- מרעמסס לסוכות.
4. מצוות: "כל בן נכר לא יאכל בו", "וכל ערל לא יאכל בו", מצוות בכור אדם, בכור בהמה, תפילין, והגדת לבנך.
5. היציאה ממצרים- קריעת ים סוף.
6. קבלת מצוות במרה .

ח. המצוות כתנאי ליציאה לחירות

שני אירועים מהווים את הנקודה הקובעת ליציאת מצרים:

1. מכת בכורות ובעקבותיה המסע מרעמסס לסוכות.
2. קריעת ים סוף והמעבר ממצרים דרך הים אל מחוץ לאדמת מצרים, אל המדבר.

והנה, דווקא לפני אירועים אלו התורה מפסיקה את תיאור האירועים ועוברת לכתיבת מצוות. ללמדך שברגעים הכי משמעותיים לעם ישראל, הרגעים בהם עם ישראל הופך לעם עצמאי, ברגעים אלו הוא מקבל מצוות. כלומר הוא הופך להיות עם יחד עם קיום המצוות. כביכול, התורה רוצה לומר כי זהו התנאי ליציאה לחירות, ומבלעדי המצוות אין חירות לעם ישראל.

ט. לאום ודת

העולה מכל האמור לעיל הוא, כי אצל עם ישראל אין הפרדה בין לאום לדת. אין הפרדה בין היותנו עם לבין היותנו בעלי הדת היהודית. אין הפרדה בין היותנו עם ישראל לבין היותנו שומרי תורה ומצוות. בניגוד לשאר העמים, אלה יש להם זהות לאומית, והיא נפרדת לחלוטין מהזהות הדתית. יכול להיות ערבי שהוא מוסלמי, או ערבי נוצרי, או ערבי אתיאיסט. אין זה גורע מהיותו ערבי. שוויצרי יכול להיות נוצרי, או בעל דת אחרת, אין זה גורע מהיותו שווצרי. כמו כן לא מחייב שאמריקאי יהיה נוצרי וכו' וכו'. לא כן עם ישראל. תורת ישראל היא חלק מזהותו של עם ישראל. אשר על כן יהודי ללא אמונה בה', או יהודי המסיר מעצמו עול תורה ומצוות, הריהו מתנכר לזהותו. לעם ישראל אין משמעות ללא תורתו. על כך אמר רס"ג: "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה" .