צידה לדרך למועדי ישראל/כה

פרק כה: פסח, ספירת העומר ושבועות – חג אחד

"חג" ספירת העומר בפרשת המועדות הנפת העומר ט וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לומר. י דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן. יא וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי יְהוָה לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן. קרבן העומר יב וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה לַיהוָה. יג וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן אִשֶּׁה לַיהוָה רֵיחַ נִיחֹחַ וְנִסְכֹּה יַיִן רְבִיעִת הַהִין. איסור חדש יד וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם. ספירת העומר טו וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. טז עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיהוָה. הנפת הלחם יז מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַיהוָה. קרבנות שתי הלחם יח וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם יִהְיוּ עֹלָה לַיהוָה וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה. יט וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים כ וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכֻּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה עַל שְׁנֵי כְּבָשִׂים קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַיהוָה לַכֹּהֵן חג שבועות כא וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם. מצוות לקט ופאה כב וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. (כ"ג, ט-כב)

א. ספירת העומר – חריגה בפרשת המועדות

בפרשתנו, פרשת אמור, מופיעים כל החגים לפי הסדר: שבת, פסח, ספירת העומר, שבועות, ראש השנה, יום הכיפורים, סוכות ושמיני עצרת. בפרשה זו, פרשת המועדות2, מופיע כל חג עם ארבעה מאפיינים: 1. תאריך 2. איסור מלאכה 3. מצוות החג 4. אזכור הקרבן: "והקרבתם אשה לה'". קורבנות החג אינם מופיעים בפירוט, זה יעשה בפרשת פנחס במדבר. ספירת העומר הינו עניין חריג ברשימת החגים. הוא אינו חג, אין בו איסור מלאכה, והוא נמשך 49 יום. לכאורה הוא נכתב כאן בפרשת המועדות, רק כדי לציין את התאריך של חג השבועות, שחל בסוף ספירת העומר.

ב. קרבנות העומר בפרשת המועדות עניין יוצא דופן

לאחר מצוות הנפת העומר התורה מפרטת את הקרבן המתלווה להנפת העומר: "וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה לַיהוָה"3. ובהמשך לאחר מצוות הנפת שתי הלחם ביום החמישים לספירה התורה מפרטת את הקרבנות המתלווים למצווה זו: "וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם יִהְיוּ עֹלָה...וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים..."4. לאור פירוט הקרבנות נשאלת השאלה, מדוע ספירת העומר חריגה בנוף פרשת המועדות? דווקא לספירת העומר כתבה התורה את הקרבנות: קרבן הנפת העומר ביום הראשון לספירה, וקרבנות שתי הלחם ביום ה- 50 יום אחד לאחר הספירה. זאת בניגוד לשאר כל המועדים, שבהם לא פורטו הקרבנות.

ג. "האורח הפך להיות בעל הבית"

לכאורה, מצוות הנפת העומר והנפת שי הלחם אינם שייכים לפרשת המועדות. אלא שמצוות אלה קשורות לספירת העומר, וזו קשורה לחג השבועות. כלומר, מאחר שזמנו של חג השבועות תלוי בספירת העומר, יש צורך לכתוב את ספירת העומר בפרשתנו, ומאחר שספירת העומר כבר כתובה הרי שנכתבו גם הקרבנות המתלוות לספירה בראשיתה ובסיומה. העולה מכך הוא ש"האורח הפך להיות בעל הבית". ספירת העומר באה, לכאורה, דרך אגד רק כדי לציין את זמנו של חג השבועות. והנה התורה מפרטת ביחס לספירת העומר גם את הנפת העומר וגם את קרבן הנפת העומר, ואחר-כך את הנפת שתי הלחם ביום החמישים, ולבסוף גם את הקרבנות המתלווים להנפת שתי הלחם. בסה"כ הוקדשו לספירת העומר ולקרבנות הנלווים 12 פסוקים, יותר מאשר לכל חג אחר בפני עצמו.

ד. ספירת העומר – חג בפני עצמו

נראה לומר כי התשובה לשאלת ייחודה של ספירת העומר תיפתר אם נתייחס לספירת העומר כאל חג בפני עצמו. צריך לראות את ספירת העומר כחג נוסף ברשימת החגים. אכן, התורה נתנה לספירת העומר אפיונים של חג, כדלקמן: 1. התורה צירפה לספירת העומר קרבנות, כפי שלכל חג יש קרבנות משלו. 2. קרבנות העומר מוקרבים ביום הראשון לעומר, ולאחר היום האחרון של הספירה. כלומר התורה נתנה יחודיות ליום הראשון של הספירה וליום שלאחר היום האחרון. הדבר דומה מאוד לימי חג הסוכות, שם היום הראשון מקרא קודש וכן היום שלאחר היום האחרון של סוכות, אף הוא מקרא קודש – הוא חג שמיני עצרת. לאחר זאת יש לראות את ימי הספירה כמו חול המועד, כאשר היום הראשון והיום שלאחר האחרון הם חגים (שכן הם מאופיינים על-ידי קרבנות). לסיכום יש לנו בחינת חול המועד ארוך שבסופו עצרת, בדומה לסוכות שבסופו יש עצרת.

ה. תכליתו של "חג" ספירת העומר

אם אנו מניחים כי ספירת העומר הינה בחינת חג, נשאלת השאלה, מהי המטרה של חג זה? אם מטרתו רק מספור לצורך קביעת חג השבועות, הרי לא יתכן שהספירה תקבל "נפח" יותר מפסח ושבועות גם יחד. בהכרח עלינו לומר כי לספירת העומר יש מטרה נוספת הרבה יותר משמעותית וחשובה, ולא רק מספור לצורך חג השבועות. נראה לומר כי מטרת "חג" ספירת העומר היא לא רק לחבר בין פסח לבין שבועות. אלא יתר על כן התורה רצתה שנתייחס לשבועות כאל המשכו של פסח ולא כאל חג עצמאי5.

ו. שבועות אינו אלא המשכו של פסח

לתורה היה חשוב מאוד להדגיש שחג השבועות, חג מתן תורה, אינו אלא המשכו של חג הפסח. אשר על כן התורה הדגישה זאת בשלושה אופנים:

1. היעדר תאריך התורה לא ציינה תאריך לחג השבועות. זמנו 50 יום מפסח. בדרך זו התורה הדגישה כי שבועות הוא המשכו של פסח.

2. העדר מצווה ייחודית לחג השבועות אין מצווה המיוחדת לו בניגוד לכל שאר החגים. לפסח- מצה, לסוכות- סוכה ולולב, לראש השנה- תקיעת שופר, וליום כיפור- צום. מתברר אם כן שהעדר מצווה מיוחדת לחג השבועות מחליש את היותו חג בפני עצמו, ולעומת זאת הדבר מדגיש ומחזק את הראיה ששבועות הוא המשכו של חג הפסח.

3. פירוט קרבנות "שתי הלחם" התורה לא ציינה בחג השבועות "והקרבתם אשה לה'" כפי שמוזכר בשאר כל החגים. זאת למרות שיש קרבן מוסף לחג השבועות, והוא כן מפורט בפרשת פנחס בספר במדבר עם שאר כל קרבנות החגים6. מאידך התורה האריכה ופירטה את קרבנות "שתי הלחם" המוקרבים בשבועות לציון סיום ספירת העומר. בכך התורה הדגישה את חג השבועות כיום המסיים את ספירת העומר ולא כחג בפני עצמו. העולה מכל האמור לעיל שבפרשתנו, פרשת אמור, התורה הגדישה מאוד את חג השבועות כחג המסיים את ספירת העומר, כלומר כחג שהוא המשכו של פסח.

ז. תכלית יציאת מצרים – מתן תורה

אם כן נשאלת השאלה, למה היה חשוב לתורה להדגיש, כי חג השבועות אינו עצמאי, אלא הוא המשכו הישיר של חג הפסח? נראה לומר שהתשובה היא, מפני שהתורה רצתה להדגיש שתכלית יציאה ממצרים היא מתן תורה. גאולת מצרים היא גאולה גשמית, לעומת זאת מעמד הר סיני הוא הגאולה הרוחנית. התורה רצתה להדגיש כי אין משמעות לגאולה ממצרים ללא קבלת תורה. כלומר, אין משמעות לגאולת ישראל ללא עבודת ה'. מתן תורה וקבלת המצוות הם חלק בלתי נפרד מיציאת מצרים. אכן עניין זה של חיבור יציאת מצרים עם עבודת ה' כתוב בתורה כבר בראשיתו של תהליך הגאולה, במעמד הסנה, הקב"ה אומר למשה: "...בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה"7. כמו כן בכל הפעמים שביקש משה מפרעה לשחרר את בני ישראל כתוב: "שלח את עמי ויעבדני". אין בתורה "שלח את עמי" מבלי "ויעבדני". זאת כדי ללמדנו שאין משמעות לשחרור עם ישראל ללא עבודת ה'.

ישראל ותורה חד הוא כדי להביע את הרעיון הנראה לומר, שתכלית יציאת מצרים היא התורה, ושהגאולה הרוחנית היא חלק מהגאולה הגשמית, אנו נראה כי התורה משתמשת בעוד דרך. התורה תתאר ותכתוב את יציאת מצרים יחד עם מצוות. כך מצאנו שלפני מכת בכורות התורה נתנה לעם ישראל מצוות8. ומיד לאחר מכת בכורות והיציאה מרעמסס לסוכות, שוב התורה כותבת מצוות9. וכך מתקבל תיאור יציאת מצרים:  תשע המכות  מצוות (י"ב, א-כח)  מכת בכורות והיציאה מרעמסס לסוכות (י"ב, כט-מב)  מצוות (י"ב, מג – יג, טז)  קריעת ים סוף והיציאה מארץ מצרים (י"ג, יז- טו, כא)  מצוות במרה (ט"ו, כב-ל) העולה מכך שהתורה שילבה את הגאולה הגשמית עם הגאולה הרוחנית. בדרך זו התורה מדגישה כי חרות עם ישראל מקבלת משמעות רק עם התורה. כלומר, עם ישראל מקבל את חירותו הלאומית יחד עם קבלת מצוות. בדרך זו יבין העם כי אין לעם ישראל זהות ללא התורה. זהותו של עם ישראל היא היא התורה. כלומר "ישראל ואורייתא חד הוא"

ח. מדוע מעמד הר סיני נדחה ב49 יום?

לאור כל האמור לעיל, ברור שלתורה היה עניין שמעמד הר סיני יהיה בד בבד עם יציאת מצרים, או בסמוך ליציאת מצרים ממש. הנה כי כן למרות הרצון הרב לחבר בין יציאת מצרים למעמד הר סיני, ההשגחה בחרה לדחות את מעמד הר סיני 49 יום לאחר יציאת מצרים. נראה לומר כי מעמד הר סיני נדחה ולא התקיים מיד ביציאת מצרים מארבע סיבות שונות, כפי שנראה להלן:

1. העם פצוע ממש המדרש אומר10 כי בני ישראל היו פצועים וחבולים מעול השעבוד. לא מן הנאה הוא שאנשים פצועים יקבלו את התורה. יש צורך לתת לעם להחלים מפצעיו. משום כך מעמד הר סיני נדחה ב- 49 יום כדי שבינתיים יתרפאו כל החולים.

2. לא מתוך טירוף הדעת כאשר ה' ציווה את אברהם אבינו לעקוד את יצחק11, ה' מראה לו את המקום רק ביום השלישי, כפי שכתוב: "ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחק"12. רש"י מסביר מדוע ה' מראה לאברהם את מקום העקידה רק ביום השלישי, וכך רש"י כותב: "ביום השלישי. למה איחר מלהראותו מיד? כדי שלא יאמרו הממו וערבבו פתאום וטרף דעתו, ואילו היה לו שהות להמלך אל לבו, לא היה עושה". נמצאנו למדים שיש הכרח לעכב את העקידה. זאת כדי שיהיה ברור לכל שאברהם אבינו קיים את מצוות ה' מתוך יישוב הדעת, ומתוך שיקול דעת ולא מתוך התלהבות שמקורה בטירוף הדעת. בדיוק כך מאותה סיבה הקב"ה עיכב ואיחר את מעמד הר סיני. זאת כדי שלא יאמרו, שעם ישראל אמר "נעשה ונשמע" וקיבל את התורה מתוך התלהבות, בלבול וטירוף הדעת. אם עם ישראל היה אומר "נעשה ונשמע" מיד בצאתו ממצרים, הדבר היה נראה כ"שכרון החרות" ולא מתוך רצון והסכמה.

3. 49 שערי טומאה חז"ל מסבירים כי ההמתנה של 49 יום נועדה לשם הכנה רוחנית למעמד הר סיני. חז"ל אומרים כי בני ישראל היום במצרים עובדי עבודה זרה, ומשום כך הם היו שקועים במ"ט שערי טומאה. מאידך כדי לקבל את התורה בני ישראל אמורים לעלות ולהגיע למ"ט שערי קדושה. מאחר ובכך יום מאז יציאת מצרים בני ישראל יצאו משער טומאה ונכנסו לשער קדושה. ורק לאחר 49 יום בני ישראל יצאו מכל מ"ט שערי טומאה והצליחו להיכנס למ"ט שערי קדושה. לכן רק לאחר מכן הם היו ראויים לעמוד במעמד הר סיני. דברי חז"ל ניתנים להבנה בפשטות ובמונחים בשווים לכל אוזן: בני ישראל היו שקועים בבור תחתיות של עבודה זרה. במצב שכזה לא שייך לדבר על מעמד הר סיני וקבלת פני שכינה. יש צורך בהתנתקות מהעבודה זרה ובהתנתקות מהרגלי העבר. בכל יום של הכנה רוחנית העם מסיר מעצמו עוד קליפה של עבודה זרה וממילא הוא יותר מוכן רוחנית לקבלת פני שכינה.

4. הצורך במוכנות כגודל המתנה כן גודל ההמתנה. ככל שאדם אמור לקבל מתנה יותר גדולה, יש צורך לעבור שלב יותר ארוך של המתנה. מעמד הר סיני הינו עניין יחודי בימי עולם, עם שלם אמור לזכות לגילוי שכינה בצורה הכי ישירה שבני אדם מסוגלים לקבל. לא יעלה על הדעת להגיע למעמד שכזה ללא הכנה נפשית מתאימה. ההשגחה קבעה לכך יחידת הכנה והמתנה של 49 יום. רק כך לאחר ימי ההכנה, כאשר העם יאמר "נעשה ונשמע", רק אז נוכל לומר כי עם ישראל בא למעמד הר סיני מתוך יישוב הדעת, מלא רצון, מלא אהבת ה' ודבקות בה'.

ט. החשש משני חגים נפרדים

לאור כל האמור לעיל, אנו נמצאים בפני מתח עצום בין הרצוי למצוי. לתורה יש עניין גדול שעם ישראל יקל תורה סמוך מאוד ליציאת מצרים. זאת כדי שהעם יבין שתכלית יציאת מצרים היא מעמד הר סיני ומתן תורה, וכדי שהעם יבין שאין משמעות לחירות ללא התורה. ובמילים אחרות, העם יבין שישראל והתורה זה עניין אחד. ובלשון הזוהר: "ישראל ואורייתא חד הוא". מאידך העלינו ארבע סיבות המסבירות כי הדבר נמנע ובלתי אפשרי להפגיש את העם עם מעמד הר סיני מיד בצאתם ממצרים. לא שייך לחלוטין להצמיד את מעמד הר סיני ליציאת מצרים. יש צורך לשם כך ב- 49 יום. אשר על כן יש חשש שהעם יפריד בין מעמד הר סיני לבין יציאת מצרים, העם עלול לחשוב שיש כאן שני עניינים נפרדים. פסח- יציאת מצרים מחד, ומאידך חג מתן תורה. הפרדה כזו היא סכנה ממשית, גם מפני שאצל כל עמי העולם קיימת הפרדה כזו בין הלאום לדת. עם ישראל עלול להיות מושפע מכל העצים. גם אם לא מתוך כפירה, אלא מתוך השפעה של העולם הגדול. אשר על כן כדי להימנע מטעות חמורה זו, חיברה התורה בין פסח לשבועות. פסח המסמל את העצמאות הגשמית, ושבועות חג מתן תורה המסמל את העצמאות הרוחנית, כדי להדגיש שחג השבועות אינו עומד בפני עצמו, התורה לא קבעה תאריך לחג מתן תורה, אלא קבעה אותו לפי ספירת 49 יום מחג הפסח. עתה ברור אם כן, מדוע בפרשת המועדות התורה לא ציינה את שמו של חג השבועות, לא את התאריך שלו ואפילו לא מצווה המיוחדת לחג. זאת כדי להדגיש ששבועות, חג מתן תורה, הינו המשך ישיר של חג הפסח, וששני חגים אלה הם בבחינת חג אחד ועניין אחד. הנה כי כן זוהי עוד דרך של התורה להדגיש כי "ישראל ואורייתא חד הוא".