צידה לדרך למועדי ישראל/כא
פרק כא: על הקשיים בראשית הגאולה עריכה
תנו רבנן: הדן חבירו לכף זכות דנין אותו לזכות. ומעשה באדם אחד שירד מגליל העליון ונשכר אצל בעל הבית אחד בדרום שלש שנים. ערב יום הכפורים אמר לו: תן לי שכרי, ואלך ואזון את אשתי ובני. - אמר לו: אין לי מעות. - אמר לו: תן לי פירות. - אמר לו: אין לי. - אמר לו: תן לי קרקע. - אין לי - תן לי בהמה - אין לי - תן לי כרים וכסתות - אין לי. הפשיל כליו לאחוריו, והלך לביתו בפחי נפש. לאחר הרגל נטל בעל הבית שכרו בידו, ועמו משוי שלשה חמורים, אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים, והלך לו לביתו. אחר שאכלו ושתו נתן לו שכרו. - אמר לו: בשעה שאמרת לי "תן לי שכרי" ואמרתי "אין לי מעות"
במה חשדתני?
- אמרתי: שמא פרקמטיא בזול נזדמנה לך, ולקחת בהן. - ובשעה שאמרת לי "תן לי בהמה" ואמרתי "אין לי בהמה" במה חשדתני? - אמרתי: שמא מושכרת בידי אחרים. - בשעה שאמרת לי: "תן לי קרקע" ואמרתי לך "אין לי קרקע" במה חשדתני? - אמרתי: שמא מוחכרת בידי אחרים היא. - ובשעה שאמרתי לך "אין לי פירות" במה חשדתני? - אמרתי: "שמא אינן מעושרות". - ובשעה שאמרתי לך "אין לי כרים וכסתות" במה חשדתני? - אמרתי: שמא הקדיש כל נכסיו לשמים. - אמר לו: העבודה, כך היה! הדרתי כל נכסי בשביל הורקנוס בני שלא עסק בתורה, וכשבאתי אצל חבירי בדרום התירו לי כל נדרי. ואתה, כשם שדנתני לזכות – המקום ידין אותך לזכות.
(שבת קכ"ז)
א. משל ונמשל עריכה
לפנינו אגדה העוסקת במסר חינוכי חשוב מאוד: "ת"ר הדן את חברו לכף זכות – דנין אותו לזכות". כדי לחדד את הרעיון ולהדגישו חז"ל הביאו מקרה קיצוני עד מאוד בכל קנה מידה. עד כדי כך שהוא נראה לא מציאותי. בכך חז"ל הדגישו שאין גבול בעניין זה. ואולי, המבחן האמיתי של האדם הוא לדון לכף זכות כאשר הדבר נראה בלתי הגיוני לחלוטין. לימוד האגדה כפשוטה מעלה כמה וכמה שאלות וקשיים. משום כך נראה שהאגדה אינה אלא משל, והמסר העיקרי חבוי בנמשל. כמובן, האגדה רוצה לחזק אצלנו את המסר של לדון לכף זכות. והדבר מוצג להפליא בפשט האגדה, כלומר במשל. אולם אנו נראה ב"ה שבנמשל חבוי מסר אחר לחלוטין. לא במישור המוסרי – חינוכי, אלא בתחום גאולת ישראל. אנו נלמד את האגדה פעמיים. פעם אחת נקרא את הפשט ואת המסר הגלוי. תוך כדי קריאה נעלה את הקשיים העולים מפשט הגמרא. רק לאחר מכן נקרא שוב את האגדה על רקע הקשיים והשאלות ונעבור לנמשל. ובס"ד נעלה את המסר העמוק, אשר סמוי מעין הקורא בפשט האגדה.
ב. "מעשה באדם ... שירד" עריכה
תנו רבנן: הדן חבירו לכף זכות דנין אותו לזכות. ומעשה באדם אחד שירד מגליל העליון ונשכר אצל בעל הבית אחד בדרום שלש שנים. ערב יום הכפורים אמר לו: תן לי שכרי, ואלך ואזון את אשתי ובני. האגדה פותחת בציון שני אזורים בארץ ישראל: הגליל העליון והדרום. אלו שני הקצוות של הארץ. הגליל העליון הוא המקום הכי גבוה בארץ, ירוק ופורח. לעומתו הדרום נמוך, יבש ורובו שומם. אותו אדם שמקום מגוריו בצפון הפורח הלך לעבוד בדרום השומם. זוהי התמיהה הראשונה העולה מפשט האגדה. חז"ל אומרים "הרוצה שיחכים ידרים ושיעשיר יצפין"1. והנה באגדה שלנו האדם הולך להתפרנס דווקא בדרום?! הרי הדרום הוא סמל היובש והשממה, וכי שם יש יותר פרנסה מאשר בצפון הארץ?! הרמז השני של האגדה המוביל אותנו לנמשל הוא השימוש בפועל "ירד": "מעשה באדם...שירד". כאמור, הגליל העליון יותר גבוה מהדרום. לכן כל מי שהולך מהגליל לדרום הריהו יורד. אולם כאן האגדה הדגישה את גודל הירידה. הגליל העליון – המקום הגבוה ביותר בארץ. לעומתו הדרום נמוך והכי יבש! ודאי, רצתה האגדה להדגיש את גודל הנפילה: בעל משפחה נאלץ להשכיר את עצמו לשלוש שנים! הוא עוזב את ביתו, אשתו וילדיו לתקופה ארוכה. ודאי מצבו דחוק מאוד. הדבר נראה כמו להימכר לעבד. בפועל "ירד" ובציון "הגליל העליון" וה"דרום" האגדה הדגישה את גודל הנפילה. בהמשך אנו נראה שציון המקומות והפועל "ירד" רומזים לרעיון הנסתר שבאגדה, לעניין גאולת ישראל.
ג. המיוחד בערב יום כיפורים עריכה
לאחר שלוש שנים של עבודה. לאחר שלוש שנים של ניתוק ממשפחתו מבקש אותו אדם את שכרו. אלא שהוא מבקש לחזור בערב יום הכיפורים. זמן חזרתו של הפועל לביתו מעלה תמיהה גדולה. מדוע הוא חוזר דווקא בערב יום הכיפורים? אם כוונתו לחזור לקראת החגים, הגיוני יותר לחזור או בערב ראש השנה או בערב סוכות?! מצאנו באגדות אחרות שתלמידי חכמים יצאו ללמוד תורה לתקופות ארוכות. אלה חזרו לביתם לאחר היעדרות ארוכה דווקא בערב יום כיפור2. במקרים אלה מדובר בתלמידי חכמים, אשר עסקו בעולמה של תורה. פרשו מנשותיהם ומדרך ארץ והידבקו בקדושה. הם טעמו עולם רוחני מעין עולם הבא. תלמידי חכמים אלה חוזרים דווקא בערב יום הכיפורים. כדי לחזור לעולם הגשמי בהדרגתיות. גם כשהם חוזרים לעולם המעשה, הם חוזרים ביום שדומה יותר לעבר שלהם, לעולם התורה, ליום שכולו קודש. זאת כדי להקטין את הניגוד העצום בין העולם הרוחני בו הם שהו תקופה ארוכה לבין עולם המעשה אליו הם חוזרים. מה שנקרא "נחיתה רכה"3. לסיכום, ברור אם כן מדוע תלמידי חכמים חזרו לביתם בערב יום הכיפור. אך לא ברור מדוע הפועל שלנו חוזר דווקא ביום זה?! בהמשך נראה כי גם עניין זה רומז לנמשל- גאולת ישראל.
ד. אין לי מעות עריכה
ערב יום הכפורים אמר לו: תן לי שכרי, ואלך ואזון את אשתי ובני. אמר לו: אין לי מעות.
הפועל פונה לבעל הבית בבקשה הכי הגיונית והכי עניינית: "תן לי שכרי ואלך ואזון את אשתי ובני". מאידך תשובתו של בעל הבית מקוממת: "אין לי מעות". בלי הסברים ובלי התנצלויות. לא יכולה להיות תשובה יותר מאכזבת. הפועל עבד שלוש שנים ומחכה בכיליון עיניים לקבל את שכרו. הכסף נועד לפרנס את האישה והילדים. כדברי הפועל: "אלך ואזון את אשתי ובני". לא מדובר בכספים לרכישת מותרות. קבלת השכר במקרה שלנו דומה יותר לדיני נפשות. והנה בעל הבית עונה בצורה יבשה וקרה "אין לי מעות". אין סיבה להצדיק התנהגות זו. חובה על בעל הבית להשאיר כסף עבור הפועל. זהו כספו של הפועל. כל שימוש בכסף זה, הריהו בחזקת גזל! מפתיע ומאכזב מאוד, אנו בערב יום הכיפור. כידוע, אין יום הכיפור מכפר על עבירות שבין אדם לחברו. האגדה פותחת במסר המרכזי שלה: מי שדן את זולתו לכף זכות, ידונו אותו לזכות. אך נראה שבמקרה שלנו הדבר קשה מנשוא. אדם עמל שלוש שנים. מצפה לשכרו בכיליון עיניים כדי לפרנס את אשתו ובניו. והנה בעל הבית משיב פניו ריקם. אין היגיון לדון את בעל הבית לכף זכות.
ה. אין לי... אין לי... אין לי... עריכה
א"ל: תן לי שכרי... א"ל: אין לי מעות א"ל: תן לי פירות א"ל: אין לי - תן לי קרקע. - אין לי - תן לי בהמה - אין לי - תן לי כרים וכסתות - אין לי
חמש פעמים בעל הבית משיב פניו ריקם. חמש פעמים הוא מאכזב את הפועל, ששם נפשו בכפו ועבד שלוש שנים! תשובתו של בעל הבית "אין לי" אינה מתיישבת על הדעת, ואינה מאפשרת לדון אותו לכף זכות. לנו ברור, שאם הפועל מבקש קרקע, בהמה, פירות וכו', הוא ודאי רואה שיש לבעל הבית. אחרת לא היה מבקש. והנה בעל הבית עונה לו בציניות איומה – "אין לי". הדבר נראה כמעט כמו התעללות. החזק מנצל את כוחו נגד החלש באופן חמור! וכי מה יכול הפועל לעשות מול האדון – בעל הבית, האיש החזק, שכל הכוח בידיו?! בהמשך נראה כי הפועל דן את בעל הבית לכף זכות. ובדרך זו רצו חז"ל להדגיש כי אפילו במקרה שהדבר נראה לא הגיוני, עדיין יש מקום וצריך לדון את הזולת לכף זכות. מאידך, תשובתו ה"קפואה" של בעל הבית "אין לי" ללא הסברים וללא התנצלויות מקדמת אותנו ורומזת לנו על הנמשל של האגדה, על עניין הגאולה כפי שנראה בהמשך.
ו. "הלך לביתו בפחי נפש" עריכה
הפשיל כליו לאחריו והלך לביתו בפחי נפש הפועל אינו מגיב לתשובותיו המאכזבות של בעל הבית. הפועל שב לביתו ב"פחי נפש", במרירות איומה. וכדי להדגיש לנו את מצבו העגום, מצב של "וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה"4, אומרת האגדה "הפשיל כליו לאחריו". כלומר, כל מה שיש לו זה "כליו". לאחר שלוש שנים של עבודה הפועל חוזר בלי שכר, בלי מתנות, רק במקלו ובתרמילו. על רקע זאת אנו מלאי הערכה והערצה לפועל. זה מצליח להבליג, לא לכעוס ואף לא לומר מילה אחת לבעל הבית. מאידך אנו תמהים על כל האגדה. וכי זו הדרך? וכי חז"ל רצו ללמד אותנו להבליג ולשתוק בכל מצב? הרי יש גבול לכל חוצפה, ויש גבול לכל תעלול! איננו מצפים שהפועל ישתוק ויבליג! אנו כן בהחלט מצפים שבעל הבית יסביר מדוע אין לו, ומתי יהיה לו. אנו מצפים מהפועל שיעמוד על זכותו, שהיא גם חובתו, ויחזור לביתו עם שכרו. היינו מצפים מהפועל שיענה לבעל הבית ואפילו בנימוס, שישאל את המעסיק לפשר העניין. שיביע את אכזבתו, ויבקש הסבר כל שהוא. הפועל מצטייר כיותר מידיי תמים. קשה להאמין שזהו המסר. שחז"ל באו ללמדנו לעמוד מול העושק והגוזל – ולשתוק?! כל הקשיים האלה הם רמז נוסף לכך שלאגדה יש נמשל.
ז. "סוף טוב – הכל טוב" עריכה
לאחר הרגל נטל בעל הבית שכרו בידו, ועמו משוי שלשה חמורים, אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים, והלך לו לביתו.
לכאורה, "סוף טוב – הכל טוב". בעל הבית בא לביתו של הפועל עם השכר ועם המתנות5. אלה ניתנו בלב רחב: משוי ג' חמורים: מאכל, משקה ומיני מגדים. אולם אין שלמות. היינו מצפים שבעל הבית יבוא בערב הרגל, לפני החגים. והנה הוא בא לאחר הרגל. זה נראה כאילו בעל הבית מותח את החבל של הסבלנות עד קצה גבול היכולת.
ח. לדון לכף זכות – ללא גבולות עריכה
אחר שאכלו ושתו נתן לו שכרו. - אמר לו: בשעה שאמרת לי "תן לי שכרי" ואמרתי "אין לי מעות"
במה חשדתני?
- אמרתי: שמא פרקמטיא בזול נזדמנה לך, ולקחת בהן. - ובשעה שאמרת לי "תן לי בהמה" ואמרתי "אין לי בהמה" במה חשדתני? - אמרתי: שמא מושכרת בידי אחרים. - בשעה שאמרת לי: "תן לי קרקע" ואמרתי לך "אין לי קרקע" במה חשדתני? - אמרתי: שמא מוחכרת בידי אחרים היא. - ובשעה שאמרתי לך "אין לי פירות" במה חשדתני? - אמרתי: "שמא אינן מעושרות". - ובשעה שאמרתי לך "אין לי כרים וכסתות" במה חשדתני? - אמרתי: שמא הקדיש כל נכסיו לשמים. - אמר לו: העבודה, כך היה! הדרתי כל נכסי בשביל הורקנוס בני שלא עסק בתורה, וכשבאתי אצל חבירי בדרום התירו לי כל נדרי. בעל הבית אינו מתנצל ואינו מסביר מדוע נהג כפי שנהג. לעומת זאת הוא בודק את הפועל. האם הוא כעס עליו? או שמא דן אותו לכף זכות. והנה מתברר שהפועל דן את בעל הבית לכף זכות בכל המקרים. אנו הקוראים חצויים בדעתנו. מצד אחד אנו מלאי הערכה והערצה לפועל, שגייס המון סבלנות, ואת כל כוחות הנפש שלו, והצליח לדון לכף זכות. מאידך אנו לא מוכנים בקלות לסלוח לבעל הבית. מי שמעסיק פועל שלוש שנים, חובה עליו להפריש את שכרו. השכר שייך לפועל, ואל לו למעסיק לסחור בכסף לא לו. ואפילו אם הזדמנה לו סחורה בזול, אין זה מצדיק לסחור בכסף של זולתו. על אחת כמה וכמה שאינו יכול להקדיש את כל נכסיו לקודש, מאחר שלא הכול שלו. הרי חלק מנכסיו שייך לפועל!
"שמא אינן מעושרות" חמש פעמים הפועל דן את בעל הבית לכף זכות. ארבע פעמים הדברים נראים הגיוניים – כלומר "תירוצים" טובים. אולם פעם אחת ההסבר של הפועל נראה תמוה ביותר. כאמור, הפועל ביקש פירות. בעל הבית ענה "אין לי", זאת למרות שהפועל רואה פירות באוצרותיו של בעל הבית. ועתה שואל בעל הבית "במה חשדתני"? כלומר, מה הבנת? למה עניתי "אין לי"? והנה תשובתו המוזרה של הפועל: "אמרתי שמא אינן מעושרות". וכי מה בכך שהפירות אינן מעושרות?! הרי בעל הבית יכול לעשר ולהביא לפועל?! או שהפועל יקבל פירות לא מעושרים ויעשר אותם?! נראה לומר, כי דווקא תשובה זו מעוררת אותנו לחשיבה אחרת ביחס לאגדה כולה. תשובה זו שאינה הגיונית, מעמידה את הפועל בצורה לא ברורה לחלוטין. יתר על כן אין הגיון כלל וכלל לדון לכף זכות במקרה זה. אשר על כן אנו מנסים להסתכל על כל האגדה כמשל, ועלינו לחפש את הנמשל. כמובן, לפשט האגדה יש ערך, ויש מסר חינוכי נפלא. בדרך זו של הקצנה רצו חז"ל להדגיש, שחובה לדון לכף זכות את הזולת בכל מקרה ובכל מצב. גם כאשר זה לא נראה הגיוני! מידה זו – לדון לכף זכות – אינה תלויה בשכל או בנסיבות. זהו ערך מחויב המציאות בכל אופן ובכל תנאי. זהו המסר של פשט האגדה.
ט. האדם מכין את עצמו ככלי להשגחת ה' עריכה
ואתה, כשם שדנתני לזכות – המקום ידין אותך לזכות.
האדם יוצר את עצמו ככלי להשגחת ה' עליו. אדם שייתן צדקה בשפע, הריהו יוצר את עצמו ככלי לקבלת השפע האלוקי. וה' ייתן לו שפע וברכה. כל אדם מכין עצמו ככלי, וכך יתנהג עמו הקב"ה. ה' ממלא את הכלי לפי ההכנה של הכלי. חז"ל כיוונו לעניין זה באומרם: "במידה שאדם מודד, בה מודדין לו". כל אחד רוצה שהקב"ה ידון אותו לכף זכות. כל אדם חוטא ושוגה, ויש לו תירוצים לכך, ורצונו של כל חוטא, שהקב"ה יקבל את ההסברים שלו, וידון אותו לכף זכות. גם כשזה לא הכי מוצדק, וגם כשזה לא הגיוני. גם כשהרשענו, אנו עומדים ביום הדין ומתפללים לה' שיסלח לנו. כלומר, שידון אותנו לכף זכות. הקב"ה נוהג בנו מידה כנגד מידה: אם אנו נוהגים לדון את הזולת לכף זכות, גם כשלא מגיע לו, הרי הקב"ה ידון אותנו לכף זכות, גם כשלא כל כך מגיע לנו. וזהו כל עניינה של האגדה ברובד הפשט. בעל הבית באגדה ודאי אינו נוהג כשורה. הוא כמעט מתעלל בשכיר שלו. והנה הפועל שלא כמצופה, דן את בעל הבית לכף זכות. הרי שהקב"ה ידון את הפועל לכף זכות. לסיכום ניתן לומר כי כל מגמת האגדה, לכוון אותנו לדון לכף זכות דווקא במקום שזה לא הגיוני. דווקא במקום שאתה מפסיד וניזוק. דווקא כאשר אתה בטוח שאתה צודק וזולתך טועה. דווקא כאן אתה עומד במבחן, האם תצליח לדון לכף זכות? הנמשל: עם ישראל יצא לגלות ושב לארצו
י. הקב"ה בעל הבית – עם ישראל הוא הפועל עריכה
יש באגדה שתי סיבות להבין אותה כמשל. ראשית, יש קשיים רבים בהבנת הפשט כפי שהעלינו לעיל. שנית יש רמזים רבים באגדה, שמעוררים אותנו לחשיבה של משל ונמשל, כפי שנסביר להלן. האגדה עוסקת בקשר בין הקב"ה לעם ישראל. בעל הבית באגדה הוא הקב"ה, והפועל הוא עם ישראל. להלן נעבור שוב על האגדה, ונתמקד בקשיים וברמזים, אשר מובילים אותנו להבנה זו. ונפרש את האגדה לפי הנמשל.
"מעשה באדם...שירד" האגדה פותחת "באדם אחד שירד". מיד בראשית האגדה היא רומזת לנמשל. עם ישראל ירד, פירושו עם ישראל יצא לגלות – זוהי ודאי ירידה.
"מגליל עליון לדרום" לפנינו רמז נוסף. הגליל העליון הוא המקום הכי גבוה בארץ ישראל. כמו כן הגליל הוא מקור של מים ומעיינות. לעומתו הדרום נמוך, שומם יבש וצחיח. חסר מים וכמעט חסר חיות. הפועל באגדה עזב את המקום הכי ירוק בארץ, את מקור המים והחיים. ולאן מועדות פניו להשתכר בדרום. הדבר תמוה! כדי להתפרנס הולכים מהמקום היבש והשומם למקום הירוק, למקור המים, החיים והפרנסה6. אין זאת כי אם כל הסיפור על הפועל אינו אלא משל. הנמשל הוא עם ישראל שגלה מארצו. עם ישראל עזב את "הגליל העליון", כלומר את המקום הכי גבוה. ארץ ישראל נחשבת למקום הכי גבוה מבחינה רוחנית. לאן גלה ישראל? לארצות הגויים, ארצות טמאות, ארצות שמבחינה רוחנית וערכית לא ישוו לארץ הקודש.
"ונשכר...שלוש שנים" שלוש שנים – לשון ריבוי. מיעוט רבים שניים, לכן שלוש בא לציין ריבוי. הפועל יצא לעבוד לפרנסתו שלוש שנים. ובנמשל, עם ישראל יצא לגלות ארוכה.
החזרה בערב יום כיפור הפועל חזר לביתו בערב יום כיפור. למה דווקא ערב יום כיפור? יותר הגיוני שיחזור לביתו בערב ראש השנה, או בערב חג הסוכות?! נחזור לנמשל, עם ישראל יצא לגלות והוא חוזר דווקא בערב יום כיפור. עם ישראל מבקש מהקב"ה את שכר עמלו של ימי הגלות. אין יום יותר מתאים לכך מאשר ערב יום כיפור, כפי שנסביר להלן: במשנה במסכת תענית כתוב: "לא היו ימים טובים לישראל כמו יום כיפורים וט"ו באב"7. הגמרא שם מסבירה מה המיוחד ביום זה: יום כיפור זהו יום סליחה ומחילה ויום שבו ניתנו לוחות שניים. כלומר, זהו היום שבו הקב"ה התחבר לעמו על-ידי לוחות הברית. פירוש הדבר שזה יום המסמל את אהבת הקב"ה ועם ישראל. יום הכיפורים הוא עת דודים ועת רצון. זמן שבו שני הצדדים מתקרבים זה אל זה תכלית הקרבה. אשר על כן כאשר עם ישראל ירצה לחזור לארצו, הוא יעשה זאת דווקא בערב יום כיפור. כי זה הזמן הכי מתאים לבקש מה' סליחה ומחילה על כך שחטאנו וגלינו. יתר על כן זהו עת רצון לבקש מהקב"ה בקשות ומתנות, שלא נחזור בידיים ריקות מהגלות. כשאנו חוזרים לארץ, אנו מבקשים מהקב"ה לחזור עם נכסים, עם "פיצויים", עם שכר עבור תקופת ה"עבודה" – תקופת הגלות.
"אין לי... אין לי..." במשל בעל הבית ענה "אין לי" חמש פעמים. בעל הבית לא הסביר לפועל מדוע "אין לי". הדבר מאוד תמוה! מדוע בעל הבית אינו מצטדק ומסביר? דווקא התשובות הקצרות "אין לי", ללא תוספות, ללא הסברים מעוררות אותנו לחשוב על הנמשל. אדם מן השורה תמיד יסביר ויתרץ את התנהגותו המוזרה. אולם הקב"ה - הוא היחיד שאינו צריך להסביר את מהלכיו.
יא. עם ישראל שב לארצו עריכה
ננסה בס"ד להסביר את האגדה לפי הנמשל: עם ישראל "ירד" יצא לגלות לתקופה ארוכה. בבא עת הגאולה עם ישראל שב לארצו. והנה העת עת רצון, זמן סליחה ומחילה- ערב יום כיפור. העם פונה להקב"ה ומבקש לחזור לארץ עם שכר, עם פיצוי על קושי הגלות הארוכה. במשל הפועל ביקש מעות, או אדמות, או בהמות או פירות או כרים וכסתות. בנמשל, עם ישראל חוזר לארצו ומבקש שיתנו לו אדמה בארץ, אולי פיצויים מארצות הגולה, אולי אדמה חקלאית משובחת, אולי הכרה מצד האומות, אולי עזרה מצד ה"מתיישבים הזמניים" בארץ, אשר החליטו לקרוא לעצמם "העם הפלסטיני". והנה לאכזבתנו הרבה, תשובת ה' הייתה "אין לי"! התשובה שלילית! בְפועַל עם ישראל חזר לארצו לפני כ- 120 שנה בפחי נפש. במשל הפועל נענה בשלילה לכל בקשותיו: מעות, קרקע, פירות וכו'. בדיוק כך, כאשר עם ישראל חזר לארצו הוא נתקל בקשיים מכל הכיוונים, ובהתנגדות מצד כל הגורמים. - הכרה מצד האומות: העולם התנכר לשובו של עם ישראל לארצו. לא מצאנו תמיכה ואהדה ל"עליות" דאז ולא ליישוב היהודי הצעיר. - קרקעות להתיישבות: היינו צריכים לרכוש כל פיסת קרקע. - אדמות חקלאיות: קיבלנו ביצות וקדחת. - "המתיישבים הזמניים": אלה אשר לימים קראו לעצמם עם פלסטיני, אלה קיבלו את פנינו בהתנגדות עזה, ברצח ובפרעות. - תקופת התורכים בתחילת שיבת ציון תיזכר לדיראון עולם. המנדט הבריטי לעומתו "העניק" לנו "ספר לבן", קובץ גזירות המגבילות את העלייה. מהבריטים נזכור גם את ה"מחנות בקפריסין", את הגרדום בכלא עכו, ואת ארגוני המחתרת שנלחמו בבריטים.
יב. מדוע נענינו בשלילה? עריכה
אכן השאלות רבות. השעה שעת רצון. עם ישראל סוף סוף חוזר לארצו לאחר כאלפיים שנות גלות. הקב"ה אוהב את עמו – נחלתו. כל החזרה לארץ ללא ספק, היא מהלך אלוקי. אם כן מדוע היו כל כך הרבה קשיים? למה הייתה התנגדות מצד כל הגורמים? למה טרור ורצח מצד הערבים, "המתיישבים הזמניים"? למה לא קיבלנו מתנות? כמו: קצת נפט, מחצבים, נהרות, גשמים מרובים? למה ביצות, מלריה, קדחת? למה עם שובנו לארץ לפני כ-120 שנה הכול היה כל כך קשה? זה נראה כמו שבעל הבית – הקב"ה – אומר לנו: לא, אין לי.
1. בגלל חטאינו גלינו מארצנו הסבר ראשון, מדוע נענינו בשלילה, הוא "בגלל חטאינו גלינו מארצנו". משום כך לא מגיע לנו מתנות. כביכול, הקב"ה אומר לנו, אם לא הייתם חוטאים לא הייתם גולים. עכשיו שקלקלתם וגליתם, תישאו באחריות. אתם גרמתם לגלות על אפי ועל חמתי, אומר הקב"ה, לכן עכשיו תישאו באחריות. לפי גישה זו הקשיים בשיבה לארץ הם בבחינת תיקון לחטאים שגרמו לנו לגלות. שני קשיים יש להסבר הנ"ל. ראשית, ה' אל רחום וחנון. וודאי לאחר אלפיים שנות גלות, ה' סלח לנו, וחזר לאהוב את עם ישראל כימי קדם. שנית, כיפרנו על חטאינו די והותר בסבל של אלפים שנות גלות. עם ישראל סבל פרעות ורדיפות מאז יצא לגלות. ולבסוף נענש בעונש שאף אומה לא נענשה – השואה האיומה שהתרחשה באירופה! אשר על כן נעבור לסיבות אחרות, ובמישור אחר לחלוטין.
2. הקשיים שבדרך מגלים את האהבה העמוקה לארץ כידוע, ההתנגדות לכל רעיון מגלה את הרצון האמיתי והעמוק. פירוש הדבר: בכל פעולה שאדם פועל מתגלים קשיים והתנגדויות. אם האדם חדל מהפעולה בגלל הקשיים, הדבר מעיד שהרצון היה חלש ורופף. לעומת זאת אם למרות הקשיים האדם ימשיך לדבוק במטרה, הדבר מגלה שהרצון לפעול הינו חזק ואמיתי. ניתן דוגמה לרעיון הזה מגאולת ישראל לפני כמאה ועשרים שנה. עם ישראל התחיל לשוב לארצו קמעא קמעא. עוד דונם ועוד דונם. עוד יישוב ועוד התיישבות. והנה נתקלנו בהתנגדות עצומה מצד כל הגורמים כנ"ל. אם העולים הראשונים היו נסוגים, אם היינו נכנעים לקשיים ולהתנגדויות, הדבר היה מעיד ששיבת ציון הייתה מבלי רצון עז, ומבלי חשק גדול ואהבה גדולה לארץ. אולם כולנו יודעים שההתנגדות והקשיים לא הפילו את רוחנו והעם לא נכנע ולא נסוג מתהליך כיבוש השממה והיאחזות בארץ. להפך "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". ככל שגברו הקשיים, הטרור והמלחמות, גלי העלייה הלכו וגברו. בכך עם ישראל גילה שהרצון שלו לחזור לארץ נבע ממניעים של אהבת הארץ ואהבת ה' יתברך. הרצון היה רצון אדיר, והאהבה הייתה אהבה עזה. ועל אהבה כזו נאמר: "מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה..."8 לסיכום, תשובתו של בעל הבית, כלומר הקב"ה "אין לי", הפכה להיות המבחן לרצון האמיתי והעמוק של עם ישראל לשוב לארץ ישראל.
3. שיבת ציון בגלל הכמיהה לגאולה או בגלל אנטישמיות לפני כ-120 שנה עם ישראל שב לארצו. חזרנו למולדתנו בגלל אהבת הארץ. חזרנו בגלל ציפיות לגאולה וישועה שנמשכו לאורך כל הגלות. אולם החזרה לארץ הייתה מעורבת באנטישמיות כלל עולמית. כלומר, חלק גדול של השבים ארצה חזרו מפני שרדפו אותם בארצות הגלות. זאת אומרת העלייה לארץ הייתה גם מקלט ומפלט מהצרות ומהרדיפות. אם לא היו קשיים והתמודדויות קשות בעליה לארץ, לעולם לא היינו יודעים מה המניע העיקרי לעליה. האם הסיבה העיקרית לעלייה הייתה הרעיון המשיחי, אהבת הארץ, אהבת הקב"ה והרעיון היהודי? או שמא שיבת ציון אינה אלא מקלט מהקשיים והרדיפות בארצות הגולה? בשובנו לארץ נתקלנו בקשיים רבים מצד כל הגורמים כנ"ל. עמדנו במבחנים קשים מאוד. אם היינו נסוגים מהרעיון של שיבת ציון בגלל הקשיים, אם העולים הראשונים היו בורחים מהארץ בגלל הקשיים, הדבר היה מעיד כי כל מפעל החזרה לארץ לא היה אלא עניין של מקלט מהצרות בחו"ל. אולם למרות הצרות נשארנו ודבקנו באדמת ארץ ישראל, למרות הביצות והקדחות נאחזנו באדמה. למרות הטרור והרצח נאחזנו במולדת. הדבר אם כן מגלה כאלף עדים על הרצון האמיתי לחיים דווקא בארץ ישראל. דבקותנו בארץ למרות הקשיים העצומים מגלה ששיבת ציון הייתה מתוך אהבת הארץ ואהבת ה'. רק על-ידי ההתנגדות והקשיים רק על-ידי ההתמודדויות הקשות רק כך אנו מגלים את הזיקה העמוקה של העם לארצו. מאידך עניין האנטישמיות בעולם היה כנראה עוד מניע חיצוני לעלייה, בבחינת "מאיץ". אך האנטישמיות לא הייתה הגורם העיקרי והמרכזי לעלייה.
4. הקשיים מחזקים את הקשר עם הארץ פתגם עממי אומר: "מה שבא בקלות הולך בקלות". ולהיפך, מה שנרכש בעמל ויגיעה נשאר קניין לתמיד. כל הקשיים שהיו לעם ישראל בשנים הראשונות של הגאולה חיזקו את הקשר שלנו לארץ. אם היינו מקבלים את הארץ על "מגש של כסף", לא בטוח כמה רצון היה לדורות הבאים להגן עליה. דווקא משום שהדורות הראשונים קנו את הארץ בדמם, אנו מרגישים מחויבות לשמור על הארץ לבל תיפול בידי זרים. עילת העילות ומסובב הסיבות לא רוצה גאולה זמנית. הקב"ה רוצה לתת לנו גאולה נצחית. אשר על כן ההשגחה זימנה לנו קשיים רבים והתנגדויות בדרך לגאולה השלמה. כמובן, אם הדבר היה תלוי בנו היינו מוותרים על כל הקשיים והמלחמות. אולם בדיעבד מתברר שכל הקשיים של ראשית ימי גאולתנו הם חלק מהדרך הטבעית לקניין עולם. רק בדרך זו העם השב לציון ינחיל את הארץ לבניו ובני בניו לעדי עד. רק כך נזכה לגאולה הנצחית.
יג. הפיצוי עבור הקשיים והצרות עריכה
לאחר הרגל נטל בעל הבית שכרו בידו, ועמו משוי שלשה חמורים, אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים, והלך לו לביתו. אחר שאכלו ושתו נתן לו שכרו
נחזור לאגדה שלנו, לאחר שלוש שנות עבודה חזר הפועל לביתו ריקם. בעל הבית לא נתן לפועל את שכרו ולא פיצוי כלשהוא. הפועל ביקש תחליפים: אדמה, פירות, בהמות וכו'. ובעל הבית ענה תמיד "אין לי" ללא הסבר וללא התנצלות. הפועל, כאמור, חזר לביתו ב"פחי נפש", אך לא פצה פיו, ולא אמר מילה. בנמשל, עם ישראל קיבל על עצמו את הדין. כאשר חזרנו לפני כ-120 שנה לארץ נתקלנו בקשיים רבים כנ"ל מכל הכיוונים. ועם ישראל נאחז בארץ מבלי להתלונן כלפי שמיא. העם קיבל עליו את הייסורין ולמרות הכול נאבק ונלחם בחירוף נפש כנגד כל הקמים עליו. העם גילה גילוי אמיתי של רצון עז להידבק בארץ ישראל ללא תנאים. מאחר וכך בעל הבית, כלומר הקב"ה, החליט לפצות את העם ולתת לו את השכר המגיע לו. במשל: "נטל בעל הבית שכרו בידו ועמו משוי שלושה חמורים... והלך לו לביתו... ונתן לו שכרו" ובנמשל הקב"ה הרעיף עלינו מטובו "בכל מכל כל". הפיצוי האלוקי לעם ישראל בארץ ישראל בא לאחר עשרות שנים של מאבק, של קשיים ושל היאחזות בארץ בכל תנאי. מאבק נגד מתנגדים מבחוץ וגם נגד המתנגדים מבפנים, נגד הביצות והקדחות, נגד המחסור במשאבים ובמים וכו'. רק לאחר מכן הארץ התחילה לחייך לנו. הקב"ה החליט לתת לנו. הארץ נתנה את פירותיה בעין יפה ובשפע. ארץ ישראל הפכה להיות מעצמה חקלאית בקנה מידה עולמי. לאחר כמאה ועשרים שנות מאבק והיאחזות בארץ הפכנו להיות מעצמה כלכלית. כל זאת בחסדי ה' עלינו. כל זאת מתנות ה' שנתן לנו, אבל רק לאחר שחזרנו בפחי נפש, והצדקנו עלינו את הדין.
יד. "משוי שלושה חמורים" עריכה
"וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו
וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר וַיָּשָׁב אַרְצָה מִצְרָיִם;
וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶתמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ." (שמות ד', כ) רש"י: על החמור. חמור המיוחד. הוא החמור שחבש אברהם לעקידת יצחק. והוא שעתיד מלך המשיח להיגלות עליו. שנאמר: "עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר " (זכריה ט', ט)
(דברי רש"י לקוחים מפרקי דרבי אליעזר פרק ל"א)
כאמור, בעל הבית בא לביתו של הפועל עם שכרו, ובנוסף לכך גם "משוי שלושה חמורים". נראה לומר כי ה"שלושה חמורים" שבאגדה רומזים לגאולת ישראל, כפי שנסביר להלן: בפרקי דרבי אליעזר9 כתוב כי חמורו של אברהם הוא חמורו של משה והוא חמורו של משיח. המדרש חיבר בין שלושה פסוקים בהם מופיע ה"חמור". האחד אצל אבי האומה, אברהם אבינו. השני אצל משה, הגואל הראשון. והשלישי אצל המשיח, הגואל האחרון. לדברי המדרש יש לפסוקים אלו משהוא מן המשותף. הפסוקים קשורים לקיומו של עם ישראל ולגאולתו. להלן שלושת המקורות שבהם מופיע ה"חמור": - החמור הראשון, הוא החמור שאברהם אבינו חבש השכם בבוקר בדרכו לעקידה: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ"10. - החמור השני, מופיע בהקשר של משה רבינו. כאשר משה רבינו בא למצרים לגאול את ישראל: "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר וַיָּשָׁב אַרְצָה מִצְרָיִם וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת מַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ"11 - החמור השלישי, הוא חמורו של משיח. הנביא זכריה אומר כי הוא יבוא על חמור: "הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר"12. מדרש זה מקשר בין אברהם אבינו, אבי האומה, לבין הגואל הראשון, משה רבינו, ובין הגואל האחרון משיח צדקנו. אברהם אבינו קיבל בנבואה את גזירת הגלות: "גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם...אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה"13. משה רבינו הגואל הראשון, אשר גאל את ישראל ממצרים. גאולה זו היא אֵם הגאולות והיא בניין אב לגאולה העתידית. הגואל האחרון הוא המשיח, עליו נאמר: "עני ורוכב על חמור", הוא ימשיך את גאולת משה רבינו. ויגאלנו מהגלות הארוכה. הנה כי כן שלושת האישים הנ"ל קשורים לקיומו של עם ישראל ולגאולתו. נחזור לאגדה שלנו, בעל הבית בא לביתו של הפועל עם "משוי שלושה חמורים" נושאים כל טוב. בעל הבית נתן לפועל את שכרו ובנוסף מתנות רבות. ובנמשל, הקב"ה בא לעם ישראל. כלומר, הקב"ה מחזיר שכינתו לציון. אם השכינה נמצאת פירוש הדבר השפע האלוקי נמצא. הווא אומר הקב"ה נותן לעמו את שכרו ומפצה אותו על קושי השעבוד והגלות. הקב"ה כל יכול והכל שלו, וכשהוא נותן הוא נותן הכול ובשפע. עינינו רואות את התגשמות הנבואה של "עני ורכב על חמור", פירוש הנבואה, שהגאולה תבוא באמצעות החומר. החמור מסמל את החומר והמשיח בבחינת עני הרוכב על החמור, כלומר שולט על החומר. הקב"ה מרעיף עלינו "משוי שלושה חמורים". הארץ מאירה לנו פנים. קיבלנו מתנות של עושר חקלאי, של תעשיה מתפתחת, של רפואה מתקדמת, השפע הכלכלי חוגג. עם ישראל הפך להיות אחד העמים החזקים ביותר בעולם כולו. כל זאת בזכות המתנות שה' נותן לנו כפי שכתוב באגדה: "משוי שלושה חמורים: אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים".