צידה לדרך למועדי ישראל/כ

פרק כ: עם ישראל עם הנצח – בזכות מה?

מעשה בשבאי ושני שבויים תנו רבנן: מעשה בשני בני אדם שנשבו בהר הכרמל, והיה שבאי מהלך אחריהם. אמר לו אחד מהם לחבירו: גמל שמהלכת לפנינו סומא באחת מעיניה, וטעונה שתי נודות, אחת של יין ואחת של שמן, ושני בני אדם המנהיגים אותה אחד ישראל ואחד נכרי. אמר להן [שבאי]: עם קשה עורף! מאין אתם יודעין? אמרו לו: גמל – מעשבים שלפניה, מצד שרואה – אוכלת, מצד שאינה רואה – אינה אוכלת, וטעונה שתי נודות אחת של יין ואחת של שמן, של יין מטפטף ושוקע, ושל שמן – מטפטף וצף. ושני בני אדם המנהיגים אותה אחד נכרי ואחד ישראל, נכרי נפנה לדרך וישראל נפנה לצדדין. רדף אחריהם , ומצא כדבריהם. בא ונשקן על ראשן, והביאן לביתן ועשה להן סעודה גדולה, והיה מרקד לפניהם ואמר: ברוך שבחר בזרעו של אברהם, ונתן להם מחכמתו, ובכל מקום שהן הולכים נעשין שרים לאדוניהם. ופטרן [והלכו] לבתיהם לשלום. (סנהדרין ק"ד, עא-עב)

לפנינו אגדה קצרה ומשעשעת ואפילו עם "סוף טוב – הכל טוב". אילולי שהופיעה בגמרא היינו "הופכים דף". אלא שאגדות חז"ל כולן עומק ומלאות בחוכמה ומסרים. משום כך אל לנו לקרוא את האגדות כ"סיפור עם". אגדה שמופיעה בגמרא היא חלק מדברי אלוקים חיים.

א. עם ישראל בגלות

האגדה מביעה את המתח העצום בין היהודים לבין הגויים. היהודים מאמינים בנצח ישראל ואילו הגויים על רקע החורבן רואים את סופם של שונאי ישראל. השבאי הגוי לוקח אתו שני שבויים יהודים. זהו המצב הנתון. הגויים החריבו את הארץ ואת בית המקדש, והם מַגלים את עם ישראל. הם שולטים בנו. עם ישראל במצבו הירוד ביותר, יהודים נלקחים בשבי. זהו סמל חזק להבעת הכוחנות והשררה. אין צורך לומר מי שולט ומי נשלט. זהו המצב הנתון מאז חורבן הבית ובמשך כל שנות הגלות עד לדורנו, דור הגאולה. זוהי תמונת הרקע לוויכוח הנצחי בין ישראל לעמים, ובאגדה שלנו בין השבאי לבין שני השבויים היהודים.

ב. השאלות והתמיהות באגדה

באגדה יש מספר רמזים שאין לקרוא אותה כפשוטה, אלא יש לחפש את המסרים והרעיונות החבויים בה. האגדה רומזת לנו שיש להבין אותה כמשל וצריך לחפש את הנמשל. הרמזים שבאגדה באים בצורה של שאלות ותמיהות על האגדה עצמה, כפי שנפרט להלן: א. המילים הראשונות שבפי השבאי: "עם קשה עורף" כינוי זה כלפי היהודים טעון מאוד ורב משמעות. ביטוי זה הוא הסיבה לעונש הגלות. הווא אומר שדבריו הראשונים של השבאי הם רמז לכך שבאגדה יש ויכוח דתי-אמוני בין השבאי לשבויים, ובעצם בין ישראל לעמים. ב. שבאי באשר הוא אמור להיות קשוח ואכזרי. והנה כאשר הוא גילה את חוכמתם של השבויים, הוא שחרר אותם. לא ברור כלל וכלל מדוע הוא שחרר אותם. להיפך אם השבויים – העבדים חכמים, הרי שהם שווים יותר בשוק העבדים?! ג. השבאי לא רק שהחליט לשחרר אותם, אלא יתר על כן הוא ליווה אותם לבתיהם. ד. לא רק שליווה אותם, אלא שגם עשה להם "סעודה גדולה". ה. לא רק שעשה להם סעודה, אלא גם "היה מרקד לפניהם". ו. ולסיום, השבאי מודה ומשבח לה' על "שבחר בזרעו של אברהם...".

ג. הוויכוח הנצחי בין ישראל לעמים

התמיהות והשאלות שהעלינו מביאות אותנו לקריאה אחרת של האגדה. קריאה של משל ונמשל. כל האגדה עוסקת בוויכוח הנצחי שבין ישראל לעמים. ויכוח דתי-אמוני באשר לעם ישראל כעם נבחר. זהו ויכוח שהתנהל מאז תחילת הגלות. לגויים יש טענה חזקה והיא – עם ישראל חטא, נענש וגלה מארצו. פירוש הדבר לדבריהם, שהאלוקים עזב את עמו. לטענתם של הגויים, סופו של עם ישראל ככל העמים להיטמע, להתבולל ולהיעלם. הרקע לדיון ולוויכוח ברור, הגויים חזקים, הם החריבו את בית המקדש, הגלו את ישראל ולוקחים שבויים. אין לך תיאור יותר חד וברור כדי לומר מי החזק ומי החלש, כמו תיאור זה של שובה ושבויים. על רקע החורבן והגלות מתעורר הוויכוח. השובה מייצג את העמים, ואילו השבויים מייצגים את עם ישראל. השבויים אינם מייצגים את ישראל בתפארתו ולא בתוקפו ובחוזקו. הם כן מייצגים את חכמת עם ישראל. חכמת העם היהודי תבוא לידי ביטוי תמיד, גם בחורבן וגם בגלות מחוץ לארץ ישראל.

ד. עם ישראל – עם הנצח

השבויים היהודים פותחים את הוויכוח באגדה שלנו. למרות מצבם הקשה, שבויים בידי גויים, היהודים שומרים על תקווה. מבחינתם המצב העכשווי של גלות אינו אלא עניין חולף. המצב האמיתי של ישראל הוא גאולה. זו בוא תבוא. עם ישראל ישמור על יחודו ועל זהותו, הוא עוד ישוב לארצו ויחדש ימיו כקדם. הם מפגינים את דעתם בנחרצות, הגם שהם עושים זאת באמצעות סמלים, כפי שנראה להלן.

גמל עם עין אחת האגדה שזורה בסמלים רבים, ואלה יביאו אותנו למסרים העמוקים שבאגדה. הסמל הראשון – הגמל רואה בעין אחת1. זה מסמל את הגויים, אלה אינם רואים את המציאות בשלמותה. הגויים אכן חזקים, הם שולטים על ישראל בתקופת הגלות, אולם הם אינם רואים את ההיסטוריה כולה. הם אינם רואים את אורך כל הדרך מימות קדם ועד אחרית הימים. הם דומים לגמל הרואה בעין אחת. הם רואים את ההווה בלבד ללא עבר וללא עתיד. לעומת זאת עם ישראל מביט במציאות בשתי עיניים, כלומר בראייה מושלמת. עם ישראל מבין שהגלות היא אירוע זמני וחולף, גם אם תתארך אלפיים שנה. הגאולה בוא תבוא ועם ישראל יחזור לארצו. ה' בחר לו לעם את ישראל, ועם ישראל הוא נחלתו של בורא עולם. ה' נתן לעם ישראל את התורה כדי לצאת לדרך, לדרך הנצח. הברית בין ה' לעמו, הברית שנכרתה באמצעות התורה, ברית זו לא תיפסק. זו ברית לנצח. כפי שה', בורא עולם, הוא נצח כך עמו ונחלתו הם נצח. גם אם ה' מעניש את עמו, את בנו אהובו, אין זה עונש אלא תיקון. "כִּי לֹא יִטֹּשׁ יְהוָה עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב"2.

ישראל משולים בשמן עם ישראל משול לשמן. כפי שהשמן אינו מתערבב בנוזלים אחרים, כך עם ישראל לא יתערב בגויים, ויישאר תמיד נבדל ומיוחד. כדברי הכתוב, "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן"3. במשך תקופת הגלות הגויים חזקים ושולטים. אך הדבר לא יגרום להתבוללות של עם ישראל. העליונות והכוחנות של אומות העולם לא תביא להיעלמותו של עם ישראל. העם היהודי לא יאבד את צביונו ואת ייחודו. כפי שהשמן צף ואינו מתערב בנוזלים אחרים, כך עם ישראל לא יתבולל, אלא ישמור על יחודו. עם ישראל חי וקיים לנצח. הגויים נמשלים באגדה זו ליין. אכן היין הוא משקה בעל חשיבות, זהו המשקה המשכר, הגויים בבחינת שיכורי ניצחון. אך היין לבסוף נעלם ואיננו. היין ככל המשקים נספג באדמה ונעלם, היין מתערבב עם נוזלים אחרים ומאבד את יחודו. כך כל העמים – גורלם שיתבוללו בינם לבין עצמם. אכן אין עם עתיק ששמר על ייחודו. כדברי חז"ל, "כדברי חז"ל: כבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות"4.

השמן סמל האור בנוסף לאמור לעיל, השמן מסמל את האור, כלומר את העולם הרוחני. עם ישראל נמשל לשמן כי החלק הרוחני שבו בעל משקל מכריע. היין "יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ5" היין הוא סמל לעולם הגשמי, אשר בסופו מתכלה ונעלם. הגויים סופם להיעלם הם נטמעים אלו באלו. אולם עם ישראל שנמשל לשמן, כלומר לעולם הרוחני, אינו נעלם, אלא חי וקיים לנצח.

ה. נצח ישראל בזכות צניעות וקדושה

לאור דברי היהודים ולאור הביטחון העצום שלהם בנצח ישראל, עולה ונשאלת שאלתו של השובה: בזכות מה? מאין לכם הביטחון הזה? הרי אתם חטאתם, נענשתם וכעת אתם בגלות. מי מבטיח לכם גאולה? בזכות מה תגאלו? הסמל השלישי שבאגדה הוא התשובה. השבויים מזהים שניים שמובילים את הגמל. אחד מהם נוכרי ואחד יהודי. הנוכרי התפנה על אם הדרך ואילו היהודי התפנה רחוק מן הדרך. מי שמתפנה במקום שהוא נמצא, ואפילו על אם הדרך, הוא אינו מודע ל"דחיית סיפוקים". אדם כזה אינו חי מציאות של מותר ושל אסור. אצל הבהמה אין מושג "דחיית סיפוקים", אין מותר ואסור. אין עכשיו אסור ואחר כך מותר. או כאן אסור ושם מותר. משום כך בהמה תעשה את צרכיה בכל מקום בו היא נמצאת. אדם שעושה צרכיו באמצע הדרך הריהו דומה לבהמה. היהודי באשר הוא מחונך משחר נעוריו ש"יש אדון לבירה". יש אסור ויש מותר. רק מתוך האסור מתברר המותר. פירוש הדבר שהיהודי מתרחק כל הזמן מהנפש הבהמית, ופועל כל הזמן להיות יותר אדם.

"שור בן יומו נקרא שור"6 הבהמה נולדת וביום היוולדה היא מקבלת את "צורתה". היא נולדת מושלמת כבהמה, ואינה צריכה להשתכלל ולהתקדם לתקן את המידות. כלומר, היא אינה צריכה להשתכלל כדי להיות בהמה יותר טובה. כפי שהיא נוצרה, כך היא תישאר כל ימיה, אלא שהיא מוסיפה לעצמה יותר ק"ג למשקלה. מטרת הבהמה בעולמה- הישרדות והמשך קיום המין שלה. ותו לא. משום כך "שור בן יומו נקרא שור". הוא אינו צריך לעשות משהוא מיוחד, או לפעול בניגוד לטבעו כדי להיות שור יותר טוב. לעומת זאת האדם כל ימיו אמור לפעול ולהתייגע, לפעול נגד טבעו הבהמי ולהשתכלל. האדם אינו נולד עשוי. האדם צריך לעשות את עצמו. האדם אמור לפעול כדי שיקרא אדם. ליהודי יש תכלית בעולמו – לשלוט בנפש הבהמית ולטפח את הנפש האלוקית.

ו. הקדושה היא הנצח

האיש שהתפנה על אם הדרך מייצג את הגויים. היהודי התפנה רחוק מהדרך. התנהגות זו, כאמור, היא סמל למותר ולאסור. עם ישראל הורגל על "מותר ואסור", אשר על כן הוא עם קדוש. הקדושה נובעת מהמציאות של אסור. אם יש אסור ואחר כך מותר זו קדושה. אם יש מקום שאסור ומקום שמותר –יש כאן מקום קדוש. ההבחנה המתמדת בין מותר לאסור היא היא הקדושה. והקדושה – פירושה נצח. הטומאה והבהמיות – פירושן חידלון. האדם הפועל להיות קדוש מבטיח לעצמו את הנצח. זאת בחיי הפרט. ובמישור הכללי הלאומי, עם שפועל כל ימיו בקדושה, בדרך זו הוא מבטיח לעצמו את הנצח. הקב"ה קדוש והוא הנצח. עם ישראל מצווה להיות קדוש: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם"7. קדושת עם ישראל – פירושה לקיים תורה ומצוות. כל התורה כולה היא מערכת של מה מותר ומה אסור, מתי מותר ומתי אסור, היכן מותר והיכן אסור. ע"י קיום תורה ומצוות עם ישראל דבק בה'. מי שדבק בה' הריהו דבק בנצח, ויש לו חלק בנצח. כפי שנאמר: "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיהוָה אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם"8. לסיכום, נחזור לענייננו. השובה – "השבאי" – תמה ושואל את היהודים מניין לכם הביטחון שתזכו לגאולה, ושהגלות איננה "סוף פסוק" לעם ישראל? מניין לכם התקווה שעם ישראל יתקיים לנצח? השבויים עונים לו: בזכות הצניעות. היהודי מתפנה לצדדין, רחוק מן הדרך. התנהגות זו היא סמל ל"דחיית סיפוקים", כלומר לקבלת מערכת מצוות של "אסור ומותר". מי שחי בהוויה ובמציאות שיש מותר ויש אסור שלא הכול מותר, הריהו אדם קדוש. עם ישראל שמקבל על עצמו את התורה הריהו עם קדוש. בכך עם ישראל מִדַבֵק בבורא עולם שהוא קדוש. הקב"ה שהוא קדוש הוא נצח ומשום כך מי שדבק בהקב"ה זוכה לנצח. העולה מכך שעם ישראל שמקבל על עצמו את הברית עם ה', את קיום התורה והמצוות, הוא עם קדוש, עם שדבק בה'. מאחר שה' הוא הנצח הרי מי שדבק בה' זוכה לנצח, וזהו סוד קיומו של עם ישראל9.

ז. "עם קשה עורף" – דו משמעי

השבאי – השובה הגוי פתח את דבריו בכינוי הקשה כלפי עם ישראל: "עם קשה עורף". בדברים אלו הוא רצה להציג את הצד האפל של ישראל. לאחר חטא העגל התורה מכנה את ישראל בכינוי זה: "ט וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא . י וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם; וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל"10. העמים שמשתמשים בביטוי זה רוצים לומר: עם ישראל חטא, נענש וגלה. לדעתם, העונש מתרחש במלואו – "ואכלם". אולם לאחר הדיון בין שני הצדדים הביטוי "עם קשה עורף" מקבל משמעות נוספת, ואפילו ממד חיובי. עם ישראל הינו עם עקשן, הוא דבק באמונתו ובייעודו. אינו מוכן לוותר על מעמדו בעולם, ולא מוכן להתייאש למרות הגלות. העם אינו מאבד תקוה אפילו בגלות הקשה והמרה.

ח. "יכירו וידעו כל יושבי תבל"

לאור ה"ויכוח" שהתנהל בין השבאי לבין השבויים, השובה שחרר את השבויים. שאלנו מדוע הוא שיחרר את השבויים, וכי זו דרכו של שובה אכזרי? השחרור של השבויים, פירושו אמירה ברורה מצד השובה ומצד העמים: אתם צודקים. אתם עם ישראל – האמת אתכם. ב"ויכוח הנצחי" עם ישראל תמיד ינצח בסוף. והגויים יכירו במעמדו המיוחד של ישראל. האגדה מדגישה שההכרה בעם ישראל כעם נבחר תהיה מוחלטת ואפילו מתוך התלהבות. הדבר בא לידי ביטוי ע"י הדרך שבה מתנהג השבאי עם השבויים. הוא לא הסתפק בשחרורם. הוא הביע כניעה ורחשי כבוד כלפי השבויים: הביא אותם לביתם, עשה להם סעודה גדולה, והיה מרקד לפניהם.

ט. הגאולה ההדרגתית

כידוע תהליך הגאולה הינו איטי ומתמשך. הגאולה אינה אירוע חד פעמי, אלא הדרגתי. כך מצאנו באֵם הגאולות, גאולת מצרים. שם הגאולה נמשכה ארבעים שנה למרות הניסים העצומים כמו קריעת ים סוף ומעמד הר סיני, עדיין העם לא הגיע לדרגת אמונה רצויה. העם נפל וחטא בחטא העגל. אשר על כן העם נזקק לתרגול אמוני של ארבעים שנה במדבר. הגאולה נמשכה עוד ארבעים שנה. במדבר העם זכה להנהגה ניסית ולניסים גלויים מידי יום ביומו במשך כל הארבעים שנה: המן, הבאר, ענני כבוד, מראה אש בלילה ועוד ועוד. הנה כי כן הגאולה נמשכה ארבעים שנה. ורק לאחר תהליך איטי ומתמשך זה של ארבעים שנה, רק לאחר מכן עם ישראל רכש את האמונה וזו פעפעה בתוכנו לדורי דורות. גם לעתיד לבוא הגאולה תהיה הדרגתית. וההדרגתיות תהיה גם בהכרת הגויים בייחודו ובמעמדו של עם ישראל. באגדה שלפנינו, כאמור, השבאי מייצג את העמים. בוויכוח בין ישראל לעמים השבאי הכיר בצדקתם של השבויים. פירוש הדבר שלעתיד העמים יכירו בצדקת עם ישראל, והדבר יעשה בהדרגתיות. זו מופגנת ומודגשת על ידי פעולותיו של השבאי. - שלב א: "בא ונשקן על ראשן". הפגנת חיבה והסכמה עם השבויים. כל כולו אומר: אתם צודקים. - שלב ב: החליט לשחרר אותם. כאמור, בעצם השחרור ישנה אמירה ברורה: עם ישראל אכן יגָאל, עם ישראל אכן עם מיוחד. - שלב ג: "הביאן לביתן". לא רק שחרר אותם אלא הוא בעצמו הביא אותם לביתם. יש כאן הדגשה של ההסכמה וההכרה שעם ישראל צודק בוויכוח. - שלב ד: "ועשה להם סעודה גדולה". זו לא רק הבעת הסכמה זו לא רק אמירה שאתם צודקים. יש כאן גם הענקה. יש כאן רצון להיות שותף בגאולה. אולי אפילו שמחה על כך שעם ישראל נגאל. - שלב ה: "והיה מרקד לפניהם". זו ודאי הבעת שמחה ושותפות. יתר על כן, לנו מוכר "כיצד מרקדין לפני הכלה". כלומר, יש כאן הכרה בכך שעם ישראל והקב"ה נכנסים לחופה. הדוד והרעיה נפגשים, הלא זהו פירוש הגאולה. העמים רוצים להיות שותפים בגאולה. והדבר בא לידי ביטוי ב"מרקד לפניהם". - שלב ו: "ברוך אשר בחר בזרעו של אברהם". האגדה מסיימת בהצהרה ברורה. העמים מכריזים שעם ישראל הוא העם שנבחר על ידי הקב"ה. זהו תורף כל הוויכוח! כל יחודו ומעמדו של עם ישראל סובב סביב האמונה שה' בחר בעם ישראל. הגויים יכירו בכך. בזאת הכול מתברר והכול מוכרע. זוהי הכותרת למעמדו ולייחודו של עם ישראל בעולם ואפילו לתפקידו בעולם.