פרק ז: "כתבו לכם על קרן השור" עריכה

ר"ש בן לקיש פתר קריא בגליות. "והארץ היתה תהו "זה גלות בבל..." "ובהו" זה גלות מדי... "וחשך" זה גלות יוון. שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן שהיתה אומרת להם כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל. (בראשית רבה ב', ד)



א. למה על "קרן השור"? עריכה

באמצע בית שני שלטו היוונים בארץ ישראל ובאזור כולו. בתקופות מסוימות הם גזרו גזירות דתיות על היהודים. גזירות שגרמו למרידות והתקוממות של העם היהודי. המפורסם שבהם- מרד החשמונאים. בין יתר הגזירות מביאים חז"ל גזירה מוזרה. "כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל" החלק השני של הגזירה ברור. היוונים דורשים שהיהודים יודיעו ויפרסמו את כפירתם: "אין לכם חלק באלוקי ישראל". היוונים רוצים שהיהודים יכפרו באמונה באל אחד. ברצונם לקעקע את כל יסוד האמונה היהודית. מאידך החלק הראשון של הגזירה בכלל לא מובן. למה לכתוב על השור?! ולמה דווקא על הקרן?! אגדת חז"ל זו, כמו אגדות רבות אחרות, מדברת אתנו ב"משל ובחידה". חז"ל מדברים אתנו בסמלים. כדי להבין את המסר של האגדה עלינו להבין את הנמשל. "קרן השור" אינו אלא משל. זה סמל. בעזרת ה' ננסה לתהות על קנקנו של ביטוי זה, וננסה להבין מה בדיוק הייתה אותה גזירה. לצורך כך ניעזר בדברי תורה ובאגדות חז"ל נוספות.

ב. "בצלם אלוקים" או "עפר מן האדמה"? עריכה

כאמור, היוונים רצו לקעקע את יסודות האמונה היהודית. היוונים רצו לפגוע בייעוד ובתכלית של העם היהודי. אי לכך אנו נברר את יעודו של העם היהודי. כדי לרדת לעומק העניין ולבדוק מהו יעודו של העם היהודי, אנו נצא ל"מסע חיפוש". ראשית, אנו נתחיל בייעודו של האדם בכלל, ומתוך כך נגיע לייעוד של עם ישראל. נתחיל את הדיון שלנו בבריאת האדם. מהי תכליתו ומהו יעודו. נחפש זאת גם בתורה וגם בחז"ל. ננסה לנגוע בשורש מהותו וייעודו של האדם. יעודו ותכליתו של עם ישראל נעוץ בזהותו וייעודו של האדם הראשון, כפי שנראה בהמשך. לאחר מכן ננסה להבין מה הייתה דרישתם של היוונים שרצו לעקור את האמונה מן השורש, ואולי גם נבין למה לכתוב זאת על "קרן השור". בריאת האדם נכתבת בספר בראשית פעמיים. בפעם הראשונה האדם מתואר "בצלם אלקים":

כו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ. כז וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ. (בראשית א', כו-כז)

לעומת זאת בפעם השניה האדם מתואר "עפר מן האדמה":

ז וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה. ח וַיִּטַּע יְהוָה אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר.

                                                  (בראשית ב', ז-ח)

לפנינו שני תיאורים מנוגדים של האדם. דבר והיפוכו. בפעם הראשונה- אדם אציל כמעט מלאך. שלוש פעמים מצוין שהוא ב"צלם אלוקים". מאידך בפעם השניה לא מוזכר "בצלם אלוקים" בכלל. להיפך, מצוין שהאדם נברא "עפר מן האדמה". אם כן מהי זהותו של האדם? בצלם אלוקים- מלאך, או עפר מן האדמה- משהו גס וחומרי? יש כאן שני מושגים קוטביים: - "בצלם אלוקים"- המושג הכי רוחני שאפשר לחשוב עליו. - "עפר מן האדמה"- המושג הכי גשמי שאפשר להעלות על הדעת. ובכן מהו האדם? התשובה ידועה ומפורסמת. האדם הוא גם וגם. יש בו עוצמות רוחניות אדירות, ומאידך הוא יצור גשמי ביותר.

ג. האדם דומה למלאך ודומה לבהמה עריכה

כפילות זו המצויה אצל האדם מופיעה גם בדברי חז"ל:

"ששה דברים נאמרו בבני אדם, שלשה כמלאכי השרת, שלשה כבהמה.

שלשה כמלאכי השרת:
- יש להם דעת כמלאכי השרת
- ומהלכין בקומה זקופה כמלאכי השרת
- ומספרים בלשון הקדש כמלאכי השרת.
שלשה כבהמה: 

- אוכלין ושותין כבהמה - ופרין ורבין כבהמה - ומוציאין רעי כבהמה" (חגיגה ט"ז, ע"א)

הנה כי כן דברי חז"ל מפורשים ונוגעים בדיוק באותה נקודה שהעלינו. אכן האדם נברא עם שני כוחות הפוכים ומנוגדים. חז"ל מתארים את המציאות הקוטבית בצורה של דימוי למלאך ודימוי לבהמה. חז"ל מציגים את האדם בדיוק כפי שהוא: דומה למלאך וגם דומה לבהמה. מה רצו חז"ל ללמדנו במדרש זה? נראה לומר שחז"ל רצו ללמד אותנו את ההשלכות של המציאות הזאת, ונסביר: האדם הנפלא והמיוחד הוא הייצור היחיד בעולם שיש לו בחירה חופשית, וזה אחד המאפיינים העיקריים שלו. באמצעות הבחירה החופשית, שניתנה לו, הוא יכול לטפס ולהגיע לדרגת מלאך. בתנאי שילמד לתקן את מידותיו. אם יתמיד בכך. אם ישקיע בכך את כל כוחותיו. אולם אם, חלילה, האדם יִדרדר. אם לא יתקן את מידותיו. אם לא יעבוד על עצמו. אם יזרום עם היצרים האפלים, ולא ירסן אותם. אם כך הוא עלול להגיע לדרגת חיה ובהמה.

ד. נר תמיד ולחם תמיד עריכה

קוטביות זו המצויה אצל האדם אנו פוגשים כדוגמתה במשכן ובמקדש.

כב וַיִּתֵּן אֶת הַשֻּׁלְחָן בְּאֹהֶל מוֹעֵד עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן צָפֹנָה מִחוּץ לַפָּרֹכֶת. כג וַיַּעֲרֹךְ עָלָיו עֵרֶךְ לֶחֶם לִפְנֵי יְהוָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה. כד וַיָּשֶׂם אֶת הַמְּנֹרָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד נֹכַח הַשֻּׁלְחָן עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן נֶגְבָּה. כה וַיַּעַל הַנֵּרֹת לִפְנֵי יְהוָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה. כו וַיָּשֶׂם אֶת מִזְבַּח הַזָּהָב בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי הַפָּרֹכֶת. כז וַיַּקְטֵר עָלָיו קְטֹרֶת סַמִּים כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה. (שמות מ', כב-כז)

מפסוקים אלו עולה כי במשכן בתוך "אוהל מועד", בקודש סמוך לקודש הקודשים, היו שלושה כלים: - מנורת הזהב בדרום ובה דלק "נר תמיד". - שולחן לחם הפנים בצפון ובו היה "לחם תמיד". - מזבח הזהב, הוא מזבח הקטורת, היה באמצע בין המנורה לבין השולחן. התמיהה הגדולה היא, מה עושה הלחם בתוך אוהל מועד בסמוך לקודש הקודשים?! בתוך היכל הקודש ליד מנורת הזהב?! מדוע יש צורך לשים את שתים עשרה החלות במקום כל כך קדוש?! התשובה לשאלה זו קשורה לנושא שלנו: כידוע, המנורה מייצגת את האור, כלומר את העולם הרוחני. לכן חז"ל אומרים "הרוצה שיחכים ידרים" (בבא בתרא כ"ה, ע"ב) זאת מפני שהמנורה נמצאת בדרום, וכדברי החכם: "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר..." (משלי ו', כג) לעומת זאת הלחם הוא סמל העולם הגשמי- האוכל.

בדרך זו התורה מלמדת אותנו שבמציאות יש מקום גם לעולם הגשמי וגם לעולם הרוחני. המקדש בא לסמל את מציאות החיים. כל בית אמור להיות בית מקדש. כל מקום יכול להיות וצריך להיות מקום להשראת שכינה. זאת כדברי הפסוק: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כ"ה, ח). בתוכו לא נאמר אלא בתוכם. כלומר, בכל מקום ומקום, בכל בית ובית. בכל בית יהודי צריך להיות נר דולק - נר תמיד. כלומר בבית צריך להיות ביטוי לפן הרוחני של החיים. מאידך בכל בית צריך להיות לחם-אוכל. כלומר, בכל בית צריך להיות ביטוי לעולם הגשמי. נחזור למקדש. מזבח הקטורת היה שם באמצע, בין השולחן לבין המנורה. מזבח הקטורת כשמו כן הוא. קטורת- פירוש המילה קשר-חיבור. כלומר הוא מגשר בין העולם הרוחני, המיוצג על ידי המנורה, לבין העולם הגשמי, המיוצג על ידי שולחן הפנים.

ה. אוהל האמהות עריכה

"השילוב המנצח" שהופיע במשכן ובמקדש נמצא גם באוהל האמהות. הנוכחות של עולם הרוח ועולם המעשה והשילוב ביניהם מופיעים באוהל של שרה אמנו. עניין זה כתוב במדרש כאשר יצחק לקח את רבקה לאשה. רבקה אמנו הגיעה לארץ כנען עם עבד אברהם, הפסוק מתאר את המפגש ביניהם: "וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ" (בראשית כ"ד, סז) הקושי בפסוק, מדוע יצחק מביא את רבקה לאוהל של שרה? האם ליצחק אין אוהל משלו?! רש"י שם לב לקושי זה, ואכן הוא פירש את הפסוק בצורה שונה. לפי רש"י, אין להבין שיצחק הביא את רבקה לאוהל של שרה. יצחק הביא את רבקה לאוהל המשותף של יצחק ורבקה. אלא שאוהל זה נעשה כמו האוהל של שרה. אותם דברים שהיו באוהל שרה נמצאו עתה באוהל של רבקה. ואלה דברי רש"י:

"האהלה שרה אמו". ויביאה האהלה, והרי היא שרה אמו. כלומר, נעשית דוגמת שרה אמו. שכל זמן ששרה קיימת, היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת. וברכה מצויה בעיסה. וענן קשור על האהל. ומשמתה פסקו. וכשבאת רבקה חזרו . (רש"י, בראשית כ"ד, סז) הנה כי כן באוהל האמהות היו שלושה דברים: - נר דלוק מערב שבת לערב שבת. - ברכה בעיסה, כלומר תמיד היה אוכל. - ענן קשור מעל האוהל.  נר דלוק מזכיר את המנורה בבית המקדש, שם היה "נר תמיד".  הברכה בעיסה מזכירה את שולחן הפנים שם היו שתים עשרה חלות, וכדברי חז"ל הייתה ברכה בלחם הפנים. והיה מתברך במעיהם של הכוהנים. (רמב"ם, משנה תורה- ספר עבודה. תמידין ומוספין, פרק ה', וכן פרק ד', יב).  הענן הקשור מעל האוהל מזכיר את ענן הקטורת. כלומר, הענן באוהל האמהות, הענן "הקשור", תפקידו לחבר בין הנר לבין האוכל. לחבר בין העולם הרוחני לבין העולם הגשמי. נמצאנו למדים שאוהל האמהות היה דומה למקדש. בכך רצו חז"ל לומר שהבית היהודי יכול להיות בית מקדש. או צריך להיות בית מקדש. וזה פירוש הפסוק: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". שכינה יכולה לשרות בכל בית ובית. אתם בני ישראל תעשו את הבית שלכם קדוש, ואני אשרה שכינתי ביניכם. מדרש זה מגלה את הסוד. מה עושים כדי שהשכינה תשרה בבית היהודי. צריך שיהיה מקום לעולם הרוחני, וצריך שיהיה מקום לעולם הגשמי, וצריך לדעת לחבר ביניהם. אסור שיהיה ניתוק. צריך לקדש את החומר, צריך לקדש את העולם הגשמי. לתת משמעות רוחנית גם לחיי החומר.

ו. העולם נברא בשביל משה, דוד ומשיח עריכה

הרעיון הזה של שילוב שמים וארץ, של שילוב העולם הגשמי והעולם הרוחני, רעיון זה מופיע במדרש חז"ל נוסף:


"אמר רבי: לא אברי עלמא אלא לדוד (לא נברא העולם אלא לדוד) ושמואל אמר: למשה ורבי יוחנן אמר: למשיח" (סנהדרין צ"ח, ע"ב)

גם מדרש זה מדבר בסמלים. אם נפרש את הסמלים נבין את המדרש. משה רבינו- סמל התורה דוד המלך- סמל המלכות משיח- סמל למלכות עם התורה. מלכות המבוססת על תורה. ועתה נעבור לפירוש המדרש:

    • "העולם לא נברא אלא לדוד"- כלומר העולם נברא בשביל המלכות. זאת אומרת תכליתו וייעודו של העולם זה העניין הגשמי: הנהגה, מדינה, צבא, ביטחון וכל מה שהמלכות מייצגת.
    • "העולם לא נברא אלא למשה"- כלומר תכליתו וייעודו של העולם היא התורה. בעוד שדוד מייצג את העולם הגשמי- מלכות. הרי משה מייצג את העולם הרוחני.
    • המדרש מסיים: "העולם לא נברא אלא למשיח". המשיח מייצג את שני הכתרים: כתר תורה וכתר מלכות. המשיח הוא המלך המנהיג את העם על פי התורה, על-פי דבר ה'. המשיח מביא את העולם הרוחני-ערכי-תורני לתוך המלכות. המשיח מולך ומנהיג את העם על בסיס העולם הרוחני. כלומר, המשיח הוא המשלב בין שני העולמות: בין זה הגשמי לזה הרוחני.

העולה ממדרש זה, כי העולם הוא שילוב. תכלית העולם הוא "השילוב המנצח". שילוב בין שמים לארץ, בין עולם הרוח לעולם החו

ז. השור- סמל לעולם המעשה עריכה

בהמשך נחזור לעניין זה של השילוב בין החומר לרוח ועתה נחזור לאגדת חז"ל שבראש דיוננו. היוונים גזרו על היהודים: "כתבו לכם על קרן השור אין לכם חלק באלקי ישראל". גם מדרש זה מדבר בסמלים. מהו השור? ומהו הקרן? נתחיל לבאר את עניין ה"שור". מתברר שהשור באגדות חז"ל מסמל את עולם המעשה, את העולם הגשמי במיטבו. את העולם הגשמי המועיל וההכרחי. להלן נביא ארבע אגדות חז"ל ובהם מופיע השור. ליתר דיוק השור החורש (או החרישה כשלעצמה ללא ציון השור). בכל האגדות האלו השור החורש מסמל את עולם המעשה- העולם הגשמי.

1. ר' אליעזר בן הורקנוס חורש

מעשה ברבי אליעזר בן הורקנוס, שהיו לאביו חורשים והיו חורשין על גבי המענה, והוא היה חורש בטרשין. ישב לו והיה בוכה. אמר לו אביו, מפני מה אתה בוכה? שמא מצטער אתה שאתה חורש בטרשין? עכשיו אתה חורש על גבי המענה. ישב לו על גבי המענה והיה בוכה. אמר לו מפני מה אתה בוכה? שמא מצטער אתה שאתה חורש על גבי המענה? אמר לו, לאו. ולמה את בוכה? אמר לו, שאני מבקש ללמוד תורה. אמר לו, והלא בן עשרים ושמונה שנים אתה, ואתה מבקש ללמוד תורה? אלא קח לך אשה ותוליד לך בנים ואתה מוליכן לבית הספר. עשה שתי שבתות ולא טעם כלום, עד שנגלה לו אליהו זכור לטוב, ואמר לו, בן הורקנוס, מפני מה אתה בוכה? אמר לו מפני שאני מבקש ללמוד תורה. אמר לו, אם אתה מבקש ללמוד תורה, עלה לירושלים אצל רבן יוחנן בן זכאי. עמד והלך אצל רבן יוחנן בן זכאי, ישב לו והיה בוכה. אמר לו, מפני מה אתה בוכה? אמר לו, מפני שאני מבקש ללמוד תורה. אמר לו, בן מי אתה? ולא הגיד לו. אמר לו, מימיך לא למדת קריאת שמע ולא תפלה ולא ברכת המזון? אמר לו לאו. אמר לו עמוד ואלמדך שלשתן. ישב והיה בוכה. אמר לו, בני, מפני מה אתה בוכה? אמר לו, שאני מבקש ללמוד תורה. והיה אומר לו שתי הלכות כל ימי השבוע, והיה חוזר לו עליהן ומדבקן. עשה שמונה ימים ולא טעם כלום עד שעלה ריח פיו לפני רבן יוחנן בן זכאי, והעמידו מלפניו. ישב והיה בוכה. אמר לו מפני מה אתה בוכה? אמר לו, מפני שהעמדתני מלפניך כאדם שמעמיד מלפניו מוכה שחין. אמר לו, בני, כשם שעלה ריח פיך מלפני, כך יעלה ריח חקי תורה מפיך לשמים. (פרקי דרבי אליעזר, פרק א')

באגדה זו אנו פוגשים את ר' אליעזר בן הורקנוס בראשית דרכו. עדיין לפני שלמד. הוא אינו יודע משנה אחת ואף לא ברכת המזון, שמתברר מהמשך האגדה. אליעזר הצעיר היה עובד בשדות של אביו בעבודת החריש. אליעזר חורש בין יתר הפועלים של הורקנוס אביו. אליעזר בן הורקנוס החליט לעשות את השינוי הגדול. לעזוב את העבודה, את עולם המעשה, ולעבור לעולמה של תורה, לעולם הרוח. האגדה מציינת דווקא שאליעזר היה חורש. החרישה אינה אלא סמל לחיי העולם הזה מהצד החיובי. מהצד המעשי במיטבו. האגדה רצתה להדגיש, אליעזר אינו מחפש עיסוק יותר נוח, הוא פשוט החליט שהוא עוזב את עולם המעשה ועובר לעולם הרוחני, עולמה של תורה. וכדי להדגיש זאת, האגדה אומרת שהוא היה חורש. הנה כי כן לפנינו אגדה ראשונה ובה החרישה (ולפי לימודינו כאן הכוונה לשור החורש) הוא סמל לעולם הגשמי, עולם המעשה.

2. רשב"י: אנשים חורשים- חיי שעה האגדה על רשב"י במערה מוכרת לנו מאוד (שבת ל"ג, ע"ב). רשב"י ובנו נאלצו לברוח מידי הרומאים והתחבאו במערה שתים עשרה שנה. רשב"י ובנו ר' אלעזר עסקו בתורה יומם וליל רצוף ללא הפרעות "ובתנאים לא תנאים". המדרש מתאר את המפגש שלהם עם העולם "בחוץ", כאשר הם יצאו:

"יצאו ראו אנשים שחורשים וזורעים אמר: מניחים חיי עולם ועוסקין בחיי שעה

כל מקום שנותנין עיניהן מיד נשרף..."

(שבת ל"ג, ע"ב, תרגום)

המדרש רצה לומר שרשב"י ובנו לא יכלו להשתלב בעולם המעשה. מבחינתם כל העולם צריך להיות עולם של תורה, לימוד תורה. כל השאר הבל הבלים. וכדי להדגיש את הרעיון הביא המדרש אנשים "חורשים וזורעים". העבודה הכי יעילה והכי הכרחית לקיומו של העולם. במילים אחרות, החרישה והזריעה הם סמל לעולם המעשה. רשב"י ובנו לא יכלו לסבול את עולם המעשה. משום כך יצאה בת קול והחזירה אותם למערה. הנה כי כן שוב החרישה (או השור החורש) היא סמל לעולם המעשה באגדות חז"ל.

3. ה' צדיק יבחן משורר תהילים כותב: "יְהוָה צַדִּיק יִבְחָן וְרָשָׁע וְאֹהֵב חָמָס שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ" (תהלים י"א, ה). חז"ל דנים בשאלה, למה ה' בוחן- מנסה את הצדיק? על כך מביאים חז"ל שלושה משלים:


ה' צדיק יבחן ורשע ואהב חמס שנאה נפשו אמר רבי יונתן: היוצר הזה אינו בודק קנקנים מרועעים

שאינו מקיש עליהם אחת עד שהיא פוקעת. 

ומה הוא בודק קנקנים יפים. שאפלו הוא מקיש עליו כמה פעמים אינו נשבר.

כך אין הקב"ה מנסה אלא את הצדיקים. 

אמר ר' יוסי: הפשתני הזה בשעה שהוא יודע שהפשתן שלו יפה. כל שהוא כותשה היא משתבחת וכל שהוא מקיש עליה היא משתמנת. ובשעה שהוא יודע שפשתנו רעה, אינו מספיק להקיש עליה עד שהיא פוקעת. כך אין הקב"ה מנסה אלא את הצדיקים. שנאמר" ה' צדיק יבחן".

ר' אלעזר אמר: לבעל הבית שהיו לו שתי פרות אחת כחה יפה ואחת כחה רע. על מי הוא נותן העול. לא על אותה שכחה יפה.

כך אין הקדוש ברוך הוא מנסה אלא את הצדיק שנאמר "ה' צדיק יבחן". 

(בראשית רבה ל"ד, ב)

המשל השלישי מדבר על הפרה החורשת. יש לבעל הבית שתי פרות. "אחת כוחה יפה ואחת כוחה רע", כלומר חלשה-חולה. הגיוני שבעל הבית יקח את הפרה הבריאה ויחרוש בה. זהו המשל. ומהו הנמשל? הפרה החורשת היא הצדיק שה' מנסה אותו. ה' אינו מנסה את הרשע. זה כוחו רע. הוא חלש. הוא לא יעמוד בניסיון. אם כן הצדיק המתנסה הוא דומה לפרה החורשת. זו מטיבה עם העולם. העולם אינו מתקיים ללא החרישה, ללא הלחם. וכך העולם אינו מתקיים ללא הצדיק. יתר על כן הפרה החורשת מטיבה עם העולם. וכך הצדיק שעומד בניסיון מיטיב עם העולם. הניסיון מכשיר אותו לפעול למען העולם. הנה כי כן שוב לפנינו אגדת חז"ל ובה הפרה החורשת היא סמל לעולם המעשה ולקיומו של העולם1.

4. המשיח נולד- תמשיך לחרוש בין יתר אגדות החורבן והגאולה, ישנה אגדה העוסקת ביום החורבן עצמו:2

מעשה באדם אחד שהיה חורש בשור. בעת שהיה חורש, פרתו געתה. עבר לידו ערבי אחד. א"ל: מי אתה? א"ל: יהודי אני. א"ל" התר שורך והתר מחרשתך (ותפסיק לעבוד). א"ל: למה?

א"ל: מפני שבית המקדש של היהודים חרב.
א"ל: מהיכן אתה יודע?
א"ל: מהגעיה של הפרה שלך. 

בעוד שהיה מדבר עמו, געתה הפרה פעם נוספת.

א"ל: קשור את שורך וקשור את מחרשתך (ותמשיך לעבוד) 
מפני שנולד מושיע היהודים

(איכה רבתי, פרשה א', נא)


האגדה מציגה מציאות שגרתית. אדם חורש ולידו פרה. אלא שזהו יום שבו חרב בית המקדש. החורש אינו יודע מכך. אולם ערבי שנמצא בסמוך מזהה שזה יום החורבן לפי הפרה הגועה. מאחר וכך הערבי מודיע לו: הפרה גועה, וזהו מסר. בית המקדש חרב. הכול חרב לכן תפסיק לחרוש. בעוד היהודי מפרק את המחרשה מהשור, הפרה גועה שוב. אותו ערבי שכן יודע לזהות את געיית הפרה, שוב מצליח לשמוע ולהבין. הפעם בשורה בפיו. הפרה הגועה מבשרת את הולדת המשיח. אשר על כן יש להמשיך ולחרוש. חז"ל הציגו אדם חורש. אדם העסוק בעולם המעשה. כשנודע על החורבן. הוא אמור להפסיק לחרוש. כלומר, כל עולם המעשה חרב. אין מדינה. אין עצמאות. העם גולה. ממילא אין עניין לחרוש. כי העולם חרב. אולם כאשר נולד המשיח, עדיין הוא לא בא, הוא רק נולד. או אז הכול מתעורר לחיים. העם נמצא כל הזמן בציפייה למשיח. הוא נולד. זאת אומרת יש גרעין ממנו יצמח משיח. לכן צריך להתכונן. חלק מההכנות- ההכנות לבוא המשיח, פירושן לחזור לשגרה. לשקם את המציאות. לחזור לעולם המעשה. ובאגדה: לחזור ולהמשיך לחרוש. הנה כי כן לפנינו עוד אגדה ובה- השור החורש מסמל את עולם המעשה.

ח. מה רצו היוונים? עריכה

כעת נחזור לגזירת היוונים. אלה גזרו: "כתבו לכם על קרן השור..." לאור כל מה שהעלינו, ברור שהשור מסמל את חיי המעשה. סמל העולם הגשמי. ומה הכוונה "קרן השור"? נראה לומר שהמילה קרן לא באה אלא להדגיש. כאילו התכוונו לומר כתבו על השור ממש. או על השור עצמו. כמובן, הקרן היא החלק הבולט בשור. ואולי החלק הנותן לו כח של התגוננות או התקפה, ובכך הקרן מסמלת את כוחו של השור. פירושו של דבר: "כתבו לכם על קרן..." הכוונה: כתבו בצורה ברורה, או בצורה חד משמעית. לאחר שהסברנו מהו השור ומהי הקרן אפשר לעבור ולנסות להבין את דברי חז"ל. היוונים בקשו שנכתוב דברי כפירה. לאו דווקא לכתוב. היוונים ביקשו שעם ישראל יביע את הכפירה. שעם ישראל יתנער מהאמונה באל אחד= "אין לכם חלק באלוקי ישראל" גזירה זו ברורה אלא שהם ביקשו שזו תיכתב על קרן השור. לאור כל הנאמר לעיל, דרישתם של היוונים הייתה שהכפירה תבוא לידי ביטוי בעולם המעשה, כלומר בחלק הגשמי של החיים. ובכן מה פירושה של דרישה זו?

הפרדה בין עולם המעשה לעולם הרוח כידוע, תורתנו הקדושה- היא תורת חיים. דבר ה', מצוות התורה, אמורות לבוא לידי ביטוי בחיי היום יום. התורה דורשת שילוב של העולם הרוחני והגשמי. "בכל דרכיך דעהו". בכל פינה בעולם המעשה, היהודי אמור להכניס את התורה והמצווה. "אין מקום פנוי ממנו". הקב"ה נמצא בכל מקום. ובוודאי ובוודאי שהוא נמצא בעולם המעשה. כך מצאנו באוהל האמהות. כך מצאנו בבית המקדש גם מנורה וגם לחם בתוך היכל הקודש. ושניהם קשורים זה בזה על ידי מזבח הקטורת. כך אנו נדרשים בכל חיי המעשה. בכל עולמנו הגשמי. אנו נדרשים להביא לידי ביטוי את תורת ה'. ובפועל, גם כשעובדים בשדה, יש דיני תפילה. גם כשעובדים בשדה יש דיני ברכות. לאורך כל חיי העבודה יש הלכות, מה מותר לפועל, מה מותר למעסיק. על כל צעד ושעל בחיי המעשה אני צריך לחשוב שאני יהודי שומר תורה ומצוות. בכל רגע ובכל מקום אני שואל, איך ה' רוצה שאני אנהג? מה הדין? מה ההלכה? איזו מצוה יש כאן? את זה רצו היוונים לעקור. זה ההיפך הגמור מהיווניות. האלילות היוונית לא מוצאת שום מקום לעניין רוחני כאשר אדם נמצא בעולם המעשה, בעולם הגשמי. היוונים דורשים: בעולם המעשה תהיו ללא אלוקים. אל תכניסו את אלוקים לכל מקום. תשאירו אותו בבית כנסת. לא רוצים אותו בשוק, ולא בעבודה. כיום העולם קורא לשיטה זו: "הפרדת הדת מהמדינה". ביטוי זה אינו אלא סמל לחיי "השחרור". לחיים שכל כולם התנערות "מדבר ה'". חיים שאין להם קשר עם הדת, חיים שאין להם קשר עם תורה ומצוות. היוונים רוצים שחיי המעשה יהיו מנותקים לחלוטין מחיי הרוח. היוונים רצו שהאידיאל המעוות הזה יבוא לידי ביטוי בחיים. הם רצו להחדיר אותו לכל מקום. דבר זה בא לידי ביטוי בגזירה: "כתבו לכם על קרן השור, אין לכם חלק באלוקי ישראל". ועתה נחזור ונסכם. היוונים גזרו: "כתבו לכם על קרן השור, אין לכם חלק באלוקי ישראל". פירוש הגזירה: היוונים רצו שעם ישראל ינתק בין קרן השור לבין אלוקי ישראל. קרן השור – סמל לעולם המעשה. והם היוונים רצו שעם ישראל לא יכניס את אלוקי ישראל בעולם המעשה. שכל מה שקשור ל"קרן השור"–לעולם המעשה - לא יהיה לו חלק באלוקי ישראל. כלומר יהיה מנותק מדת, מתורה וממצוות.