פרק ו: יעודו של עם ישראל – מצב של ענני כבוד עריכה

התורה כותבת את הטעם לחג הסוכות: "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא כ"ג, מג). חז"ל חלקו בשאלה, מה הכוונה "בסוכות הושבתי"? ר' עקיבא אומר: סוכות ממש. ר' אליעזר אומר: ענני כבוד, שליוו את בני ישראל 40 שנה במדבר (סוכה י"א, ע"ב). במאמר זה נאמץ את שיטת ר' אליעזר ונברר, מדוע צריך לחגוג שבעת ימים זכר לנס ענני הכבוד? לפני שנדון בעניין זה של ענני הכבוד, נברר את העניין השני של חג הסוכות: זכר ליציאת מצרים. וננסה לענות על השאלה, מדוע יש שני חגים של שבעה ימים זכר ליציאת מצרים.

א. חג הסוכות, שני ציווים, שתי בחינות עריכה

בפרשת המועדות (ויקרא כ"ג) התורה מתייחסת לכל החגים כולל שבת. חג הסוכות יוצא דופן במסגרת הסקירה של החגים. התורה כותבת פעמיים את מצוות החג. בפעם הראשונה התורה אינה מזכירה את מצוות הסוכה ולא את מצוות ארבעת המינים. שתי מצוות אלו יופיעו רק בפעם השנייה. להלן נדון בשתי ההופעות של חג הסוכות ונעלה את המסקנות המתבקשות:

1. חג הסוכות ללא סוכה בפעם הראשונה התורה מצווה אותנו לחגוג את חג הסוכות ללא שום קשר למצוות סוכה (וגם ללא קשר למצוות ארבעת המינים): "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵּאמֹר בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַיהוָה בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ שִׁבְעַת יָמִים תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַיהוָה בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה עֲצֶרֶת הִוא כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם..." (שם, שם, לג-לו)

בפסוקים אלו התורה מציינת "חג הסוכות שבעת ימים לה'", ומוסיפה איסור מלאכה כמו בכל החגים: "... כל מלאכת עבודה לא תעשו". והנה, אף לא מילה אחת על מצוות סוכה. החג נקרא חג הסוכות, אך בפסוקים אלו אנחנו עדיין לא מבינים מדוע הוא נקרא כך. לאחר מצוות חג הסוכות "חלק א", התורה מסיימת את פרשת המועדות: לז אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לַיהוָה עֹלָה וּמִנְחָה זֶבַח וּנְסָכִים דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ . לח מִלְּבַד שַׁבְּתֹת יְהוָה וּמִלְּבַד מַתְּנוֹתֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל נִדְרֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל נִדְבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַיהוָה. הנה כי כן התורה מפרידה בין שתי ההופעות של חג הסוכות. בדרך זו התורה מדגישה שלחג הסוכות יש שני עניינים, שני היבטים. עניין אחד קשור למצוות הסוכה, ועניין שני אינו קשור למצוות הסוכה כלל וכלל. אלא יש לו עניין אחר, כפי שנסביר בהמשך.

2. "בסוכות תשבו שבעת ימים" לאחר פסוקי הסיום של פרשת המועדות התורה חוזרת שוב לחג הסוכות. הפעם עם מצוות סוכה ועם מצוות ארבעת המינים:

לט אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג יְהוָה שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן. מ וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים. מא וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהוָה שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ. מב בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת. מג לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. (ויקרא כ"ג, לט-מג)

בפסוקים אלו התורה מוסיפה את מצוות הסוכה: "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים". כמו כן התורה גם כותבת את הטעם למצוות הסוכה: "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". השאלה צצה ועולה: מדוע התורה כתבה פעמיים את מצוות חג הסוכות? מדוע פעם אחת ללא קשר למצוות הסוכה ופעם אחת עם מצוות הסוכה?

חג הסוכות שתי בחינות בדרך זו התורה מדגישה שלחג הסוכות יש שני היבטים שונים, כלומר שתי "בחינות" שונות. א. חג הסוכות שאינו קשור למצוות הסוכה ולמצוות לולב. אלא חג שנועד להזכיר את יציאת מצרים. ב. חג הסוכות שכל עניינו – הסוכה כפי שהתורה מעידה:"... כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי ...". כלומר, כל עניין החג – ענני כבוד. להלן נדון בכל אחת משתי הבחינות.

ב. חג הסוכות – זכר ליציאת מצרים עריכה

כאמור, בפעם הראשונה (ויקרא כ"ג, לד-לו) הוזכר חג הסוכות ללא קשר למצוות סוכה וללא קשר לענני כבוד. התורה לא כתבה מה עניינו של החג. אולם התורה רומזת לנו בדרכה שלה, שעניינו של החג – לזכור את יציאת מצרים. התורה פתחה את פרשת המועדות בחג הפסח שבעת ימים. מאידך התורה מסיימת בחג סוכות שבעת ימים. בדרך זו התורה מכוונת אותנו ואומרת: המגמה, המטרה, של שני החגים היא אותה מטרה. כפי שחג הפסח – כל מהותו "זכר ליציאת מצרים", כך גם חג הסוכות – כל מטרתו – זכר ליציאת מצרים. נמצאנו למדים שהתורה מצווה אותנו לחגוג פעמיים בשנה שבעה ימים ולציין ולזכור את יציאת מצרים, הוא האירוע הגדול מכל אירוע אחר. זהו האירוע המכונן ביותר בתולדות עם ישראל. בנוסף ל"סיום מעין פתיחה", ובנוסף למספר הימים – שבעה- התורה משווה בין פסח לסוכות על-ידי ביטויים דומים, כפי שנראה להלן: הביטוי המשותף או הרעיון המשותף חג הפסח (ויקרא כ"ג, ה-ח) חג הסוכות (ויקרא כ"ג, לד-לו) 1. חג לה' "פֶּסַח לַיהוָה" "חַג הַמַּצּוֹת לַיהוָה" "חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַיהוָה" 2. שבעת ימים "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ" "חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַיהוָה" 3. היום הראשון מהשבעה הוא יום-טוב "בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ" "בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ" 4. היום האחרון הוא יום-טוב "...בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ" "בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ..."

ג. למה פעמיים שבעה ימים זכר ליציאת מצרים? עריכה

נשאלת השאלה, מדוע יש צורך לחגוג פעמיים זכר ליציאת מצרים? באשר לחג הפסח ברור מדוע חוגגים אותו בט"ו בניסן. זהו זמן יציאת מצרים. השאלה היא על סוכות. מדוע לחגוג שוב אחרי חצי שנה זכר ליציאת מצרים? למה פעם שניה, ולמה בתאריך זה, ט"ו בתשרי? הגאון רבי חיים דוד הלוי התייחס לשאלה זו באריכות בספרו "מקור חיים". להלן עיקרי הדברים:

כל מצוות התורה ניתנו לישראל במשקל אלקי מדוקדק, והנה ליציאת מצרים שהיא יסוד מוסד באמונת השגחת ה' בעולם, מקום נכבד במצוות התורה. ואף כי מצוות רבות הן זכר ליציאת מצרים, הנה שתי מצוות גדולות אלה הקשורות בחג המצות וחג הסוכות, עושות רושם גדול ועצום ומחזקות ביותר את אמונת ההשגחה העליונה הקשורה ביציאת מצרים. והנה כך כיוונה ההשגחה העליונה שכל שישה חודשים בדיוק נמרץ היינו מחצית השנה, ייעשה זיכרון גדול זה, וכיוון שט"ו בניסן הוא מועד יציאת מצרים, ונקבע בו חג המצות, מצאה התורה צורך לקבוע בט"ו בתשרי בדיוק חג הסוכות, היינו מחזוריות של שישה חודשים, מחצית המחזור השנתי. (הרב חיים דוד הלוי, מקור חיים, חלק ד: הלכות פסח)

לאור דברי הגאון רבי חיים דוד הלוי, נסכם ונאמר: פסח וסוכות הם בבחינת תזכורת מיוחדת וחזקה ליציאת מצרים – שבעה ימים של חג. חגים אלו נועדו להשריש בנו את האמונה ביציאת מצרים. האמונה ביציאת מצרים מביאה אותנו לאמונה במציאות הבורא, לאמונה בהיות הבורא משגיח על ברואיו, לאמונה שה' בחר בעם ישראל להיות לו לעם, לאמונה בתורה ובמצוות. מאחר וכך התורה רוצה שנחרוט זאת בזיכרון של האומה. כלומר, בתודעה הלאומית שלנו. ההשגחה בחרה את הדרך לכך: חג שבעת ימים פעמיים בשנה. מרווח הזמן בין החגים – חצי שנה בדיוק! הדבר דומה לתרופה שחולה לוקח. התרופה אמורה להילקח במינון מדויק. לדוגמה: כדור 50 מ"ג לא פחות ולא יותר. שלוש פעמים ביום לא פחות ולא יותר. או פעמיים ביום, או פעם בחודש, וכל כיוצא בזה. בדיוק כך ביחס לעם ישראל והאמונה בקב"ה. העם צריך "כדורים" לחיזוק האמונה. יש תרופה לחיזוק הגוף, ויש תרופה לחיזוק הרוח, לחיזוק האמונה. - התרופה היא חג שבעה ימים. - המינון הוא פעמיים בשנה בהפרשים מדויקים, בדיוק כל חצי שנה (מט"ו בניסן ועד ט"ו בתשרי בדיוק חצי שנה).

ד. חג הסוכות – זכר לענני כבוד עריכה

עד כאן דנו בחג הסוכות ללא קשר למצוות הסוכה. כאמור, חג הסוכות מופיע פעם נוספת בפרשת המועדות (ויקרא כ"ג, לט-מג). בפעם השנייה התורה מצווה על מצוות סוכה ואף מוסיפה את הטעם: "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי..." התורה מציינת במפורש, שהסיבה היא זכר לענני כבוד1. להלן ננסה להסביר ולהבין מה כל כך מיוחד בענני הכבוד. למה צריך לזכור את ענני הכבוד? ולמה זכר לענני הכבוד צריך לחגוג שבעה ימים?

שלוש מתנות במדבר כידוע, בני ישראל זכו לשלוש מתנות במדבר. שלוש מתנות – שלושה ניסים. אלה ליוו את עם ישראל כל ה-40 שנה במדבר. 1. נס המן – בזכות משה רבינו 2. נס הבאר – בזכות מרים 3. נס ענני הכבוד – בזכות אהרן הכהן מה נשתנו ענני הכבוד משאר הניסים? התורה לא קבעה חג זכר למן או זכר לבאר. אם כן מדוע כן קבעה התורה חג זכר לענני הכבוד?! יש תשובה פשוטה ושטחית: המן והמים הם צורך קיומי. אי-אפשר בלי אוכל ומים. לעומת זאת ענני הכבוד – הם עניין רוחני. לא עניין קיומי הכרחי. אנו לא נסתפק בתשובה זו, אלא נבדוק מה המשמעות של ענני הכבוד? מה הם מביעים? מה יחסי הגומלין של בני ישראל וענני הכבוד? כלומר, מה הם נתנו לבני ישראל? בעקבות בדיקה של מהות ענני הכבוד ננסה ב"ה להבין, מדוע צריך חג זכר לענני הכבוד.

ה. ענני כבוד – גילוי שכינה עריכה

בתורה לא מופיע הביטוי "ענני כבוד". מאידך מצאנו את ה"ענן" ובסמוך לו את "כבוד ה. גם במעמד הר סיני וגם במשכן: במעמד הר סיני: "...וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר וַיִּשְׁכֹּן

כְּבוֹד יְהוָה עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן
שֵׁשֶׁת יָמִים..." (שמות כ"ד, טו-טז)

במשכן: "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד

וּכְבוֹד יְהוָה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן...
כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן
וּכְבוֹד יְהוָה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ', לד-לה).

מפסוקים אלו משתמע, שהעם ראה ענן (ואש). זה כיסה את הר סיני ובהמשך את המשכן. העם הבין שזהו "כבוד ה'" ומכאן הביטוי "ענני כבוד". כלומר העם הבין שזהו גילוי שכינה. הנה כי כן עם ישראל זכה וחזה וחווה גילוי שכינה במשך 40 שנה במדבר2.

שאלנו מדוע חוגגים חג סוכות שבעה ימים זכר לענני כבוד? אולם לא חוגגים זכר לנס המן והבאר, שגם אלה ליוו את עם ישראל 40 שנה במדבר. לאור דברינו עד כה, התשובה ברורה: ענני כבוד זה לא רק נס. זה הופעת השכינה ממש. ולזכר גילוי שכינה – יש צורך בציון האירוע שבעה ימים.

יתר על כן גילוי שכינה זה יעודו של עם ישראל. כלומר זכינו במדבר להגיע לתכלית הייעוד האלוקי, שהקב"ה מייעד לנו כעם, כפי שנסביר להלן.

ו. גילוי שכינה – תכלית עם ישראל עריכה

הקב"ה הניח את האדם הראשון בגן עדן. גן עדן בין היתר זה מצב של גילוי שכינה מתמיד. ה' מתהלך בגן עדן ומדבר עם יציר כפיו. נדגיש ונאמר שהמיוחד של גן עדן היה שגילוי שכינה היה מצב של שגרה, ולא מצב יוצא דופן, או מצב שמצריך הכנה מיוחדת מצד האדם. האדם הראשון חטא וגורש מגן עדן. האדם הראשון לא היה מוכן לקבל את צו ה'. הוא נכנע ליצרו. לא התעלה לדרגתו הגבוהה והעילאית. דרגה של ביטול עצמי וקבלת מרות של מלכות שמים. עם ישראל במעמד הר סיני תיקנו את חטא האדם הראשון. בני ישראל אמרו: "נעשה ונשמע". כלומר, ביטלו את רצונם מפני רצון ה'. קיבלו עליהם עול מלכות שמים. קיבלו עליהם לקיים את דבר ה', גם אם אינם מבינים. בעקבות התיקון של חטא האדם הראשון זכו עם ישראל לגילוי שכינה במעמד הר סיני. כידוע, עם ישראל קלקל בחטא העגל. אולם עם ישראל תקנו שוב במשכן. הם בנו את המשכן כאשר ציווה ה' את משה. בני ישראל ביטלו את רצונם מפני רצון ה'. הם בנו את המשכן בקפידה יתירה בדיוק "כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה". בעקבות התיקון של המשכן זכו בני ישראל לגילוי שכינה במשכן. גילוי שכינה במשכן הפך להיות עניין שבשגרה. יום יומי. כל יום במשך היום ענן מעל המשכן - הוא "כבוד ה'". כל לילה אש מעל המשכן. הוא – "כבוד ה'". אותם מראות שהיו במעמד הר סיני, חוזרים לעם ישראל יום יום במשך 40 שנה. זוהי התכלית של עם ישראל. זהו הייעוד של העם הנבחר. להיות במצב של "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". ה' שוכן בקרב העם 40 שנה במדבר לא באופן חד פעמי, אלא מצב שבשגרה. ואולי זוהי תכלית כל הבריאה. הקב"ה מתאווה שתהיה לו דירה בתחתונים (תנחומא נשא ט"ז). הקב"ה רוצה לשכון בעולמו שברא. והנה, עם ישראל הוא העם המתאים לכך בנסיבות מסוימות. בכך עם ישראל מביא לידי ביטוי את תכלית הבריאה כולה.

ז. מה בין שבועות לסוכות? עריכה

חג השבועות חוגגים זכר למעמד הר סיני – גילוי שכינה עצום. חג הסוכות חוגגים שבעה ימים זכר לענני כבוד – גילוי שכינה. ברור, שגילוי שכינה שבמעמד הר סיני היה יותר עוצמתי מענני הכבוד. אי לכך השאלה עולה ונשאלת מאליה: אם זכר לענני הכבוד חוגגים שבעה ימים, מן הראוי שגם זכר למעמד הר סיני נחגוג לפחות שבעה ימים?! במעמד הר סיני היו קולות וברקים. העם ראה את הקולות, היה עשן ואש, היה ערפל. ולבסוף הקב"ה בכוחו ובגבורתו דיבר ישירות אל כל העם. התגלות ה' במעמד הר סיני הייתה מיוחדת וייחודית. - זוהי התגלות שבה עם ישראל קיבל את עשרת הדיברות. - זוהי התגלות שבה משה רבינו קיבל את יחודו וסמכותו כנותן התורה. - זוהי התגלות שבה העם שמע "קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (דברים ד', לג) ובזאת כל המצוות קיבלו תוקף אלוקי.

תכלית יציאת מצרים – מעמד הר סיני השאלה הולכת ומחריפה, אם אנו מבינים שכל תכלית יציאת מצרים היא מעמד הר סיני-קבלת התורה. בפסח אנו חוגגים את היציאה לחירות, היציאה הגשמית. נהיינו לעם בני חורין. אולם עם ללא תורה, הריהו כגוף ללא נשמה. מיום יציאת מצרים אנו סופרים 49 יום, שבעה שבועות, כדי שנפנים ונבין ששבועות הוא תכלית יציאת מצרים. עם ישראל אינו מתייחד בכך שיצא לחירות. יש עוד הרבה עמים כאלה. יחודו של עם ישראל – בתורתו! אם כך השאלה חוזרת ובמשנה תוקף, מדוע חוגגים את מעמד הר סיני (שבועות) רק יום אחד. ואילו זכר לענני כבוד (סוכות) חוגגים שבעה ימים?! שתי תשובות לשאלה זו. שתי תשובות שהן אחת: א. ענני כבוד 40 שנה. תשובה ראשונה פשוטה וקצרה. גילוי שכינה בהר סיני התרחש שעה אחת. לעומת זאת גילוי שכינה במשכן נמשך 40 שנה. כמו כן במעמד הר סיני קיבלנו את עשרת הדיברות. אולם בגילוי שכינה במשכן קיבלנו את כל התורה כולה. ב. ענני כבוד – מציאות שגרתית. תשובה שנייה ארוכה יותר ועמוקה מני ים. במעמד הר סיני עם ישראל לא היה במצבו הטבעי. היו שלושת ימי הגבלה. העם היה צריך להיות בטהרה מיוחדת. העם יצא ל"הפסקה מהחיים". יתר על כן העם לא עמד בעומס הרוחני והחווייתי. לדברי המדרש "פרחה נשמתן". התורה מעידה שהעם לא עמד בכך. הרי העם עצמו ביקש ממשה, שהוא ידבר עם העם ולא האלוקים: "דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת" (שמות כ', טו) מסקנה, הגם שהמעמד רם ונישא, הגם שהמעמד חווייתי ועוצמתי בכל קנה מידה. אבל העם אינו מסוגל לעמוד בכך. מעמד הר סיני הוא מעבר לכוחות של ילוד אישה. אשר על כן נראה שהעם אינו שואף לחוות שוב את מעמד הר סיני. מאידך גילוי שכינה במשכן, גילוי שכינה של ענני כבוד, היה דבר יום יומי. העם היה במצבו הטבעי והשגרתי. ענני הכבוד היו חלק מאורח החיים של העם במדבר. בני ישראל אכלו לחם שמים, שתו מבארה של מרים וחזו וחוו את ענן ה' ביום ואת האש בלילה. אם כך הרי שעם ישראל שואף דווקא לגילוי שכינה של המשכן. הנה כי כן עם ישראל היה חשוף לגילוי שכינה במשך 40 שנה במדבר. לרעיון זה יש הסתכלות נוספת. הייעוד והתכלית של עם ישראל היא להיות במצב של גילוי שכינה בשגרת היום יום. זהו המצב האידאלי. הקב"ה מתהלך בקרב המחנה. העם נמצא במצב של גן עדן. שכינה במחנה. כבוד ה' מוצא לו מנוחה בעולמות התחתונים ומדבר עם יציר כפיו, עם העם שבחר לו. כך היה כאשר האדם הראשון היה בגן עדן. הקב"ה דיבר אתו, דיבר עם יציר כפיו. אלא שהאדם חטא וגורש מגן עדן. והנה, עם ישראל מתקן את חטא האדם הראשון, וזוכה שה' מתהלך בקרב המחנה, וה' מדבר עם בני ישראל (דרך משה) מאוהל מועד. לסיכום לא פלא שאנו חוגגים שבעה ימים זכר לענני כבוד. אלה מייצגים את תכלית יציאת מצרים, את תכלית עם ישראל ותכלית הבריאה כולה.

ח. ענני כבוד ולידת עם ישראל עריכה

נראה לומר מטעם נוסף, מדוע חוגגים שבעה ימים זכר לענני כבוד. לעם ישראל שתי נקודות ציון ראשוניות בהיווצרותו כעם. האחת- יציאת מצרים. זהו רגע הלידה של העם. קיבלנו את חירותנו, אוסף עבדים הפכו לעם. אכן יחזקאל מדמה את יציאת מצרים ללידה (יחזקאל ט"ז, ג-ו). נקודת הציון השנייה היא 40 שנות המדבר. בתקופה זו עם ישראל עיצב את זהותו, ומילא את הכלי בתוכן. העם יצק לכלי של החירות את המשמעות האמיתית. עם עצמאי אינו אלא כלי. עם ישראל מילא את הכלי הזה בתורת ה'. בתקופה זו במשך 40 שנה עם ישראל התנהל באופן מיוחד, פלאי ועל טבעי: - עם ישראל אוכל לחם שמים ושותה מבאר מים חיים. - כל יום וכל לילה העם ראה את כבוד ה'. - כל יום העם קיבל ממשה את דבר ה', התורה והמצוות. - מחנה ישראל סביב למחנה שכינה, על כל המשתמע מכך. - ולסיכום ענני הכבוד מייצגים ומסמלים את כל פלאי התקופה הזו. בלשון ימינו, העם בנה ורכש את ה"די אן אי" שלו. זו לא עוד תקופה בהיסטוריה שלנו, זה חלק מלידה. לכן משווים את עם ישראל במדבר כעובר במעי אמו. - עובר במעי אמו ניזון מאמו, ועם ישראל במדבר אוכל לחם שמים. - "שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה" (דברים ח', ד). גם התינוק במעי אמו אינו צריך לבוש ומנעלים. - העובר במעי אמו "נר דלוק לו לראשו, וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו... ומלמדים אותו כל התורה" (נידה ל', ב). כך בדיוק בני ישראל במדבר. אלה רואים אש מעל המשכן. האש היא כבוד ה', הוא האין סוף. כמו כן בני ישראל במדבר למדו תורה במשך כל ה-40 שנה. כמו התינוק במעי אמו. כפי שהעובר בונה את עצמיותו ואת מהותו בבטן אמו, כך עם ישראל בנה את זהותו בצל השכינה במדבר. 40 שנים במדבר הם שלב חשוב ומשמעותי "בלידת" עם ישראל, בהתפתחותו ובצמיחתו. אם יציאת מצרים היא לידת עם ישראל, הרי שה- 40 שנה במדבר הם המשך הלידה, או לידה חדשה. או שמא ניתן לדמות תקופה זו לתקופת הילדות והנערות. גם שם הילד רוכש ובונה את אישיותו. לסיכום, בפסח אנו חוגגים שבעה ימים זכר ליציאת מצרים. זכר להיותנו עם. כך גם בסוכות אנו חוגגים שבעה ימים זכר ליציאת מצרים. אך הפעם יש לכך תוספת, אנו חוגגים זכר להיותנו עם מיוחד. עם שזכה ל"ענני כבוד". עם שזכה לכבוד ה', לגילוי שכינה. עם שנוצר תוך כדי קשר וחיבור עם בורא עולם. עם שהקשר עם בורא עולם מלווה אותו מהיוולדו-היווצרותו ולאורך כל ימי ההיסטוריה.