צידה לדרך למועדי ישראל/ה

פרק ה: שמחת בית השואבה – האמצעי והמטרה

א. הֶחָלִיל חֲמִשָּׁה וְשִׁשָּׁה. זֶהוּ הֶחָלִיל שֶׁל בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה , שֶׁאֵינוֹ דּוֹחָה לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת יוֹם טוֹב. אָמְרוּ, כָּל מִי שֶׁלֹּא רָאָה שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, לֹא רָאָה שִׂמְחָה מִיָּמָיו.

ב. בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חָג, יָרְדוּ לְעֶזְרַת נָשִׁים, וּמְתַקְּנִין שָׁם תִּקּוּן גָּדוֹל . וּמְנוֹרוֹת שֶׁל זָהָב הָיוּ שָׁם, וְאַרְבָּעָה סְפָלִים שֶׁל זָהָב בְּרָאשֵׁיהֶם וְאַרְבָּעָה סֻלָּמוֹת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, וְאַרְבָּעָה יְלָדִים מִפִּרְחֵי כְּהֻנָּה וּבִידֵיהֶם כַּדִּים שֶׁל שֶׁמֶן שֶׁל מֵאָה וְעֶשְׂרִים לֹג, שֶׁהֵן מַטִּילִין לְכָל סֵפֶל וְסֵפֶל.

ג. מִבְּלָאֵי מִכְנְסֵי כֹהֲנִים וּמֵהֶמְיָנֵיהֶן מֵהֶן הָיוּ מַפְקִיעִין, וּבָהֶן הָיוּ מַדְלִיקִין, וְלֹא הָיְתָה חָצֵר בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁאֵינָהּ מְאִירָה מֵאוֹר בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה.

ד. חֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶֹה הָיוּ מְרַקְּדִים לִפְנֵיהֶם בַּאֲבוּקוֹת שֶׁל אוֹר שֶׁבִּידֵיהֶן, וְאוֹמְרִים לִפְנֵיהֶן דִּבְרֵי שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת. וְהַלְוִיִּם בְּכִנּוֹרוֹת וּבִנְבָלִים וּבִמְצִלְתַּיִם וּבַחֲצוֹצְרוֹת וּבִכְלֵי שִׁיר בְּלא מִסְפָּר, עַל חֲמֵשׁ עֶשְֹרֵה מַעֲלוֹת הַיּוֹרְדוֹת מֵעֶזְרַת יִשְֹרָאֵל לְעֶזְרַת נָשִׁים, כְּנֶגֶד חֲמִשָּׁה עָשָֹר שִׁיר הַמַּעֲלוֹת שֶׁבַּתְּהִלִּים, שֶׁעֲלֵיהֶן לְוִיִּם עוֹמְדִין בִּכְלֵי שִׁיר וְאוֹמְרִים שִׁירָה. וְעָמְדוּ שְׁנֵי כֹהֲנִים בְּשַׁעַר הָעֶלְיוֹן, שֶׁיּוֹרֵד מֵעֶזְרַת יִשְֹרָאֵל לְעֶזְרַת נָשִׁים, וּשְׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת בִּידֵיהֶן. קָרָא הַגֶּבֶר, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. הִגִּיעוּ לְמַעֲלָה עֲשִֹירִית, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. הִגִּיעוּ לָעֲזָרָה, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. הָיוּ תּוֹקְעִין וְהוֹלְכִין, עַד שֶׁמַּגִיעִין לְשַׁעַר הַיּוֹצֵא לַמִּזְרָח. הִגִּיעוּ לְשַׁעַר הַיּוֹצֵא לַמִּזְרָח, הָפְכוּ פְּנֵיהֶן לַמַּעֲרָב, וְאָמְרוּ: אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה "אֲחֹרֵיהֶם אֶל-הֵיכַל ה' וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה, וְהֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִים קֵדְמָה לַשָּׁמֶשׁ"; וְאָנוּ לְיָהּ עֵינֵינוּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הָיוּ שׁוֹנִין וְאוֹמְרִים: אָנוּ לְיָהּ, וּלְיָהּ עֵינֵינוּ.

(סוכה פרק ה') 

א. "מי שלא ראה שמחת בית השואבה"

התורה מצווה לנסך יין על המזבח עם כל קרבן. אולם בשבעת ימי חג הסוכות מנסכים גם יין וגם מים על גבי המזבח. בתורה לא כתוב שצריך לנסך מים. זהו לימוד של תורה שבעל פה (ספרי, במדבר, פנחס, נ"ד. תענית ג', ע"א). בתקופת בית שני, ניסוך המים היה מלווה בשמחה מיוחדת: שירה, כלי נגינה וריקודים. חז"ל מאריכים ומפרטים את שמחת בית השואבה בבית המקדש. (סוכה, פרק ה'). שמחה זו החלה משאיבת המים במעיין השילוח ועד הבאת המים למזבח. חז"ל מפליגים בתיאורי השמחה ואומרים: "מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו" (משנה סוכה ה', א). לאור הפגנת שמחת בית השואבה בסוכות בבית המקדש מתעוררות שלוש שאלות: א. למה זכתה מצווה זו של ניסוך המים לחגיגות ושמחה כל כך גדולה? ב. האם מצוות ניסוך המים והשמחה המלווים אותה קשורה איך שהוא לענני הכבוד? חג הסוכות קשור לענני הכבוד. ענני כבוד הם יסוד כל חג הסוכות. קשה להניח שמצוות שמחת בית השואבה אינה קשורה לענני הכבוד. שומה עלינו למצוא את הקשר. ג. אם כבר שמחים מניסוך המים, מדוע שמחים מהשאיבה ומהבאת המים למזבח? לכאורה, יש לשמוח ולחגוג בשעת ניסוך המים על המזבח ממש?!

ב. סלע המחלוקת עם הצדוקים

ניסוך המים היה שנוי במחלוקת בין הפרושים (חז"ל) לבין הצדוקים. אלה האחרונים קיבלו על עצמם את התורה שבכתב, אולם לא קיבלו את התושב"ע. ניסוך המים, כידוע, אינו כתוב בתורה שבכתב. זוהי מצווה שבאה מכוח התושב"ע. ברבות הימים הפכה מצווה זו ל"סלע המחלוקת" במלחמתה של תורה בין הפרושים לבין הצדוקים. חז"ל השקיעו רבות במלחמה זו והפכו אותה "לראש החץ" במלחמתה של תורה וכבודה של תורה.

כידוע, ירושלים תמיד הומה אדם, כיאה לעיר המקדש. בימי הרגלים העיר עוד יותר הומה באוכלוסין. אשר על כן חז"ל מצאו לנכון להפגין את תוקפה של תורה שבעל פה בחג הסוכות. משום כך עשו מניסוך המים "עסק גדול!", "למען ידעו דרתיכם..." בדרך זו חז"ל חיזקו את מעמדה של התורה בכלל, ואת זו של התושב"ע בפרט.

ג. שני סוגי אויבים

מאז ומתמיד היו לעם ישראל שני סוגי מתנגדים-אויבים היוצאים נגד דת ישראל. - הסוג הראשון - אויבים מבחוץ: החל בנמרוד מול אברהם והמשך ביוונים, רומאים וכל מרעין בישין עד ימינו אנו. - הסוג השני – מתוכנו. בחינת "...מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ" (ישעיהו מ"ט, יז). כאלו היו הצדוקים בימי בית שני. הסוג הראשון של אויבים, אויבים מבחוץ, זהו הסוג הקל. בדרך כלל אויבים אלה גורמים לאחדות בקרב מחנה ישראל. לסוג הראשון אין סיכוי לנצח! אנו למודי ניסיון מאז אברהם אבינו. נמרוד לא הצליח, להיפך הוא חיזק את מעמדו של אברהם אבינו. כאשר אויב מבחוץ יוצא נגד התורה, הרי שהמון עמך בית ישראל יוצאים כגוף אחד חוצץ נגד אויבי ה'. הסוג השני - קשה. הסוג השני – אויב מבית, זה אויב קשה יותר ומסוכן יותר. הרצון לקעקע את חומות התורה מבפנים יותר חמור, ולעתים הוא עלול אפילו להצליח. אלה יהודים שמתוכנו, היוצאים נגדנו. אלה עלולים לגרור את ההמונים. אלה גורמים בראש ובראשונה לפילוג ולשסע בתוך מחנה ישראל. לכן ברור מדוע חז"ל השקיעו כוח רב נגד הצדוקים. חז"ל לא עשו זאת באלימות אלא עשו זאת באופן חיובי. חז"ל עשו "עסק גדול" מהתורה שבעל-פה. חז"ל הבליטו את המצוות שהייתה עליהם מחלוקת כגון: מצוות העומר, וכגון ניסוך המים בחג הסוכות. ברור אם כן מדוע היה חשוב לעשות חגיגות גדולות ושמחה מיוחדת סביב מצוות ניסוך המים.

ד. תושב"ע – היא ענני כבוד של ימינו

כאמור, התורה כותבת את הסיבה לחג הסוכות. "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא כ"ג, מג). בני ישראל זכו לענני כבוד 40 שנה במדבר. ענני הכבוד הם גילוי שכינה . גילוי שכינה זו הדרך בה הקב"ה מתגלה לעם ישראל, מתחבר אליו ומדבר אתו. ממילא הדרך בה ה' מתגלה אל העם ומתחבר אליו תהיה שונה בהתאם לנסיבות, לזמן ולדרגתו של העם. לאחר יציאת מצרים גילוי שכינה היה דיבור של ה' לעם ישראל במעמד הר סיני. אחר כך ה' דיבר אתנו והתגלה לנו דרך ענני כבוד במשכן במשך 40 שנה. אחר כך ה' התגלה לעם ישראל דרך בית המקדש ודרך הנביאים. לאחר חורבן הבית, דרגת ההתגלות פחתה בהתאם לדרגתו של העם, ומידי פעם זכו חז"ל ל"בת קול". השלב הבא היה "גילוי" שכינה בהסתר. הדרך שבה הקב"ה התחבר לעולמו היה על-ידי הימצאות השכינה יותר מאשר על-ידי גילוי שכינה. בגלות ה' דיבר אתנו דרך התנאים, האמוראים וכל מחזיקי התורה. מאז ועד היום הקשר שלנו עם הקב"ה נעשה בבית המדרש (מגילה כ"ט, ע"א). כל לימוד תורה הוא בחינת ענני כבוד. יש בו משהו מענני כבוד. חז"ל אומרים זאת במפורש בפרקי אבות:

רבי חלפתא איש כפר חנניה אומר, עשרה שיושבין ועוסקין בתורה, שכינה שרויה ביניהם, שנאמר (תהלים פב), "אלהים נצב בעדת אל". ומנין אפלו חמשה, שנאמר (עמוס ט'), "ואגדתו על ארץ יסדה". ומנין אפלו שלשה, שנאמר (תהלים פ"ב), "בקרב אלהים ישפט". ומנין אפלו שנים, שנאמר (מלאכי ג'), "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע וגו'". ומנין אפלו אחד, שנאמר (שמות כ'), "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך". (אבות ג', ו)

הנה כי כן גילוי שכינה, הדרך בה ה' מתחבר ומתקשר לעמו, התחילה בצורה של ענני כבוד. והדבר ממשיך היום על-ידי לימוד תורה שבכתב ותושב"ע. כאמור, בחג הסוכות אנו שמחים וחוגגים את גילוי השכינה של אז – ענני כבוד. אולם בהחלט אנו חוגגים גם את הגילוי שכינה בדרגתנו אנו – היום – את התורה. אנו חוגגים את היותנו עם של תורה. עם שנוהג על פי התורה, עם שחי את התורה. לומדים תורה, זו שבכתב וזו שבעל-פה. לסיכום, חג הסוכות בא להנציח את ענני הכבוד. כלומר, חג הסוכות כל עניינו גילוי השכינה בעם ישראל. או במילים אחרות, חג הסוכות כל עניינו – הקשר והחיבור בין עם ישראל לבוראו. אי לכך חג הסוכות הוא חג שבו אנו חוגגים את התורה שמלווה אותנו ובעיקר זו התושב"ע. התורה היא הקשר ביננו ובין הקב"ה. היא התנאי לשכינה והיא הגורם בפועל לשכינה בעם ישראל כיום. אם כך יש סיבה טובה לחגוג את ניסוך המים בחג הסוכות. מחד זוהי מצווה המיוחדת לסוכות. מאידך זו מצווה המסמלת את התושב"ע. אשר על כן עושים "עסק גדול" מניסוך המים, ועושים שמחה גדולה, היא "שמחת בית השואבה". "ומי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו" (סוכה, פרק ה', משנה א). עד כאן ענינו על שתי שאלות. שאלה ראשונה: מדוע חוגגים בסוכות סביב ניסוך המים? ומדוע עשו "עסק גדול" ושמחה גדולה בחגיגות אלו? והשאלה השנייה: האם מצוות ניסוך המים קשורה לענני הכבוד?

ה. הדרך למטרה – חשובה כמו המטרה

עתה נעבור לשאלה השלישית. מדוע חוגגים ושמחים בשאיבת המים ובהבאתם למזבח? מדוע לא להסתפק בשמחה בעת ניסוך המים על גבי המזבח?

הסבר מעשי-ענייני אפשר לענות תשובה פשוטה מעולם המעשה: ניסוך המים נעשה על המזבח. מעט אנשים יכולים להגיע לשם. מאידך משך הזמן של הניסוך עצמו – קצר. לכן אם רוצים לעשות שמחה גדולה "וברוב עם הדרת מלך", צריך להתחיל את השמחה כבר מרגע השאיבה, ובמשך הזמן שמביאים את המים עד למזבח. השאיבה והבאת המים יכולים להימשך זמן רב. ניתן להאריך את משך השאיבה ומשך הבאת המים. אפשר לעשות הפסקות ובכל הפסקה: תקיעות שופר, מוזיקה, שירים וריקודים, וכך באמת הדבר אירע. (סוכה, פרק ה', משנה ד). יתר על כן קהל רב יכול להשתתף אם בצפייה ואם בשירה וריקודים. יש מקום רב ויש זמן רב ממעיין השילוח ועד להר הבית. משום כך השמחה והחגיגות התנהלו במהלך שאיבת המים ובזמן הבאתם למזבח. תשובה זו עניינית ומעשית. היא ודאי נכונה. היא פשוטה ולא מותירה עומק למחשבה. בעזרת ה' ננסה לתת הסברים נוספים.

האמצעי והמטרה בעולמנו, עולם החומר וההישגים, הכול נמדד לפי התוצאה. לדרך אין ערך. הדרך חסרת משמעות. אנו רוצים לראות תוצאות. אולם בעולם של ערכים, בעולם התורה, אין הדבר כך. גם לדרך יש ערך. לדרך יש משמעות בפני עצמה. הרב קוק התייחס לכך בכתביו השונים, וכך מובא ב"מועדי הראי"ה" שכתב וערך הרב משה צבי נריה זצ"ל:

כל פעולה לשם שמים,
בכוונה גמורה לעשות רצון ד',
האמצעי מתעלה ומגיע לדרגת התכלית, לדרגת המטרה עצמה. 

(מועדי הראי"ה, עמ' ק"י)

רעיון זה מורחב ומבואר גם ב"אורות התשובה" של הרב קוק:

מתחלת הבריאה ראוי היה טעם העץ להיות גם הוא כטעם פריו.

כל האמצעים המחזיקים איזו מגמה רוחנית גבוהה כללית
ראויים היו להיות מוחשים בחוש נשמתי באותו הגובה והנועם,
שעצם המגמה מורגשת בו כשאנו מציירים אותה.
אבל טבע הארץ, התנודדות החיים,
ולאות הרוחניות כשהיא נסגרת במסגר הגופניות, 

גרם שרק טעמו של הפרי, של המגמה האחרונה, האידיאל הראשי, מורגש הוא בנעמו והדרו, אבל העצים הנושאים עליהם את הפרי, עם כל נחיצותם לגידול הפרי, נתעבו ונתגשמו ואבדו את טעמם.

זהו חטא הארץ, שבעבורו נתקללה כשנתקלל גם האדם על חטאו.
וכל פגם סופו לתיקון.

ע"כ מובטחים אנו בברור, שיבאו ימים שתשוב הבריאה לקדמותה,

וטעם העץ יהיה כטעם הפרי,
כי תשוב הארץ מחטאה,
וארחות החיים המעשיים לא יהיו גורמים לחוץ בעד הנועם של האור האידיאלי, 

הנתמך בדרכו ע"י אמצעים הגונים, המחזיקים אותו ומוציאים אותו מן הכח אל הפועל. (אורות התשובה ו', ז)

לדברי הרב קוק, הרצון בבריאה היה שהאמצעי יתעלה ויגיע לדרגת התכלית. או בלשון אחרת אומר הרב קוק: שטעם העץ יהיה כטעם הפרי. אולם מפני שהעולם הוא חומרי, אנו מרגישים רק את התוצאה ולא את האמצעי. אולם ככל שהעולם יתעלה לדרגה רוחנית יותר, העולם יתייחס לדרך כמו אל המטרה. גם הדרך למטרה תקבל ערך עצמאי בפני עצמו.

ברכת יצחק ליעקב רעיון זה, שהדרך בעלת משמעות כמו המטרה, מובא בפירוש המלבי"ם לספר בראשית ביחס לברכת יצחק את יעקב:

"וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו אִם לֹא. וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו. וְלֹא הִכִּירוֹ כִּי הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו שְׂעִרֹת וַיְבָרְכֵהוּ. וַיֹּאמֶר אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו וַיֹּאמֶר אָנִי". (בראשית כ"ז, כא-כד)

התורה כותבת את הדו-שיח בין יצחק ליעקב, המחופש לעשיו. יצחק מברר מי עומד מולו, והנה באמצע הבירור, באמצע הדו-שיח, כתוב "ויברכהו": "כג וְלֹא הִכִּירוֹ כִּי הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו שְׂעִרֹת וַיְבָרְכֵהוּ . כד וַיֹּאמֶר אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו וַיֹּאמֶר אָנִי" (שם, שם, כג-כד).

בפסוק כתוב "ויברכהו" באמצע הדו-שיח בין יצחק ליעקב. עדיין יצחק בשלב הבירור, מי עומד מולו: עשיו או יעקב. עדיין יצחק ממשיך לברר, ובאמצע הבירור התורה כותבת: "ויברכהו". מדוע? הרי הוא עדיין לא התחיל לברך?! המלבי"ם עונה על קושי זה במשפט קצר:

"ויברכהו" – הכין עצמו אל הברכה. (מלבי"ם, שם, שם, כג)

לפי המלבי"ם "ויברכהו" – פירושו: התכונן לברך. כלומר, הדרך לברכה היא כמו ברכה. העולה מכך שלפי המלבי"ם, להכנה יש משמעות כמו המטרה. יצחק אבינו מכין את עצמו לברכה, וזה כמו שהוא מברך. יצחק נמצא בדרגה כזו, שאצלו הדרך-האמצעי נעשה כמו המטרה. ולכן התורה כותבת "ויברכהו", למרות שהוא רק בהכנה לברכות. ונחזור לשמחת בית השואבה. לאור הדברים שאמרנו, ברור בהחלט מדוע חוגגים את שאיבת המים. השאיבה והבאת המים זו הדרך. זה האמצעי למטרה. המטרה – ניסוך המים. כאשר אנו עושים את שאיבת המים לשם שמים (כדברי הרב קוק), הרי שגם לשאיבה עצמה יש עניין ויש משמעות. לשאיבה יש משמעות כמו ניסוך המים ממש. משום כך אפשר וצריך לשמוח גם בשאיבת המים ובהבאתם בדיוק כמו בניסוך המים על גבי המזבח.

ו. שלוחי מצווה פטורים מן הסוכה

אכן כך אנו נמצא שחז"ל מתייחסים לאמצעי כאל המטרה. כלומר, מתייחסים לדרך כבעלת משקל כמו המטרה. אחת הדוגמאות לכך היא – "שלוחי מצווה". כידוע "העוסק במצווה פטור מן המצווה". ומה עם מי שבדרך? מי שבשליחות של מצווה. האם גם הוא פטור מן המצווה? אכן כן, חז"ל פוטרים גם את מי שבדרך. למה? כי הדרך למטרה מבחינת חז"ל היא כמו המטרה, ולכן חז"ל אומרים: "שלוחי מצווה פטורים מן הסוכה" (סוכה כ"ה, ע"א). מה המשמעות של הלכה זו? פשוט מאד, חז"ל מתייחסים לשליחי המצווה, כמו שהם עסוקים במצווה ממש. כלומר, לפי חז"ל, ה"דרך" למצווה – בעלת משמעות כמו קיום המצווה.

שכר פסיעות ואולי, כך אפשר להסביר את המושג "שכר פסיעות". חז"ל אומרים, שמי שטורח ובא לקיים מצווה מרחוק, יש לו "שכר פסיעות". זה אותו רעיון. גם הדרך נחשבת לקיום המצווה. ממילא כמו שיש שכר על קיום המצווה, כך יש שכר גם על הדרך, ובלשון חז"ל: שכר פסיעות".

שלוחי מצווה אינם ניזוקים כמו כן אפשר להסביר אותו רעיון בדברי חז"ל: "שלוחי מצווה אינם ניזוקים". מדוע הם לא ניזוקים? מפני שהם עסוקים במצווה. זכות המצווה ודאי מגנה. כמו שזכות המצוות מגנה על העוסק במצווה, כך היא מגנה גם על שלוחי מצווה. שוב, מפני שהדרך בעלת משמעות כמו המטרה.

ז. "שמחת תורה" – המשך השמחה של ענני הכבוד

לאור כל האמור לעיל, ברור אם כן מדוע חז"ל קבעו את שמיני עצרת כיום "שמחת תורה": התורה קבעה את היום שאחרי שבעת ימי סוכות כשבתון, כיום חג: בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם...עֲצֶרֶת הִוא כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂו" (ויקרא כ"ג, לו). התורה לא נתנה מצווה מיוחדת לחג "שמיני עצרת". חז"ל לקחו את החג שהוא יום שבתון אך ללא מאפיין מיוחד ונתנו לו תוכן. חג שמיני עצרת היה בחינת כלי – אבל ריק. חז"ל מילאו את הכלי בתוכן. חז"ל קבעו את סיום התורה ואת "שמחת תורה" ליום שמיני עצרת. העולה מכך, ש"שמחת תורה" באה מיד בתום ניסוך המים. שמחת תורה באה אחרי שבעה ימים של שמחת בית השואבה. כאמור, כל שבעת ימי הסוכות הפכו לימי שמחה. שמחת ניצחונה של תורה. והנה, חז"ל ברוח קודשם קבעו את "שמחת תורה" מיד לאחר ימי חג הסוכות. זה לא מקרי. זוהי עצה עמוקה של רוח הקודש ששרתה בחז"ל. הרי אמרנו, שכל חג הסוכות הוא חג ושמחה של ענני הכבוד. כלומר, חג ושמחה של גילוי שכינה, של הקשר של הקב"ה ועם ישראל. ובימינו הקשר הזה הוא התורה: לימוד התורה, בית המדרש ובית הכנסת. הנה כי כן, חג הסוכות – כל מהותו שמחה של הקשר עם הקב"ה. מאז ענני הכבוד ועד ימינו – לימוד תורה. אשר על כן ההמשך הטבעי ביותר לשבעת ימי הסוכות הוא "שמחת תורה". חג "שמחת תורה" הוא בעצם המשך ישיר על שמחת בית השואבה. המשך ישיר של השמחה בשל ענני הכבוד. המשך ישיר של שמחת הקשר בינינו לבין ה'. אם זה ענני כבוד ואם זאת התורה.