צידה לדרך למועדי ישראל/ד

פרק ד: למה לשמוח דווקא בסוכות?

א. חג הסוכות – "זמן שמחתנו"

בפרשת המועדות (ויקרא כ"ג) התורה פירטה את כל החגים. חג הסוכות הוא היחיד שהוזכרה בו המצווה לשמוח: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים" (שם, שם, מ). בשאר החגים לא מוזכר עניין השמחה כלל. כך בפרשת המועדות בספר ויקרא. אולם בספר דברים (פרק ט"ז) התורה מזכירה את מצוות השמחה גם ביחס לסוכות וגם ביחס לחג השבועות. בספר דברים התורה מתייחסת רק לשלוש רגלים ומדגישה שם את מצוות השמחה ברגלים1.

בחג השבועות התורה מזכירה את המצווה לשמוח פעם אחת: "וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת... וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ..." (שם, ט"ז, י-יא)

בחג הסוכות התורה מזכירה את מצוות השמחה פעמיים: "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ... וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ" (שם, שם, יג-יד).

חג הסוכות קיבל "תוספת שמחה" בפרשת זו, והתורה מסיימת את מצוות חג הסוכות שוב במצוות השמחה: "שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ...וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ" (שם, שם, טו). בסך הכול התורה ציוותה לשמוח בחג הסוכות שלוש פעמים (פעם אחת בספר ויקרא ופעמיים בספר דברים). מתברר שהתורה הדגישה את מצוות השמחה בסוכות בשלושה אופנים: א. המצווה לשמוח בחג סוכות נכתבה בתורה שלוש פעמים! ב. בפרשת המועדות בספר ויקרא התורה ציוותה על השמחה רק בחג הסוכות. ג. בספר דברים התורה מצווה שיש לשמוח בחג השבועות. אולם בחג הסוכות – התורה הזכירה זאת פעמיים. לאור כל האמור לעיל, ברור מדוע חז"ל קוראים לחג הסוכות "זמן שמחתנו". כמובן, יש מצווה לשמוח בכל החגים. אולם לפי הנאמר עד כאן, ברור שבסוכות – השמחה היא עיקר מצוות החג. אכן עם ישראל קיים את מצוות השמחה בחג הסוכות בהידור רב. בין היתר השמחה התמקדה בהקשר של ניסוך המים בבית המקדש2.

ב. מצוות השמחה דווקא בסוכה?!

ברור אם כן מדוע חז"ל מכנים את חג הסוכות "זמן שמחתנו". אכן כאשר היה בית- המקדש, הייתה שמחה גדולה בירושלים כל ימי חג הסוכות. מסכת סוכה מרבה לתאר את השמחה בירושלים ובהר הבית (סוכה פרק ה', משניות א-ד). עתה נותר לנו לברר, מדוע ההשגחה קבעה את חג השמחה דווקא לחג הסוכות? במה זכה חג זה יותר משאר החגים? יותר מפסח – "זמן חירותנו", ויותר משבועות – "זמן מתן תורתנו". השאלה הולכת ומתעצמת לאור מצוות הסוכה. אם חובה לשמוח, אם מצווה לשמוח, אז למה דווקא בסוכה?! בסוכה לפעמים חם, לפעמים קר, גשם, מקום קטן וכו' וכו'. יתר על כן כל השנה מטפחים את הבית, והנה דווקא כשצריך לשמוח, יוצאים מן הבית?! נראה בפשטות שבבית אפשר לשמוח יותר?!

ג. הסוכה מכוונת לשמחה רוחנית

לפני שניתן הסברים שונים, מדוע מצוות השמחה מיוחדת לחג הסוכות, ננסה להסביר מדוע מצוות השמחה דווקא בסוכה. נראה לומר שתפקיד הסוכה לכוון אותנו למטרתו וייעודו של החג. התורה מצווה לשמוח ומצווה לשבת בסוכה. בדרך זו התורה מכוונת אותנו ואומרת שאין מדובר בשמחה גשמית. נכון, "אין שמחה אלא בבשר ויין". ואכן כך אנו מצווים בכל חג. ולכן המאכל והמשתה הם חלק מהשמחה. המסר מהסוכה שהסיבה לשמחה – זה לא התנאים הגשמיים הטובים או המצוינים. עיקר השמחה אינו בגלל עונת האסיף והכסף שהרווחנו. זה יכול להיות עזר לשמחה, או רקע לשמחה. שמחת חג הסוכות צריכה להביא אותנו למקומות רוחניים. יתר על כן מקור השמחה אמור להיות רעיון מעבר לכל חומריות. הסוכה – זה המינימום שאדם צריך מבחינה גשמית. אם אדם ישמח בסוכה, זה לא בגלל העושר שלו, לא בגלל הבית שלו, לא בגלל הרווחה הכלכלית. להיפך, הסוכה אומרת: השבוע אתה מנותק מהחומר. תסתפק בסוכה. קצת עצים ויש לך "מחסה". לא נותר אלא לפנות מקום לשמחה אחרת לגמרי.

ד. חג האסיף סיבה לשמחה

ועתה ננסה בס"ד להביא תשובות לשאלה העיקרית של מאמר זה. מדוע מצוות השמחה שייכת דווקא לחג הסוכות? התורה מציינת שחג הסוכות הוא חג האסיף. בספר שמות, בפרשת משפטים, הוא נקרא: "... וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה" (שמות כ"ג, טז). בפרשת "כי תישא" גם כן אותו כינוי:"... וְחַג הָאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָה" (שם, ל"ד, כב). בספר דברים התורה קוראת לחג - חג הסוכות, אך היא מזכירה את העונה החקלאית: "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ" (דברים ט"ז, יג). התורה ציינה שלוש פעמים שסוכות הוא חג חקלאי. אין ספק, התורה כיוונה את "זמן שמחתנו" לעונה חקלאית משמחת. סוף עונת האסיף: המציאות שמחה, הטבע שמח, וכמובן האדם שמח בעקבות הטבע. ברור שהתורה מצפה לשמחה רוחנית. שמחה שתבטא רעיונות רוחניים, כפי שנסביר בהמשך. אולם ודאי ובוודאי שהתורה רוצה לקשור את השמחה עם עולם הטבע ועם המציאות הגשמית. לא צריכה להיות סתירה בין השניים. המציאות הגשמית מזמנת ומאפשרת לשמוח. היינו שמחים גם ללא חג הסוכות. כי המציאות "צאת השנה" – אסיף היבולים מזמנים שמחה. אלא שהתורה באה וציוותה אותנו על השמחה ברבדים נוספים. לסיכום, ברור שעונת האסיף היא סיבה לשמחה. אולם עוד יותר ברור שזו לא הסיבה העיקרית לשמחה.

ה. אחרי ימים נוראים – סיבה לשמחה

חג הסוכות בא אחרי הימים הנוראים. עצם העובדה שסוכות מופיע אחרי הימים הנוראים היא היא סיבה לשמחה. להלן נביא ארבע סיבות שונות, מדוע אחרי הימים הנוראים, זו סיבה טובה לשמוח.

1. דף חלק חג הסוכות משלים את חגי תשרי. חג סוכות בא אחרי הימים הנוראים, ימי הדין, ימי הרחמים והסליחות. אנו נמצאים אחרי 40 ימים של התקרבות לה'. אנו לאחר שני ימי דין של ראש השנה. אנו לאחר תפילות ותקיעות שופר. אנו אחרי צום והזדככות של יום הכיפורים. יום שכולו תפילה אחת ארוכה. ימים של תשובה. לאחר ימים כאלה, היהודי מתמלא שמחה. מקור השמחה הוא ה"דף הלבן", הדף הנקי והחלק אחרי שה' סלח לנו. בנוסף לכך אחרי ראש השנה ויום הכיפורים אנו בבחינת "התרת הספק". לאחר ראש השנה ויום הכיפורים אנו דומים לאדם תועה, שסוף סוף מצא את הדרך. אדם שהיה מלא ספיקות, ואלה נפתרו. אנו במצב של "אין לך שמחה כהתרת הספק".

2. הכרת הזהות והמהות ימי הרחמים והסליחות, ימי התשובה, מביאים את היהודי להבנת זהותו ומהותו. היהודי יותר מודע לזהות הדתית והלאומית. דברים פשוטים ויסודיים עולים להכרה ולתודעה: אני יהודי, אני שייך לעם ה', העם שממליך את ה' על כל העולם. זה כשלעצמו סיבה נפלאה להיות שמח. בן מלך חי כל הזמן בהרגשה שהוא בן מלך. זהו מצב שגרתי. אין חדש בכך. אולם דווקא השגרה היא שמסיחה דעתנו מהעיקר ומהדברים החשובים. וגם בן מלך צריך תזכורת שהוא בן מלך, לכן מידי פעם הוא עושה פעולות מיוחדות של בן מלך. או אז זהותו עולה שוב להכרה ולתודעה, משום כך הוא מתמלא שמחה. בדיוק כך היהודי, אנחנו בני מלכים. אנחנו בניו של הקב"ה. אולם בשגרת החיים הדבר נדחק לקרן זווית. והנה, באים ימי אלול והימים הנוראים, ואלה מחזירים אותנו שוב למציאות האמיתית של קרבת ה' ועבודת ה'. משום כך אחרי הימים הנוראים הלב מתרונן ומתמלא שמחה מפני שהזהות האמיתית שלנו שוב עולה להכרה ולתודעה ולהבנה.

3. להיות בתוך המצווה ועוד סיבה נפלאה מדוע לשמוח דווקא אחרי ימים נוראים. מאחר שהיהודי מגלה את זהותו, ומגלה את קרבתו לה', הרי הרצון הכי גדול הוא להיות עבד ה'. פירוש הדבר - לעסוק במצוות. איך אומר יהודי ברגעי ההתעלות אחרי יום הכיפורים: הייתי רוצה להיות כולי במצווה. להיות שרוי במצוות. והנה, התורה נתנה לנו את מצוות הסוכה. האדם נכנס כולו לתוך המצווה. יש מצוות בדיבור. יש מצוות במעשה. מצוות סוכה יחודית, האדם כולו בתוך המצווה. האדם מקיים את המצווה בכל רמ"ח אבריו. ואולי זה הפירוש של "צילא דמהימנותא"-צל האמונה. כלומר, להיות בצל השכינה. היהודי מרגיש שכל כולו נמצא בצל השכינה. כל כולו חוסה תחת כנפי השכינה. הנה כי כן סוכות הוא בחינת שיא מאז תחילת אלול. בסוכות מגיעים לשיא בקרבת ה'. אם כך, איך לא נשמח?...

4. שמחה של שלמות כידוע, שמחה חומרית לעולם אינה מושלמת. מי שהשמחה שלו נובעת מסיבות חומריות – השמחה שלו תמיד חצויה. זאת מפני שבעולם החומר – האדם תמיד רוצה יותר. יתר על כן זה לא רק שהוא רוצה יותר, הוא מרגיש שחסר לו יותר. לכן בעולם המושגים החומרי האדם תמיד מרגיש שהוא חסר, כי מי שיש לו מאה רוצה מאתים וכו'. ממילא כל שמחה שמקורה בעולם החומר, היא שמחה חצויה. אולם כאשר אנו שמחים שמחה רוחנית הכול אחרת. כאשר מקור השמחה הוא העולם הרוחני, יש סיכוי לשמחה יותר שלמה. אחרי הימים הנוראים אנו שמחים שהגענו לדרגה גבוהה בעבודת ה'. אשר על כן הלב מתמלא שמחה. אחרי ראש השנה ויום הכיפורים יש הרגשה של שלמות, הלב מתפעם משמחה, ואין הדבר קשור לעולם החומר. זו שמחה שקשורה בכל הערכים שרכשנו: כל העולם האמוני. הגענו לנקודת שיא חדשה. ואיך לא נשמח?! שמחת חג הסוכות משתלבת עם השמחה הנפלאה שבאה באופן טבעי אחרי הימים הנוראים.

ו. ענני כבוד – אז והיום

עדיין לא דיברנו על הקשר של מצוות השמחה וענני הכבוד. התורה כותבת שמצוות הסוכה באה זכר לענני הכבוד!3 כדברי הכתוב: "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כ"ג, מג). ועתה מאחר שחג הסוכות הוא חג של שמחה, ומאחר וחג הסוכות הוא זכר לענני כבוד. הרי שחייב להיות קשר בין השמחה לבין ענני הכבוד. ענני הכבוד הם גילוי שכינה4. עם ישראל זכה 40 שנה במדבר לגילוי שכינה בצורה של ענני כבוד ביום, ומראה אש בלילה מעל המשכן. גילוי שכינה הוא הוא יעודו של עם ישראל. זהו "הגן עדן" עלי אדמות. בגן עדן ה' מתהלך ומדבר עם יציר כפיו. גם כאן במדבר השכינה נמצאת בקרב המחנה, והקב"ה מתגלה לכל העם. גם כאן יש דו-שיח בין ה' ליציר כפיו. ה' מדבר במדבר עם משה מאוהל מועד.

ענני כבוד אירוע שהסתיים? אכן ברור שגילוי שכינה במדבר היה אירוע מרומם ומיוחד במינו. זה ודאי אירוע שמצדיק חג לכבודו. ואפילו מצווה שנשמח כי בעבר זכינו לגילוי שכינה. אולם קשה להניח שכל השמחה ביחס לענני כבוד זה רק ביחס לאירוע שהיה. והשאלה היא, האם אנו חוגגים סוכות ושמחים בגלל אירוע חד פעמי (שנמשך 40 שנה) שהיה בעבר? אירוע ענק ומדהים – גילוי שכינה. אבל נגמר ושייך לעבר. או שמא יש לאירוע ההוא משמעות אל זמנית וגם לימינו. להלן נביא שני הסברים, וננסה להסביר שגילוי שכינה שהיה במדבר – זו תופעה שמלווה את עם ישראל לעולמי עד, מאז ימי המדבר ולאורך כל ההיסטוריה ועד לימינו אנו.

א. גילוי שכינה בטבע האומה צריך לדעת איך להתייחס לאותם 40 שנה במדבר. אלה לא היו עוד פרק בהיסטוריה של עם ישראל. זו לא עוד חוליה בשרשרת הדורות. 40 שנות מדבר הם החוליה הכי משמעותית בהיסטוריה של עם ישראל. בפרק זמן זה עוצב העם. זו תקופה שבה נרקמת הזהות של העם. 40 שנות מדבר דומות לתינוק במעי אמו. - כמו כן התורה מעידה: תינוק ברחם אמו סמוך על האוכל של אמו, ועם ישראל במדבר היה סמוך על לחם מן השמים. "שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה..." (דברים ח', ד). זהו המצב של תינוק ברחם אמו. - את התינוק במעי אמו מלמדים תורה. (נידה ל', ב). בני ישראל במדבר קיבלו את התורה ולמדו אותה במשך 40 שנה (הקדמות רמב"ם למשנה). מכאן עולה ש-40 שנות המדבר הם שלב בלידת העם, או ביצירת העם, כדברי הנביא: "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי..." (ישעיהו מ"ג, כא). ועכשיו נחזור לגילוי שכינה במדבר. אירוע זה מלווה את העם עוד "ברחם אמו". כלומר, גילוי שכינה בעם ישראל הופך להיות בטבע האומה. ובלשון ימינו זה חלק מה "די אן אי" של העם. פירוש הדבר, העם נוצר עם מסוגלות לנבואה. עם שהנבואה אצלו היא עניין ש"בכוח", ובמשך השנים הדבר יוצא אל "הפועל". עם שחווה מעמד הר סיני, עם שחזה גילוי שכינה 40 שנה ראשונות שלו. עם כזה הוא עם של נביאים (כוזרי מאמר ראשון). אם כן עם ישראל הוא עם של נביאים בכוח. רק לעם ישראל היו נביאים, נביאי אמת. אם כך ענני הכבוד הם חלק מטבע האומה. הם חלק מההווה של האומה. דבר זה השפיע ומשפיע עלינו לעולמי עד, לכן השמחה בגלל ענני הכבוד, זו לא שמחה על משהו שהיה. אלא זו שמחה על משהו בהווה. שמחה על האופי המיוחד של העם. וזוהי סיבה נפלאה לשמוח. מי שמבין זאת בוודאי שיהיה שמח בחג הסוכות.

ב. גילוי שכינה יום יום שני פנים לגילוי שכינה: האחד- בפועל, והשני – המשמעות. נסביר למה כוונתנו. בפועל: גילוי שכינה פירושו: - ה' מדבר עם עם-ישראל, למשל בהר סיני. - או ה' מדבר עם הנביאים, נביאי האמת והצדק. - או ה' מתגלה על-ידי ענני כבוד ואש. המשמעות: ה' מִתקשר ומְתַקְשֵׁר עם עמו. כל גילוי שכינה בכל אופן וצורה, מטרתה אחת: ה' מדבר עם עמו הנבחר. ה' מתחבר לעם ישראל, ה' שוכן בתוך עם סגולתו. להלן נסקור את האופנים השונים של גילוי שכינה מאז ועד היום. או אז נראה שהקשר של ה' לעמו לא פסק מעולם. א. יציאת מצרים: ביציאת מצרים הקב"ה התגלה באופן הכי ישיר. לראות את עשר המכות, פירושו לראות את השכינה. ובוודאי שלראות ולחוות את קריעת ים- סוף, זה לראות את השכינה. ב. אחרי קריעת ים סוף עם ישראל שר: "זה אלי ואנוהו". כלומר, עם ישראל הצביע על ה'. (רש"י, שמות טו, ב). כביכול כל אחד מעיד שראה את כבוד ה' בעולם, לכן אמרו חז"ל: "ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים" (מכילתא, שירה פרשה ג). ג. ענן ואש: מיד ביציאת מצרים הקב"ה ליווה את עם ישראל בענן ואש, כדי להגן עליהם מפני מצרים (שמות י"ג, כ-כב). הענן והאש היו דרך של התגלות ה' בעולם. ובלשוננו – גילוי שכינה. ד. מעמד הר סיני: במעמד הר סיני הקב"ה התגלה לישראל באופן הכי ישיר. העם ראה את הקולות. העם שמע את דבר ה' ממש. כמו כן העם ראה ענן ואש על הר סיני. ה. משכן: במשכן זכה עם ישראל להתגלות כבוד ה'. זאת על-ידי ענן ה' ביום מעל המשכן ואש מעל המשכן בלילה (שם, מ', לד-לח). התגלות ישירה ורציפה במשך 39 שנה במדבר. ו. הנבואה: דרך נוספת של ה' להתגלות לעם ישראל היא הנבואה. עם ישראל זכה לנביאים. אלה הביאו לעם את דבר ה'. לאורך כל תקופת המשכן ובית המקדש, כאלף שנה, הקב"ה תִקשר עִם ישראל ודיבר איתם דרך הנביאים. מאז יציאת מצרים ה' התגלה למשה ולאהרן, ועד תחילת בית שני, כאשר ה' התגלה לחגי, זכריה ומלאכי. ז. בת קול: אחרוני הנביאים היו חגי, זכריה ומלאכי. לאחר מכן הקב"ה התגלה לעם ישראל דרך "בת קול". רמת ההתגלות הלכה וירדה. פחות ישירה וכמעט התגלות שבהסתר. ואכן הגמרא מספרת על תנאים שזכו לשמוע בת קול (סנהדרין י"א, ע"א).

ז. "גלו שכינה עמהם"

עד כאן הסברנו את הגלגולים השונים של גילוי שכינה בדרך לארץ ישראל ובארץ. ומה קורה בגלות? אין מקדש, אין נביאים. ומה עם השכינה? חז"ל אומרים לנו: בזמן שישראל גלו, גלתה שכינה עמהם. להלן דברי הגמרא:

"תניא: 'רבי שמעון בן יוחי אומר: בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה: שבכל מקום שגלו - שכינה עמהן" (מגילה כ"ט, ע"א)

העולה מדברי הגמרא, שהשכינה אף פעם לא עזבה את עם ישראל: "גלו – שכינה עמהם". אלא שהפעם זה לא ענני כבוד, לא בית מקדש וגם לא נבואה. השכינה "לובשת צורה ופושטת צורה". הכול בהתאם לתנאים ולמצבו של העם. אולם השכינה תמיד עִם עַם-ישראל. בבבל השכינה נמצאת בבית המדרש ובבית הכנסת. מקום בו ישראל מתכנסים "ומדברים" עם אביהם שבשמים. אם דרך התפילה ואם דרך לימוד תורה. חז"ל קוראים לבית הכנסת: "מקדש מעט". לא לחינם. כוונת חז"ל היא שכפי שבבית המקדש הייתה שכינה, כך גם בבית הכנסת השכינה שורה. חז"ל רוצים לומר בית הכנסת ממלא את מקום המקדש. לא באותה דרגה. לא אותה התגלות. אבל כן – השכינה נמצאת בבית הכנסת ובבית המדרש.

שכינה בין לומדי התורה במקום אחר חז"ל מדגישים את לימוד התורה כמקור להשראת שכינה (ולא בית הכנסת). יתר על כן השכינה אינה תלויה בבית המדרש אלא בלומדי התורה:

רבי חלפתא איש כפר חנניה אומר, עשרה שיושבין ועוסקין בתורה, שכינה שרויה ביניהם, שנאמר (תהלים פ"ב), אלהים נצב בעדת אל. ומנין אפלו חמשה, שנאמר (עמוס ט'), ואגדתו על ארץ יסדה. ומנין אפלו שלשה, שנאמר (תהלים פ"ב), בקרב אלהים ישפט. ומנין אפלו שנים, שנאמר (מלאכי ג'), אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע וגו'. ומנין אפלו אחד, שנאמר (שמות כ'), "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך". (אבות ג', ו)

העולה מדברי חז"ל בפרקי אבות ובגמרא במסכת מגילה, שגילוי שכינה בעם ישראל זהו מצב תמידי. זה מצב שמלווה את העם משחר ילדותו במצרים ובמדבר סיני עד היום. זה מצב שבהווה. זה לא משהו שהיה והסתיים. גילוי שכינה – זה עניין שלא עוזב את עם ישאל. גילוי שכינה בעם ישראל זה חלק ממהותו של העם. נכון, זה לא גילוי שכינה של ענן ואש, זה לא גילוי שכינה של ענני כבוד, זה לא דבר ה' בקולות וברקים. זה לא נביאים ונבואה. זה אפילו לא בת קול. זה "גילוי" שכינה בהסתר. או במילים אחרות: זה לא גילוי שכינה אבל זה כן הימצאות השכינה. השכינה עדיין שורה בעם ישראל וזה חלק מעם ישראל. הפעם זה בבית המדרש ובבית הכנסת, הפעם זה על-ידי לימוד תורה ותפילות. נחזור עתה לחג הסוכות, זמן שמחתנו וענני כבוד. זהו גילוי שכינה שעם ישראל זכה לו ב40 שנות המדבר. זכר לענני הכבוד אנו חוגגים את חג הסוכות. גילוי השכינה היה פעם ענני כבוד, אחר כך גילוי שכינה השתנה. כיום גילוי שכינה – זה לימוד תורה. נמצאנו למדים שמאז ענני הכבוד השכינה לא עזבה את עם ישראל, והדבר נמשך עד ימינו אנו. בכל עת ובכל מקום. הנה כי כן ברור מדוע חג הסוכות הוא "זמן שמחתנו". אנו שמחים זכר לגילוי שכינה שהיה אז. וזהו זמן שמחתנו בעקבות השכינה השורה אתנו גם היום. אנו חוגגים ושמחים על אירוע שהיה: "ענני כבוד". אולם אנו חוגגים ושמחים על אירוע שממשיך ומלווה אותנו גם היום: התורה, לימוד תורה, בית המדרש וכל הכרוך בכך.