[רמא] המצות ומעשים טובים של האדם - ואצ"ל דברי־תורה, מביאים בלבו הרהורים טובים וההיפוך ‏מעבירות, כמשז"ל מצוה גוררת מצוה ועבירה כו'. ופי' גרירה זו - כי מכל מצוה נברא מלאך. פי' כח ‏רוחני, כמ"ש בזוהר (ח"ב ק רע"ב נט א) דלא אתאביד שום מעשה ודבור דאדם טוב ורע. ועי"ז ‏המלאך טוב שהוא שלו שנולד מפעולתו, והוא שוכן אצלו ומקורב לו, הרי המלאך הוא רוחני כמו ‏מחשבת האדם, ועל ידו נופל מחשבה בלבו לעשות מצות אחרות. וההבדל בין שע"י מלאך לע"י נפש ‏אחר כנ"ל אות רל"ח. כי הנפש מצד שבה כח ההרגש כנ"ל אות רכ"א. כאשר היא מכנסת הרהור בלב ‏הוא עם כח ההרגשה. והגם שהוא דרך העברה בעלמא וכנ"ל אות רל"ט. היינו שאין מוליד קומה ‏שלימה מצד עצמו לבד אם לא בהתחברותה לנפש האדם עצמו. אבל מכל מקום הוא מורגשת בכח הבינה ‏דלב, כי נפש האדם נקרא מבין בבינה, משא"כ המלאך נקרא חכם בחכמה לבד, לפי שאין בו מעצמיות ‏נפש האדם כלל רק נולד מכח פעולותיו. ומצוה בלא כונה וחשק כלל הוא מלאך מעולם העשיי', והוא ‏מעורר הנפש לעשיי' שנית. ושעם החשק שבלב הוא מיצירה, ומעורר רוח שבלב לחשוק שנית ‏ומעלה בלבו הרהורים ע"ז. ושעם הכונה ברמזי המצוה הראוי' שהוא במוח מעורר גם כן המחשבה ‏ומועיל להנצל ממ"ז על־ידי רבוי המצות בכונה הראוי', ומתרבים המלאכים המזכירים למחשבתו, אל ‏דמי לך. וע"י דברי־תורה בחשק הראוי מוליד נפשין, כי נפשות ישראל גנוזין בתורה, כי אוריי' וישראל חד. ‏והיא למעלה ממדריגת מלאכים שלא ניתנה להם. והיא גוררת כח ההרגשה ובינה שבלב לטוב גם כן, ‏כמו על־ידי עיבור נפש איזה צדיק גדול כפי גודל כח התורה שלמד וחידש וכפי מדריגת כונתו בה ‏לשמה. והעיקר כפי החשק שלו שמיקר החיות שבד"ת הוא מצד החשק. וזהו בטובה דמחשבה ‏טובה הקב"ה מצרפה למעשה (כמ"ש קידושין מ.). אבל ברע אין מצרף למעשה, והמלאך רע הוא מן ‏המעשה לבד. או אם הוא בחשק עצום שאז ודאי גם כח המלאך כן בחשק עצום, מכל מקום אינו אלא בעולם ‏עשיי' מצד המעשה. רק דחלוק לג' קליפות רוח סערה כו'. כי הם ג' ראשי כחות דרע קנאה תאוה ‏וכבוד, דקנאה הוא רוח סערה ממש בלב שסוער והומה. ותאוה הוא תוקף החשכות המשכיח לגמרי ‏חשקות אמיתי, ומכניס רוח שטות בלב. ואש הוא העולה למעלה בבקשת ההתנשאות. וזה טעם אש ‏זרה דנדב ואביהו, שאמרו אני ואתה ננהיג כו' (כמ"ש סנהדרין נב.). ואלו ג' כוללים כל עבירות ‏שבתורה, שכולם להתרחק מאלו הג' ראשים. ובאומות מחשבה רע מצטרפת (כמ"ש ירוש' פאה פ' א ‏סו' ה' א) כי הם שורשם ברע הלב והמוח, ולכך כאשר הרע בחשק שבלב מצטרף למעשה להיות ‏מלאך רע כמוהו המוליד בו חשק שני בלב לרע. וכן לענין העונש דהוא יצ"ר הוא מה"מ (כמ"ש ב"ב ‏טז.) דחרבם תבוא בלבם. וכי אם הוא בחכמתו לרע, כענין בלעם דידוע דהוא נגד משרע"ה, ועסק ‏חכמתו לעומת חכמת דברי־תורה ומוליד נפשות דרע ודאו"ה, והיינו כח ההרגשה. ולכ"א בזוהר בלק (קצד ‏ב) דלעמוד על חרשין דילי' הוא על־ידי הוצאת ז"ל יעו"ש. והיינו כי בהוז"ל הוא מוציא כח נפשי ממש ‏ברע שבו כח ההרגש, ולא מלאך רע לבד כי מלובש בו כח נפשי. אבל בישראל דחטאיהם נמשלו ‏בסנהד' (מד.) כהוצי הסובבים לאסא, דאינם משורש לבו ומוחו לכך אינו מצטרף לו כלל להגדיל כח ‏המלאך רע, להיות נגד הלב שהרי לא עינה מלבו כלל: ‏