צדקת הצדיק/ריב
[ריב] התורה והתפלה שניהם רק למי שהוא חסר ומבקש השלמה, על־ידי התפלה או על־ידי התורה שהיא תבלין ליצ"ר וליישר החסרון שבלב. וכמ"ש בשבת (פט.) "כלום יצה"ר יש ביניכם" ולמה לכם תורה. ולכן תחילת שניהם היראה, כמו ששמעתי כי עיקר יראה פי' הכרת החסרון, שמפני זה הוא מתיירא. וכידוע דיראה נקרא נוקבא, פי' שהיא חסירה ומבקשת השלמה. וע"י תורה מיד הוא השלמת החסרון, כמ"ש פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב (תהלים יט, ט). ושמחה הוא היפוך היראה. אבל על־ידי תפלה - אם הוא כד"ש (תענית כה סע"ב) "אמר משיב הרוח ונשיב זיקא כו'". עז"א וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי (ישעיה נו, ז). שמיד מגיע המלוי, ואמרו ז"ל (ברכות ז.) "תפלתם לא נאמר כו'[1]". כי גם הקב"ה מתפלל, פי' מתאוה ורוצה לאותו דבר, רק שמנעו בשביל שמתאוה לתפלתן של צדיקים, והוא מוכן לענות ומתאוה שיתפללו וְיֵעָנוּ, ותאותו של השם יתברך היינו תפלתו - ואז ושמחתים. וע"ז א' "אם שגורה כו'[2]" (ברכות לד, ב). פי' במרוצה כי א"א להתפלל על דבר אא"כ הוא חסר לה. ובודאי רחב"ד שהתפלל על חולים, כ"כ עוררו רחמיו על אותו חולה עד שהי' חסר מאד ומצפה לישועה. ואם הי' פועל אז תיכף הי' מגיע השמחה ומלוי החסרון בלבו, והי' יכול לרוץ בתפלתו מתיבה לתיבה כדי להחיש הישועה. ואם לאו הי' עדיין עומד בחסרון ובציפוי ולא הי' אפשר לו ללכת כלל מכל תיבה מן התפלה ולהרחיק ממנה, מאחר שעדיין אין לו מלוי לחסרונו. ואמרו ז"ל (ברכות לב, ב) "כל המעיין בתפלתו כו'[3]". שאין לאדם לבטוח כ"כ בבירור על התפלה, רק קוה וגו' חזק וגו' וקוה וגו'. ולכן נאמר עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה (תהלים ב, יא). שהעבודה דתפלה היא ביראה ולא בשמחה כי אינו בטוח כ"כ, אא"כ כרחב"ד כששגורה תפלתו. "וְגִילוּ בִּרְעָדָה". שאפי' כשבא לו שמחה א"א לבטוח כ"כ וצריך להיות גם כן ברעדה. רק במזמור לתודה נא' עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה (תהלים ק, ב). כי בכל תפלה צריך להיות הודי' על העבר וצעקה לעת"ל. וזה טעם סמיכת גאולה לתפלה, כמו ששמעתי על קציבת עץ דאלישע, שצריך להראות דבר שהש"י עושה כה"ג שהעץ צף, ועי"כ יכול לבקש בחוזק שגם הברזל יציף, כי מאי נ"מ להש"י בין עץ לברזל. וכן צריך להזכיר הודי' על העבר שגאלתנו ומה שפעלת ישועות, ועי"ז נבקש גם עכשיו הושיענו, מאי נ"מ לך בין אז לעכשיו. ולכך בעת התודה והודאת העבר, שבזה כבר הי' המילוי שפיר נאמר בשמחה. ומכח זה יוכל להמשיך גם כן שמחה על התפלה, שודאי יענה מכח טענה הנ"ל. וזהו סמיכת גאולה לתפלה, שיהי' תכופה לה ומחובר ומיוחדת לה. אז גם בתפלה יענה והוא בן עוה"ב[4], כי ברתא דמלכא דא צלותא, היא מדת ארץ העליונה שנק' עוה"ב, כמ"ש בר"פ חלק (סנהדרין פ' י"א) על עוה"ב מקרא דלְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ (ישעיה ס, כא). ולכן תקנו ג' ראשונות בשבח השם יתברך לטעם הנ"ל, מאחר שאתה יכול על הכל, על־ידי זה מבקשים י"ב אמצעיות, ואח"כ ג' אחרונות כעבד הנוטל פרס שבטוח על המילוי. ובאמת יש לבטוח בה' שיענהו ויקבל תפלתו רק שלא יעיין בה, וכד"ש יִבְטַח בְּשֵׁם ה' וְיִשָּׁעֵן בֵּאלֹהָיו (ישעיה נ, י). ותחלתו - מִי בָכֶם יְרֵא ה' שֹׁמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים וְאֵין נֹגַהּ לוֹ. פי' החסר ומבקש השלמה על־ידי תפלה, כמ"ש בברכות (ו:) ע"ז דרגיל לבוא לבהכנ"ס[5]. והיינו דשומע בקול עבדו הוא הש"ץ, כנ"ל אות ר"י כעבד לפני המלך. והלך חשכים. ופי' שם לדבר הרשות, ובאמת חושך נקרא דבר עבירה, רק נוגה הוא דבר הרשות כידוע מסוד הד' קליפות. רק כונת הכתוב שבאמת אין לו נוגה, ואפי' לדברי הרשות הוא חשכים, כיון שעי"ז מונע ממצוה. ואמר יבטח וגו'. פי' "שם ה'" הוא מה שלמעלה מהטבע כנודע, בזה יבטח שיוכל להושיע למעלה משכלו. ומ"מ זהו רק בטחון, אבל ישען - משען הוא יותר, ומה שהוא בידו ונשען עליו זהו באלהיו כידוע, דשם זה מורה על כחות המוטבעים בברואים, ואלהיו ר"ל כחותיו שיש לו שנתן לו השם יתברך לכלכל עצמו על־ידי בכל צרכיו, בעצות מד"ת וחכמה ועבודה בזה הוא עיקר השעינה. ומ"מ יבטח בישועה שלמעלה מכחו גם כן, כי אין מעצור לה' והן לא קצרה ידו מהושיע:
- ^ תפלתם לא נאמר אלא תפלתי, מכאן שהקב"ה מתפלל.
- ^ אמרו עליו על ר' חנינא בן דוסא שהיה מתפלל על החולים ואומר זה חי וזה מת. אמרו לו מנין אתה יודע? אמר להם אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל, ואם לאו יודע אני שהוא מטורף.
- ^ א"ר יוחנן כל המאריך בתפלתו ומעיין בה סוף בא לידי כאב לב, שנא' תוחלת ממושכה מחלה לב (משלי יג, יב). מאי תקנתיה? יעסוק בתורה, שנא' ועץ חיים תאוה באה (משלי יג, יב). ואין עץ חיים אלא תורה, שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה (משלי ג, יח). לא קשיא הא דמאריך ומעיין בה, הא דמאריך ולא מעיין בה. א"ר חמא בר' חנינא אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה יחזור ויתפלל, שנאמר קַוֵּה אֶל ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה'. (תהלים כז, יד).
- ^ (ברכות ד, ב) דאמר ר' יוחנן איזהו בן העולם הבא? זה הסומך גאולה לתפלה של ערבית.
- ^ אמר רבין בר רב אדא אמר רבי יצחק כל הרגיל לבא לבית הכנסת ולא בא יום אחד, הקב"ה משאיל בו, שנאמר מי בכם ירא ה' שומע בקול עבדו אשר הלך חשכים ואין נוגה לו (ישעיה נ, י). אם לדבר מצוה הלך נוגה לו, ואם לדבר הרשות הלך אין נוגה לו. יבטח בשם ה'. מאי טעמא? משום דהוה ליה לבטוח בשם ה' ולא בטח.