צדקת הצדיק/קצג
[קצג] גם בד"ת שומע כעונה, כמ"ש התוס' בברכות (כ:) גבי כדאשכחן בסיני. [ומיהו אני שמעתי דבסיני הי' דבור ממש, דוידבר ה' וגו' היינו על־ידי ה' מוצאות הפה דבני ישראל, וזה ברור ואמת דכל נבואה היינו על־ידי קול הנביא עצמו, כמ"ש (שם מה.) בקולו של משה. ואז היו כל ישראל מדרגת נבואה ששמעו דבר ה' כנודע, והיינו על־ידי דבורם] וצריך לזה אימה ויראה [דע"ז הוא צורך הטבילה לב"ק] כמו במדבר בעצמו, משא"כ במהרהר בד"ת בפ"ע, הגם דקיי"ל הרהור כדבור מכל מקום אין צריך אימה ויראה כ"כ יעו"ש בתוס' דבעל קרי מותר. והיינו דהיראה לד"ת היינו שמא הוא מדבר מה שאינו ראוי ובלב מותר הכל. ומצינו דוד המע"ה אמר אשרי תבחר וגו' על אהרן (כמ"ש במדב"ר פ' ג) והי' חומד ומתאוה להקריב קרבנות אע"פ שכבר נא' והזר הקרב וגו' [ושמעתי דזכה למילוי תשוקתו באכילת לחם הפנים שאכל לפיקוח נפש, ודבירורין שלו הי' עוזי' שביקש להקטיר, כי המלכים מעוזי' ואילך הם הבירורים של המלכים מדוד ואילך. כל א' מברר המעללים של זה מה שעשה שלא במתכוין. ויותם שהי' בירור שלמה המע"ה נא' רק לא בא וגו'. שלא הי' בו שום חסרון. כי כל מעללי שלמה המע"ה קודש קדשים, וזה עצמו חסרון שאין לו חסרון ואכ"מ] רק מכל מקום בלב רשאי לחשוק וכן כל חמידו דאורייתא בהתפשטות כרצונו יכול להרהר בלב בלי שום פחד, רק להוציא מן השפה ולחוץ צריך באימה ויראה. [וע"ש בגמ' דכשאדם בצבור העוסקים בתורה יש לו גם כן להרהר בזה שלא יהיו כל הצבור עוסקין והוא יושב בטל, ודוקא בדבר שהצבור עסוקין כי יש למחשבותיו והרהוריו חבור עם הצבור, וכשמתעסק בדבר שהן עסוקין אז מתעלין מחשבותיו ופרחין לעילא בהדי תורתן של הצבור]: