צדקת הצדיק/צח
[צח] כל פסוק של דברי־תורה יש בו כח וחיות של אותו ענין שנאמר בו, תדע בתפילין שנאמר: "וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם" (שמות יג, טז); ולא נתפרש איזה פ' מדברי־תורה צריך להיות "לאות", וההלכה לכתוב אותם הפרשיות, שנאמר: "בהם", זה מסתמא אותה פי' שנאמר בה פסוק" והיה לאות" וגו'. יש בה אותה ענין כח וסגולה שתהי' לאות. וכיוצא בזה ידוע הרבה ליודעי השמות ובקבלה מעשיות, כי מכל פסוק יוצא שם המועיל לאותו ענין הנזכר בפסוק. וכן פסוק "שמע ישראל" (דברים ו, ד), בו כח הקביעות השמיעה בלב, ולכך צריך שיאמר גם תיבת "שמע ישראל". וזה סוד גם כן מה ששמעתי על פסוק "שִׂפְתֵי צַדִּיק יֵדְעוּן רָצוֹן" (משלי י, לב)[1], כי האריז"ל כתב סגולה למי שיצרו מסיתו לאיזה עבירה – לדבר בפיו כמה פעמים פסוק הלאו של העבירה על ידי זה ישתנה הרצון, וכן לענין מצוה ודבר טוב:
- ^ (צדקת הצדיק אות רל"ה) וכמו ששמעתי על פסוק שפתי צדיק ידעון רצון (משלי י, לב). שכאשר מוציא בשפתיו דברים המצודקים, אף על פי שהוא מן השפה ולחוץ ולבו בל עמו, מכל מקום הם ידעון - מודיעים ומלמדים רצון ללב, להיות רצון הלב באמת כן. והרצון מוליד מחשבה, להיות מחשבתו בזה לבד. (ישראל קדושים אות ז) ועל זה נאמר שפתי צדיק ידעון רצון (משלי י, לב). וקיבלתי הפירוש, דגם כשרואה שאין רצון לבו עדיין לזה הדיבור בפה לטוב, שנקרא שפתי צדיק, מועיל ללמד ולהמשיך רצון ללב גם כן. (פרי צדיק, עמלה של תורה אות ב) כמו ששמעתי על פסוק שפתי צדיק ידעון רצון. שהשפתים מלמדים ומודיעים הרצון ללב, והיינו אף שמתחלה הוא רק בשפתים מהשפה ולחוץ, אבל כשהם שפתי צדיק, דהיינו שמדבר בשפתיו על דעת כן, כי רוצה וחפץ שיהי גם בלב ולא משפה ולחוץ, הוא פועל להיות אחר כך בלבבך וסוף הכל לעשותו.