פתחי תשובה על יורה דעה ר
סעיף א עריכה
(א) אחר הטבילה. עי' בתשובת הר הכרמל חי"ד סי' כ"ה שכתב דאף במקום שאין נוהגין כן אלא מברכות קודם הטבילה היינו דווקא בחול אבל בשבת כשטובלת יש לאשה לנהוג כן לברך אחר הטבילה או קודם טבילה בלחש בין שפתיה ע"ש טעמו:
(ב) וכן נוהגים. עי' בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"א סי' ע"ד באמצע התשובה:
(ג) נוהגים. [עט"ז בא"ח סי' פ"ד ובמג"א סי' מ"ה סק"ב ומדיוק דבריהם משמע דמקואות שלנו דמחממים אותם ונפישי זוהמא דינו כמרחץ ממש ובס' פמ"ג ומחצית השקל שם מסופקים בהאי מלתא. ועי' בתשו' חתם סופר סי' ר"ז שכתב דמאי דאיבעיא להו פשיטא ליה להגאון יעב"ץ בספרו מור וקציעה שכתב וז"ל וכ"ש בבית הטבילה דידן שרוחצים ג"כ בחמין פשיטא דאסור לגמרי לברך בשם אלא יש לנהוג לברך קודם שתכנוס ולא תפסוק בדבור ואף אם לא מחשב תכיפה מ"מ הפסק נמי אינה נחשבת וכך אני נוהג עם ברכת ציצית כשאני לובש שם בגדי אחר טבילה עכ"ל והוא ז"ל פלפל בזה והביא ג"כ ראיה לאיסור. וע"ש עוד שנשאל במי שיש לו בתוך חדרו חפירה מקוה מים חמין לטהרת נשים שבביתו ומכוסה בכיסוי נסרים אי מותר ללמוד באותו החדר והשיב מאחר שהחדר שהחפירה בתוכו הוא נקי וטהור רק לפעמים פעם או פעמים בחודש חופפת אשה בתוכו במים חמין ונהי שהחפירה נפישא זוהמא מ"מ החדר שהוא רשות לעצמו נקי וטהור ולית ביה הבל ולא זוהמא והחפירה מכוסה בנסרים אין שום סברא לאסור שם ללמוד אך מהיות טוב יעמוד מחיצה המטולטלת לחוץ בין הלומד ובין מקום המקוה המכוסה בנסרים ועובדא ידענא שהחסיד מהור"ר זלמן זצ"ל בפ"פ דמיין היה לו מקוה חמין בתוך חדרו והיה מכוסה ולמד שם ולא רפרף אדם מעולם ע"ש]: