פתחי תשובה על יורה דעה קצד
סעיף א
עריכה(א) שנוהגין. עבה"ט מ"ש בשם הט"ז דמי שנוהג בזה היתר אין בו משום פורץ גדר. ועי' בט"ז דמשמע שם דבמקום שהמנהג בין כולם להחמיר חשוב פורץ גדר ועי' בתשו' נו"ב חי"ד סי' נ"ב שכתב דדוקא בידוע שנעשה מתחלה בהסכמת זקני העיר אבל בלא"ה אפשר שהנשים נהגו כן בעצמם ואין בזה אלא משום דברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור עוד כתב שם שאם היה בידו היה כותב לכל המקומות שיבטלו מנהג זה כי כמה מכשולים באים ע"י זה ובמקום שיש לחוש למכשול עבירה לא שייך לומר אי אתה רשאי להתיר בפניהם ובפרט הנוהגים מ"ה לזכר וס"ה לנקבה דמנהג בורות הוא ואין בזה משום דברים המותרים כו' ומ"מ מי שירצה לשנות המנהג ישאל לחכם ע"ש ועי' בספר חכמת אדם כלל קט"ו דין י"ט שכתב דבמדינות אלו נהגו בו היתר ע"ש. ומ"ש הבה"ט בשם ח"צ אשה המפלת כו' עי' בספר תפארת צבי סק"ד שכתב דאפילו ילדה ולד חי אלא שמת בתוך שלשים אינה צריכה להמתין ע"ש:
(ב) וראתה. עי' בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סוף סי' צ"ו שכתב דאם באמצע תשמיש אמרה לו נטמאתי מותר לו לגמור ביאתו כרצונו ולפרוש באבר חי ואף שכבר נתפשט המנהג שאין בועלין על דם טוהר אין לך בו אלא חידושו שלא יבעול אחר שראתה אבל אותה ביאה רשאי לגמור כדרכו וק"ו הוא מדם בתולים ע"ש ועי' בנ"צ מ"ש בזה. ועי' בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' ס"א שנסתפק אם יש להם לברך על הטבילה שעל דם טוהר כיון שאינו אלא מנהגא כמו דאמרינן בסוכה דאין מברכין על ערבה כיון שאינו רק מנהג נביאים ומדברי הרמ"א שכתב ודינו כשאר דם לכל דבר משמע דצריך לברך על הטבילה וכתב שהציע ספיקתו לפני רבו הגאון בעל נודע ביהודה ז"ל ושקיל וטרי באין ולאו ורפיא בידיה ע"ש. [ועיין בתשובת חתם סופר קצ"א שנשאל ג"כ על ענין זה והעלה דלפי מה דקי"ל לברך על הלל ועל יו"ט ב' דגליות ובפרט על אכילת מרור ועל הדלקת נר ביו"ט ב' וביוה"כ א"כ יש לברך ג"כ על טבילה של דם טוהר דאין לך מעשה רב מזה וכעין ראיה מהא דאמר ר"ז בנות ישראל החמירו ע"ע שאפילו רואות טיפת דם כחרדל וכתבו תר"י בברכות בשם י"מ דר"ל כמראה החרדל וס"ל דמראה טהורה היא ואפילו הכי החמירו וע"ש ובלי ספק שברכו על טבילתם דלא לישתמיט שום פוסק לומר שלא יברכו אע"כ דמעשה רבה כי האי מנהגא צריך ברכה לכ"ע. וע"ש עוד שכתב דיש לחלק בין מנהגא בשב ואל תעשה לאסור דבר מה ובין מנהגא דקום עשה כגון מנהג דערבה ולפ"ז בנ"ד כיון שהנהגו איסור לבעול על דם טוהר והעובר על זה עובר על בל תטוש תורת אמך בלי ספק א"כ הטבילה הוא מדינא ובעי ברכה באמת והכי נהוג ע"ש] ובאמת צריך עיון לע"ד לדינא בכל הכתמים היכא שיש ספק אם לטמא או לטהר כגון שנוטה קצת לאדמימות או שיש ספק אם הוא כגריס וכיוצא והמורה מחמיר לטמאה איך תברך אח"כ על הטבילה ויש הרבה דברים בזה ועפמ"ג א"ח בפתיחה כוללת ח"א אות מ"א ובתב"ש לעיל סי' י"ג סק"ט:
סעיף ב
עריכה(ג) בתוך מ'. עבה"ט סק"ד בשם עה"ג דחשבינן מ' יום מיום הטבילה אך בכתם צריך תלמוד ועי' בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' ע' שכתב דאין זה צריך תלמוד כלל דהא אמרינן בש"ס דנדה דף נ"ח דלא אמרו חכמים בכתם להקל על ד"ת אלא להחמיר ואי ס"ד למנות מ' יום מיום טבילתה על הכתם א"כ משכחת שבאין הכתמים להקל על ד"ת ע"ש. ומשמע דבראיה גמורה מודה לו וכמבואר שם להדיא אכן בס' ח"ד חלק עליו גם בזה מטעם דהא תוך ג' חדשים לעיבורה אפילו וסת קובעת כמ"ש בסי' קפ"ט אלמא דמצי לראות ע"ש. ועי' בתשו' נו"ב חלק אבן העזר סי' ס"ט. [גם בס"ט סק"ז חולק עליו וכן השיב בתשובת חתם סופר סי' קס"ט דחלילה לסמוך על זה כלל להקל והמפלת ולא ידעה שפירש בעלה ממנה לעולם מספקינן בספק ולד ותשב י"ד ימים ע"ש. וכ"ז דלא כחכמת אדם כלל ק"א דין כ' דנראה שנמשך אחר דברי עה"ג. ועי' בספרי פ"ת לאה"ע סי' ד' סי"ד בד"ה לא אמרינן ובסי' קנ"ו ס"ד בד"ה והניח אשתו]:
(ד) לפתיחת הקבר. עי' בנודע ביהודה תניינא חיו"ד ס"ס ק"כ דמה שאמרו א"א לפה"ק בלא דם אין חילוק בין גרם הפתיחה מבפנים ובין מבחוץ כגון שהרופא הכניס אצבעו או איזה כלי ופתח פי המקור גם אין חילוק בין אם היא ילדה או זקנה מעוברת או מניקה תמיד אין פה"ק בלא דם ע"ש. [ועי' בספר בינת אדם סי' כ"ג דכתב עליו דמ"ש כגון שהרופא הכניס אצבעו אגב שיטפיה כ"כ ולא דק שהרי עיקר הבדיקה בהפסק טהרה שתכניס אצבעה בעומק א"ו דאין זה ענין לפה"ק שהרי אפילו האבר כשהוא גדול הרבה אינו מגיע רק עד הפרוזדור ולא לחדר כמ"ש התוי"ט בשס רמב"ם פ"ב דנדה מ"ה ע"ש. גם בתשו' ח"ס סי' קע"ט כתב דהן אשה הבודקת עצמה בחו"ס והן המילדת שבדקה לעולם לא יגעו בפה"ק שהוא המקור אלא בבה"ח ובשום אופן אינה יכולה להכניס אצבעה לפנים עד שתפתח בטבע וזה נקרא פה"ק שא"א בלא דם ע"ש]. ועי' בש"ות תשובה מאהבה ח"א סי' קט"ז בתשובת הגאון בעל נו"ב ז"ל שם שכתב דמה שאמרו אין פה"ק בלא דם היינו אם הקבר נפתח ויצא ממנו דבר גוש כמו ולד או חתיכה כל שאינו דק כשפופרת דק של קש או שילדה רוח אבל כשלא יצא דבר או שיצא דבר דק מאד או משקה לא אמרינן אין פה"ק בלא דם דאל"כ היכא משכחת כלל דם טהור הרי עכ"פ נפתח הקבר ע"ש עוד:
סעיף ג
עריכה(ה) כמין בהמה. עי' בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' נ"ג שנשאל באשה אחת שילדה זכר בשינויים גדולים דמות אדם ודמות חיה להנה אם מותר להמית הולד פן יהיה לפוקה ולמכשול. ומורה אחד צידד להתיר לסבב לו מיתה מפני שאמרו חכמים בנדה דף כ"ב כל שאינו מצורת אדם אינו ולד ועוד הרבה טעמים והוא השיג עליו דמה שאינו ולד דוקא לענין שאין אמו טמאה לידה אבל לא לענין לסבב לו מיתה והאריך למעניתו והעלה דחלילה לשום אדם לשלוח יד לפגוע או לסבב סיבה וגרמא ע"י רעב וכדומה להמית הולד הזה ובכלל שפיכות דמים הוא ע"ש:
(ו) ויש בה עצם. עי' בתשובת מעיל צדקה סי' מ"ו שכתב דאם אין בה עצם אינה טמאה לידה כ"א בשפיר וע"ש הסימן להבחין בין שפיר לחתיכה ולבסוף כתב בשם מורו הגאון מהר"א ברודא שפקפק בזה ודעתו להחמיר בזה ע"ש ועיין בס"ט סק"י שכתב דאין לחוש לדבריו דבטלה דעתו נגד כל הפוסקים דכולהו ס"ל דאם אין בחתיכה עצם אין לחוש לולד ע"ש ובס"ק י"ב שם:
(ז) [לא עלתה לה טבילה. עבה"ט ומ"ש אלא דצריכה שבעה נקיים אחר י"ד יום כן הוא הלשון בש"ך ועי' בתשובת חתם סופר סי' קס"ט שכתב דט"ס הוא וצ"ל שבעה נקיים ואחר י"ד יום בוא"ו העיטוף והרצון שצריכה האשה ב' דברים האחד שתספור שבעה נקיים והב' שיהיו לה י"ד יום מיום לידתה ואחד בלא אידך לא סגי אבל הא פשוט דהשבעה נקיים יכולים להיות מכלל הי"ד יום דלעיל ס"א ע"ש]:
סעיף י
עריכה(ח) רובו. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל שהביא בשם תשובת נחלת שבעה סי' ט' באשה שישבה על המשבר ופסקו החבלין וצירין דצריכה שבעה נקיים משום דאמרינן בשבת מאימתי מחללין עליה שבת משעת פתיחת הקבר וקתני עלה מאימתי פתיחת הקבר משעה שישבה על המשבר וא"א לפתיחת הקבר בלא דם ע"ש ועיין ח"ד שחלק על דברי נ"ש אלו ופסק להתיר ע"ש (וכן הסכימו בספר כרתי ופלתי וס"ט אלא דבמקום שנהגו איסור לא ישנו [גם בשאלות ותשובות תשובה מאהבה חלק א' סי' קי"ד השיג על הנ"ש והורה להתיר והסכים עמו רבו הגאון בעל נו"ב ז"ל [וכן הסכים בתשו' חתם סופר סי' קע"ט והוסיף עוד לומר דאף המנהג שהעידו נשי פולין לפני בעל נ"ש אינו אלא בסתם אבל אם בדקוה המילדות ומצאו הפתח סגור אפילו מנהג ליכא ע"ש]. ועי' בספר בינת אדם ועמש"ל סק"ד:
סעיף יב
עריכה(ט) ושמעה קולו של ולד. איש ואשתו היו במטה והאשה מעוברת והיתה ישינה והאיש היה ניעור ושמע קול העובר בוכה במעי אמו הורה בתשובת נו"ב חי"ד סי' ק"כ דטמאה י"ד יום ולא אמרינן אילו יצאה ראשו אגב צערה היתה מתערה כדאיתא בנדה דף ג' דהכא כיון דרוב ולדות אינם בוכים קודם הוצאת הראש מידי ספיקא לא נפקא ולא אמרינן ס"ס שמא זכר ושמא לא הוציא ראשו דהכא לא מהני ס"ס ע"ש ועמ"ש לקמן סי' רס"ב סק"ז אימת ימולו את הולד: