פתחי תשובה על יורה דעה לג
שולחן ערוך יורה דעה לב עריכה
(א) וושט כו' עיין ש"ך סק"ד מה שתמה על הרמב"ם והמחבר ועיין בספר נופת צופים פ' במדבר מה שתירץ ע"ז ועי' בת' פני אריה סי' כ"ו ובתשובת בית שמואל אחרון חלק יו"ד סי' כ"ה:
(ב) שניקב עיין בתשובת נו"ב חלק יו"ד סי' ט' דאף אם ניקב סמוך לראש ששם דבוק בבשר אין הבשר סותם וטרפה ע"ש וכן כתב בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סימן פ"ו ופירש כן דברי הטור במ"ש הילכך כל מקום שניקב טרפה ע"ש:
(ג) [אבל אם יש לחוש כו' עט"ז לקמן סי' מ"ט סק"ג שהקשה אמ"ש שם בש"ע ס"ד גבי ניקוב הקורקבן דסומכין בספיקו להקל ולכן העלה גם שם להחמיר ע"ש ועיין בתשובת ח"ס סי' כ"ה שכ' דכבר הייתי רגיל לתרץ דספק ניקב הושט הוי ספק נבילה והו"ל ספק בשחיטה ומחמרינן בספיקו טפי משאר טריפות דנשחטה הותרה ובסברא זו הייתי מוליד חדשות בכמה דינים ומצאתי עתה כן בפלתי סי' ל"ג סק"ד וכ"כ עוד בבית הספק שלו אמנם אחר העיון הדרנא בי ובררתי דלא כן הוא דהא דספק בשחיטה להחמיר היינו ספק במעשה השחיטה או שהה או דרס או נמצא הגרגרת שמוטה וכה"ג משא"כ מה שאינו תלוי במעשה השחיטה. הבהמה בחזקת רוב הבהמות עומדת שאין וושטן נקיב ונהי דיש לה חזקת שאינו זבוח עד שנתברר שנעשה מעשה השחיטה כהוגן מ"מ כל שנעשה כהוגן והספק בניקב הושט סמכינן ארובא כמו בכל הטריפות ויש לי הרבה ראיות ע"ז כו' (עיין מזה שם בסי' י"ז ובסי' כ"ד וגם בסימן מ"ו שהובא קצת לקמן סי' מ"א סק"ד) ולענין קושית הט"ז העיקר כמ"ש נה"כ שם דשאני ושט דכל הני חיוי ברייתא קוצי אכלין לכן מחמרינן טפי ותולין במצוי ע"ש]:
(ד) טרפה עבה"ט ומ"ש בשם דמש"א דבחילוף ממש אפי' בכ"ש טריפה. הנה כ"כ גם התב"ש וכן הסכים בתשובת נו"ב תניינא חיו"ד סי' ט"ו אך כתב שם דאם האדמימות עבר ע"י מיעוך ברוק יש להכשיר ויש לתלות האדמומית שע"י רתיחת השחיטה נעשה אודם זה וכ' עוד דאין צריך לבדוק אחר שימצא אודם בעור הפנימי לפשפש אם יש לובן בעור החיצון כיון דלדעת הגהת דרישה ולדעת רש"ל וט"ז שסוברים דלובן בחוץ אינו שום לקותא הוא כשר לגמרי דיש להחמיר כשרואה שיש לובן אבל לא לחפש ולבדוק ע"ש ונראה לי דאם הם משני רוחות דא"א בשום פנים דלתרמי אהדדי לכ"ע כשר כמו לעיל סעיף ד' בניקב ופשוט הוא ודע שדברי הבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל בענין זה תמוהים שהעתיק דברי הדמש"א אחר שכ' סתם בשם רש"ל דבשניהם לבנים כשר (וגם בבה"ט זה העתיק זאת בסוף בשם ט"ז) והא ליתא כמבואר בתשובת נו"ב שם ובתב"ש דלפ"ז אפילו בחילוף ממש כשר בכל שהוא רק לדידן דקיי"ל לאסור בשניהם לבנים אפילו בכל שהוא טרפה ע"ש:
[(ה) ואם בהמה היא עיין בתשובת ח"ס סימן כ"ז בביאור דברי הטור בזה]:
(ו) מלוכלך בדם עבה"ט בשם ט"ז ועיין בתשובת מעיל צדקה סימן ל"ח שכתב שאין להחמיר בזה ונכון לפסוק כן ע"ש:
(ז) לספק נקובה עיין בתשובת נו"ב תניינא חיו"ד סי' כ"ג בעוף שנקרו עופות עור הראש ממול עורף וכתב להתיר כי מי החזיר הסימנים אחורי העורף לחוש לנקיבת הושט אך צריך לעיין בניקור אם לא נכנס בעומק מן הצדדים ואם לא נראה שום ריעותא בבשר שמן הצדדים בעומק שרי ע"ש:
(ח) ויש מכשירין עיין ש"ך ס"ק כ"א ועיין בתשובת נו"ב חיו"ד סי' ח':
(ט) דלא חיישינן שמא הבריא עש"ך ס"ק כ"א מה שכתב ליישב דלא תיקשי מלעיל סוף סעיף ד' בהג"ה ועיין בתשובת אמונת שמואל סימן ל"ד שתירץ באופן אחר:
(י) דאיכא ריעותא עבה"ט. ובט"ז מבואר דאפי' אם המכה של הלעטה שלטה במקצת עור החיצון אין כאן איסור ואפילו אם שלטה ברובו לא הוי ככולו ויש להתיר אם במיעוט הנשאר לא שלט החולי כלל ע"ש ועיין בתשובת אמונת שמואל סימן ל"ג שחכם אחד פקפק על דברי הט"ז וכתב שגם הגאון מהר"ש מפראג היה מחמיר מאד בזה והוא ז"ל השיב והעלה דאם כשאנו מפרידים העורות לא נמצא ריעותא כלל בחיצון אין להחמיר וכן נהגו כל בעלי הוראה בעירו אכן אם שלט הלקותא גם בקצת עור החיצון מי שאין לבו נוקפו לסמוך בהפ"מ אדברי ט"ז הרשות בידו ואין בידינו למחות ע"ש. ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות חלק ב' סי' י"ג שכתב לפ"ד הט"ז דמקיל אפי' אם שלטה המכה בעור החיצון א"כ ה"ה אם נמצא קורט דם בין שני קרומים של הוושט דכשר דודאי לא יגרע האי ק"ד מאם שלטה המכה גם בעור החיצון דאמרינן היכא דשלטה שלטה והיכא דלא שלטה לא מחזקינן ריעותא ולפ"ז מה שנהגו להפריד העורות הוא טרחא בכדי בודאי לפי דעת הגאונים שראיתי בתשובת חוט השני שהחמירו מאוד והסכימו להכשיר היכא שניקב עור א' ולא שלט החולי בעור הב' כלל ואם שלט בעור החיצון היו מטריפין לכך היו מקלפין אבל לפי מה שנוהגין בכל גלילותינו כדעת הט"ז א"כ למה לנו למקלף דכיון שאנו רואים דעור החיצון שלם ואין ק"ד מבחוץ די בכך. והדברים האלה נאמרו ונשנו שם בסוף סי' ק"ג ע"ש.
ועיין בספר פתח הבית מהג' מהר"ר אברהם טיקטין ז"ל סי' י"א בד"ה עוד ראיתי שכתב דיש לספק אם באווזות המלעיטין נמצא לקותא בעור החיצון של ושט וזה בא מחמת שהאשה תופסה בידה בצואר בשעת הלעטה אי נאמר ג"כ דזה הוי כמו חולי ולהכי אי נימא בחוץ גרע וצ"ע בזה עכ"ד. ועיין עוד בתשו' אא"ז פמ"א חלק א' סי' א' שהאריך בענין זה והעלה הרבה חידוד דינים בדיני ושט ועיין בתשובת שבו"י ח"ב סי' נ"ו שכתב דאף בתשובת פמ"א ח"א סימן א' דוחה דברי הט"ז בשתי ידים (כעת אין תשובת פמ"א ח"א לפני ויש לעיין בו מחמת דבפמ"א ח"ב הנ"ל מבואר דאדרבא דעתו כהט"ז) אין דבריו מוכרחים כלל והסומך בהפ"מ על הט"ז דפסק דאין לנו להטריף אא"כ שהריעותא שלט בעור החיצון בכולו או ברובו (זה תימא דהלא הט"ז כתב בהדיא דרובו אינו ככולו) יש לו על מה שיסמוך ונתן טעם לשבח להמקילין דלא חשו שמא ניקב החיצון והבריא כמו בישב קוץ בושט משום דהתם ניקב הקוץ בשעת תחיבה בכח וחיישי' שמא ניקב אז מעבר לעבר ואח"כ ע"י המשך הימים נתרפא קצת משא"כ כאן שנעשה ע"י חוזק הלעטה אם איתא דניקב מעבר לעבר לא היה נתרפא כיון דמלעיטין עליו בכל יום היה הנקב מתרחב יותר ולא להתרפאות ולהעלות קרום ע"ש.
[ועיין בתשובת ח"ס סימן כ"ה שכתב דהעיקר כהט"ז דלקות ההלעטה הוא כמחמת חולי אע"ג שבספר נה"כ פליג עליו. בסברא בעלמא הוא דפליג והעיקר כט"ז וכן פסק פלתי. ורגיל אני להזהיר למלעיטין בחיטין הנקראים חיטי התוגרמ"א לבשל אותם תחלה כדי שע"י הבישול יתרכך הקוץ שבשורש החטה ואותן המלעיטין בעגולים העשויין מעסה בלילה אני מזהיר להניפם בנפה וכברה להסיר ממנו המוץ שדרכו לתחוב בושט ואז יש לסמוך אהט"ז ומ"מ בדיעבד אם לא נעשה כן נ"ל להתיר באווזי ההלעטה בנמצא נקב (שלא שלט בחוץ) ולא ניכר אי מחמת קוץ או חולי. וע"ש עוד בדבר השאלה שנמצא כמין שערות תחובים בושט. וכתב הנה בענין קוץ ממש התחוב בושט יהיה כל מורה זהיר ברוחו מלהתיר חו"ש אע"פ שקלף הושט והפריד העורות ולא שלט בחיצון שבפנימי מ"מ חלילה להתיר נגד רוב הפוסקים והכרעת כל האחרונים כו' (עיין בספר תפארת למשה שכתב בהדיא להכשיר בזה וכן ראה נוהגים בעלי הוראה דמפרידים העורות ואם לא ניקב הפנימי מעל"ע מכשירים ואי ניקב הפנימי מעל"ע אוסרין ע"ש ועיין בס' בית יהודה מ"ש בזה) אמנם בנ"ד שמצא שערה תחובה בהנקב ולפמ"ש הרב השואל מצא כן כמה וכמה וגם היה קשה מאוד להוציא השיער מהנקב ההוא אשר מכל זה נ"ל שלא באו מבחוץ כלל וגם אין כאן נקב כלל אלא שומא מגידולי הושט הוא כעדות הרופאים בר"פ המפלת הגם שאינו סומך ע"י להתיר להדיא בלא בדיקה מ"מ בבדיקה ולא שלט בצד החיצון שבעור הפנימי דאפי' בקוץ ממש איכא הרמב"ן והרא"ש דמכשירין ואפי' למאי דקיי"ל לאסור מ"מ הני שערות לאו קוצים נינהו דמנקבי אלא נסרכו בנקב ההוא בספק ע"י חולי או קוץ סמכינן אהט"ז שנעשה ע"י חולי כיון שהוא מאווזי ההלעטה וכיון שלא שלט בחוץ כשר (קצת צ"ע דלפ"ז היה לו להתיר אפי' אם שלט בעור הפנימי מעל"ע לפמ"ש מקודם דהעיקר כהט"ז) ולא נשאר לנו רק סברת נה"כ דמחמיר גם בלקות ההלעטה לזה נצרף לומר שמא אין כאן נקב כלל אלא מגידולי הושט הוא וע"י צירוף כל הנ"ל אני מסכים להתיר אחר שנבדק אבל לא בלא בדיקה ודוקא שער אבל קוץ ממש וכדומה חלילה להתיר אפילו ע"י בדיקה עכ"ד ע"ש] ועיין בתשובת מהר"ם זיסקינד סי' ד' וסי' ה'. ומ"ש הבה"ט ס"ק שלפני זה בשם חב"י בנמצא נוצות כו' עיין בזה בתשובת אמונת שמואל סי' י"ג. ועיין מה שכתבתי לקמן סימן נ"א סק"ז בזה.
ומ"ש עוד בשם תשובת מהר"ם לובלין בצבור שעשו תקנה כו' עיין בתשובת מהר"ם זיסקינד סי' י"ד שהביא בשם מהר"ר יוסף אשכנז שחולק עליו ופסק דאסור והסכים עמו לאסור כשנאבדה הושט בלא בדיקה וכן אם בא חתול ונטל את הושט קודם בדיקתו והחזירו כשהוא נקוב אם לא בהפ"מ וכתב דאף מהר"ם לובלין לא סמך להתיר אלא גבי תורבץ הושט דבלאו הכי איכא כמה טעמים לחלק בין תורבץ הושט לושט עצמו ע"ש ועי' בת' בית אפרים חי"ד סימן ו' והבאתי דבריו בקצרה לעיל סימן ל"א מבואר שם שיש להכשיר כדעת מהר"מ לובלין דלא דמי לסרכות הריאה דהתם מיעוט המצוי הוא שיהיה טרפה ודאי מה שאין כן הכא אע"ג דשכיח שיהא לקותא בושט מ"מ אינו מצוי שיהיה טריפה דוקא דלפעמים אין הנקב או הלקותא רק בפנימי והחיצון שלם ע"ש באורך. וגדולה מזו כתב בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"א סי' א' ובח"ב סי' ק"ג דאף אם ראו מתחילה שיש לקותא בעור הפנימי אך ידוע להם בבירור שלא היה נקב מפולש ולא דקדקו לראות אחר ק"ד ונאבד הושט דיש להתיר ע"ש. [ובתשובת ח"ס סימן כ"ד כתב דהעיקר כמהר"ם לובלין ומיניה אין לזוז ואמנם מהרמ"ל לא מיירי אלא נאבד בלא בדיקה אבל כשהיה בו ריעותא ושוב נאבד בלא בדיקה יש לאסור עש"ך סימן מ"א ס"ק כ"ג עכ"ל].
ועיין בתשובת פרי תבואה סימן ט"ו בצבור שעשו סייג וגדר שלא להלעיט אווזות בהסכמת הקהל ובצירוף אב"ד והוכרז זאת בקבלה ואחר כך עבר אחד מאנשי העיר על הקבלה והלעיט אווזות שלו והעלה דיש לאסור אותם להמפטם ולביתו אבל לאחרים מותרים מאחר שהוא בעל הבית שאינו רגיל לטרוח בפטימת אווזות למוכרן לאחרים די לנו שנקנסנו שלא יאכל מהם הוא וביתו אמנם אם תקרינה כאלה במפטם למכור לאחרים אז יש לאחרים דין מי שנתבשל בשבילם ע"ש:
(יא) ניקב המעים עבה"ט בשם בה"י ופר"ח ועיין בספר פתח הבית סימן י"ב שכתב דבעוף שאין לו זפק כגון אווזא ובר אווזא אם נמצא תחוב מחט בבשר הסמוך לקורקבן לצד הושט ולא יצא לחוץ כשר ומכ"ש דיש להכשיר מה שנמצאו כמה פעמים בבר אווזות בבשר הנ"ל כמין אבעבועות וכשחותכים אותם נמצא בתוכם תולעים רבים רק לא נקבו לחוץ דבזה יש עוד קולא די"ל זה מקרי מחמת חולי שבאים מחמת רקבון ע"ש ולטעם זה אפשר להקל גם בעוף שיש לו זפק ועי' פמ"ג במשבצות ס"ק כ"א.
[ועיין בתשובת ח"ס סימן כ"ח שנשאל ג"כ על ענין אבעבעות הנ"ל וז"ל השאלה שם אודות בר אווזות שנמצא בשילהי ושט סמוך לקורקבן כמין כפתורים או בועות וכשנפתחים מונחים בתוכן תולעים חיים וכמה פעמים נמצאים נקבים בבועות הללו בפנימיותם בתוך הושט מה דינם. והשיב הנה כל הני דאתו לקמן מאותן בר אווזות החוש מעיד שהתולעים הללו מינייהו קא רבו ולא מעלמא אתו וכשפותחין הכפתורים ההמה מונחים בתוכו למאות כחוט השערה דקים ונכרכים בעיגול וכשמוציאים אותם רוחשים ונפרדים זה מזה וכן נמצאו הרבה כפתורים כאלו בכל אחד מהם ורובם הבועה בעליונה היא בשר שהרופא גורדו א"כ בתחלה צריך המורה לפנות הבועה ולבדוק אם לא שלטה המכה גם בחיצונית הבועה והוי ג"כ בשר שהרופא גורדו וה"ל כמו ניקב מב' צדדים וטרפה אך אם הבשר מעבר השני שלם ויפה וליכא למיחש רק משום תולעים הנה בודאי אי מצינו נקבים משני הצדדים ע"י התולעים יש לאסור לדעת הדרישה כבש"ך סימן ל"א סק"ז דדוקא בקורקבן יש להקל משום שעורו עב ולא באבר אחר אי לא ראינו ריעותא מבחוץ י"ל דאין להחזיק ריעותא בזה ולומר ושט אין לו בדיקה מבחוץ לענין זה כיון דבלא"ה ספיקא הוא אי מחיים פריש או לאחר מיתה פריש ועוד שרוב אותם הכפתורים המה מחלק הקורקבן ולא מחלק הוושט וגם אין לחוש שמא נתרפא כי התולע המנקב אין מניחו להתרפאות ועדיף מקוץ התחוב וכל זה לפי מה שנ"ל ברור שהתולעים האלו נולדים מעצמן של העופות אך אם היה מקום לחוש שבאו מבחוץ כמו שחשב הרב השואל אזי תליא בפלוגתא שבש"ך סימן ל"ו ס"ק ט"ו עכ"ד ע"ש]: