פרשת בשלח: שירת ניצחון של מי ולמען מי?

פרשת בְּשַׁלַּח: שירת ניצחון של מי ולמען מי? / מוטי לקסמן

פרשת בְּשַׁלַּח מתארת את שלביו האחרונים של תהליך ההשתחררות מחיי העבדות, את יציאת מצרים.

פרק מרכזי בפרשה מביא את שירת הים "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה'" (שמות טו, א1). השירה ממוענת לאלוהים: "וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" (שם, א2). מטרתה היא לפאר בשירה מלהיבה את האל שהציל את העם בראשית התהוותו. שירה זו, שהיא שיר תהילה לניצחון על המצרים ביציאת מצרים, תופסת מקום מרכזי במסורת היהודית: שירת הים נקבעה לשיר הנאמר בתפילת שחרית של כל ימות השנה (1).

יתר-על-כן, יש הסבורים: "כל האומר שירת הים בכל יום זוכה לחיי העולם הבא [...] צריך אדם לכוין את לבו בשירה זו בכל יום ויום, והזוכה בה יזכה לראות פני המשיח (2).

מדוע, מה יש בה בשירת הים, שאומרים אותה כל יום?

השירה נפתחת בהודיה "עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ" (שם, ב).

בהמשך השירה מצויים שלושה מרכיבים מרכזיים.

המרכיב הראשון בא לתאר אירועים בחציית ים-סוף: נס המעבר היבש במים "וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד נֹזְלִים קָפְאוּ תְהֹמֹת בְּלֶב יָם" (שם, ח); מפלת פרעה וצבאו: "מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו טֻבְּעוּ בְיַם סוּף. תְּהֹמֹת יְכַסְיֻמוּ יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ אָבֶן" (שם, ד–ה) (3).

המרכיב השני מפאר את האלוהים כמושיע רב כוח ועצמה "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה' מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא" (שם, יא) (4).

המרכיב השלישי מפרט את מחויבות ה' לעם-ישראל: "תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה' עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ. תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה' מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ" (שם, טז–יז).

במלים אחרות, השירה היא שירת ניצחון והיא כוללת תשבחות לאלוהים שהוציא את עם ישראל מעבדות לחירות בזורע נטויה, כלומר, ה' הוא מוקד השירה הזו.

אפשר לדון בנתונים אלה מבחינת דמותו של אלוהים המצטייר כאן כאל כוחני שעוצמתו רבה, הפוגע באויבי ישראל, למען הצל את עמו.

הפעם, אני בוחר לדון בהיבט אחר.

נקדים לדיון עיון בהפטרה (5) לפרשת בְּשַׁלַּח: מלחמת ישראל בסיסרא, ושירת דבורה.

אנו נתייחס לשירת דבורה שגם היא שירת ניצחון. "וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה וּבָרָק בֶּן אֲבִינֹעַם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר": (שופט' ה, א); שִׁמְעוּ מְלָכִים הַאֲזִינוּ רֹזְנִים אָנֹכִי לַה' אָנֹכִי אָשִׁירָה אֲזַמֵּר לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (שם, ג).

גם שירת דבורה ממוענת לה' וגם היא כוללת תשבחות ופאר לאלוהי ישראל: "ה'בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם אֶרֶץ רָעָשָׁה גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם. הָרִים נָזְלוּ מִפְּנֵי ה' זֶה סִינַי מִפְּנֵי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (שם, ד–ה).

אבל, בעוד שבשירת הים ראינו שהמוקד היה ה' הוא לבדו, הרי כאן המוקד הוא השבטים השונים שנחלצו לקרב וגם אלה שלא עזרו (6). כמו-כן מופיעה התייחסות ליעל שהרגה את סיסרא (7) ולאם סיסרא המצפה לשוב בנה כמנצח (8).

כלומר, בשירת דבורה בצד תשבחות לה' המוקד הוא האדם המעורב במציאות המתוארת.

ויש שירת ניצחון נוספת.

כוונתי לשירת הנשים לאחר מפלת גלית: "וַיְהִי בְּבוֹאָם בְּשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַתֵּצֶאנָה הַנָּשִׁים מִכָּל עָרֵי יִשְׂרָאֵל לָשִׁיר וְהַמְּחֹלוֹת לִקְרַאת שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ בְּתֻפִּים בְּשִׂמְחָה וּבְשָׁלִשִׁים. וַתַּעֲנֶינָה הַנָּשִׁים הַמְשַׂחֲקוֹת וַתֹּאמַרְןָ הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו" (שמ"א יח, ו–ז).

בשירת ניצחון זו, אין כל אזכור של ה', הכל מעשה וגבורת בני אנוש.

אם-כן, בשלוש שירות הניצחון, בהן דנו עד עתה, אנו מבחינים בהשתנות מקומו של ה'. בעוד שבשירת הים ה' הוא המוקד המרכזי והבלעדי, בשירת דבורה הוא רק ברקע ואילו בשירת הנשים אלוהים אינו מוזכר כלל.

האם יש משמעות לשינוי מקום אלוהים בשלוש השירות השונות?

נבדוק זאת בהתאם למתואר לאחר השירות.

לאחר תום שירת הים כתוב: "וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם. וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה. וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה" (שמות טו, כב–כד).

לאחר תום שירת דבורה כתוב: "כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֶיךָ ה' וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה" (שופט' ה, לא).

תום שירת הנשים מעורר מתח ועוינות: "וַיִּחַר לְשָׁאוּל מְאֹד וַיֵּרַע בְּעֵינָיו הַדָּבָר הַזֶּה וַיֹּאמֶר נָתְנוּ לְדָוִד רְבָבוֹת וְלִי נָתְנוּ הָאֲלָפִים וְעוֹד לוֹ אַךְ הַמְּלוּכָה. וַיְהִי שָׁאוּל עוֹיֵן אֶת דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָהָלְאָה" (שמ"א יח, ח–ט).

איזה תמונה עולה מפירוט זה?

לאחר שירת הים, בה ה' הוא המוקד הבלבדי, מופיעות תלונות של העם.

סיום שירת דבורה, בה האדם הוא הנושא המרכזי, אבל ה' נמצא ברקע, נכנסת הארץ לארבעים שנות שלווה.

שירת הנשים, בה ה' לא מוזכר כלל, מעוררת רק מתח, שנאה ועוינות.

האם זה מקרה, האם זה מתמיה?

לטעמי לא.

בשירת הים, לעם, לבני האדם אין כל תפקיד, כל מטלה. הכל נעשה בשבילם. הם מקבלים הכל "בחינם". ומדוע שיעריכו זאת? מדוע שינסו להתמודד עם קשיים ולא פשוט להתלונן לאדון? הם הרי התרגלו לקבל הכל מן המוכן.

בשירת דבורה, מבוטאת אמונה באלוהים, אבל ההחלטה והמעשה הם בידי בני האדם. ולהם האחריות לכך. בידם לעשות מלחמה ובידם ליצור בטחון.

ושירת הנשים, שאין בה כל רמז לאמונה באלוהים תוצאתה רק מריבות וחתירות כוכניות-פוליטיות.

על זה אומר מאטעלע:

השענות מוחלטת בלבדית וממצה על אלוהים,

מונעת אחריות מבני אדם לגורלם.

ראיית האדם ומעשיו כקובעים הכל,

ללא אמונה באלוהים

או בערכים שמעל לאדם

יוצרת מציאות כוחנית בה הכל מותר.

שילוב של אמונה באלוהים ובאדם,

שילוב של ערכים ומעשה אנוש.

מבססת אחריות האדם

למציאות ולקשיים בה

רק שילוב אמונה ומעשה

יוצרים תשתית לחיים שקטים

לחיים טובים.

נכון?

<><><><><>

הערות ומראה מקומות

(1) "דעו כי שירת הים היה מנהגינו מנהג כל קהל רומא ומנהג כל קהילות אשר סביבותינו. ומנהג כל קהילות אשר בספרד מיום גלות ירושלם ועד עתה לומרה כל השנה כולה בכל יום ויום זולתי תשעה באב בלבד. [...] יען כי הזמירות חובה היה עלינו לאומרה בכל יום [...] זו השירה שהיא על מפלת אויבינו. ולתת שבח למפליא פלאות ולברך את שמו לפניהם ולאחריהם" (מחזור ויטרי סימן רס"ה).

(2) מנורת המאור פרק ב - תפילה סדר מאה ברכות עמוד 82.

(3) וגם: "אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי אָרִיק חַרְבִּי תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי. נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ כִּסָּמוֹ יָם צָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים" (שמות טו, ט–י); "כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו בַּיָּם וַיָּשֶׁב יְקֹוָק עֲלֵהֶם אֶת מֵי הַיָּם וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם" (שם, יט).

(4) וגם: "ה' אִישׁ מִלְחָמָה ה' שְׁמוֹ" (שם, ג); "יְמִינְךָ ה' נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ יְמִינְךָ ה' תִּרְעַץ אוֹיֵב. וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס קָמֶיךָ תְּשַׁלַּח חֲרֹנְךָ יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ" (שם ו–ז).

{5}פרק מספרי "הנביאים" המותאם באופן זה או אחר למסופר בפרשת השבוע.

(6) שופטים ה, ו–יא, יד–טו, יח, טז–יז.

(7) שם, כד–כז.

(8) שם, כח–ל.

מקורות

על-פי מאמר של motinue שפורסם לראשונה בmotinue @ gmail.com וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2008-01-20.

תגובות

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

tnk1/messages/prqim_t0213_1 {{{2}}}