פרי עץ חיים שער ראש השנה פרק ו

ועתה נבאר סוד ר"ה בעצמו, כי הלא כבר בארנו, כי ר"ה הוא סוד הכתר של הזכר, עם היות שכל החסדים הם של הנוקבא. וביאור הדבר הוא, כי הלא ביום א', אז אינו ננסר רק סוד הדינין שבראש הזכר וסוד הכתר, עד ראש הנוקבא, וזהו פי' ראש השנה, והרי איך הוא סוד ראש הזכר וראש הנוקבא, והכל אמת. והנה כי סוד הכתר, הוא כולל כל מציאות הי', ולכן ביום זה אנו אומרים זכרנו לחיים, שהוא סוד כל הנסירה כמ"ש בע"ה, ויש בו י"א תיבות, נגד כל י"ס הכלולים בראש השנה, כי כולם הם ננסרים ביום זה, ואל תתמה איך הם י"א תיבות ולא י', כי כל זה נבאר בע"ה:

והנה זאת הנסירה עצמה חוזרת להיות ביום ב' בסוד העולמות בסוד ראש ג"כ, והנה תחלת ביאור התפלות, נבאר חילוק שבין השבת למועדים, ונאמר, כי הנה בשבת נודע הוא שהמלכות עולה עד כתר של או"א, והיא שוה אליו עצמו כמו הזכר, אך להיותה גם שם מקבלת ע"י הזכר עצמו, לכן אין לה כ"כ שלימות. אך במועדים ור"ח, אז שניהן שוין, ויונקים מכתר א', ובערך זה יש יתרון מעלתה בר"ח משבת. אך עכ"ז, בבחי' אחרת יותר גדולה מעלת שבת מכל המועדים ור"ח, כי להיות שעולין עד כתר אבא, אע"פ שהיא מקבלת ממנו, עכ"ז גדולה מעלתה מאוד עתה יותר מכשהיו למטה, אע"פ שלא תקבל ממנו:

ונבאר עתה עניינם בקיצור, כי הלא בכל הזווג שבעולם, כולם צריך שיקבלו זו"ן מן הט"ס של א"א, ומכחם יזדווגו יחד, אך אין כל הזמנים שוין, כי בימי החול אז הזכר מקבל מסוד נצח של א"א, והנקבה מצד ההוד, והנה כל בחי' הזכר נכללת בסוד קו ימין בנצח, וכל בחי' המלכות נכללת בסוד קו שמאל בהוד, ואז אין שניהן שוין. ואמנם בר"ח, אז שניהן שוין ומשתמשין בכתר אחד, כי שניהן נכללין בנצח וכולם מקבלין בשוה, ואז אין יתרון לזכר על הנוקבא. ובי"ט אז כפי מציאות המועד, כך משתנים, כי בפסח כולם הם בסוד החסד, וכיוצא בשאר מועדים:

והנה ביום שבת, אז עולין שניהם בסוד הכתר של או"א, אך אינם שוין, כי זה נכלל באבא וזה נכלל באמא, ולכן היא מקבלת ממנו. וז"ס שבת שנקרא קודש עצמו, שהוא יום שבת, הוא קודש. ושאר מועדים, נקראים מקראי קודש. לפי שביום שבת, הזכר מקבל מן קודש של או"א, ונותן אל המלכות. נמצא כי הזכר עצמו שהוא יום שבת, הוא קודש עצמו ממש. אך שאר י"ט, אינן עולין שם רק כפי הבחי', ולכן גם שניהן הזכר והנוקבא שניהם בסוד מקראי קודש, מזומנים, אך אינם הקודש עצמו אפילו הזכר:

והנה דע, כפי הבחי' שעולין זכר ונוקבא, כך נכללין העולמות. והביאור - כי הלא ביום ר"ה, אז שניהן עולין בסוד הגבורה, נמצא כי כל הזכר, וכל כללות הנוקבא, כולם נכללין בקו הגבורה, ואפילו כל שאר הספירות שבהם של א"א, שהם מגבורה ולמטה, כולם אז בסוד גבורות. הרי ביארנו מציאת ר"ה בכללותיה:

ועתה נבאר מה שהתחלנו, בענין יהי שם י"י מבורך, רישי קשי וסופו רך, כנזכר פרשת תצוה דקע"ו, ואחר זה נבאר תפילות ר"ה. והנה כבר ידעת, כי לעולם שם מ"ב בראש, (א) והנה בארנו לעיל, כי ביום ר"ה אינו ננסר אלא סוד הראש של זכר ושל הנוקבא, והנה הנוקבא לוקחת כל הדינין של ראש הזכר, והנה ז"ס מ"ב של מברך כי שם מ"ב הוא בראש, ולכן הוא רישיה קשיא. אבל סופו רך, משום כשמסיימין הדינין, אז הוי בנוקבא דתקיף חילהא, כי אחר שמשלמת לפעול הדינין שלוקחת מהזכר, אח"כ אין בה עוד מה ליתן, ולכן סופה רך. אך הזכר אינו כן, כי הוא אינו צריך לזולתו, ואדרבא רישא וסופו קשה, כי כל מה שהולך הוא מתגבר והולך. ובזה ידעת, כי אינו חולק לשון זה עם ספרא דצניעותא, האומר כי דינין דנוקבא נייחין ברישא וקשיא בסופא, כי התם הוא בסוד הדינין בעצמם, שהם נה"י של הזכר, שהם המוחין לה, והם נייחין ברישא, אבל בסופא, נה"י אינו נעשין מוחין, והם תקיפין. אבל הכא אינו מדבר בדינין עצמן, רק בבחי' מה שלוקחת מן הזכר, כי בתחלה קשין, ואח"כ שאין לה מה לקבל אז הם נחים:

הגהה (א) (צמח. כי בז"א יש הויה פשוטה בכתר, וי' אותיות המלוי בחכמה, וכ"ח מלוי דמלוי בבינה, הרי מ"ב בז"א ברישא):