פרי עץ חיים שער ראש השנה פרק ב

ענין הנסירה אשר בי' ימי תשובה. דע, כוונת הנסירה כבר בארנו, שהוא לתת דינין שבז"א אליה, ותשאר היא דינין, והוא חסד, ואח"כ אנו ממתיקין אותם. והנה כבר ידעת, כי בימים אלו היא אב"א עמו, והוא מחזה ולמטה, והנה ב' בחינות הם - א' הוא, כי כל הדינין אשר בכתר שלו, ניתנין לכתר שלה, וכן מחכמה שלו לחכמה שלה, וכיוצא בזה עד סיום הי' בחי'. ב', הנה מלבד זה, הנה מציאת הי"ס שלה הם בנה"י שלו, נמצא בזה כי הדינין שבת"ת שלו, הם ניתנין לכתר שלה. והדינין שבפרק א' דנצח שלו, ניתן לחכמה שלה, וכיוצא בזה:

ועתה נבאר ענין מציאותן, דע כי ביום א' דראש השנה, ננסרין כל הדינין אשר מכתר שלו, עד סיום הת"ת שלו, ואז נמצא כי הוא ננסר כחב"ד חג"ת שלו, והיא לא ננסרה רק הכתר שלה לבדה, שהרי כתרה הוא נגד הת"ת שלו, וכל אותן הדינין כולם מתקבצים בכתר שלה. והנה כבר בארנו, כשהבינה נסתלקה מתוך הז"א בסוד הדורמיטא של ז"א, אז דרך חוץ שלא ע"י ז"א, הבינה נותנת אלו הדינין כולם אל המלכות, כי תחלה היו באים לה ע"י הז"א, ועתה, סוד הגבורות שבמוח הז"א נסתלקו, וכל אותן הגבורות והדינין ניתנין לה שלא ע"י הז"א, והרי הם דינין קשים מאוד:

ואח"כ ע"י השופר, חוזרת הבינה בז"א, ואז נותן בה הזעיר אנפין מציאות הדינין כיוצא בהם כנגד הראשונים למלכות, אך הם ממותקים, כי הלא כאשר נסתלקו המוחין שלו למעלה, נעשה שם מ"ן לזווג או"א, וע"י אותו הזווג נמתקו יותר, ועתה נותן לה פעם אחרת, מציאות אותן הדינין ממותקים, ע"י תקיעת שופר כמו שביארנו. והרי לך ב' בחי' ביום זה, ונמצא כי הכתר שלה ננסר ביום זה, וכל פרצוף לאה כולה ננסר ביום א', ולכן נקרא דינא קשיא ג"כ לטעם זה. ונמצא כי ביום א' ננסר לאה לגמרי, ועוד בחי' הכתר דרחל:

ביום ב', נשארין חלק הדינין המגיעין אל כתר שלה מצד הכתר שלו, ונשארין בכתר שלה. ושאר המוחין שמחכמה שלו ולמטה, יורדין בחכמה שבה, ואז ננסרין החלק ראשון של נצח שלו, שהוא כנגד חכמה שלה, ואז נמצאת חכמה שלה נסורה, ואז יורדין כל הדין שבחכמה שלו לחכמה שלה. יום ג', ננסר פרק א' של הוד שלו מהבינה שלה, ואז יורדין כל הדינין שמבינה שלו ולמטה בבינה שלה. יום ד', ננסר פרק א' של יסוד שלו מהדעת שלה, ואז כל הדינין שמדעת שלו ולמטה, יורדין בדעת שלה. יום ה', ננסר פרק ב' דנצח שלו, מחסד שלה, ואז יורדין הדינין שבחסד שלו לבד בחסד שלה, אך שאר הדינין של גבורה ות"ת שלו. נשארין לעולם בדעת שלה:

והענין הוא, כי ג' בחינת הם - כתר חכמה, בינה, ושאר הספירות. והענין, כי כבר ידעת, כי כ"ח לעולם הם סוד תרין רישין, ואלו הם סוד ב' ימים דר"ה, וב' ימים אלו הם שוין בבחי' א', והוא, כי כאשר אנו אומרים שכל הדינין הם מתקבצים ביום א' בכתר שלה, הנה כל הדינין הם משורשים שם בכח, ומתערבין שם, וכן כשמגיעין בחכמה ביום ב'. אך כשמגיעין ג' וד', בבינה ודעת שלה, אז אע"פ שכל הדינין יורדין שם, על כל זה אינה לוקחת הבינה שלה, רק הדינין של חלקה, אך שאר הדינין הם בה דרך פקדון לבד, ואינם מתגלין בה, וכיוצא בזה בדעת שלה:

עוד בחי' ג', כשיורדין מחסד שלה ולמטה, כי אז אינן אפילו כמו הבינה והדעת, כי אפילו בדרך פקדון לבד אינן יורדין שם כל חלק הדינין, רק הדינין של חלקם לבד, וכיוצא בזה בשאר הימים, כגון יום ה', יורדין דינין דחסד שלו בחסד שלה, ודינין של גבורה ולמטה שבז"א נשארין בדעת, וביום ו' יורדין דיני הגבורה שלו בגבורה שלה, והדינין שמתפארת שלו ולמטה, נשארין בדעת שלה, ואינן יורדין, רק דבר יום ביומו. נמצא עתה ג' מציאות - כתר חכמה, בינה דעת, ושאר הספירות. ולכן הב' ראשונים כ"ח, נחשבין לב' רישין, ב' ימים דר"ה, משא"כ אחר כך. אך בבחי' יתירה שיש לבינה ודעת שלה על שאר הספירות, כי מתקבצין כל הדינין שם, אע"פ שאינן רק בתורת פקדון לבד, ולכן נהרג גדליהו בן אחיקם ביום ג', כי אז גברו הדינין, ותקיעת שופר אין בו. ואמנם לפי שגם בדעת שלה שהוא יום ד', יש בו מציאת הדינין, ולכן לפעמים נדחה צום גדליהו ליום ד', כנודע כשחל להיות בשבת להיות יום ג', והרי ידעת למה הם ב' ימים ר"ה. אמנם ענין תקיעת שופר ביום ב' הוא, כי הלא אע"פ שכבר נתעורר הז"א מן השינה ע"י השופר, עכ"ז כיון שלא הגיע נסירה במוח שהוא חכמה, כי מציאותה אינה אלא ביום ב', ולכן עדיין נחשב לשינה. עד שביום ב' ננסר החכמה שלה, ויורדין שם דיני החכמה שלו, ואז תוקעין בשופר ומתערין המוחין, ומשם ולהלאה אין עוד שופר, כי אחר שנתעורר המוח שהוא חכמה, אין עוד שינה:

ודע, כי אחר יום א' שתקענו בשופר, אז לעולם כל מציאת נסירת הדינין, הם על ידי הז"א עצמו, ולא ע"י בינה אמא עלאה, כי כבר חזרה אמא על בנין, ונכנסה בגולגלתא דיליה:

והנה נשאר לנו לבאר עתה, ענין הפרש יום א' לב'. והענין, כי הלא ביום א' ננסרין כל הדינין מכתר שלו עד הת"ת שלו, וכל אלו נקרא דינא קשיא, כמו שידעת כי הלא יסוד של אמא מגעת עד החזה שלו, ולכן כל הדינין אשר שם נגד מקום הזה, נקראין דינין קשין, כי אין המוחין יכולין להאיר מחמת הפסק מחיצת יסוד הבינה, ולכן דינין דדוכרא תקיפין ברישא, ולכן יום א' נקרא דינא קשיא. ואח"כ יום ב', שהוא מן הת"ת ולמטה, וכבר כלה מציאת הפסק יסוד של הבינה, ואז הארת הדעת שלו מתפשטת משם ולמטה, הוא מאיר שלא ע"י מחיצות, ואז הדינין שכנגדן הם רפין ונקרא דינא רפיא. עוד טעם, כי כבר בארנו כי אחר יום א' ואילך, נמשכין הדינין אליה ע"י הז"א עצמו, כי כבר תקעו בשופר, ונמתקו הדינין:

ונחזור לענין, כי בכל יום ויום יש בו ד' בחי' - הראשונה שבארנו, שהם מציאות חלק הדינין, שהיה בה. ב', מציאות דין, וב' מתוקים שנעשו בב' ימים הראשונים כנ"ל. נמצא, כי כאשר הוא ביום ב', אז ירדו הדינין של הבינה דז"א, אחר שהיו ד' בחי' הנ"ל, שהם ב' דינין וב' מתוקים, שהיו בב' ימים דר"ה כנ"ל. ועוד נתוסף בחי' ה', שהיא נסירה מחדש פרק א' של הוד הזכר, וכן כיוצא בזה, עד הגיעם אל יום הז', שאז ננסרין פרק ב' של יסוד הזכר, שהוא כנגד הת"ת שבנוקבא, ואז יורדין של הזכר מת"ת שלו לת"ת שלה. ואמנם אין עתה מציאות ד' בחינות הנ"ל שאמרנו, כי הלא אותן ד' בחי' לא היה אלא ממה שננסר ביום א', שהוא עד שליש הת"ת שלו, אך משם ולמטה אינו רק בחי' א' לבד, שהוא נסירה פעם א' לבד בלתי מיתוק:

ואמנם להשלים אותן הד' בחי' בכל שאר הימים, הוא ענין באופן זה, כי הלא ידעת, כי הלא ג' מוחין פנימים דז"א, שהם חכמה בינה דעת שלו, הם מתפשטין גם כן לט' חלקים, ג' פרקין הראשונים בג' ראשונות שלו, וג' פרקין שניים בחג"ת שלו, וג' פרקין שלישים, בנצח הוד יסוד שלו. ונמצא כי מציאות הדינין שבאלו המוחין, הם מתפשטים בה ג"כ:

גם יש בחי' אחרת, והוא מציאת הדעת שלו, אשר הוא כולל ה"ח וה"ג, אמנם הה' גבורות שבו, יורדין ומתקבצין אל הדעת שלה, ומשם מתפשטין ה"ג אלו, בחסד גבורה ת"ת נ"ה, ומלבד זה גם כן החכמה ובינה שלה מתפשטין בה, כיצד - מוח חכמה שבה נעשין לג' חלקים, חלק א' בחכמה, וחלק ב' בחסד, וחלק ג' בנצח. ועל דרך זה מתפשטין הבינה שלה דרך קו שמאלי. אך הדעת שלה, מלבד שהוא מתפשט בקו היושר, שהם דת"י, על כל זה, גם הוא מתפשט בשאר, כנודע כי ה"ג מתפשטין בחסד גבורה נצח הוד שלה, וגם באלו יש בחינת דינין שנכנסין בה:

אמנם סדרן הוא זה - כי הלא כבר ביארנו, כי הדינין של מוחין עלאין של הזכר המתפשטים בכל הט' ספירות שבו, הם מתפשטין ג"כ במוחין שלה, המתפשטין בט' ספירות שלה. ואמנם כאשר נוריד אותן למטה, הנה כל בחינות עליונות, שהם מן המוחין עד סיום היסוד של הבינה, שהוא בשליש ראשון של ת"ת דזעיר אנפין, כאשר ירדו למטה בנוקבא, עד השליש ראשון של ת"ת שבה, הנה יבאו מלובשים עם יסוד של בינה, כמו שהוא למעלה ג"כ מוחין דז"א, בתוך נה"י של הבינה, ולכן כשירדו דיני המוחין של הז"א למטה, יבאו מלובשים עם הבינה עילאה עצמה:

ואמנם מה שיורד מן המוחין עלאין, הוא חצי דעת של הז"א, שהוא עטרא דגבורה, עם חצי היסוד של הבינה מלובשים בתוכו, ואלו נמשכין עד החזה של המלכות. אמנם גם כאן הם סתומים, ע"י חצי יסוד של הבינה שירדה עמהם, ואין האור מאיר הרבה. אך מן הת"ת ולמטה, שאז כלה יסוד בינה, שירדה ונתפשטה כאן, אז אין מחיצה מפסקת, ואז אותן הג' גבורות הנשארים פחות שליש, שהם ב' שליש הגבורות המגיעות אל הת"ת, וב' גבורות המגעת אל נ"ה שלה, מאירין הרבה בה עד מאוד, כי אין להם הפסק יסוד הבינה, והנה מרוב אור גדול הזה, הם מוציאין היסוד ומלכות של הנוקבא, אשר עדיין לא היה להם מציאות, כי הלא ההתפשטות הנ"ל הם עד ההוד, אך לא היה עדיין מציאות אלו יסוד ומלכות שלה, וע"י הארה זו הגדולה יצאו יסוד ומלכות:

וגם טענה ב', כי כבר אמרנו, כי ב' פרקי תתאין של חו"ב מוחין דנוקבא, הם מתפשטין בנ"ה שלה, נמצא כי אותן הב' גבורות, המגעת אל חלק נ"ה שבה, אין צריכין שם, ואז מכח אלו הב' יצאו יסוד ומלכות של הנוקבא, כי אלו הב' שלישים של הגבורה הג', הוצרכו לב' שלישי ת"ת שלה, אך אלו הב' גבורות שלא הוצרכו אל נ"ה שלה כנ"ל, וגם כי אורם גדול עד מאוד כנ"ל, לכן יצאו משם יסוד ומלכות, דוגמת מה שידעת בז"א, שלא היה מעולם רק ו"ק, אשר נתעלו אח"כ והיו בסוד חב"ד חג"ת, והיו חסרים בו נצח הוד יסוד, ומחמת אור הדעת ה"ח המתפשטין בת"ת שלו, אחר כלות יסוד הבינה מחזה שלו, ומרוב אותו אור שבא יצאו מחדש נה"י שלו, כן הענין בנוקבא. הרי כי יום הט' שהוא ההוד, ובו כלולים יסוד ומלכות. ואמנם יסוד ומלכות לפי שיצאו ברגע אחד כנ"ל, לכן שניהן כלולין ביחד, והם סוד העשירית שהוא יה"כ. והנה לפי ששניהן הם יום עשירי, והם כלולים בהוד יום ט', ולכן מרו כל האוכל ושותה בט', כאלו התענה תשיעי ועשירי:

מיום ר"ה, מתחלת הנסירה, עד סוף עי"כ, שאז היא אב"א עמו, מהחכמה ולמטה. ואז אפילו דורמיטא לז"א, והוא, כי נה"י דאמא מסתלקין ממנו, ונשארין חכמה ועטרא דחסדים ערומים בלי לבוש, בסוד מקיפים על ראשו. אך בינה ועטרא דגבורות עם הנה"י, נכנסין בנוקבא, ונתנין אליה ע"י אמא שלא ע"י ז"א, ואז ננסר ת"ת שבו וכתר שבה לבד. והנה בהסתלק אלו המוחין מז"א, עלו בסוד מ"ן לאו"א, ונתחדשו לו מוחין אחרים חדשים ממותקים יותר, אך החכמה והחסדים הם לבדם שהעלו מ"ן, כנזכר במקום אחר, בסוד התקיעה - תק"ע י"ה, דמטי לראש דאברהם, הם החסדים ועולין במ"ן לאו"א, ומולידין ב' מנצפ"ך לבד, כנזכר במ"א, כי כשהזווג לצורך נוקבא לבד, אז די שהז"א לבדו יעלה מ"ן, ולכן די שיעלו החסדים והחכמה בסוד מ"ן:

והנה ב' מנצפ"ך הם לצורך הנוקבא לבד, כי מנצפ"ך א' הוא דז"א, (ס"א החסדים) לרישא דז"א. ומנצפ"ך ב' הגבורות דז"א, שאח"כ הם חלק הנוקבא תתאה, ואז נותנם הז"א דרך האחור אל הנוקבא על ידו, והם יותר מתוקנים:

ודע, כי אחר תקיעת שופר דיום א', אז כבר חזרה אמא תוך ז" א, ולעולם לא יצאה משם, אמנם יורדין כל הה"ג שבז"א אל הנוקבא דרך אחור, עד שיורדין כולם בה, ונשארין בו בחי' החסדים לבד. וגם האחוריים עצמן דז"א ננסרין וניתנין אל הנוקבא, והרי זה ב' בחי':

והנה ביום עיה"כ, אז נגמרו להעשות יסוד ומלכות שבה, וכל זה לצורך פרצופה עצמה, וגם נכנסו כללות החסדים דיסוד ומלכות שבה. והנה הם ג' בחי' - תחלה ע"י הז"א, ואח"כ ע"י אמא, ואח"כ ע"י הז"א אחר תקיעת שופר, שהם יותר ממותקים. ודע, כי אלו הבחי' הנכנסים הם ב' כנ"ל, א' בבחי' הכלים (ס"א דאמא) האחוריים, וא' בבחי' המוחין עצמן הפנימיים, כי כבר ידעת כי כל ספירה מט"ס של ז"א, יש בה בחי' מלכות, וכל אלו המלכיות ירדו וניתן אל הנוקבא, שהיתה בתחלה נקודה א' לבד, ועם אלו הט' נעשית בת י"ס גמורות, כנזכר במ"א. וזהו עיקר פירוש בבחי' נסירה, כי בהיותם בו באחור נדבקת בו, וכשנתנין בה, אז אינה צריכה לו, ונפרדת וננסרת:

ויש בזה ב' בחי' - תחלה בחי' של הכלים, כמו שהיה הוא בעת היניקה. ואח"כ בנסירה, נותן לה גם בחי' המלכות שבמוחין פנימית עצמן, ואז נגדלת היא כל האחור שלו ממש כמוהו. והענין, כי גם החסדים שהיו באור המקיף, ועלו בסוד מ"ן, גם הם נתחדשו יותר, כנודע כי כל מוחין חדשים אינם הראשונים עצמן, והנה אלו החסדים, הם יותר ממתקים הגבורות שירדו עתה, שהם יותר ממותקות, ולכן כיון שהם יותר חסדים נמתקין, לכן הם דוחין את הגבורות אל הנוקבא, ונשאר הז"א חסדים לבד, וזה סוד אתי חסד ופריש גזעין הנזכר במקום אחר. והבן היטב מה שבארנו שם, שנמשכה לו בעת השינה חיים וחסד, ונמשך בז"א, והוא זה שביארנו. והבן מאוד, כי אינו נמשך בז"א רק אחר השינה. והנה אחר שננסרה הג' מיני מוחין - א' מז"א, וא' מבינה, וא' מז"א אחר התקיעה כנ"ל, אז הוא י"כ, ואז הוא עולה עד אמא, וגם היא עולה אח"כ ביה"כ עצמו, בעת הנעילה, ולוקחת בה' תפילות ה"ג ע"י אמא עצמה למעלה במקומה ממש:

והענין, כי תחלה כל מה שלקחה, הוא לצורך חצוניות כנ"ל, (נלע"ד, כי כנגד הג' כלים דחיצונית, היו ג' מיני מוחין הנ"ל) ומה שלוקח עתה ביה"כ מאמא עצמה הם הפנימית, והרי נתפשטו בה ה"ג עד הוד שבה, ואחר אשר נתפשטו עד הוד בנעילה, שהיא תפילה ה', אז נכנסין כללותן שהיא החלק המגיע אל היסוד שבה, עם הלבושים הכוללים שלהם הנקרא צלם:

וז"ס החותם שהוא הצלם, ובתוכו ה"ג של כל חלק כללותן ביסוד, ואח"כ נכנסים בה בחי' החסדים הפנימית מאמא עצמה, וזהו אחר יה"כ, שאז כבר חזרה פב"פ עם ז"א כנודע במ"א, ואלו הם כניסת נה"י דאמא בנוקבא בהיותה פב"פ, לכן א"א תחנונים בין י"כ לסוכות, משא"כ בי' ימי תשובה שלוקחת גבורות כנזכר במ"א. ואחר שנכנסו החסדים הפנימים דאמא ונתפשטו בגופא, הנה החסדים המקיפין דאמא, נכנסים אח"כ בסוכות, ואז אין קפידא, אם גם החסדים הפנימים ומקיפים דז"א עצמו, יכנסו ויאירו בה ג"כ:

והנה בסוכות, אז נכנסים החסדים המקיפים דאמא, ונכנסים ג"כ החסדים פנימים ומקיפים דז"א עצמו, ומאיר בה ג"כ מכללות החסדים פנימים דז"א ביסוד שבה, וכללות החסדים המקיפים דז"א ביסוד שבה. ובה"ר, נשלם לכנוס כללות החסדים מקיפים דאמא במלכות שבה, וכללות חסדים פנימים דז"א במלכות שבה, ואפשר כי זהו אחר חזרת נה"י דאמא תוך ז"א פעם אחרת, בעת היותם פב"פ והבן זה:

ויש ג"כ כללות חסדים מקיפים דז"א, מדעת שבו במלכות שבה, באופן שהם, א' פנימי בסוד הלולב, וג' מקיפים בסוד ג' מיני מקיפים, אדם דיבור מעשה, הנזכר במ"א. ולהיות שבמלכות שבה נכנסים כל בחי' מאלו כלולה מז', שיש מחסד עד המלכות, וכולן נכנסים במלכות, ולכן יש ז' הקפות, ובכל הקפה יש אדם דיבור מעשה, והבן זה מאוד טעם ז' הקפות דה"ר הרי נשלמה. וביום שמחת תורה, אז הוא זווג פב"פ, ונותן בה ה"ג בסוד זיווג גמור, או ה"ח, כי יש ספק בדבר (א):

הגהה צמח - ר"ל אם החסדים הם עיקרים, או הגבורות עיקרים:

אמנם צריך שתדע, כי כל זה אשר נעשה מיה"כ עד ש"ע, לא נתארכו כ"כ הימים, אלא בעת האצילות ע"י חטא אדם, ר"ל - כי בתחלה בע"ש נתקנה המלכות אב"א, ונזדווגה שם עם ז"א אב"א, והוציאה את אד"ה כנזכר במ"א, ואז כל מה שאח"כ נעשה עד סוף יה"כ, שהוא אב"א ונסירה, דבר זה נעשה אז בע"ש, ואם היה ממתין מלהזדווג עד יום השבת, היה גורם שבאותו יום שבת בראשית יוחזרו זו"נ פב"פ, וישארו כן לגמרי, ויובררו אפילו המ"נ של המלכות דבחי' פב"פ, כי כבר המ"ן דאמא, ונוקבא דא"א, ונוקבא דעתיק, כולם הובררו לגמרי, אפילו בבחי' פב"פ, ולא נשאר לברר רק המ"נ דמלכות דבחי' פב"פ לבד, ואלו היה נבררין בשבת בראשית כנ"ל, היו כל המלכים נבררין לגמרי:

ולפי שחטא אדם, ואכל מעץ הדעת טו"ר, פי' הדברים על אמתתן הוא, כי הזווג נקרא בלשון אכילה, בסוד אכילה, בסוד אכלה ומחתה את פיה, והענין, כי בע"ש היו בסוד שעדיין לא הובררו המ"נ של המלכות, ועדיין היו הקליפות נאחזות בקדושה, וכשנזדווג בע"ש ועדיין היו זו"ן אב"א, גרם שגם זווג העליון דזו"ן יחזרו פב"פ, והנה עדיין הנחש נאחז שם, כנזכר במ"א, וזהו עץ הדעת טו"ר, פי' הדעת החו"ג שהם היורדין בעת הזווג, עדיין היה טו"ר למטה במלכות, שעדיין לא הובררו, וכשעלו בסוד הזווג בע"ש, היו מורכבים מטו"ר, כי לא יכלו להתברר לגמרי:

וזה סוד נחש דאטיל זוהמא בחוה, ואז שלטה הנחש בקדושה, ונתקלקלו אדם וחוה, ואז כל מה שכבר הוברר שהם מיין נוקבין דאמא, (שהם בחינת לאה שבאצילות כנודע, גם הוא חזר להתקלקל ונתערב בקליפות) ומכ"ש מ"ן דרחל, ואלו הם סוד קריין של אדם. וכנגדן למעלה ברא הש"י שדים ומזיקין בע"ש בין השמשות אחר זווג אדם, והבן זה מאוד. כי אלו הם דוגמת המלכים הראשונים, שכולם בחי' קריין בלי זווג, כנזכר במ"א, וז"ס עץ הדעת טו"ר על מתכונתו ולכן לא היה יכול עוד ז"א להזדווג עם נוקבא תיכף בשבת, ביחוד חסדים למתק הגבורות ההוא, כי גברו הדינין מאוד, וכל מה שהיה יכול לעשות ביום א' של שבת ההוא, נתאחר באותו זמן הרבה שיש בין ר"ה לש"ע, ואז נזדווגו פב"פ כשארי"ט, באופן, שאל תתמה איך הוצרכו כ"כ ימים:

אמנם אחר ש"ע, אז בכל שבת ושבת יש זווג פב"פ דזו"ן, הגם שבחול יש זווג פב"פ, אלא שהם יעקב ולאה, או יעקב ורחל, או ז"א ולאה, אך ז"א ורחל אינם חוזרים פב"פ עד יום שבת כנודע. נמצא כי כל אלו הבחי' של עכובי בכ"כ זמנים, וגדלות ז"א בעיבור ויניקה וגדלות, אינו רק בעת בריאת העולם, אך עתה הכל נעשה ברגע א':

אמנם כ"כ היה החטא גדול, כי אין בירור גמור בפעם א' של זווג פב"פ, כמו אם היה נעשה זה בשבת בראשית כנ"ל, אמנם מתבררין מעט מעט בכל זווג וזווג, בין בבחי' אחור ובין בבחי' הפנים, ואותו המיעוט נתקן, וחזרו זו"ן להתמעט מגדולתן כנודע, וגם אחוריים דאמא עלאה נתמעטו, בסוד נשבע הקב"ה שלא יכנס בירושלים של מעלה וכו', וחוזרין להתברר בכל זיוג וזיוג, עד ביאת המשיח, שאז יושלם הכל להתברר לגמרי, אפילו אותו של המלכות, ולכן אח"כ יהיה תמיד פב"פ, וימשיכו נשמות אחרות שלא באו בעת המלכים הראשונים:

(וכפי הנלע"ד, כי אע"פ שבארנו במ"א שלא חזרו להתערב רק מ"ן דבינה ודמלכות, נ"ל כי גם בכל מה שנתברר, אפילו בעתיק וא"א ירדו, כי הרי כולם הם למטה במקומן, כנזכר במקומו, אך אז נתקנו ונשלמו עתיק וא"א של הקליפות, בסוד אמלאה החריבה, ולא נתמלאה צור אלא מחורבן ירושלים. אמנם מה שלא הוזכר במ"א רק בינה ומלכות הוא, כי עד שם יש יכולת בי' הרוגי מלכות לברר, זה ברוחם, וזה בגופם, אך לא משם ולמעלה, לפי שאין בן אדם שזכה עדיין להיות לו יחידה דא"א, וכ"ש מעתיק, עד שיבא משיח, בסוד הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וכו', כנזכר אצלינו, לכן עתה נעשה מעצמו שם למעלה, אך מאמא ולמטה נעשה על ידינו, ועל ידי הרוגי מלוכה. אך נשאר לידע, למה לא הזכיר באותו הדרוש רק הנקבות ולא הזכרים, כי הרי גם בזכרים יש בירורי המלכים וצ"ע):

דע, רחל היא כולה דינין, אספקלריא דלא נהרא מגרמה, ולולי שקדם להיות דבוקה תחלה אב"א עם ז"א, והיתה עצם מעצמיו, לא היה חושש אח"כ לתקנה ולהאירה ולתת לה כל צרכה, לכן נדבקה תחלה אב"א עמו בכותל אחד לשניהן. והענין, כי תחלה היא גבורות לבד, לכן לא היה כי אם כותל א', חציו לזה וחציו לזה, אך אח"כ שקיע חסד באתרה, ואז מהחסדים נעשה כותל א' שלם לז"א באחוריו, ומהגבורות כותל שלם לנוקבא. ענין פסוק אחות לנו קטנה ושדים וכו', וענין שמאל דוחה נתבאר במ"א: