פרי עץ חיים שער ר"ח חנוכה ופורים (א - ו)



ראש חדש היא הנוקבא שנעשה בה ר"ח, שהיא מתחדשת, כי הנה מתחילה היתה היא שוה אל הז"א, כתר שלה לכתר שלו, ופב"פ היתה עמו, וחסרה ממנה כמה דברים - א', בחי' זו דאמרן, שהוא פב"פ. ב', פנים שלו בפנים שלה, וראשה כנגד החזה שלו לבד. ג', אף באחור לא כשיעור קומתו דבאחור, אלא מכנגד החזה. ד', אפילו בחי' זו חסרה ונפלה לבריאה. והנה כל בחינת הללו שירדו, מהם גרם הקטנות, ומהם גרם עון אדה"ר, וע"ז נאמר לכי לבריאה, ומעטי את עצמך, שלא יהיה בה כל שיעור קומתה ונעשית ראש לשועלים שהם למטה בבריאה:

והנה הנשים, במה שלא פרקו נזמי זהב אשר באזניהם במעשה העגל, תקנו בה קצת תיקון, שתתעלה ותתחדש מחדש לחודש, וע"כ בר"ח אין להנשים לעשות מלאכה, כי הם גרמו לה תוספות זה. והנה בר"ח יש לה ב' עליות - א', בתפילה דשחרית, ולעולם תפלה בלחש וחזרה, הכל עליה אחת, אף בחול בחזרה, ולכן בחול אין נפילת אפים עד אחר החזרה כי שניהן עלייה אחת וזיוג אחד לבד, ובר"ח עולה עוד במוסף, וגם בלחש וחזרה עלייה אחת. והנה עלייה הראשונה הוא עד חג"ת שלו, וז"ש ובראשי חדשיכם כי נעשה לה ב' רמוזים, וזהו ראשי, זהו תקריבו עולה ליהו"ה, שאנו מעלין אותה שתעלה ותקרב לה', ואמר פרים ואלים וכבשים, הם אברהם יצחק ויעקב, כמבואר בזוהר שהם חג"ת. אח"כ במוסף, עולה עד ראשי יעקב, דהיינו שיעור כתר הז"א, ולכן אנו אומרים כתר. אבל אין עלייה זו, אלא לפי שעה לבד בשעת התפלה לבד ותו לא, וזהו מוסף שיש לה תוספת זה בראש חדש יותר מימי החול, וזה על עולת התמיד הנזכר בשבת ור"ח, שעכשיו עולה עלייה זו, תוספות על עולת התמיד, על מה שהוא עולה בחול:

והנה ענין השעיר לחטאת ליתן חלק חיות מעט אל הקליפות, כדי להעלות מתוכם בחי' חיותם שהיא בתוכם, שהיא המלכות דעשיה, סוד י"א סמני הקטורת, וכל זמן שלא הגיע זמנם להבטל מכל וכל, כדכתיב בלע המות לנצח, אין אנו יכולין להעלות בחי' חיות זה שבהם, אם לא שנתן חיות קצת להם להעמידם, כדי שתתעלה היא, וזהו ענין שעיר דראש חודש, שהוא חלק חיות להם, ובזה אנו יכולין להעלות המלכות המחייה אותן, ולכן השעיר הוא חטאת, שהוא במקום עון והחטאת שהוא בקליפות. וגם הכוונה, להיות מחטא ומטהר אותן הבחי' שבהם, ולהעלותן מביניהם, וזהו לחטאת. כי העולה שהקריבו תחלה שנאמר בה תקריבו עולה לה', אין להם חלק בה כלל, כי היא כולה כליל לה', לכן אנו יכולין להעלותן בר"ח, לכן אין אנו יכולין להסיר אותו הבחי' מביניהם, אבל בחטאת שהוא שעיר, ואנו נותנין להם חלק קצת חיות, ולכן אנו יכולין להעלותן:


ענין ר"ח, כבר ידעת כי בחול יורד הת"ת בנצח, והמלכות עולה בהוד, בתפלת י"ח בלחש. אמנם עתה עולה המלכות עד הנצח, לכן אומרים יעלה ויבא ברצה שהוא בנצח. והיינו גם כן ראשי חדשים שהם ב' ראשים שיש לה בר"ח, והם נ"ה דז"א, ואח"כ בחזרה מאירין בה ח"ג, ואח"כ במוסף הוא עולה עד חו"ב דז"א. והנה הענין הוא, כי הנה אמת הוא, כי ודאי קדושת שבת אין כמוהו, אך ההפרש הוא, כי בשבת היא אוכלת משולחנו, והיא עולה ע"י הת"ת, ואע"פ שעולה עד או"א, עכ"ז אינה עולה אלא עד שיעורו לבד, שהוא בחו"ג שלו. ובמוסף ר"ח, אז שניהן שוין כאחד. ולכן בשבת נאמר ונסכה, כי היא בסוד נקבה וטפלה אל הזכר. אך בר"ח, כתיב ונסכו, כי היא כמוהו במעלה, ונקרא לשון זכר:

ולכן תמצא, כי ר"ת ימי המעשה וביום השבת, הם יהו"ה כסדר, כי אז הוא קודם עליה במעלה, ונקרא לשון זכר, ומשלו היא אוכלת. אך יש הוי"ה אחרת, והוא השבת יפתח וביום החודש, ר"ת ה"י ו"ה, ה' על י', להורות כי בר"ח בינה גוברת על חכמה, ואז גם המלכות תעלה מאליה, ולא ע"י הת"ת. אך שאע"פ שאני אומר שהיא עולה מאליה, ג"כ הת"ת צריך להעלות כדי שיהיו שניהן שוין בעת הזווג, אך כונת העליה הוא אליה לבד, וזהו הביאו עלי כפרה, שהיא בבינה, שהוא על הת"ת, ה' על י':

ועיין בתפילת ר"ה, דבר כולל לשבת וי"ט ור"ח, ואולי בלילה לא יש עליה כלל לנוקבא רחל כ"א ביום, שאז עולה נוקבא בנצח, לכן אומרים יעלה ויבא ברצה, שהוא בנצח. ובלילה אם לא אמר יעלה ויבא, אין מחזירין אותו, הסוד כי בלילה הזווג עם לאה עלמא דאתכסייא כנודע, לכן אם לא אמר יעלה ויבא בלילה, אין מחזירין אותו, מה שאין כן ביום, כי אז מפני שהיא עליית וזווג יעקב ורחל, אשר רחל עלמא דאתגלייא ביום, שאז זמנה, לכן אם לא אמר יעלה ויבא, צריך לחזור:

והנה ר"ח הוא, הנה ראש, הוא עליית הנוקבא בכתר דזעיר אנפין, שהוא ראש ממש. חדש הוא להורות על חידוש זה, הבא מזמן לזמן, שאינו נעשה בכל יום ויום. והנה הנוקבא נקרא אלהים, ונעשה ראש, לכן צריך לכוין לג' אותיות ראש אלו, והוא - כי הנוקבא יוצאת מאחורי הז"א, כי גם הוא נקרא אלהים, והאחוריים דאלהים, הוא גי' ר' דראש, וא' רומז על אלהים פשוט, וש' הוא בגי' אלהים דיודין, שהוא גי' ש' דראש, וזהו ראשחד"שהוא גימ' אל"ף ה"י יו"ד ה"י, אל"ף ה"ה יו"ד ה"ה:

צריך האדם לכוין בר"ח, בשם שדי במלואו, כזה שי"ן דלת יוד בניקוד קמץ בכל אות, גי' תתי"ד, והוא בגי' ראש חדש:

ומה שאמרנו לעיל כי כל העליות של ר"ח בין ביום ובין בלילה היא לנוקבא, לכן צריכין הנשים שלא לעשות מלאכה בר"ח, מפני שהם בחי' הנוקבא ולהם העלייה ולא להזכר (א"מ, כי מלכות קנ"א, ובקבלתה מבינה הנקראת קס"א, נקרא חדש):

ואומרים הלל בדילוג ויכוין בר"ת "לקרא "את "הלל שהוא לאה ששורשה ממלכות דתבונה, והיא המוסיפה אור בר"ח בהלל, שמספרו אדנ"י שבמלכות דאצילות כנודע, ונמתקת רחל, כמו בי"ג מדות, לכן במקום י"ג מדות אומרים הלל:

הלל, לר' יוסף מערבי, הנה ההלל בר"ח, הוא כנגד י"ג מדות הרחמים, להורות שנמתקו בסוד הרחמים, בסוד הי"ג מדות, שיש תוספות אור כמו בי"ט, אלא שי"ט הוא סוד מוחין דו"ק דאמא עלאה, שרומז לס"ג עם י' אותיותיו, שעולה גי' יום טוב, ואז אין ההנהגה למלכות דבינה שהיא מלאכה, לפיכך אסור במלאכה. אמנם ר"ח, הוא רומז שיש תוספות אור מלכות בינה, שממנה מתחיל אור למלכות ביום ר"ח. ובשבת שהוא קודש, והוא מציאות אבא שכולו רחמים, א"צ לא הלל ולא י"ג מדות, שאין שם שורש דין, כמו באמא דמקננא בכורסייא למתק הדינין שיצא ממנה, אמנם אבא מתפשט רק עד סוף אצילות לבד, לפי שלא יצא ממנו דינין כלל, לזה א"צ לעורר לא הלל ולא י"ג מדות, והי"ג מדות נרמזו בט' פעמים אדם, בפסוקים מן המצר, שזה צריך לכוין בהם, כנזכר באדרא:

מהחברים - טעם ההלל בר"ח שאומרים, אע"פ שאין בו נס, נודע מה שארז"ל בקטרוג הלבנה, במסכת ולין לכי ומעטי את עצמך, כבר פירשנו במקומו, כי דקדקנו במלת לכי. פי' - שכל מה שיורדת למטה, מתמעטת, שבכל מקום שהלכה הניחה עיקר, עד שאנו אומרים שנקודה אחת ממדת מלכות, יורדת להיות נשמה לעשייה. וכן בגשמיות, הלבנה הולכת ומתמעטת, עד שאינה נראת כלל, כמו שלמעלה בעולם העליון, בהתלבשה בעשייה, מאירה על כל עולם התחתון, שאז קבלה אור בשלימות, ונאמר בה ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה. פי' - מתחלת הלילה, שאין זווג אלא בחצי לילה האחרונה, ואין שולט אז רק בחי' לאה, הנקרא ליל כנודע, וזהו ליל שמורים כדפירש בזוהר. ומחצות ואילך, מתעוררת לזיווג, ונקרא אז לילה, ומאותו הארה היא משפעת לכל העולמות, וזהו שנעשית ראש לשועלים, וזהו בעוד לילה, שאז יש לה מוחין והארה, באמצעית התורה אשר לומדים בלילה, אשר זה צורך קימת לילה לעסוק בתורה, כנזכר בזוהר בכמה דוכתי, באופן כי מהאור שקיבלה היא משפעת, ואין לה פחד, מאחר שהאור גדול. אמנם מחצי חודש ואילך, מתחיל נגה שהוא נשמה לחיצונים לעלות, ולפתות לקדושה, שהחיצונים מפתים אותה לגנוב האור מהקדושה, ורוצה לפתות ואז היא מתמעטת, וכל מה שנגה עולה ומתדבק בקדושה, הקדושה מתעלמת למעלה ומסתלק אור הנוקבא מחמת תגבורת הדינין, עד שנסתם אורה, שכשיש דינין והחצונים מתגברין ומתדבקין בקדושה, אז האור עליון מסתלק למעלה, כדי שלא יזונו עיניהם ממנו, ואינם מתגברין בו, רק במה שגנבו כבר, וזה הענין פירשתי במקומו בס"ד באורך:

וא"ת, לפי מה שפרשתי לכי ומעטי את עצמך, שכל מה שמתפשטות מתמעטת אורה, א"כ איך אפשר שבהתפשטותו לתת שפע לא יחסר, וכשמתעלמת למעלה יחסר אורה, הענין - כי מתחלה לא היתה צריכה לקבל אור ע"י בעלה, רק הוא והיא שוין ומקבלין יחד, והיא היתה גדולה כמוהו, וכשנתמעטה וירדה למטה ולא נשאר בה למטה אלא נקודה א' עשירית ואפילו ו"ק שלה אינן מתקנין, אלא ע"י התחתונים בסוד יראה כל זכורך, שמתקנים אותה ומגדילין אותה ע"י בעלה כמו העלין (ס"א כמו פרי) שצריכין לאילן עד שיתבשל הפרי, כן היא צריכה לו ודבוקה בו, וכל זמן שדבוקה בו אין פחד, וט' חלקים שלה נשארין למעלה גנוזים בבינה, שהם עיקרה ונשמתה, ולפי שרצתה להיות ראש לכל העולמות ואין ראוי שיהנו מאורה, לזה נשארו ט' חלקים שלה שהם עיקרה ונשמתה, כיון שנשאר אורה למעלה, וכל מציאות הרחמים נסתלקו ממנה, ולא נשאר בה אלא בחי' נפש לבד, עיקר הדין שמציאותה היא מהגבורה עליונה, לזה גברו כל הדינין, שגבר הדין בה, ונסתלקו כל הרחמים ואז אסכרה לרביא ח"ו יום ד' כנודע, והיא נקרא חדש ל' יום, לרמז לנצח הוד יסוד ז"א, שעל ידם גדלותה ופרצופה בהתדבקה בו באחור, כהדבק הפרי לאילן:

ודע, שמוחין שלה הם בפרקין העליונים דנה"י שלו, והם נעשין לה חו"ב, ופרקין שניים הם נעשין ח"ג, ויסוד מתפשט עד הטבור שלה, ופרקין תחתונים הם לנ"ה שלה, ואין מגיעין לשם חסדים כלל, אלא אדרבא שם הגבורות מתגלות, והם מתקבצין ביסוד שלה, ולזה דינין דגבורה נייחין ברישא וקשין בסופא, שאין החסדים מגיעין אלא עד מקום שמגיע שם יסוד הזכר, וכנגדו מן הצדדים, כמו שיסוד אבא מתלבש בז"א, כן ג"כ יסוד דז"א מתלבש תוך המלכות עד הטבור שלה, ושל אבא מגיע עד שעטרה שלו מתלבש ביסוד ז"א, לפיכך מתפשט בכל אצילות, באופן שאין למלכות מאבא, כי אם עטרה שלו, סוד ד' של יוד כנודע, ולפי שירדה המלכות ונתמעטה, אינו מגיע לה יסוד דזעיר אנפין עד יסוד שלה, ותהיה מתוקנת אפילו בסוד שהיתה קודם הקטרוג. ואלמלא חטא אדם הראשון, שגרם שהחיצונים פשטו יד בכל העולמות, ופגמו אותן, היה נקל לתקן מה שנפגם בקטרוגה, שאינה פגם על ידי בני אדם, אבל כיון שחטא אדם הראשון, נפגם הכל, וגברו הקליפות, רגליה יורדת מות. ונמצא לפי שפירשתי שהמלכות ל' יום, רמוז לנה"י שלו, כל אחד י' הרי ל', ועוד חצי שכנגד היסוד הוא רחמים. ומחציה ולמטה שאין שם כנגדו יסוד דז"א, ואין להם על מה שיסמוכו הוא דין גמור:

וסדר גדלותם, אחר שעולה הנקודה מאחוריו בין חדוי, מתחיל להיות לה חו"ב, אחר כך חג"ת, אחר כך נצח הוד יסוד, וכשאלו מתגדלין, האור מתפשט להגדילה, וכיון שנצח הוד יסוד דילה אין להם על מה שיסמוכו, ויש פחד מהחיצונים שיהנו ממנה, כי היא באחור, עד שתבוא להיות פנים בפנים, ועולה עמה עד שיהיה פנים שלה ושלו שוין, באופן שעד חצי חודש, תהיה ההנהגה גם כן התמידית שהוא לחיות העולמות לבד, על ידי חצי עליון. ומחציים ולמטה, תהיה ההנהגה על ידי חציים התחתון, עד סוף החודש, והם פועלים דין, אם לא על ידי התפלה ודמעה שיחזור אותה כולה בסוד רחמים לעלות למעלה. ולפי שעשה המאציל העליון יתברך, שאף על פי שגברו דינין הממעטים אורה, על כל זה חוזרת לעלות למעלה לקבל אור גדול ומתחדשת כבראשונה, ומתפשטת למטה, ובהתפשטותה באותו אור גדול מתמתקים כל הדינין, ונותנת לכל א' חלקו כראוי לו, ומשתלמת בשלימות, ואז אין שופ"ר, לזה אנו אומרים הלל, שזה הנס שמתגדלת בשלימות גדול, ומתחדשת למתק הדינין שגברו במיעוטה, וניצול העולם מאסכרה, ומכל חלי ר"ל, עכ"ל:


קריאת התורה בראש חודש, כבר כתבנו במ"א, הכוונה הצריכה לקריאה בכל יום, ומשנה וקבלה, והנה כאן נדבר בראש חודש, הנה יום שחל ראש חודש, באיזה יום שיהיה, צריך לכוין כשיעסוק בתורה, לשם אל במלוי, ובשם אדנ"י פשוט, אשר בהם י' אותיות, וזהו תוספות הארה לשכינה, ובהם י' נקודות, וזה סדרן - א' תחתיו קמץ, מורה לספירת הכתר. ל' ותחתיו פתח, מורה לספירת החכמה. ף' תחתיו צירי, מורה לספירת בינה. ל' תחתיו סגול, מורה לספירת חסד. ותחזור פעם אחרת, מ' ותחתיו קמץ, מורה לכתר. ד' תחתיו פתח, מורה לחכמה. א' תחתיו צירי, מורה לבינה. ך' תחתיו סגול, מורה לחסד:

ו' תחתיו קמץ, מורה לכתר. י' תחתיו פתח, מורה לחכמה. צריך לחלוץ התפילין קודם מוסף, והטעם כי עד עתה לא היתה עליה לנוקבא יותר מימי החול, (ובספר זאת חקת התורה מצאתי וז"ל, וצריך בראש חדש באשמורת הבוקר, לכוין בשם אלף למ"ד אדנ"י קמץ, כמו רביע שעה, ואחר כך כולו פתח, כמו כן. ואחר כך כולו סגול). ועתה אז עולה הנוקבא יותר מימי החול, כי התחילה לעלות במוסף עד הכתר, לכן קודם המוסף צריך לחלוץ התפילין. והרב ז"ל לא היה מסיר התפילין עד שיגמרו כל הקדיש שלאחר חזרת ספר תורה בהיכל קודם מוסף, ואחר כך חולץ תפילין, והתפלל מוסף:

מע"ח - דע כי בראש חדש מסלקין התפילין קודם מוסף, כי אז נגלה עליו שפע עתיקא קדישא, ויורד דרך המדרגות, והוא למעלה מהתפילין, ועיין בכוונת חול מועד ובנע"ח נוף א' פרשת אחרי:

מוסף ראשי חדשים - יש להבין, למה אמר ראשי חדשים בלשון רבים, וכי כמה ראשים יש לנוקבא רחל העולה עתה, והיא רמוזה בר"ת "ראשי "חדשים "לעמך, ר"ת רחל. והענין - כי בתחלה יש לה כמה בחי', אשר כל אחת נקראת ראש, והוא כי הלא בתחלה יש לרחל מוחין מנצח הוד יסוד דז"א, והם לה בחי' ראש. ואחר כך בעמידה עולה לחג"ת שלה, ונעשין לה בחי' ראש, ובמוסף עולה עד חב"ד דז"א, ונעשין לה מהם בחינת ראש, ובכתר יתנו לך עולה עד כתר דזעיר אנפין, כי הוא בראשו ממש, ובהעלותה בכל בחי' ובחי', נעשה ממנה בחי' ראש, לכן אמר ראשי בלשון רבים, כי כפי גודל המוחין שהיא עולה, נעשה לה ראש כנ"ל. ראשי חדשים, ב' ראשים יש לה בראש חדש, והם נצח הוד דז"א כנ"ל. מהחברים - ניקוד הוי"ה בראש חדש במוסף אמצעית, שוין עם מוסף שבת ור"ח, צירי ושורוק. נ"א ראש חדש שורק ואהי"ה. הצירופים של י"ב הויות וי"ב אהי"ה שצריך לכוין בכל חדש, לקמן בשער היחודים):

בליל ראש חדש אחר חצות, או בליל י"ט אחר חצות, מותר לשמש לת"ח, אע"פ שאין זווגם כליל שבת:

חייב אדם להקביל פני רבו בר"ח, והטעם כי גם בר"ח יש נפש יתירה בעת הכתר, ואז אם יקבל פני רבו, יושפע לו מכח רבו, אבל עיקר הוא בשבת, כי כל היום יש נפש יתירה. וברגל (ס"א לא צ"ל) אצטריכא ליה, דלא כתיב בקרא. (א):

הגהה (א) (ס"א הם הקרא שהזכיר הרב, הנה זה נוכל לומר, שהשונמית שהיא בחינת נפש, שתקן מטה ושלחן ומנורה, מדוע את הולכת אליו היום, לא חדש ולא שבת היום, רומז לי"ט, וא"כ גם כן נזכר בקרא, אבל אם היא יו"ט לא היה יום קצר, ולזה אינה ראיה). צמח- נ"ל כי ברגל לא אצטריכיה ראייה, כי יש בו גם כן כתר, ואינו גרוע מר"ח, כי הלא מוסיפים העולין לספר תורה, ואיסור מלאכה, ולא כתיב בקרא כי אם לא חדש ולא שבת, והלא יום טוב לא כתיב בקרא:

מצאתי כתוב במכתבי קודש של הרב במצרים, סגולה נפלאה מכל צרה וצוקה, בפרט בזמן המגפה, שמדת הדין מתוחה, לומר בכל ג' תפילות של ר"ח עלינו עד אין עוד, ישר והפוך ז"פ, ובפ"א יאמר אבגית"ץ קרעשט"ן, ובפ"ב יאמר נגדיכ"ש, ובפ"ג יאמר בטרצת"ג חקבטנ"ע, ובפ"ד יאמר יגלפז"ק שקוצי"ת. (מ"כ הטעם, לפי שיהושע תיקן עלינו, והפיל עי"ז ז' חומות יריחו, נגד ז' קליפות, ועי"ז ז' שמות דמ"ב, שהם לשבר כח הקליפות ז' של ז' חומות) אח"כ יאמר על כן נקוה עד גמירא, ויכוין בס"ת מהרה" בתפארת "עוזך "ס"ת תכ"ה. אח"כ יאמר מזמור ז' שגיון לדוד וכו'. וסיים הרב, ויודע אני שהוא מקובל, ונגע לא יקרב באהלו עכ"ל:

(א"מ) מנהג הרח"ו ז"ל, שלא להניח תפילין דר"ת לאחר שאמרו קדושת כתר, עד שחרית של יום ב', כי הלילה מפסקת. והרמ"ע חולק, אף שהיה ירידה בחטאת דר"ח, דאסקי תיכף אחר מוסף, ויש להניח:

להרח"ו ז"ל, דע ענין ר"ח, וההבדל שבין שנה לחדש, והוא, כי החמה מקפת י"ב מזלות בי"ב חדשים, והם י"ב צרופי הויה. והלבנה מקפת אותם בחודש א', והם י"ב אותיות של אדני. ואין מכוונות י"ב של אדני לי"ב של הויה, לפי שזה מקיף הי"ב מזלות בי"ב חודש, וזה בל' יום, והחמה אין בה שיעור בהקפה. (ס"א כחה בתחילת הקיץ, וכחה בסוף הקיץ, כי ככחה בתחלת ההיקף כמו ן בסוף ההיקף, והלבנה יש בה חסרון:

והענין - שהם ה' פרצופים, א"א או"א זו"ן, וכנגד ה' השמות בנשמה, הם נרנח"י - נפש נגד מלכות, רוח נגד ז"א, נשמה נגד בינה, חיה נגד חכמה, יחידה נגד א"א, וכל א' כלולה מי', וכל א' יש בו אות א' מהויה, וקוצו של י' רומז לא"א, וכן כל א' מאלו האותיות יש לה י', שהוא פרצוף שלם. י' כפשוטה, ה' יש לה ה' אחרת, כזה ה"ה, הרי י'. ו' כשהוא בבטן המלאה, והוא אות ו' זעירא שבתוך ה', והוא בעל ו' קצוות, ואין לה ראש, ולזה הולד כשהוא בעיבור אין לה ראש למעלה אלא בין ירכותיה, וכשנולד נעשה ראש אל ו' והם ג"ר, וקוצו התחתון של אות ו' הוא המלכות והוא עשיה. ואות ה' אחרונה, יש לה ג"כ ה' אחרת, ופי' - כי בהיותה בבטן, וכשיורדת למקומה נשאר שורש שלם שם למעלה, הרי יש שם למעלה י', וכשיורדה, הביאה שורש אל אמא עמה ולזה יש לה עשר. וז"ס מנצפ"ך, שהם ה"ג, והם כפולים, וה"ג אינם אלא ה', אלא שהם ה' דאמא עלאה, וה' דאמא תתאה, ולזה הם כפולות:

עוד בחי' אחרת לה' תתאה שמורה על עשר, שהם ד"ו, ונחלקים לב' אותיות, ו' נשאר באצילות למעלה, אות ד' שהוא בחינת המלכות ירדה למטה, ונעשה פרצוף שלם, והיא נשמה דבי"ע, ולזה היא דל"ת, שהיא עניה ודלה כשיורדת למטה. וכשיוצאה לחוץ אמא, אז אוזיפת אמא לברתא מנהא. וזו הדל"ת שיורדת לבריאה, נקראת אלהים, כי מלכות שבאצילות אינו נקרא בשם אלהים, רק זאת שיורדת למטה ונעשה ה', בסוד היורד לבריאה, ומזדווג שם, והוא ו' שנשארה למעלה באצילות, ונעשית זכר אליה, ויסוד שבה יורד ומזדווגת עמה, ונעשית מן ד' ה', וזהו שאנו אומרים השכיבנו אבינו לשלום וכו', כי באצילות לא יש שינה, אלא מבריאה ולמטה, ובריאה שהוא הכסא, בלילה נעשה מטה. ורחל שהיא בעשיה של אצילות למטה, המלכות שבה היא תחת המטה, והזווג הוא בלאה, "השכיבנו "אבינו "לשלום, ר"ת לאה למפרע, ואנו מתפללין שירד השלום שהוא היסוד, שאות ו' המלוי שנשאר שם למעלה, שירד להזדווג עמה, זהו בזיווג של לאה. אבל ביום, והעמידנו לחיים ולשלום, שהוא זווג עליון ביסוד של מעלה:

וזהו כל מה שמתפללין אנחנו, ומתקנים בתפילת שחרית, שיעלה אות ד' זו למעלה במקומה הראשון, שהוא שער ראשון מלכות שבמלכות, שבלעדה אי אפשר להזדווג. וכשהיא עולה כולה, נעשית הזווג העליון. וכאשר יורדת למטה, אות ד' נעשית נקבה, ואות ו' שבה נעשה בחי' זכר אליה:

וז"ס בזהר פרשת בלק על פסוק מעיין גנים, ה' גנים אית להקב"ה דקא משתעשע בהון, מעיין חדא עלייהו דקא משקי לון האי גנתא, אית גנין אחרנין עבדין איבין לזינייהו, והאי גנתא אתשקי מהאי מעיין דאשקי לון. פי' ה' גנים שעל ידם נבנית מלכות, ונעשית גן, ומעיינא חדא דאשקי לון, הוא היסוד המשקה את הגן. תחות האי גן, אית גנין אחרנין, אות ד' שבארנו שירדה למטה, ונעשים גנים אחרים שהוא אות ו' הנשאר למעלה אתהפיך לבחי' זכר, והיסוד שבה נעשית מעיין, דאשקי ומזדווג עמה, כמ"ש, וזש"ה וכגנה זרועיה תצמיח, זרעה לא נאמר, אלא זרועיה, והם הספיחים:

ופי' - כי קודם החורבן, היו באים נשמות חדשות לעולם, אבל לאחר החורבן לא יש אלא ספיחים. והטעם, לפי שסבת החורבן היה, שלא שמרו שמיטה, ואכלו חדש, לפיכך נגזר עליהם, שכל ימי החורבן לא יאכלו אלא ספיחים. ופי' - כי ממה שנזרע בנוקבא העליונה בזמן הבהמ"ק, כשיורדת למטה, היא מתהפכת בבחי' זכר, ומזרעת ספיחים עליונים בתחתונים. וז"ס השכיבנו אבינו לשלום, וזהו בלילה. אבל ביום, והעמידנו מלכינו לחיים ולשלום, כי למטה יש מות, ולמעלה אין מות:

וכן מצינו, כי יסוד הנוקבא שהוא בנימין, כשמסתלק יוסף בסוד מצרים שהיא הגרון, משמש בנימין תחתיו, והוליד עשרה בנים, דוגמת י' בנים שהיה ראוי להוליד יוסף ואבדם, ויצאו בלי נקבה, כשהוציא י' טפין כמאמר רז"ל שהם עשרה הרוגי מלכות, והם י' נשמות שיצאו מיסוד עליון בלתי נקבה דרך קרי, וקיבלום החצונים ועלו בעלייה ראשונה ביסוד בנימין, וזרעם בסוד ד' היורדת למטה. ואפשר שלכן נקרא ר' עקיבא בן יוסף, וכשנסתלקו על ידי הריגה עלו ביסוד דיוסף, וז"ס ר"ע נכנס בשלום ויצא בשלום, שנכנס בשלום של בנימין, ויצא מן העולם בשלום של יוסף. או יהיה פירושו, נכנס בשלום, לתקן השלום הזה שהיה פגום ועלה בידו, וז"ש ויצא בשלום:

וז"ש בפרשת פקודי, בגין דר"ע סליק לעילא כדקא יאות, אעל בשלם ונפיק בשלם, כמ"ש בפירוש שאיל שאילתא, ולא איתפרש. פי' שימות באותו מיתה לתקן יסוד עליון, ולא יפרד ממנו. ופי' הכא תרין סטרין, ידך ה' דא קב"ה, שהיא השכינה, ונשמתו איתכניש לגבוה. ממתים מחלד, דא סט"א דגופא איהו שליט עלייהו. ופי', שבמיתה זאת יש ב' בחי', א' מיתה טבעית, שכבר היה בן ק"ך שנה. והב' היא ההריגה. ואם היתה מיתתו מיתה טבעית, היה נכנס בנוקבא העליונה, ובנוקבא נסתלק למעלה, ויהיה ידך משתמשת למעלה ולמטה, ומלת מחלד ג"כ למטה ולמעלה, וז"פ ממתים ידך היתה המיתה נכנס בידך שהיא השכינה, עכשיו שהיתה המיתה מחלד, אשר הם החצונים מחלד, חלקם בחיים. וחלד פי' לשון חלודה, שהוא ר"ל מוצנע, והוא נכנס בסוד העליון, והוא הנקרא חיים אל חי, וזהו אור" זרוע" לצדיק" ולישרי" לב" שמחה", ס"ת ר' עקיבה. ולישרי לב, מישרים הנקראים גבורות. ולב הוא המלכות. וז"ש ולישרי לב, שהם הנמשכים מהגבורות שבלב, שמחה נמשך להם מאמא, ושמחה היא הגבורות, שאין שמחה אלא בבשר ויין, שהם גבורות. וז"ש וצפונך, שהם הגבורות, תמלא בטנם, ישבעו בנים שהם הם עצמן, והניחו יתרם לעולליהם, פי' - כי משה ויתרו, לקחו חלק הטוב שהיה בקין, וז"ש וחבר הקני נפרד מקין, והוא עיקר עליית הגבורות, והגבורות הם עיקר לע"ל, לפי שאז אין חצונים שולטין, וההנהגה היא על ידם:

וז"ש רז"ל - לע"ל, הצדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם, וההבדל שיש בין העטרה לכתר, שהכתר הוא בזכר, והעטרה היא בנוקבא. ולע"ל, שיהיה ההנהגה ע"י הגבורות, צדיקים יושבים, ועטרותיהם בראשיהם שהיא עולה להיות עטרת בעלה, כי כל גבורה נוקבא, ולכן נקראת בשם עטרה:

וכן מוצא בחוש, שהזהב חשוב מן הכסף, ומצפון זהב יאתה, והכסף מצד החסד. אלא בגין שקין היה קינא דמסאבותא, שהיה בו תערובת מהקליפות יותר מהבל. א"ה, כשנראה בדעתינו, שבקין היה ב' חלקים זהב, וד' חלקים תערובות. ובהבל ד' חלקים כסף, וב' חלקים תערובות. כמה חשיבות יש לשני חלקים זהב, מד' חלקים כסף. ומזה העופרת של קין, לקח קרח, כשחלק על משה ע"ה. וז"ש רז"ל, ויקח קרח, שלקח מקח רע לעצמו, שהוא היה ממדרגה מעולה ביותר, שהוא רומז ראש ללוים, ולקח זה המקח לעצמו של קין, כדי לעלות ולחלוק על משה. ויתרו לקח מהטוב, והניח המותר לעולליהם הבאים אחריהם, ולזה הביא קין קרבן מזרע פשתן, דפשתן הם הגבורות, אלא שהביא מדרגה תחתונה, שנאחזים בה הקליפות, לכן פשתן בס"ת של קרבן - קו"ף רי"ש בי"ת נו"ן. וזה סוד זכור רחמיך י"י וחסדיך, וארז"ל ויצחק היכן היה, שהלך להציל את בניו משעבוד מלכויות, כי רחמיך וחסדיך היינו יעקב ואברהם, וז"ש למה לא נזכר יצחק, אלא שהלך להציל בניו וכו'. דאז הוא עיקר שלטנותו, ומה שעתה אינו ראש ההנהגה, לפי שהחצונים נאחזים בו, אבל לע"ל בלע המות לנצח, ואז לא יהיה קליפה ותהיה ראש ההנהגה ע"י יצחק, וז"ש כי אתה אבינו, ופי' ז"ל על יצחק נאמר, והבן:

עוד ענין אחר, בניצוח שמש וירח, בהיות שניהם תאומים נבראו, והושוו זה לזה. וכשטענה אין שני מלכים משתמשים בכתר א', אז ירדה ממעלתה והקטינה את עצמה, שהשמש בהיות שנברא ביום ד', וניתן ברקיע ד' שהוא חלקו, ואין מקום הירח שם, שאז היתה סמוכה לשמש, והשמש עיקרו שם, לכן ירדה היא ואין לה אור מעצמה כי אם מבעלה השמש שמזווג עמה בערב ובשעת המנחה, שמשם והלאה משפיע בה מאורו, ומתגדלת עד י"ד יום, שהם ימי טהרה. ומשם ולהלאה היא הולכת וחוסרת י"ד ימים אחרים, ונקראת עיר פרוצה, כי אין לה חומה, כי אין לה אור ממנה, כי נפרצה מאותו האור, ולא כמו שהיתה עד עתה נשפעת ונתגדלת אורה. והשמש ישיש כגבור לרוץ אורח, שהיא הלבנה, שיש לה אורח כנשים כנודע:

והנה דם נדה באשה, ממקום התוהו, ומשם נתהווה הנחש הבא על חוה והטיל בה זוהמא, וכן נרמז בירח כי לא יהל אורו הבא מן שמש, כי אם רגע אחת, כי היא בתוספות אורה, ונטהרה לבעלה. וי"ד ימים פסק אורה, שהם ימים דמסאבותא, ואחר הכ"ח יום, אין אנו רואין אותה, שהיא תחת הארץ. אבל חסרון אורה הוא ברגע אחד, והיא באותה רגע א' נרמז בפסוק, ברגע קטן עזבתיך, וברחמים גדולים אקבצך, וז"ס הסתרתי פני רגע ממך:

עוד רמוז, שזמן רגע א' קטן, שממנה אותה שעה הטה השמש, שלא יהל עליה אורה, ואז נדבק שם סמ"אל, להטיל בה זוהמא להנות ממנה, והיא כ"ט לחודש, וסימן כז"ב שהיא שקר, לכן נדבק שם באותו יום, ואפילו כולו שקר אין לו רגלים, כי אץ ברגלים חוטא, שנתקצצו רגליו, ושארו בחבורא וסיים בפרודא, כי כבודי לאחר לא אתן והבן:

ורמוז ג"כ שפגימת הלבנה היתה ברקיע ז', סמוכה לחיצונים, לכן יכול לגשת, אבל הזמן הוא ברגע קטן. וסוד ותצא דינה בת לאה, וירא אותה שכם בן חמור, שהטיל בה זוהמא. וכן לחוה בהיות שיצאה חוץ לג"ע מן הפתח, לכן יכול הנחש לפתותה, והטיל בה זוהמא, עד שיעביר הטומאה מן ארץ, ואז והיה הויה למלך על כל הארץ, ויהיה הויה אחד ושמו אחד:

להרח"ו ז"ל - ענין ידוע, שהאצילות נתחלק לג' חלקים והם - ג"ר, ו"ק הוא ז"א, ומלכות. וידוע, שבג' ראשונות, י' בחכמה, וה' בבינה דין, אך לא דין גמור כמו ה' אחרונה. והטעם, שה' ראשונה בין י' לו', שגם הוא חסד, מה שאין כן בה' אחרונה, שאין לה אלא אות ו' מצד א', לכן היא יותר קשה מה' ראשונה. ועל ידי התורה והמצות שעשו ישראל, אז אשת חיל עטרת בעלה, תעלה עד למעלה בסוד צדיקים יושבים וכו'. ונודע, ששם הוי"ה, מהוה כל הויות, ואין לך דבר שבעולם, שלא יהיה לו אור מצד שם זה, וכל אחד לפי מעלתו, ובלתו אין קיום כלל. וידוע, שבשם זה יש י"ב צירופים, והם מתחלקים לי"ב חדשי שנה:

גם ד' אותיות הוי"ה, אות א' בכל חדש, וחוזרים בכל שנה. וגם הם ד' יסודות - י' מים. ה' אש. ו', רוח. ה', עפר. וידוע שכ"א נוטל מחדש, נגד אותיות הוי"ה. גם כן המלאכים, י' מיכא"ל, ה' גבריא"ל, ו' נוריא"ל, ה' רפא"ל. ניסן נגד י', ובו שולט מיכא"ל, ומזל ניסן טלה. אייר ה' ראשונה, ומלאכו גבריא"ל, ומזלו שור. סיון ו', וידוע שהוא כלול מב' ראשונים חו"ג, לכן מלאך שלו פעמים נקרא נוריא"ל מצד ו', אוריא"ל מצד ה'. נוריא"ל כנודע שנקרא אורפניא"ל כשיונק מהפנים שעולה חשמ"ל, גי' מלבוש שהוא לבוש הפנים גי' שע"ח. ואוריא"ל הוא לבוש הגוף, ואוריא"ל גימ' רמ"ח, כמנין אברהם, שהוא חסד, שהוא תחלת הגוף, לכן מזלו תאומים, לשון רבים, לכן ניתנה התורה בסיון, שהוא אות ו' שבשם, וגם היא נגד ו':

תמוז ה' אחרונה דין גמור, כידוע שמבכות את התמוז, שהבחי' בה' אחרונה, ע"ד רחל מבכה על בניה. ומ"ש קול ברמה נשמע, הוא על ה' ראשונה, שהיא רומז ה' עלאה, שם נשמע קול נהי ובכיה של רחל, ואז גם היא בוכה, שהבכיה דאימא עלאה, ע"ד במסתרים תבכה נפשי, לכן כתיב ועיני לאה רכות, אמ"זל מהבכיה, וע"ז אמרו קול ברמה נשמע, הכוונה על ה', לזה אמר תמרורים, לשון רבים, ואח"כ אמר רחל מבכה על בניה, שהולכת בגלות, ואין הבכי על הגלתה, אלא כי איננו, פי' שהיא אינה עמהם, ונפרדה, שאז הוא החורבן כנ"ל, לכן היין שהוא הגבורה, ה' אחרונה, צריך למזוג ג' חלקים מים וא' יין, כדי למתקו בג' אותיות יה"ו, שהמתוק שלה הוא, להעלותה לנה"י, ואז ממתיקה, לכן צריך ג' חלקים מים כנ"ל, לכן בתמוז אירע מה שאירע עד ט"ב, עד שנגלה י', שהוא י' שבו, ולכן הציתו אש בהיכל בתשע, קודם שנתגלה י', לכן חכמים הראשונים קבעו התענית ביום ט', שבעשירי כבר נתגלה אור י':

אלול, ה' הראשונה, תשובה כנודע, לכן הם ימי תשובה. תשרי ו', ואמרו רז"ל מאזנים לשון רבים, וגם בר"ה הדין. יוה"כ מצד סליחה, והיינו המלאך נוריאל אוריאל. וזה סוד ג' ספרים נפתחים בר"ה - צדיקים גמורים, רשעים גמורים, בינונים. וזהו מאזנים שתי תיבות, היינו מאזנים, וכשזה עולה זה יורד, היינו צדיקים גמורים, או רשעים גמורים, ושאר חדשים תבין. וכן ד' אותיות הוי"ה, נגד ד' רוחות העולם - י' מזרח, ה' צפון, לכן כתיב מצפון תפתח הרעה, שהוא גבורה, אך לא כמתחתה (צ"ל כמתנקם) לכן אמר תפתח, שמשם ההתחלה לבד. ו' דרום, ה' אחרונה מערב, שהשכינה במערב, לכן ר"ת "רחל "מבכה "על "בניה, מערב. והנה השמש יוצא ממזרח, ששמה דכורא, והלבנה ממערב, והשמש אינה משנה הלוכה, אבל הלבנה משנה הלוכה שהיא מתחדשת, והיינו חדש. ובתחילה נראה במערב, ואח"כ מתקרבת למזרח מעט מעט, עד ט"ו יום. וע"ז נאמר, יש דרך ישר לפני איש, דהיינו השמש שהוא הזכר, שלעולם יוצא ממזרח, ולעולם הוא מאיר באופן א', אבל אחריתה שהיא הלבנה, הולכת לאחור, שהיא משנה הלוכה, והם דרכים לשון רבים, והם דרכי מות, שאחר כך נשארת בלא אור כלל, וזהו וילכו לאחור ולא לפנים, וזהו אחור וקדם צרתני, כאשר יבואר בסדר פגימות הלבנה בהלכות פורים:

והנה פרעה לקח עמו שש מאות רכב בחור וכל רכב מצרים ושלישים על כולו. ר"ל, שמצרים הוא הבן הב' של חם, ולקח ת"ר רכב בחור, שהוא נגד ו"ק, וכל רכב מצרים נגד המלכות. ומלבד כל זה, לקח שלישים על כולו, רצה לומר גם בג"ר, דהיינו שלישים. ועשו היה מצד הדין, בנו של יצחק, אלא שהיה יונק מג"ר לכן כתיב ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו, ר"ל בעבור ניצוץ הקדוש שהיה בו בפנים, דהיינו בג"ר. ובעבור אותו הציד, היה יצחק אוהב אותו, שאולי יתוקן עי"ז:

נמצא במקום אחר, כתיב עשי"ו, כי להיות שנתגלגל בישוע, תלמיד רבי יהושוע בן פרחיה, ולפי שדחוהו בב' ידים, וענשו, וכמ"ש. ולטעם זה, חושם בן דן הרג לעשו, שחתך ראשו, ונפל הראש תוך המערה, ונקבר שם עם יעקב, לפי שהקדושה שבו היה בראשו לבד, לכן נקבר שם:

ובהיותו יונק מג"ר, שהם ראשי ישראל, כגון שמעיה ואבטליון, ור"מ ור"ע, וע"ז נאמר והאבדתי חכמים מאדום, לכן אין מקבלין גרים לימות המשיח, מאחר שלא ישאר שום ניצוץ קדושה כלל יבוא משיח:

ונחזור לענין כי ביצחק וגו', כאשר כתוב בפגימת הלבנה בהלכות פורים, והנה מי' עממין לא נתן הקב"ה לישראל אלא ז', ונשארו ג', שהם קנ"י וקניז"י וקדמו"ני, שהם עמון ומואב ואדום, נגד ג"ר - מואב נגד חכמה, עמון אותיות נועם, דהיינו בינה, אדום עשו, נגד הדעת, שהם נגד ראש ג"ר, שהם עיקר האור, לכן נאמר פני י"י חלקם לא יוסיף להביטם, שהאומות היו אומרים, מאחר שהקב"ה מסתיר פניו מישראל, לא יוסיף עוד להביטם, שהחזרת הגוף אינו קשה כ"כ כמו הסתרת פנים, שהוא חשך גדול, אבל הש"י כוונתו לטובה, כי להחזיר הגוף לצד אחר צריך יגיעה גדולה, וצריך זמן, משא"כ כשהגוף נשאר במקומו, ומחזיר רק פניו לצד אחר, שתיכף בפתע פתאום מחזיר פניו למקומו, לכן הש"י הסתיר פניו לבד, וז"ס בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך, ר"ל שלא יהיה העונש אלא רגע, ותיכף אוכל להחזיר אותו הסתרת פנים, מה שלא היה אפשר כ"כ אם היה בהיפך. ומש"ה ברח דודי ודמה לך לצבי, ארז"ל כשהצבי בורח מחזיר פניו לאחור, א"כ נראה היפך מה שכתבנו, שהוא הסתר כל גופו, אך שמחזיר פניו. אלא מתרץ בעצמו זה, ואומר על הרי בשמים, ר"ל - שלעולם פניו גופא הוא על הרי בשמים, ומחזיר פניו ממנו, נמצא הוא ממש מ"ש, שהש"י אפילו כשהעונות גורמין, אין כוונתו אלא הסתרת פנים רגע ממך, שכוונתו לבלתי ידח ממנו נדח, ומגלגל אדם לעולם, עד שיעשה לבוש הראוי לנפש מתורה ומצות, כידוע כי דור הולך ודור בא, הדור שהולך הוא הדור שבא וחוזר ומתגלגל:

ובזה יש פרושים רבים, והרשע שאינו מתוקן, אינו מתגלגל אלא פעמים ושלש עם גבר, והצדיק ר"ל המתחיל לתקן, לאלפים, עד שישלים תרי"ג מצות. ועכ"ז יש באדם חלק ראשו וגופו, והגוף הוא ב' חלקים, צד ימין ושמאל, והנה הש"י אחר שבא אדם ולא תיקן כל הצריך לו, הש"י מביא חלק אחד ממנו דהיינו ראשו, ואחר כך מביא חלק האחר, ואם לא תיקן מכל וכל, חוזר חלילה לעולם, באופן שאפילו יהיה אלף פעמים, הם לעולם חוזרים על ג', וזהו פעמים ושלש עם גבר, וכל זה לבל ידח ממנו נדח, לכן הדור שבא וכו'. וזה דווקא לאנשים שיש להם מצות הרבה, אבל הנשים, עליהם נאמר והארץ לעולם עומדת, או היא צדקניות, או נכנסת לגיהנם, או הולכת לאבדון:

והנה בכל דור ודור, יש צדיק אחד שראוי להיות מנהיג הדור, וגם הוא מהלך ובא עם בני דורו, להאיר להם, וזהו וזרח תחלה, ואחר כך ובא. והוא מה שאמרו רז"ל קודם שתשקע שמשו של עלי, זרחה שמשו של שמואל הרמתי. קודם פטירת הצדיק, נולד צדיק אחר, כמאמר רז"ל. וזהו וזרח השמש ובא השמש אל מקומו שואף זורח הוא שם. והכוונה שנפטר הצדיק, משם מאיר לצדיק שנשאר במקומו, וזהו אל מקומו, ר"ל לצדיק שנשאר במקומו, שואף וזורח הוא שם. ואמר כל הנחלים הולכים אל הים, שמלבד המנהיג הכולל, יש כמה פרטים חכמים המנהיגים הדור, והיינו כל הנחלים הולכים, שהם ת"ח שיוצאין מצדיק זה, והם ענפים לו, כולם הולכים לים, שהוא כללות, כדי לתקנם ולהנהיגם, והים אינו מלא, ואינו מתנהג ומקיים התורה ומצות כראוי, באופן שיחזרו ויתגלגלו הם, והחכמים עמהם, וזה אל המקום שהנחלים הולכים, הם שבים ללכת, ומתגלגלים עם הדור ההוא, ע"כ מהרח"ו. צמח - שמעתי שאומרים בדמשק, ששאלו להרח"ו, טעם למה אנו מברכין ברכת הלבנה במ"ש, ואמר, כי הטעם הוא, שאז נחרב הבית, והלכה השכינה בגלות, לכן אנו מבשרין חדוש ישראל והשכינה:

ברכת הלבנה להר"א הלוי קודם ברכת הלבנה, צריך לומר הללו את י"י מן השמים, עד חק נתן ולא יעבור, ודע כי יעבור גי' רפ"ח, וכן דוד מלך חי וקיים, גי' רפ"ח. מהרב ז"ל - שיש לומר קודם הברכה, מזמור הללו את ה' מן השמים, כי בד' הללו ראשונים רמוזים ד' עולמות אבי"ע כסדרן, ובג' הללו אחרונים לכלול עשיה ביצירה ויצירה בבריאה, ובריאה באצילות, ממטה למעלה. וגם כי בו רמוז בס"ת קנ"א, חק" נתן" ולא", כי שם זה ביסוד אמא, המתגלה בחזה ז"א, ומאיר על עבר פני רחל היוצאת משם, וע"כ סמוך לו ולא יעבו"ר, העולה מספרו דוד מלך חי וקים:

להרח"ו ז"ל - ברכת הלבנה אנו אומרים בר"ח, לפי שאז היא מתחדשת, ולפי שהיא יוצאת בת"ת שלו, נקראת עטרת תפארת, והנה עטרה היא כתר, ובכל היא נקבה, אלא שהכתר הוא ג"כ דכורא, כי הוא כתר שלו, אבל העטרת היא כתר לנוקבא, לכן היא נקראת עטרת, וזהו עטרת תפארת לעמוסי בטן. כי לכך אנו אומרים ברכה זו בר"ח, מפני שהיא מתחדשת בר"ח, ולפי שהיא יוצאת בת"ת שלו, נקראת עטרת תפארת, לעמוסי בטן הם ישראל, שכולם יוצאים מבטן שלה, והם עמוסים, ולפי שהם שם מקום שלה, גם הם עתידין להתחדש כמותה:

ומדלגין ג' דלוגין, כי לפעמים מלכות תחת היסוד, והנה כדי להתחבר גופא בגופא, שהוא בספירת ת"ת, צריך לדלג ג' דלוגים, כי מדלגים נה"י, ועולה בחג"ת, ואלו הם ג' דלוגים של ברכת לבנה לחברה עם בעלה, והוא עליית נה"י בחג"ת:

וצריך לנער שולי בגדיו, להבריח את החיצונים הנעשין מקטרוג הלבנה. (ומורי ז"ל היה מנער כנפות הטלית קטן, כי הוא בגד המלכות כנודע) ואחר ברכת הלבנה אומרים שלום עליכם ג"פ, והוא כי קטרוג הראשון של לבנה, באומרה א"א לב' מלכים להשתמש בכתר א', ולזה אנו אומרים בברכת לבנה שלום עליכם שלא יהיה עוד שום קטרוג:

מהחברים - ברכת לבנה, הנה נודע לכל באי שערי חכמה, כי כל פנות שאדם פונה לעלות, עליונים למעלה ותחתונים למטה, והם יתעוררו הכוחות של מטה בעובדא ומלולא, אשר הם נקראים מ"ן, לעורר מ"ד דלעילא, זה אחר זה, וזה למעלה מזה, עד הגיע להוריד שפע מעילת העילות ית' שמו, לכן צריך בכל תפלות וברכות שאדם מתפלל, לכוין בהם כוונה גדולה, כי דבור נחשב לעובדא, והכוונה שהוא מכוין הוא מלולא, ואם ככה, אנחנו חייבים לעשות בכל הברכות, ק"ו בברכת לבנה, שאנחנו תובעים עלבונה בתחלה, מנה אחת אפים, לספר קצת בשבחה בפניה, ולהעלותה למעלה העליונה, כאשר היתה באמנה אתו, וק"ו בן בנו של ק"ו, אחרי שאנחנו בברכה זו ותופסים אמונת אמון ויוצר שלנו, אשר מלא בפיו לאמר, הביאו עלי כפרה, כי אם ככה הוא עושה, נדבק בו, לאחריו נלך, כאשר רמזו רבותינו ז"ל בדבריהם הקדושים בשם ר"י, תנא דבי ר' ישמעאל, אלמלא לא זכו בני ישראל להקביל פני וכו', שכוונה לומר, בברכה זו שאנו מברכים, ומעלין ומתנשאים את הלבנה, אנו מקבלים בדורון נאה, פני אבינו שבשמים, לפי שאנחנו מפייסין אותה במקומו על שנתמעטה, וא"כ הרי זה לו ית' דורון וקבלת פניה מאתנו, לכן נבאר ברכה זו, וזהו - ברוך - עולה רכ"ח, ר' אלהים ברבוע, כ"ח אותיות המילוי דמלוי דס"ג, אמא המאירה ברחל, והכוונה שאנו מכוונין בשם אלהים המאיר לרחל, שתתפייס בחסרונה, אשר כמאמרו, מאמר ו', היא רחל הנקרא מאמר, שהיא מקודשת לו' ת"ת, ומאמר הם קדושין, נמצא שהיא מאמר של ו' ברא שחקים - בנצח הוד יסוד דידה, שנתפשטה בעולמות, ברא שחקים, שהם היכל חסד וגבורה דבריאה, שנקראים שחקים, ששוחקים מ"ן לצדיקים כנזכר פרשת פקודי, שהם מ"ן דמנצפ"ך, שהם צריך מתוק גדול, לפי שהם יותר חזקים מן הג' גבורות, והראשונים יתמתקו משלם לע"ל, וזה במאמרו, מאמר ו', פי' - בנצח הוד יסוד דידה שיתפשטו בעולמות, ברא שחקים, אלו ב' היכלות דבריאה, שבהם שוחקים מ"ן, ומי הם השוחקים מ"ן, אותן דקבלו יסורין בשביל הקב"ה, דאתתרכת מאתרהא, וגם הנהרגים על קדושת השם, מדה כנגד מדה, מפני שהם זבחו את יצרם וגבורתם, וקיבלו יסורין לשם שמים, אין עומד לנגדו, ותיכף אחר מותם עולה לב' היכלות אלו לשחוק מ"ן כנ"ל:

וברוח פיו כל צבאם, פי' - רוח הוא זעיר אנפין, הנקרא רוח, ופיו של הרוח היא הנוקבא, כי פ"ה רומז לנוקבא. ופי' - כי זאת על ידי הנוקבא שהיא פיו, תיקן כל צבאם דיצירה, שהם המלאכים הנקראים צבא מעלה. ואע"פ שזעיר אנפין מקנן ביצירה, יכוין עתה לרחל בבחינה זו, שלא יעשה דבר ביצירה, כ"א על ידי רחל:

חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם, צריך לדעת כי כל הנבראים הם תחת הזמן וחוק, הם בעשייה, ויהיה בחינת חק וזמן, חק ע"י ז"א, וזמן ע"י רחל, נתן לעשיה לכל דבר, שלא ישנו את תפקידם ר"ל הנהגם:

ששים ושמחים, כי כל העולמות ששים לעשות רצון קונם, ואמר לשון רבים, שהם ב' שמות קס"א, כי כל א' גימטריא קונה, שהם בנצח הוד יסוד דאמא, לעשות רצון ב' שמות הנ"ל, המאירין בכל העולמות:

פועל אמת שפעולתו אמת, אמת הוא הזעיר אנפין, כי כ"א פעם אהי"ה, גימטריא אמת, כי הז"א נבנה ונתקן כולם בשם אהי"ה דאמא, ועוד כי א' דאמת הוא שם אהי"ה שהוא בבינה כנודע. והמ' פתוחה רמוז למלכות דבינה המשפעת לזעיר אנפין, כנזכר בזוהר, ות' רומז לרחל באופן זה, כי תחלת ת' הוא י', שהוא תק"י, ובאה מה' דאמא, ת' כלולה מי' וי' מי' הרי ת"ק, וי' רומזת לי' דאבא, המאירה לה' פי' נקודה בהיכליה כי ה' דאמא נבנית מן י' דאבא, כיצד במלוי יו"ד יש ו"ד, והוא צורת ה' ולכך יו"ד דאבא מאיר בה' דאמא, הרי לך י' של ת' רומזת למלכות, ורומז לה' לאה, וכרעים דת' שהוא נ' כפופה רמוז לז"א, שהוא בסוד ו', ופסיעה לבר רומז לרחל, הרי נרמזו זו"ן, הרי לך מלת אמת, רומז בנין ז"א כנ"ל, לכן אמר פועל אמת ז"א, שחותמו ובנינו אמת:

שפעולתו אמת היא המלכות, שמקבלת ממנו, כי גם היא כל מעשיה כמוהו, ואמת שהוא ז"א, כי כל העולמות שהם בי"ע שנתקנו על ידה, ג"כ לא נתקנו אלא בדמותו שהוא ז"א, בדמותו ובצלמו:

וללבנה אמר, פירוש - הקב"ה הבטיח לישראל, למלכות שהיא לבנה, שתתחדש ותעלה למקום תפארת. פי' - למקום שהוא עתה ז"א, וקובע לה מקום עד היכן שמגעת, שהוא לעמוסי בטן, אמא עם ז"א. וזה וללבנה אמר, שהיא נוקבא, אמר הקב"ה, שתתחדש ותעלה למקומה לע"ל, עד שזאת היא עטרת, תהיה בתפארת, ולהיות במקום שהוא עמוסי בטן:

עיין בראש השנה פי' אחר על עמוסי בטן, שהם עתידין להתחדש כמותה, פי' - שזו"ן יתחדשו לעתיד, ויהיו כאו"א. גם הוא פירש אמא, תתחדש ותתעלה באופן כי אמא ותבונה הם פרצוף א', וכן יש"ס ואבא יעשו פרצוף א', ויתוקן העולם. לפאר ליוצרם ר"ל - יעלו ב' מעלות, ויתקשרו, עד שבמקום שהיא עתה פאר, שהוא ת"ת, שם יהיה יצירה, כי יתעלו העולמות ב' מעלות, באופן - שעשייה תתעלה ביצירה, ויצירה בבריאה, ובריאה באצילות, וזהו מעלה א'. ואחר כך יעלו מעלה ב', העשייה שעלתה במקום יצירה, תתעלה בבריאה, הרי ב' מעלות. ויצירה שעלתה לבריאה, תתעלה למקום אצילות. ובריאה תעלה מעלה העליונה וגבוהה עליהם. ואצילות יעלו עד הסיבה העליונה. לזה רמז הכתוב, באומרו והיה אור הלבנה שהיא מלכות תהיה כאור החמה זעיר אנפין. ואור החמה ז"א, יהיה שבעתים, פי' - שז"א יעלו י"ד ספירות, וזהו שבעתים ב' פעמים, לרמוז שהם ז' של התבונה של מעלה ממנו, וז"ס של יש"ס:

כאור שבעת הימים, פי' - ואבא יהיה אור ז' ימים, ר"ל שאבא יעלה לז' תיקונים דעתיק, הנקרא ג"ט קר"ע פ"ח, שהם ז' ימים הידועים, ולז' תקונים אלו, היה שבח יותר ומעלה אחרת נודעה, כי הם מעולם הנסתר:

על שם כבוד מלכותו, פי' - שעלו זה דיצירה עולה עד מקום אצילות, כל שאר העולמות יהיה בכח "שם "כבוד "מלכותו, שעולה בא"ת ב"ש ב"ם, רמז לשם מ"ב דאנ"א בכח, שמקומו המיוחד לו הוא ביצירה, אמת שיחפוץ הוא ופועל פעולתו בעשיה, כי שם בעשיה צריכין לו, ושם פועל גבורות מעשיו, והעשיה היא הנקודתו הרגילה, וביצירה הוא שם של מ"ב דבראשית, באותיותיו ונקודתו. וכל שם מז' שמות, נחלקו בספירות דיצירה, כיצד - אבגית"ץ, בחסד, וכן כל א' וא' עד"ז, באופן שבכח זה דמ"ב, שהוא ר"ת "שם "כבוד "מלכותו, ר"ת שכם, ובא"ת ב"ש גי' מ"ב, יתעלה עד מקום מ"ה, המיוחס לז"א דאצילות, באופן שיצירה נתעלה לאצילות, ואז יהיה ראשו כתם פז, כי מ"ה ומ"ב, גי' פ"ז, וזהו תולה ארץ על בל"י מ"ה, גי' מ"ה ומ"ב:

ברוך אתה י"י מחדש חדשים - יכוין, כי בכוונה פתיחה, במלת ברוך, דהיינו אלהים ברבוע ר', וכ"ח אותיות דמלוי מלוי ס"ג, ויכוין עתה ממטה למעלה. ובפתיחה מלמעלה למטה, ויאמר ברוך עושך ברוך יוצרך, עשייה ויצירה. ברוך בוראך, בריאה. קונך, אצילות. ומדלג ג"פ להעלות עולמות בי"ע לאצילות, ויאמר כשם שאני וכו', כך כל אויבי וכו', שהם הקליפות לא יוכלו ליגע בי לרעה, כי לא יהיה בי, כך סימנא היא שלא יגע בך לרעה. ויאמר ג"פ, כדי להציל מלכות מג' עולמות בי"ע, מכל מיני קליפה:

ויאמר תפול וכו', ישר והפוך, ישר להציל מלכות דבי"ע מן הקליפה. ובהיפך יכוין לחרב פיפיות בידם, להשליך הקליפות על שונאי ישראל להכניעם אמן:

ויאמר סימן טוב ומזל טוב וכו', דוד מלך ישראל חי וקים, כי ראי זה כראי זה, בחשבך כפל אותיות דוד, גי' חי וקים לעד, באופן זה - ד' כפול ח', חפ"ח ס"ד. ו' כפולה י"ב, י"ב פעם י"ב, קמ"ד. ד' אחרונה ס"ד. הרי רע"ב, כמנין חי קים לעד. ועוד דוד בכפל מרובע התיבה, יעלה מספרו דוד מלך ישראל קים, באופן זה - דוד גי' י"ד, והכפל הוא כ"ח, כ"ח פעם כ"ח עולה תשפ"ד:

ויאמר תנא דבי ר' ישמעאל וכו', שלום עליכם, כלומר הם הם דברי הקב"ה, שאומר הנה אני שולח מלאכי השלום, כנגד הדורון אשר אתם משלחים במקומי, והנה נותן לכם את בריתי שלום:


בזה הפרק יבואר סוד חנוכה

סוד שמונת ימי חנוכה

עריכה

סוד שמונת ימי חנוכה, איהי מקבלת אור ההוד בעצמו, שלא ע"י ז"א, כי בחול יעקב בנצח ורחל בהוד, וביען אשר לא תיקן ההוד, בענין והודי נהפך עלי למשחית. והנצח נתקן, בענין וגם נצח ישראל לא ישקר, לכן מקבלת איהי אור מן ההוד על ידו דרך הנצח. אבל מתתיהו בן יוחנן כ"ג, תיקן ההוד, באלו הח' ימים לבד, לכן מקבלת איהי אור מן ההוד עצמו על ידה, ושלא על ידו, לכן אנו אומרים על הנסים בברכת מודים, שהוא כנגד ההוד:

מהחברים היא נצח, שהוא ענף החכמה, סוד שמן משחת קודש, ולכן היה הנס בשמן, וע"י כהן. ודע, כי יש בה ג' יחודים, א' נגד נה"י, כי עד שם מגיע קומתה לבד, ובזה היחוד הוא הוי"ה אדני. ולפעמים הוא נגד החזה, ואז הוא הוי"ה אלהים. ולפעמים הוא שוה עד הכתר שלו, ואז הוא הוי"ה אהי"ה, וג' יחודים אלו, גי' נר. (עיקר כוונת נר חנוכה הוא, להוריד הארה למטה באלו הימים, כאלו היה הזווג עם בעלה פב"פ, שוה לו עד הכתר ברמ"ח אברים, הרי רמ"ח וב' דרועין, גי' נר. ושם הויה בזווג זה, הוא י"א ה"ה ו"י ה"ה). והנה בחנוכה היא נגד נה"י לבד, ואנו ממשיכין לה אור מג' יחודים אלו עליונים, לעשות אותה נר. והנה בחנוכה, זו היה כוונת ההדלקה, שיכוין האדם כשמוריד ידו להדליק, כי היא למעלה מג' טפחים, שהוא כנגד נה"י, שהם ג' טפחים, ולמטה מי' טפחים, שאינו עולה עד הראש, ואנו ממשיכין לה אור מן הראש. לכן אם הניח אותה בתוך י' יצא, כי כל זה נקרא מקומה, כיון שהיא נוטלת אור מן כל י'. אבל למעלה מי' אין להניח. וביום השבת, היא עולה עד הכתר שלו, ואז מקומה ממש בכל הי', ואז היא נקראת נר שבת שלימה. ולכן אם לא השיגה ידו, לקנות שמן לנר של שבת ונר חנוכה, נר שבת קודם, שיותר טוב להעלותה עד למעלה, עד כל הי', ולא נר חנוכה שהוא למטה, אף שהאור בא לה מכל הי':

וגם לכך ראוי להדליק ערב שבת, נר חנוכה קודם שידליק נר שבת, כי ראוי להעלותה מעט מעט ממטה למעלה ממדרגה למדרגה. אבל אם הדליק של שבת קודם, שכבר עלתה למעלה עד הראש, איך ידליק של חנוכה, ויחזור להורידה למטה בנה"י ח"ו:

ודע, כי אנו מדליקין אותה עם שקיעת החמה, כי אז היא מדת לילה, והיא יורדת למטה, אל הבריאה וליצירה ולעשייה, לתת טרף לביתה וחק לנערותיה, ואז אנו ממשיכין לה אותן האורות שהיו לה למעלה. ולפי שעיקר המשכה היא מאותו האור הנמשך אליה מן הראש, שהוא הו"יה אהי"ה, כי כשהם מלאים ביו"דין הם גי' רגל, ואין האור הזה יכול להמשיך אליה, אלא זמן מועט, לכן גם מצות הדלקה אינה אלא זמן מועט, וזהו עד שתכלה רגל מן השוק, כי השוק הם העולמות התחתונים, עד שתכלה אותו רשימו מן האור שנמשך אחריה למטה עד מקומה. לכן הדלקה עושה מצוה, ולא ההנחה, כי אין אנו מעלין אותה ממקומה כלל, אלא שאנו ממשיכין לה אור מלמעלה אל מקומה לבד, היינו ההדלקה. ולכן אסור להשתמש לאורה, כי כדי להיות אור הקודש העליון יורד עד למטה, אשר שם מקומה במקום אשר מצוים שם החיצונים, ואנו חוששין שלא יתאחזו באור העליון, ולכן אין להנות מן האור. (א):

הגהה (א) צמח - מכאן כי בשבת יכול להנות מנר של שבת, כי שם אין החיצונים כנזכר בנר של חנוכה:

פי' חנוכה, הוא חנ"ה כ"ו, והוא שיונקת המלכות מאימא עלאה הנקרא חנ"ה, העולה ס"ג, כי חנה בבינה, ושם שם ס"ג, ושרשו הוא ייא"י, מספרו אל, כמספר הוי"ה עם ד' אותיות והכולל, וזהו חנ"ה כ"ו. וזש"ה, ואת חנה אהב וה' סגר רחמה, (ב) פי' - כי אלקנה הוא בחינת אבא, וחנה בחינת אימא, ואינו יכול להזדווג עמה, לפי כי ה' סגר רחמה, ר"ל שנה"י דבינה שם נעלמים בראש ז"א בסוד מוחין. וז"ס בספרא דצניעותא, אתי מפתחא דכליל שיתא לכן או"א אינם יכולים להזדווג ביחד, אבל מסתלקות למעלה ומזדווגת, וז"ס ועלה האיש ההוא מעירו, ואז מזדווגין יחד:

הגהה (ב) א"מ, אלקנה גי' אל במלואו, אלף למד:

בענין חנוכה - בברכות, תחלה תכוין, כי הלא יש תוספות קדושה יותר מבחול, כמו שיש בשבת וי"ט ור"ח, רק שאינו דומה להם. אמנם נלע"ד ששמעתי ממורי זלה"ה, לידע איך בחול איהו בנצח ואיהי בהוד, ובחנוכה ופורים הוי תרוויהו בהוד, ואדרבא נראה כי הוא גרוע מבחול, אך הענין כי בחול יעקב לקח הארת שניהם דידיה ודידה, מן נצח ומן הוד, ואח"כ נותן חלק ההוד בה אל הנוקבא, נמצא כי היא טפילה אליו. אך בחנוכה ופורים, היא יונקת מן ההוד ע"י עצמה, שלא על ידו, וזה תוספות קדושה אליה:

ונדבר עתה בענין הברכות, דע כי שרשם סובב, על היות לה סוד יחוד א' ונאה, והוא סוד נר, שידעת, שהוא סוד יחוד שם הויה ואהיה, הויה אלהים, הויה אדני. וג' יחודים אלו, גי' נ"ר. והנה בברכות אלו, רמוזים כל הג' יחודים, דהיינו - בברכה א', יחוד א', הויה אהיה. בברכה ב', הוא יחוד ב', של הויה אלהים. בברכה ג', יחוד ג', של הויה אדני. אמנם תכוין תחלה, להמשיך אליה ע"ב ס"ג מ"ה, גי' ק"פ, כמנין להדליק ע"ה, כי הוא סוד שם ב"ן, ולכן תמשיך אליה ע"ב ס"ג מ"ה, וע"י זה תמשיך ודולקת ומאירה, ותעשה נר חנוכה, ואז תתייחד עם דודה, בג' היחודים שהם גי' נ"ר. ותכוין לשם קדוש נח"ל, שהוא ר"ת להדליק נר חנוכה, והוא המשכת אור עליון של הבינה לז"א. (ס"א, עצמו מן הנחל העליון, כי בכח אור זה הבא עליו מלמעלה, יש בו אור ליתן אליה, להדליק ולהאיר אותה) כדי שיוכל להתייחד עמה, ביחוד נ"ר הנ"ל. לכן תכוין, כי נחל ע"ה, הוא סוד שם מ"ה, ובתוכו שם אהי"ה כזה ברבוע - יו"ד ה"א, ו"א א' א"ה אה"י אהי"ה וה"א, גימטריא פ"ט, והוא, כי סוד אחוריים דאהי"ה הוא סוד דם אדם, כמבואר אצלינו. (ס"א, כי אחוריים דאהי"ה הנ"ל גימטריא דם, הוא דם זעיר אנפין, ומן א' שבתוך וא"ו דמ"ה, נעשה אהי"ה גימטריא דם, הבא לזעיר אנפין מלמעלה, מן אהי"ה שבאמא):

ואפשר ששמעתי, גם כן לכוין להמשיך זה לשם ב"ן, ומלוי אותיות דמלוי המלוי, שהוא גימטריא נחל, רק שאיני זוכר אם שמעתיו:

אחר כך תכוין, להמשיך מס"ג אל הנוקבא, וזהו חנוכה, שהוא ס"ג כ"ו, אלו הם גימטריא חנוכה, ותמשיכם למלכות:

אחר כך ברכה ב' במלת שעשה, שהוא ש"ע ש"ה. ופירוש ש"ע, הוא ב"פ אל"ף למ"ד, שהוא הארת פנים עליונים, מסוד א"ל, למתק אלהים דיחוד ב' הנ"ל, שהוא במלוי יודי"ן, שהוא ש, ועם ה' אותיות אלהים, הרי ש"ה:

מהחברים - כשיאמר נ"ר, יכוין ג' יחודים הנ"ל, גימט' נ"ר. וכשיאמר חנוכה, יכוין גימטריא ס"ג כ"ו. וב' אל יוצא - א' מן ס"ג, י"י א"י. וא' מן כ"ו, כי כ"ו ם אותיות ההוי"ה, ועם כולל, עולה א"ל. וכשיאמר חנוכה, יכוין ס"ג כ"ו, ויאריך בב' אותיות אחרונות כ"ה, עד שיכוין הג' יחודים העולין נ"ר. בברכה ב', יכוין הוי"ה במילוי ס"ג, והוי"ה בניקוד אלהים. כשיאמר שעשה, יכוין ב' אותיות ש"ע, יכוין ב' אל הנ"ל, שעולין ש"ע. ובב' אותיות אחרונות ש"ה, יכוין אלהים ביודי"ן גי' ש, ועם ה' אותיות אלהים, הרי ש"ה):

ענין נר חנוכה, כבר נתבאר לעיל, והנה בברכה ראשונה יכוין כשאומר ברוך אתה י"י, יכוין כי הוי"ה זו דע"ב דיודי"ן. גם תכוין לחבר אהי"ה דיודי"ן, ושניהם גימטריא רגל, וזה עד שתכלה רגל מן השוק. ובברכה ב', כשמזכיר הוי"ה, יכוין שהוא במלוי ס"ג, ויחבר עמה אלהים. והענין יכוין כי הוי"ה זו של ס"ג, וניקודה בניקוד אלהים. ובברכה ג', יכוין כשאומר יהו"ה, שהיא של מ"ה, ויחבר עמה שם אדנ"י:

נרות חנוכה

עריכה

בענין נרות חנוכה, כבר בארנו כי נר חנוכה, יכוין ג' יחודים הנ"ל. וכאן מצאתי כתוב, שיכוין כי הוי"ה א' שעם אהי"ה הוא ביודי"ן, והוי"ה שעם אלהים הוא בס"ג. והוי"ה הג' דאדנ"י, היא דמ"ה. ואלו הג' עצמן הם גימטריא להדליק, ע"ב ס"ג מ"ה. גם במלת חנוכה, שארז"ל חנו כה. וסוד כ"ה, הוא סוד כ"ה אותיות של הו' שמות שבמלת נר:

שעשה, בארנו - כי ש"ע, הם ש"ע נהורין, שהם גימטריא ב' א"ל במילוי, ומציאות ב' א"ל אלו, הם בשם ס"ג, שבארנו במלת חנוכה, שהיא חנ"ה כ"ו, כי חנה גימ' ס"ג, שהוא הוי"ה פשוטה ומלאה. והנה הפשוטה הוא כ"ו, וד' אותיותיה ועם הכולל גי' א"ל, וכן בס"ג במלוי יש י"י א"י גי' א"ל, וב' א"ל הנ"ל מתמלאין כנ"ל, ונרמזו באותיות ש"ע מן שעשה. גם במה שבארנו במלת נ"ר, כי יש בו יחוד הויה דע"ב עם אהיה, תכוין כי גם אהי"ה זו היא ביודי"ן, אז שניהם גימטריא רגל, כי גם חנוכה גימטריא רג"ל, נ"ל שצ"ל נקרא רגל, כנזכר בתיקונים:

מורי זלה"ה, היה נוהג להדליק נרות חנוכה בנוסח מהרי"ק, (הובא בב"י) שלא כנוהגין באופן אחר, והוא מה שהיה נוהג, כי בלילה הא' מתחיל מן היותר רחוק מן הפתח, ובלילה ב' מתחיל מנר הסמוכה לראשונה. וכן היה עושה. באופן, כי בלילה אחרונה היה מתחיל להדליק, אותה שהיא יותר קרובה לפתח:

מהחברים - בברכה יש י"ג תיבין, נגד י"ג מכילין דרחמי, דאמא מקשטי לברתא לתקנא הוד דידה. וקשטה בח' מכילין דידה קדמאין מן א"ל וכו', עד תמינאה נוצר חסד. ויכוין למכילתא חדא, שכל א' כלול מי"ג, וביום הח' שהוא נוצר חסד, מעוררת ביומה כל שאר המדות, ע"י בטישה דנוצר עם ונקה, שהם ב' מזלות עלאי ותתאי, כדי להשפיע למלכות, ואלה הח' מדות דאמא, אינון תמנין. אהי"ה כל אחד ברבוע אותיותיו, אהי"ה פעם אהי"ה, עולה אמת, שכנגדם ח' אמת דאמת ויציב:

והם כזה, א אל"ף ה"י יוד ה"י ב אל"ף ה"ה יו"ד ה"ה ג אל"ף ה"א יו"ד ה"א ד אל"ף ה"י יו"ד ה"א ה אל"ף ה"י יו"ד ה"ה ו אל"ף ה"א יו"ד ה"ה ז בקדימה ואיחורה בקריאה כזה - אל"ף ה"א יו"ד ה"י ח אל"ף ה"ה יו"ד ה"י ט אל"ף ה"ה יוד ה"א:

הסר השורש שהוא קס"א, נשארו ח', לפי שאין השפעתה לזעיר אנפין, אלא מטבורה ולמטה וקס"א הוא למעלה מהטיבור. ליל א', יכוין אל הוי"ה, י"ו בסגול ה"ה בקמץ. ליל ב' יכוין רחום הוי"ה, י"ו שב"א ה"ה קיבוץ. ליל ג' י כוין וחנון הוי"ה, י"ו חול"ם, ה"ה קיבו"ץ. ליל ד' ארך הוי"ה, י"ו חירק ה"ה קיבוץ וכו', עיין לקמן. ליל ח' נוצר חסד הוי"ה בניקוד צבאות. יש נ"א, ה' אחרונה בקיבוץ. ברכה ב', בכל יום באזכרה ס"ג וקנ"א. עוד, ליל א' ניקוד צבאות. ליל ב', שורק. ליל ג', קיבוץ. ליל ד', חירק. ליל ה', חולם. ליל ו' שבא. ליל ז' סגול. ליל ח' צירי:

בברכה ג', שם מ"ה כולו חולם, ובכל שהחיינו הכל מ"ה:

מ"כ בסידור א', כסדר זה - יום א', אל"ף ה"י יו"ד ה"ה, קנ"ו א', ורבוע פשוט, עולה אמת, דהיינו אהי"ה פעם אהי"ה, גימטריא אמת, והם מן ח' אמת שבאמת ויציב, דהיינו א' רבוע אהי"ה, ומעורר מכילתא א' מי"ג מכילין דרחמי, ונקרא א"ל. יום ב', אל"ף ה"ה יו"ד ה"ה, קנ"א ורבוע פשוט, גימטריא אמת, ומעורר מכילא ב', הנקרא רחום. יום ג' אל"ף ה"ה יו"ד ה"א, קמ"ז ב', ורבוע פשוט, גימטריא אמת, ומעורר וכו', וחנון. יום ד', אל"ף ה"א יו"ד ה"ה, קמ"ז א', ורבוע פשוט וכו'. יום ה', אל"ף ה"א יו"ד ה"י, קנ"ב ב', ורבוע פשוט וכו'. יום ו', אל"ף ה"י יו"ד ה"א, קנ"ב א', ורבוע וכו'. יום ז', אלף ה"ה יו"ד ה"ה, קנ"א, ורבוע וכו'. יום ח', אלף ה"א יו"ד ה"א, קמ"ג, ורבוע וכו'. ומעורר יום ח' כל שאר מדות וכו':

על הניסים

עריכה

ענין על הניסים, כבר ידעת מה שכתוב בתיקונים, כי נ"ה הם ב' פקודין, דאתמר בהון פקד פקדתי, והם חנוכה ופורים, שבהם מתגלין האורות דנ"ה. והנה בנצח שם הויה, ובהוד אדנ"י, הנזכר בתיקונים, והם מ"ה ואדני, גי' נ"ס, ויסוד כלול בגויהו, הכולל נ' שערים, גי' י"ם, לכן נקרא על הנסים, נס י"ם. והנה נמצא, כי נ"ה נקראו נסים, לכן אומרים בחנוכה ופורים על הנסים. מ"כ, כל הגאולות ראשונות, היו בסוד ההוד, ולכן כל השירות הם בלשון נקבה, דאיהי בהוד. ואפילו גאולת מצרים, היה על ידי בתיה בת פרעה, ולפיכך כתיב ונתת מהודך עליו. וכן גאולת סיסרא, היה על ידי דבורה ואשה יעל. וכן גאולת יון, ע"פ בת מתתיהו, והיה אז בתיקון הוד, לפיכך הם ח' ימי חנוכה, כי הוד ספירה ח'. ופורים היה על ידי אסתר. אבל לעתיד לבא, יהיה הגאולה מצד הנצח, ולכן יהיה גאולה נצחית וקיימת, כדכתיב וגם נצח ישראל לא ישקר, וזה ויז נצחם על בגדיהם, בסוד גם את זה לעומת זה וכו':


בזה הפרק יבואר עניני הפורים

סוד הפורים. סוד הפורים הנה נודע, כי כל זמני הגלות, עומדת הנוקבא רחל עם ז"א, אחור באחור. אמנם אז היה בסוף אותן הע' שנים של גלות בבל כנודע, ואז היה מתחיל למעלה לעשות תיקון, כדי להחזירם פנים בפנים, אז הוא צריך הפלת דרומיטא בז"א. שהוא הסתלקות המוחין מן הז"א, ונכנסים תוך רחל, ונתקנת פרצופה, ועי"ז יכולה לחזור אחר כך פנים בפנים:

(מהחברים - ענין פורים בהוד ענף גבורה, סוד יין הרומז בגבורה. לכן הנ"ס בדם, שהרגו בשונאיהם, וגם השמחה הוא ביין) והנה אז בימי מרדכי, היה סוף זמן הדורמיטא של ז"א, וסוד שאמר המן ישנו עם אחד מפוזר ומפורד. ארז"ל על ישנו, שאמר המן, אלהיהם ישן הוא, פי' ישן הוא המלך שלהם שהוא ז"א כנ"ל. וזהו הדורמיטא, וכיון שהוא ישן, ורוצה לחזור פב"פ לחזור ולבנות בהמ"ק פעם ב', (וזהו נדדה שנת המלך, מלכו של עולם, כי חזרו המוחין בו, ונתעוררו. וזה סוד ונהפוך הוא, דהיינו שנהפך הוא ע"י אמא, הנקראת הוא, ונתלבנו ונתמתקו דיניו.) א"כ נבטל בביטול עצתו של ית', ולא יבנה בה"מ בימיו ח"ו, דהיינו מלכות הנקראת מקדש, בסוד מקדש אדני:

והנה בהיותן הנה"י אמא נכנסין תוך רחל, בהיותה באחור הז"א, היה גם הנה"י דאבא נכנסין בה ג"כ, נמצא כי כמו שבזמן היות המוחין תוך ז"א, היו יוצאין ב' האורות, א' של רחל מאחוריו של ז"א, וא' מלפניו לשל יעקב, גם עתה יוצאין מן רחל ב' הארת אלו. אמנם יש עתה בחי' אחרת חדשה לגמרי, אשר לא נמצאת בהיותן המוחין תוך ז"א, כי כבר נתבאר, כי בהיותן המוחין תוך ז"א, היה מסתיים יסוד אבא תוך ז"א ממש, בסיום יסוד ז"א, ומתלבש בתוכו. אמנם עתה אשר המוחין הם ברחל, הנה היסוד שלה הוא קצר, ואינו ארוך ומתפשט כמו היסוד של הזכר, נמצא כי כשנכנסין נה"י דאבא בתוכה, הנה היסוד דאבא יוצא ומתפשט חוץ מן היסוד שלה, ואינו מתלבש תוך היסוד שלה, והיה מתגלה למטה לגמרי. אמנם בחי' הארה זו לא נמצא בז"א כלל בשום זמן, לטעם הנ"ל שיסודו ארוך, אמנם זאת בבחי' של יסוד דאבא, שמתגלה לחוץ מיסוד דרחל, ודאי שהיא הארה גדולה מאוד, שמתגלת הארת אבא אשר הוא טמיר וגניז מכולהו. והנה בחינת מרדכי, הוא סוד הארת יסוד אבא המתגלה בהיותו ברחל, כי מרדכי בא מאותו הבחינה, ומשם יונק שורש נשמתו, וזה סוד מרדכי, מרא דכיא, מר טהור, שהוא זך ונקי וב"ר, (ס"א - שלא נשברו מעולם בעולם התוהו, ונשאר זך ונקי) מצד אשר הוא היסוד דאבא. וזה סוד ואצבעותי מור עובר, והמבין יבין בסוד אצבעות שהוא מר עובר, (שהם חב"ד דאבא ואמא, אח"כ מתלבשים בנה"י שלהם בנוקבא) כי הם עוברים ויוצאים לחוץ, על כפות המנעול, והבן זה. (ס"א ובראשי הוא היסוד אמא, ס"א ובראשי אצבעות, כי שם פרקין עליונים דא"א, אשר שם חב"ד דאבא ואמא, ושם היסוד דעתיק, וגם נתגלה במצח.) הנה המן הרשע, רצה לאבד הארת אלו, ולהרוג מרדכי הרמוז בהארה זו, כדי שתתבטל בנין פרצוף נוקבא הנקרא רחל, ולא יבנה בהמ"ק ח"ו, והש"י ברחמיו רצה להטיב עמהם יותר מכל אשר היה בתחלה, שכמוה לא נהיתה מימי קדם, והוא, כי הלא הארה זו של מרדכי, אינה יוצאת רק בהיות סוד זמן דרומיטא, אמנם אח"כ כשהם חוזרים פב"פ, ומסתלקין הנה"י דאו"א, עם המוחין מן הנוקבא רחל, וחוזרין ונכנסים תוך הז"א כנודע, הנה אז שמתבטל הארה זו של מרדכי, בלי ספק. והש"י רוצה להטיב עמנו, ולהאיר לנו בכל זמן וזמן, ובכל שנה שנה ושנה בימי הפורים האלה, שאז נעשה הנס, ושתמיד בימים האלה יתגלה אותו הארה של מרדכי, אפילו אחר היותן פב"פ, ותשאר קיימת תמיד. והנה הארה הזאת לא היתה, לא בשבת ולא בי"ט, אלא בפורים לבד, זשארז"ל כל המועדים עתידים לבטל, חוץ מן הפורים, שנאמר וימי הפורים לא יעברו וכו', והבן מ"ש לא יעברו מתוך, כי תמיד נשאר הארה זו בזמן הזה של ימי הפורים, ולא תתבטל אף גם בחזרת תוך ז"א פב"פ, כי היא הארה אשר מעולם לא נהייתה כמוהו:

ז"ס וזכרם לא יסוף מזרעם, פי' - כי אותו היסוד של אבא, הנקרא זכרם, לא יסוף ולא יפסוק מזרעם של ישראל תמיד, כי בכל ימי הפורים האלה, יהיה אותו הזכר קיים, ונתגלה אותו הארה:

וז"ס מגלת פורים, שלא תתבטל, כי אותו היסוד של אבא, הוא סוד מגלת פורים כנ"ל, ונודע כי סוד מגלת התורה, הוא מציאת יסוד דאבא, תורה שבכתב, אותה הארה היתירה היוצאת לחוץ של יסוד רחל נוקבא, נקרא מגלת פורים, שהוא ארוך דמיון המגילה בצורתה. והענין הוא, כי כל אותן ההארות לא נסתלקו מן רחל בחזירתו פב"פ, רק כל הארת ישארו בה, אפילו אחר סילוק המוחין ממנה כנ"ל:

גם מגלה, פי' לשון גלוי, ופי' מציאת יסוד דאבא המגולה. גם מגלה חסר יו"ד, גי' ג"פ הויה, שם סוד ג' מוחין דהויות של חב"ד דנה"י דאבא המתגלין בה. (א):

הגהה (א) (הג"ה. אפשר, כי לפי שיסוד המכריע הוא, וכולל נ"ה, לכן בהתגלות יסוד דאבא, מתגלין גם הנ"ה שהם חו"ב דרחל עתה.):

אמנם כדי לקיים אותה הארה של מרדכי ברחל ביום פורים, לכן אנו נותנין צדקה לעניים, כדי שבכח הצדקה ההיא, תנתן גם אותו הצדקה מן היסוד דאבא הנקרא צדיק, לרחל הנקראת צדק, וזהו לענין תיקון פרצוף של רחל עצמה, ע"י צדקה, דהא בהתחברות צדק וצדיק, נקראת צדקה:

אמנם יש בחי' אחרת, והוא הארת מוחין שהיה לה בעת הדורמיטא, וכוונתו הם, שאותן הארת ישארו, גם במוחין שבה, ולא בסוד תיקון הפרצוף עצמו, וזה נעשה ע"י הצדקה כנ"ל, רק תוספות הארה יתירה בסוד המוחין, והנה זה נעשה על ידי אכילה ושתייה בימי הפורים האלה, כי אכילה גי' אדני ע"ה, שהיא רחל, וזהו אכילה - אכל י"ה, כי ימשכו אליה המוחין, אשר הם כולם בסוד י"ה, כמבואר אצלינו במ"א. וגם שתיה, פי' - שת יה, והוא סוד החו"ב, הנקראים יה יה, כי הדעת שלה הוא ק"ל מצד הגבורות, ולית בה אלא נהירין דתרי מוחין גליפין בה. אמנם קריאת המגילה, הוא ענין שלישי, והוא להוציא אותן הארת לחוץ מיסוד רחל, בסוד מגלה כנ"ל, ודי בזה. וזה סוד על מקרא מגלה, כד"א למקרא ולמסע את המחנות, לקרותה ולהוציאה לחוץ ותתגלה שם:

ענין הפורים בזמן הגלות, כי בבבל אז היתה המלכות בסוד נקודה, וירדה למטה בבריאה, וצריכה בנין מחדש על ידי המוחין שיכנסו בה בבריאה. והחסידים שבאותו הדור, והחרש והמסגר, היו מתקנים אותה בכל ע' שנה של גליות בבל, כל הז"ס שלה, עד שהעלו אותה למקומה, בין ב' דרועין, וכיון שנכנסו בה המוחין, נפל שינה על זעיר אנפין, כל אותן ע' שנה, כנודע בדרושים, שכשהיא צריכה בנין מחדש, אז היה הזעיר אנפין בסוד דורמיטא, שנסתלקו ממנו נצח הוד יסוד דאו"א. (כתב הר' בנימין, דאין לסמוך על זה, והעיקר הדרוש דלעיל, כי אין דורמיטא אלא אחר היות פרצוף שלם אחור באחור, ועיין בכוונת נסירה) ונכנסו למלכות לבנותה, בסוד ויבן ה' אלהים את הצלע, כאשר היה בתחלת בריאת עולם:

ובסוף הע' שנה, יצא מרדכי שהוא מבחי' הארת יסוד אבא, היוצאין חוץ מיסוד המלכות, כי כשהיו נצח הוד יסוד של אמא תוך הז" א, היו מלובשים בהם הנה"י דאבא, והיה יסוד דאימא נכנס בתוך הז"א עד החזה, ויסוד אבא עובר ויוצא עד סוף היסוד של זעיר אנפין, אך כשנסתלקו נצח הוד יסוד דאבא ואמא, ונכנסו במלכות כדי לבנותה, נמצא שיסוד דאבא, הוא עובר ויוצא לחוץ ליסוד המלכות, וזהו ויעבור מרדכי, כי היה מאותו בחי' היוצאת לחוץ:

וז"ס גם כן לקחה מרדכי לו לבת, ואמרו רז"ל אל תקרא לו לבת, אלא לבית, כי יסוד אבא נכנס ברחל, והיא לו לבית. וזה שאמרו רז"ל בענין המגילה, נקרא ספר, ונקרא אגרת, כי מגילה לשון גילוי, והוא יסוד אבא, שהוא מגולה חוץ מיסוד רחל, כשהוא במקומו בזעיר אנפין נקרא ספר, וכשהוא בנוקבא נקרא אגרת. (אגרת בגי' שכ"ה ומנצפ"ך, בלקוטי תורה ספר יחזקאל, ותבין שאז היה קיבוץ כל הדינים, פרים חסר וי"ו לשון רבים, ב"פ פ"ר, גימט' ב' פעמים מנצפ"ך, עולה קס"ת, המנצפ"ך עליון היא גבורות גדלות דבינה, והם מכילין אל גבורות אחרים, (ס"א והב' חסדים) ולזה גבריאל אשר קסת הסופר במתניו והאזור במתניו, כי הם נצח הוד יסוד, הם סוד כל הגבורות שלוקח מנצפ"ך מבינה, ומנצפך ממלכות, הם גימטריא קס"ת):

והנה המן הרשע היה מכשף גדול, ואשתו זרש מכשפה גדולה, וי' בניו י' ספירות דקליפות, וראה אותו הארה הגדולה, והבין שרוצה לחזור המלכות פב"פ, ושיחזרו מוחין נה"י דאבא ואמא לז"א, ולא ישאר בסוד דורמיטא, ובזה יהיה גאולה לישראל, ולכן רצה לבטל את הארה. והנה המן גי' צ"ו, ואין צו אלא עבודה זרה, שהוא ראה זה הענין מתוך הקליפה, שהיא ע"ז, שהיא בעשיה, שעולה אל אדנ"י. והקב"ה ברחמיו, עשה עמנו נסים ונפלאות בזמן ההוא, וביטל מחשבתו. ולא עוד, אלא שאותו הארה הבטיחנו שתהיה תמיד בזמן הזה, ואע"פ שיחזרו המוחין למקומו בז"א, שישאר אותו הארה ההיא במלכות, כאשר היה באותו זמן. וזהו וימי הפורים האלה וכו', נזכרים וכו', דהיינו יסוד הנקרא זכר, יסו"ף, יוסף שהוא יסוד, מזרעם שנכנס ברחל. ומה שאמרנו שאותו הארה של יסוד אבא, לא היה אלא בסוף ע' שנה, אע"פ שבכל לילה נכנסים במלכות נה"י דאבא מלובשים תוך נה"י דאמא, א"כ היה ראוי שבכל לילה יתגלה יסוד אבא, מ"מ אין אותו הארה יוצאת וניכרת אלא לזמן ארוך, ולזה לא יצא אלא בסוף זמן גלות:


ענין משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים.

המנות, הם חסדים וגבורות שביסוד אבא, וניתנין למלכות. והם משתלחין מת"ת שבה ליסוד שבה, וזהו "איש לרעהו". ומתנות לאביונים, הם חכמה ובינה שלה, שנעשה לה מנה"י של אבא, וכל זה הוא להגדילה ולעשותה פרצוף אחור באחור[1] ג"כ, וכל זה הוא נעשה לה מבחינת אותו הארה שאמרנו, דהיינו ממה שמגולה מיסוד אבא, דהיינו מגלה. ואח"כ אנו קוראין המגילה. והכוונה להמשיך אותו הארה ולחוץ, ולזה אמרו שפושטה וקוראה כאגרת. ואח"כ אכילה ושתייה, והכוונה - שלאחר שעשינו אותה פרצוף אחור באחור[2], בסוד מנות ומתנות לאביונים, אנו ממשיכין לה הארת המוחין בהיותה פנים בפנים מבחי' הנ"ל, שהיא אותה הארה היוצאת לחוץ:


צריך לכוין באכילה לב' י"ה י"ה במילוי יודי"ן -- יו"ד ה"י יו"ד ה"י. ותכוין שהוא משם ע"ב, שהוא כנגד מוח דחכמה. ובשתיה יכוין לב' פעמים י"ה י"ה במילוי יודין -- יו"ד ה"י יו"ד ה"י. ותכוין, שהוא משם ס"ג שהיא בבינה, עולה גימטריא יין, שהוא נגד מוח בינה. וזהו אכילה - אכל י"ה, שתיה - ש"ת י"ה. ולכוין להמשיך לה מוחין אלו; מוח החכמה ע"י אכילה - ב' פעמים י"ה י"ה - יוד ה"י יו"ד ה"י דע"ב, ומוח בינה ע"י שתיה - ב' פעמים יו"ד ה"י יו"ד ה"י דס"ג, גי' יין. כי אין לה אלא תרין מוחין. וצריך להיות השתיה מרובה מאכילה, לרמז למלכות שהיא בחינת גבורה, ומוח בינה גובר בנוקבא, לכן צריך להיות השתיה מרובה. (א):
    הגהה (א) הגה"ה - לכן אחשורוש ושריו שהיתה כוונתן להרוס בנין פרצוף נוקבא, היתה "שתיה כדת" - אכילה מרובה משתיה, "אין אונס", שהוא רמז לנ"ה - אותיות נ"ס, וה' גבורות, והב' כוללים -- גימטריא אונס, וכל זה היה כדי להרוס פרצופה:

והנה מה שאמרו רז"ל שצריך אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי - הכוונה היא כי ידוע שיש ניצוץ של קדושה בכל קליפה המחייה אותה, ואם יסתלקו ממנו לא ישאר לו חיות ויתבטל לגמרי מיד. (ב):
    הגהה (ב) הגה"ה צמח - ואע"פ ד"אכלו רעים" אינון אבא ואמא, ו"שתו דודים" אינון זו"ן -- עם כל זה, אע"פ שכחדא שריין, הנה אמא נותן הגבורה דנוקבא (שהם סוד היין) ואבא נשאר בסוד האכילה למעלה. לכן השתיה שנגלה למטה, הוא יותר על האכילה שהיא למעלה, ע"כ הגה"ה:

והנה ביום הגדול הזה, שיש אותו הארה גדולה, אנו רוצין שגם לזאת הנצוץ יגיע לו חיות לעצמו, מזה ההארה, אבל לא שיגיע כל כך להאיר לקליפה (ולזה צריך שישתכר האדם ביום הזה, עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, אולי ישגה ויתן ברכה לאותו ניצוץ שבקליפה ויתברך גם הוא, אבל לא תהיה ברכה כוונה שלימה, שאם יהיה כן יגיע לו הרבה, ותתברך גם הקליפה) (נ"א ולכן צריך לומר ברוך המן, להמשיך אור גם לניצוץ ההוא, לכן צריך לאומרו שלא בכוונה אחר שהוא שיכור וכבר יצא מדעתו, ואם היה בכוונה ח"ו יאיר גם אל הקליפה) ולעד"נ, כי כשאנו ממשיכין אותו מוח בינה ברחל, על ידי שתיית היין ברבוי גדול, יש הארה גדולה שיהיה זה כח להאיר גם לנצוץ ההוא שבתוך הקליפה:


ענין משלוח מנות

אמרו רז"ל שתי מנות לאיש א', וב' מתנות לשני האביונים. גם יש לדעת למה ברעהו אמר "מנות בתי"ו" אחד, "ומתנות לאביונים" בב' תוי"ן. אמנם כבר ידעת כי היסוד נקרא 'איש', ועיקר הארה יום זה הוא גלוי יסוד אבא והוא זכר, בהיותו מלובש תוך היסוד דאמא. לכן אמר מנות בתי"ו אחד לבד, כי תי"ו הוא מצד הנוקבא, באופן שהם ב' מנות -- א' מצד אבא דהיינו אותיות מ"נ, וא' מצד נוקבא - ו"ת. ואמר "איש לרעהו", 'איש' שהוא יסוד אבא, 'לרעהו' שהוא יסוד ז"א, כי אם היות אבא גדול, בהיותו יורד למקום היסוד ז"א נקרא רעהו, על דרך זעיר אנפין כשיורד ליצירה שנאמר עליו "שלף איש נעלו ונתן לרעהו":

ומתנות לאביונים שהם מצד אמא, ולכן הם בב' תוי"ן, כי הם מצד הנוקבא. והם ב' מתנות לשני אביונים, שהם נצח הוד שהם אביונים, כאשר ידעת ענין הערבה שאין בה לא טעם ולא ריח, והם נקראים אביונים, עד הוד היא התפשטותם:


גם מה שאמרו רז"ל, כי בימי הפורים האלה נותנין צדקה לכל הפושט ידו.
הענין, כי הגבאי של צדקה - הוא היסוד. ובימי החול שהוא יסוד ז"א, צריך לראות למי נותן הצדקה, כי יש בו אחיזת דין. אבל עתה שהוא יסוד אבא הארה גדולה, ואין צריך להקפיד, אלא כל הפושט ידו נותנין לו. (צמח, מכאן לאבל בפורים, שאינו נוהג דברים שבפרהסיא, ולא דברים שבצינעה, כי גם בפורים יש יסוד אבא). והנה בברכה אחרונה של המגילה הם ה' מטבעות, ה' פעמים נ"ו ה' פעמים נ"ו שווה 280 -- "הרב את ריבנו והדן את דיננו וכו'", כנגד ה' גבורות מנצפ"ך, בעלי הדין והמריבה:


סוד הברכה של המגילה הוא כשאר ברכת המצות המבוארים במקום אחר.

  • ברוך - בבינה.
  • אתה ה' אלהינו - חסד ת"ת גבורה.
  • אשר - בינה.
  • קדשנו - בסוד הת"ת.
  • במצותיו - נצח הוד.
  • וצונו - על ידי היסוד.
  • על מקרא מגלה - סוד המלכות.

מגלה נקרא הארה היוצאת חוץ מן היסוד דאבא, והוא סוד "ומרדכי יצא מלפני המלך וכו'". ועטרת זהב גדולה, מסטרא דאבא, גדול על כולם, אדם קדמאה, ודי בזה למבין. וזה סוד "מלפני המלך" - שנתגלה חוץ מן המלכות. וזה "שעשה נסים" כמ"ש "ועל עמים ארים נסי", הוא הנס הגדול המתגלה בזמן הזה, אשר כמוהו לא נהיתה. גם "שהחיינו" ביסוד, "וקיימנו" בנצח והוד, וכד"א וכמו דאת אמר "ואת כל היקום אשר ברגליהם". "והגיענו לזמן הזה" - זה המלכות, שהגיענו אל ג' הנ"ל, שהם נצח הוד יסוד הזה, לצאת ולהלוך לחוץ. ודי בזה עד יערה עלינו רוח ממרום:


מהחברים
ברכת המגילה

דע כי שורש המן היה מן הקליפות שכנגד ז"א דבריאה. ואות ה' מורה כח ה' גבורות דמנצפ"ך, ואותיות מ"ן מורה על ב' הראשונים היותר קשות. וזרש אשתו היתה משורשת מן הגבורה השלישית, שהוא צ' דמנצפ"ך, וסימנך ז' פצירא[3]. והיא עצמה בת שבע של הטומאה, בסוד ז' תחלה שמה שהוא נגד דין של ע' שנה בפרוטרוט בסוד מוסיף גורע הם ז' דזרש, והם מתרבות ז' פעמים ע' ז' פעמים ע' שווה 490, למספר ה' מאות - הרי אלו ר"ש דזרש, סוד הדינין של אחוריים דאלהים ברבוע ושל מלוים ביודי"ן[4]:

וחכמיו שרשם באותיות פ"ך דמנצפ"ך. שהיו תחלה אוהביו, עוזרים ומחזיקים לרשעו, וכשהתחילו להמתיק בסוד ימין י"י רוממה, נקראו חכמיו. והוא חשב להשחית את מרדכי, שהיה מיסוד אבא ומתפשט בזעיר אנפין, על ידי ע"ץ גבוה, ולזה היה גבוה חמישים אמה, רמוז לה"ה דאמא, אשר יסוד אבא עובר דרך שם כלול בהם:

והפיל פור, פי' - שנעץ ו'. הרמוז לו' בין אותיות פ"ר, גי' מנצפ"ך, כדי לסבבו בגבורתו. והוא לא ידע, כי ב' פעמים קמ"ג יש באמא מימינא ומשמאלא, עולין ג"כ פור, ע"כ קראו לימים אלה פורים, כי אותיות מ"י שבבינה נשתתפה לז"א, להפוך הקללה לברכה ע"י אסתר, שהיא יסוד דאמא, לכן צריך לכוין בברכה ראשונה על מקרא מגילה, בהוי"ה ניקוד פתח שורק שורק צירי, כי מאבא שהוא י', ונקודה פתח, יורדין ה"ה סוד ה' ראשונה, מיסוד דידיה הרמוז בניקוד שורק, ומתפשטות לז"א שהוא ו', ליסוד שלו, שהוא ג"כ שורק. והכל ע"י אמא, ממלכות דיסוד שלה, שהיא אחרונה, ונקודה צירי מאמא:

וניקוד ברכה שנייה, ההוי"ה זכרים בחירק, ונקבות בקיבוץ, לכלול בנס זה נ"ה. ואע"פ שעיקרו בנצח, וחנוכה בהוד, מ"מ הרי אבא ואמא שניהן נתייחדו בנס זה, והנה אבא סוף התפשטותו בנצח, ואמא בהוד:

ובהוי"ה של שהחיינו, צריך לכוין בב' הויות, ראשונה לשלמותו. חד, כולו חול"ם שהוא אור וניקוד ז"א, וא' כולו חירק שהוא ניקוד נצח, שהוא היה עיקר הנס. ודע, כי בכל שהחיינו, צריך לכוין בב' הויות, ראשונה לעולם חולם, והשניה לפי הזמן:

ובברכה אחרונה, בפתיחתה, צריך לכוין כל האותיות ההויה שב"א, שהוא ניקוד גבורה, לרמז שהגבורה נהפכה לעזרתינו. ולכן בברכה זו יש ה' כפולות, נגד ה"ג מנצפ"ך. כי הרב ריבנו, רומז לגבורת אבא. והדן דינינו, לגבורת אמא. והנוקם נקמתינו, לגבורת ז"א. והנפרע לנו מצרינו, והמשלם גמול, לגבורות לאה ורחל. ובחתימתה, יכוין לרחל, בהוי"ה בניקוד אלהים, בסוד כוס ישועות אשא. וה' עלין תקיפין דסחרין לשושנה:

וצריך לכוין בשמות היוצאין מהמגלה, ואלו הן - "היא "וכל" הנשים "יתנו, ר"ת הוה"י. לבדו עותה המלכה ושתי, ס"ת והה"י. ושתי המלכה לפניו ולא באה, ס"ת יהו"ה. "ומלכותה "יתן "המלך לרעותה "הטובה, ר"ת ויה"ה. "יום "ובמלאות "הימים "האלה, ר"ת יוה"ה. יהודי היה בשושן הבירה ושמו, ס"ת יהה"ו. כי כלתה אליו הרעה, ס"ת יהו"ה. ראה כי כלתה אליו, ס"ת היה"ו. "יבוא "המלך "והמן "היום, ר"ת יהו"ה. זה איננו שוה לי, ס"ת הוה"י. וגדולה למרדכי על זה ויאמרו, ס"ת היה"ו. יצא מלפני המלך ופני המן, ר"ת יהו"ה. עד כאן י"ב הויות. (ג' שמות של אהוה) 'אחשדרפני "המלך "ואל "הפחות, ר"ת אהו"ה. (ס"א "המלך "והמן "אל "המשתה ר"ת אהו"ה). "את "הלבוש "ואת "הסוס, ר"ת אהו"ה "אל "היהודים "ואל "האחשדרפנים, ר"ת אהו"ה. ד' שמות אהי"ה - הבירה אל יד הגי, ר"ת אהי"ה, הנשים אל יד הגי, ר"ת אהי"ה. אשר ישלטו היהודים המה, ר"ת אהיה. את ימי הפורים האלה, ר"ת אהי"ה:

המלך ודתו ובהקבץ, ר"ת וה"ו. המלך וישניה ואת, ר"ת וה"ו וס"ת כה"ת. ויבא התך ויגד, ר"ת וה"ו. (ס"א ותמאן המלכה ושתי, ר"ה וה"ו). (ס"א והשרים ויעש המלך, ר"ת וו"ה). ויבוקש הדבר וימצא, ר"ת וה"ו. ויבא המלך והמן ר"ת וה"ו. (ס"ת ה' שמות של הה"ה) מדינה ומדינה ככתבה, ס"ת הה"ה. ובזה הנערה באה, ס"ת הה"ה. אביה ואמה לקחה, ס"ת הה"ה. ומה יעשה בה, ס"ת הה"ה. הפורים הזאת השנית, ר"ת הה"ה. יעשה בכל מלכותו, ר"ת יב"מ, שם דע"ב, וגי' ב"ן. כי גדול מרדכי, ס"ת יל"י. יתנו יקר לבעליהן, ר"ת יל"י. יד איש משרי, ס"ת שד"י. לפני המלך אחשורוש, ס"ת יכ"ש. מרדכי להסיר שקו, ס"ת יר"ו. נופל על המטה, ס"ת לל"ה. טעם הסכמת המן, לגזור הגזרה על ישראל באדר, יותר מבשאר חדשים, מפני כי י"ב חדשים הם נגד י"ב צרופי הויה, והוא החודש הזה אשר צרופו הוה"י בהיפך, אשר הוא סוד הדין. לכן הזכיר המן השם בהיפך, ז"ה איננ"ו שו"ה ל"י, ס"ת הוה"י. ואסתר רצתה להמשיך את הרחמים, והזכירה הויה ביושר, "יבא "המלך "והמן "היום, ר"ת יהו"ה. והקדוש ברוך הוא הסכים עם אסתר בבחי' א', רחמים לישראל. ועם המן לבחי' א', דין להמן, נגוף ורפוא, נגוף להמן, ורפוא לישראל:

כי כלתה אליו הרעה, ס"ת יהו"ה רחמים ביושר, ראה כי כלתה אליו ס"ת היה"ו שהוא דין, וגם הוא ביושר, ואם תדקדק בב' תבות כי ראה, ס"ת י"ה, לומר כי בשיתוף ב' שמות אלו, נפעל הכל י"ה ו"ה, כנודע אם עונות תשמר יה אדני מי יעמוד והבן זה:

פורים סוד הוד, ולזה יש במגילה הרבה ווין. גם העמוד שהוא בחי' וי"ו, לרמוז להוד שהוא בחי' וי"ו. ודע, כי נ"ד פעמים נאמר המן במגילה, וכן יש נ"ד אותיות בעשרת בני המן, צ"ל שסובר ארידי מלא. וז"ס וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, ז"ס 'הצילני "נא "מיד "אחי, "מיד גי' ד"ן, ור"ת המן (עיין בכ"י ח"ג סימן י"א):

משם הרב זלה"ה - והנה צריך אתה לדעת, כי מגלה הם ג' הויות שהם ברישא דחוורתא, ומאלו ג' הויות נתפשטו י"ג ת"ד, ר"ל מי אל כמוך וכו', וגם אל רחום וחנון וכו', וגם ת"ך גספ"י וכו', שהם בא"ת ב"ש אל רחום וכו' ואלו הי"ג ת"ד הם נכנסין תוך אבא, ומאבא לאמא, ולהיותן שהם נכללין קודם ביסוד אבא, ואח"כ נכללין ביסוד אמא ג"כ, ונכנסו ג"כ אל הז"א. וכבר ידעת, כי יסוד אבא מלובש גו יסוד אמא, וידעת כי יסוד אמא הוא קצר, ויסוד אבא הוא עודף ויוצא לחוץ לתוך חלל של הגוף דז"א, ומרדכי בחי' יסוד אבא, ואסתר בחי' יסוד אמא, היינו דמלכות דיסוד אמא, ומרדכי דיסוד אבא עצמו, ולזה היה נקרא מרדכי איש ימיני, שהוא יסוד אבא כנודע, שבו מתגלין ה"ח בפום אמה. וביסוד זה יש בה בחי' יוסף ובנימין, ולהיות שמרדכי היה מבחי' בנימין, לזה היה לו הצער הגדול הזה בימיו, כי בנימין בסוד שם ב"ן, מ"ב די"ן, אלא שאינו נראה במקומו, מפני שהימין מחפהו. ובחי' זו של בנימין שהוא שדי, לכן מרדכי היהודי עולה שדי:

ולהיות שמרדכי ואסתר היו מבחי' אלו י"ג ת"ד, ואלו י"ג ת"ד הם י"ג הויות דשמות ע"ב כמנין תתקל"ו, שכן הוא מנין מרדכי ואסתר ע"ה, ומרדכי מצד ה"ח, ואסתר מצד ה"ג, ולזה הם כולל ביחד י' הויות, וה' הויות שהם ה"ח, כולם בניקוד קמץ, והם כ' קמצין, וקמץ הוא י"ו, ס"ה הקמצין של הכ' אותיות, גי' ש"ך, וה' הויות עצמן גי' ק"ל, הרי הכל ת"ן, וז"ס י"י יתן הטוב, ר"ל - שגם זה הויה שהוא בז"א, כשהוא מלא מן המוחין, שהם בסוד יודי"ן, בסוד ג' טפין, אזי הוא מקבל ה"ס, שהם ה' הויות הנ"ל עולים ת"ן, והם בחי' טוב, שהוא היסוד, והיינו שאמר ה' יתן הטוב, וטוב גי' י"ז, היינו היסוד:

וה"ג הם ה' הויות בניגוד אלהים, גי' שי"ן, ועם ה' הויות עצמן העולין ק"ל, עולה תלמוד, שהוא מצד הגבורות, איסור והיתר, קלים וחמורים. ושניהם יחד הם ה"ח וה"ג, שהם ת"ן ות"פ, ושורש החסדים שממתקין הה"ג, הכל עולה תתק"לה, כמנין מרדכי ואסתר:

וכבר ידעת, שיסוד אבא מגולה מחציו ולמטה, לכן תיבת מגלה חסר י', שיסוד אבא מגולה מחציו ולמטה, ויסוד אבא אות י' שבשם הוי"ה, מתפשט עד יסוד ז"א, וזה הטעם שצריך להתפשט המגילה כאגרת לפרסומי ניסא, דהיינו נ"ה דיסוד אבא. ולהיות שמתפשטות, ר"ל גלוי האור הזה דיסוד אבא בז"א. וכבר ידעת, שז"א דיוקן ס"ת עליונה, לכן צריך לכתוב המגלה בשירטוט ובתגין כס"ת. וכבר ידעת שטעמים ונקודות סוד ע"ב ס"ג, ואינם מתגלין בז"א מפני רבוי אורם שלא יגרמו ח"ו איזה שבירה, ולזה מתגלה שם רק מ"ה וב"ן, סוד תגין ואותיות. ולהיות שכולם כלולים ביסוד אבא לבד, כי יסוד אמא קצר, ולזה א"צ רק עמוד א' במגילה, דהיינו ה"ח ממתקין את ה"ג ונעשו א':

וכבר ידעת כי נס שאמרנו, הם נ"ה דיסוד אבא, הם ב' לוחות, מ"ס שבלוחות בנס היו עומדין, כלומר מ פתוחה בלתי קו סתומה, צורתה נ', וס' הוא ס' של נס, ונצח ענף חסד, שיש בו ע"ב ד' יודין, ה' דברות בלוח ימין, ויש בו סוד יו"ד דאבא שורש החסדים, לזה המ' נעשה נ' דהיינו חמשים. ולהיות שישראל חטאו ביסוד שלהם, ולקחו נשים נכריות, וחותם המלך העבירו לסט"א, הם ע' אומות התלוין בסמא"ל, לזה נתגלגל עליהם עון הברית ביין, בזמן סעודות אחשורוש, והיין גי' ע'. וכבר נודע משארז"ל, הבא על הגויה כאלו השתחוה לע"ז, כי כשכורע לעבירה, כאלו כורע לע"ז, לזה הוצרכו לקבל התורה שנית, כמה שכתוב קיימו וקבלו היהודים, קיימו מה שקבלו כבר, היינו סוד הנס, סוד ב' לוחות, כמו בימי משה, כן בימי מרדכי ואסתר ניתנו סוד ב' לוחות:

והנה כבר ידעת ענין הדורמיטא, ובקיעות יסוד אבא לחוץ מיסוד רחל, ועל ידי כן שיצא האור הזה והאירו ברבוי בלי כבוי, ירד ההארה עד העשיה, ואלמלא זה לא היה יכול להנצל מכלייה חס ושלום, מפני פגם היסוד שלהם:

והנה כבר ידעת, כי נצח הוד דזעיר אנפין, מאירין בה הנצח בכל קו הימין שלה, בג' פרקין. וכן ההוד אפילו שהוא באחור, הוי ו' פרקין, ונמצא שיש בה ו' אורות, וה"ו וה"ו שהם בנצח הוד דזעיר אנפין, כי הנצח הוד דזעיר אנפין, הם בסוד ווין, הנחלקים לב', בסוד א' א דצבאות, כזה - א', המתפשטין בקווין שלה, ויש בהן ב' ווין, נגד נצח הוד. ואות ו' ביסוד זעיר אנפין הכוללם בקו האמצעי שלה, ואות ה' שבין ווין, הוא סוד העטרה הנשפעת מכולם. גם יש בה ה' אורות של שמות, שכל א' יש בהן ג' ההין, הה"ה, שהם בסוד תפארת נצח הוד יסוד מלכות דזעיר אנפין, שהיא העטרה שבכולם, ולזה באה בסוד ג' ההי"ן כל שם, כי השפעתן על ידי הנצח הוד יסוד, ולזה אלו השמות רמוזים במגלה כנ"ל:

ואחר כך כשנכנסין מוחין דאבא ואמא, נשלמים ונעשין י"ב הו"יות, ג' הויות בנצח אמא, ג' בהוד אמא, ג' ביסוד אמא, וביסוד אבא הוא עודף מיסוד אמא, ויש לו ג' הויות ביסודו, יותר מיסוד אמא, גימטריא מגלה. ולפי שאין אור זה מתפשט ביסודה, אלא יוצא לחוץ, לפיכך לא נגלה בפירוש הויות אלו במגלה - גם יש בה הארה בדעתה, מדעת שביסוד אבא, ג' שמות אהו"ה. ומדעת שביסוד אמא, ד' שמות אהי"ה, וכל אלו תמצאם במגלה יוצאין, כנ"ל באר היטיב:

והנה כשיוצא מיסוד אבא, מתפשט בין ירכותיה, ולכן אין הויות עצמן נכתבין במגלה בפירוש, רק בר"ת וס"ת. וצריך אני לפרש, שקודם שאלו האורות דאבא, נכנסין ברחל, היו נכנסין תחלה בלאה, וכשנכנסין בה עשו ג' הארת בג' פרקין, שהם ג' אהיה. וגם יש בה ג' אורות מהמוחין כשהיו נכנסין תוך הזעיר אנפין, דהיינו - א' של הארה דיסוד אבא לאחורי לאה, וב' מהפנים דיסוד אבא, שהם בפני הז"א, שהם בחצי הת"ת עליון א' הכולל שניהן לזה ולזה, נמצא שיש בלאה ח' הארת, ד' הויו"ת דע"ב, משולבים עם ד' קס"א, וב' כוללים של הוי"ה אהי"ה, ואחד הכולל את כולם, ס"ה גימטריא תתקל"ה, כמנין מרדכי ואסתר:

ואותיות ג' אהי"ה פשוטים גימטריא ס"ג, וי"ב אותיות של ג' הויות הם ע"ה, וא' כולל של הוי"ה, וא' כולל של אהי"ה, הרי ע"ז. ובאלף בי"ת של א"ל ב"ם, הם ה"ץ, גי' המן. והג' שלובים במלואם, של ג' הויות ואהי"ה, גימטריא תרצ"ט, וג"פ של הוי"ה ואהי"ה, גימ' קמ"א, (ר"ל פשוטים) והמן גי' צ"ה, ס"ה תרצ"ט וקמ"א וצ"ה, גימ' מרדכי ואסתר, שהם תתקל"ה:

והנה לפניך, איך בלאה נתהוו בה המוחין, אבל הם דרך העברה, ולזה מרדכי שהוא מרא דכיא, עובר מלאה לרחל:

וצא"ל, שהארת שאמרנו דרך כלל, הריני מפרש דרך פרט, שההארה היוצא מיסוד אבא, בא ליסוד פנים דזעיר אנפין, ובהארה היוצאת מצד האחור נגד פני לאה, הם בסוד ב' אהיה פשוטים, והאור שבנתיים דהיינו מהכלי עצמו, ר"ל מיסוד אבא שהוא בסוד הוי"ה, וכשמסתלקת הארה זו, נשאר זעיר אנפין בסוד דורמיטא, גימטריא מרדכי כנ"ל, כי מרדכי הנכנס בלאה, ועושה אלו הב' הארות בלאה פעם ב', ויש בה ד' הארת ד' אהי"ה, וכן יש בה במגילה ד' אהי"ה רמוזין, והוי"ה דכלי יסוד אבא נסתלק בלאה ג"פ בג' קווין, וכל קו יש בו ג' פרקין, הם ט' הויות, וג' הויות דרישא חיוורתא, דהיינו רדל"א, נמצא שהם י"ב הויות, הרמוזין במגילה הזאת, שהם במלוי ע"ב, גי' תתס"ד, וד' אהי"ה פשוטים גי' פ"ד, ס"ה גי' תתקמ"ח, (ועם י' אותיות גי' תתקנ"ח) הם גי' מרדכי אסתר, והי"ג יתרים שמרדכי ואסתר לא הוי אלא תתקמ"ה, (צ"ל תתקל"ה) תסיר מהם נגד ט' אותיותיהם וב' תיבות מרדכי אסתר וב' כוללים, לפי שאין להם עמידה בלאה, תיכף יורדת ברחל, ולכן חסרו מהם הי"ג כנ"ל, וכבר ידעת תיכף כשנכנסין המוחין בלאה בדעת שלה, ולהיות שורש כל הדעת כנודע, נעשה בו ג' שמות אהי"ה במלואן יה"א, ס"ה גימטריא תמ"ב, (ס"א, אהו"ה, דהיינו קס"ג קמ"ג קל"ו גימטריא תמ"ב, עכ"ל הרב):

מהחברים - כתיב אלה המצות, שאין נביא רשאי לחדש, מהיכן סמכו למגלת אסתר, מדכתיב כתוב זאת זכרון בספר, בי"ת סמ"ך פ"א רי"ש. ועוד בספר, במספר קטן ח"י, וד' אותיותיו גימטריא אל"ף קמ"ה, והיינו גי' מגלת אסתר עם כולל. עוד מרדכי היהודי גימ' שד"י, ברוך מרדכי היהודי, גי' ישראל עם הכולל:

כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו, גימטריא אלה בגדי כהן גדול, מכנסים כתונת מצנפת ואבנט חשן ואפוד ומעיל, והוא מוסכם עם המדרש:

שאול, גי' אג"ג מלך עמלק, זה לעומת זה. מרדכי בתוספת י' וכולל, גימ' ג' פעמים המן, וכשביקש לבולעו ולהשחיתו, לקח הוי"ה הפוכה, ובס"ת זה איננו שוה לי. ואסתר שבקשה גאולה, לוקחה לעצמה הוי"ה יש"ר, ר"ת יבא המלך והמן היום. ומלכא שלם כד הוא דאין לטב את בניו, דאין לביש את עושקיהם, לפיכך ד' תיבות אלו, שהם ר"ת הוי"ה ישר, גי' ר"ע, על שם יגמר נא רע רשעים:

ואותו הוי"ה ישרה, נתפשטה בס"ת בשעת מעשה, ונתאמצו בשם י"ה עטרה לראשה, ע"ש כי בי"ה ה' צור עולמים. וזה סוד, כי ראה כי כלתה אליו הרעה, ס"ת י"ה יהו"ה. ועוד נתאמצה במלואה הוי"ה, באומרו מאת המלך, ר"ת מ"ה במלוי השם הראשון, דאינון האתוון מתלבשין בקליפות לאכנעה לון. עוד המן העץ, גימטר' י' הויו"ת ס"ר, אכן ס"ר המות, שכולם מסכימין במפלת המן ובניו, והיינו המן מן התורה מנין וכו', אכן ס"ר מר המות, שכולם נתלו בבזיון, לכן מיתתו היתה בסייף:

עוד, שבע ועשרים ומאה מדינות היה לאחשורוש, היה מ"ס על הארץ, פי' ק' מדינות ביבשה, והשאר ואי"י הם גימטריא כ"ז הים. מחה אמחה את זכר עמלק, מ"ם בשניהן נוטריקון מיתה. ח"ה גימטריא י"ג, אח"ה גי' י"ד. מכאן סמכה אסתר לשאול מאת המלך, שיום י"ד יהיה גם כן יום הקהלה בשושן, ע"כ מהחברים):

תלתא אינון, עבד שפחה אמה, כי אמה בכורסייא בבריאה. וז"א ועבד במט"ט ביצירה, ומלכות ושפחה בעשיה. פי' - כי כל זה בנוקבא דזעיר אנפין, פי' - כי אחר המיעוט, נסתרה בכורסייא, ולא נסתרה רק במלכות שבה, והמלכות שבה עדיין ראשה מגולה, דהיינו כתר שבמלכות שבה, והוא באצילות שבא לבריאה, והוא עתיק בבריאה, ואמא מקננא בה. ואבא דלא פסיק, כלול בה. ונשאר כתר שבה מגולה, כדפירשתי. דמות כמראה אדם, והיינו בריאה, וזהו שצפה יחזקאל בבריאה שביצירה, דהיינו דמות כסא ולא כסא, וכן דמות מראה, ולא מראה היינו מלכות שבה, שהיא דמות ואדם היינו ת"ת, וזה סוד אסתר שנסתרה בכסא:

וז' נערות הראויות לתת לה, הם ז' עולמות, דהיינו ז' בחי' המלכות שבמלכות שבה, שהם הנסתרות לגמרי, דהיינו רק ג"ר שבהם קצת מגולה, והקליפה נגד הבריאה, שלא תתערב באצילות, דלא יכיל לאתערבא. ובחינת אחשורוש הוא דוכרא שבקליפה, שהיה לו אחיזה כנגדו, ועל כל זה לא היה משמש בה ממש, כמאמר רז"ל שידה ניזדמן לו כדמות אסתר, דהיינו מלכות נוקבא דקליפת נוגה:

ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא, היינו בינה, ולכן אין נסתר אלא בבינה. וביום ההוא, שייך נמי בבינה, שהיא נעלמת נגד בינה, וביום ההוא הסתר אסתיר פני ומצאוהו וכו', היינו הקליפות אשר כנגדה היא בבריאה. וכוס של ברכה הוא בריאה. דכוס גי' הכסא, ויין גי' דין ה"ג שבה, מתלבשות בבריאה. וגם ה"ח הנשפעים מז"א, שהם היו שם נפרדים ונבררים, ובינה שבבריאה משפיע ה"ג לעולם העשיה, ות"ת מיצירה שבבריאה משפיע ה"ח לעולם יצירה וזהו כי ת"ת מקנן ביצירה במט"ט:

אסתר גי' שושנה, גם אסתר גי' תרע"א פחות י', והוא סוד נקודה עצמה פנימית המסתתרת, וזה סוד י' של אדנ"י, כי אדנ"י במלואו גימטריא תרע"א. אמרו רז"ל אסתר ירקרקת היתה, כוונה - שישראל קודש, ועונין אמן, מקבלין הארה מב' א"ל, א' מזעיר אנפין, וא' מאריך אנפין, שהוא מי אל כמוך וכו', כי אל דא"א, מאיר לזעיר אנפין, ואז הז"א מאיר לנוקבא פנים בפנים, לפי שא"ל הוא בפנים, והארה הוא בפנים, וב' א"ל במלואן גימ' ש"ע, והארה הנ"ל היא תלויה בעניית אמן, לכן אמר דוד מלא פניהם קלון, ס"ת אמן, דמאחר שלא האירו באמן בב' אל דאבא ואמא ודז"א, מלא פניהם קלון, שלא רצו לקבל מא"ל אותיות מלא פניהם העולה קפ"ה, יהיה להם קלון, ג"כ גי' קפ"ה ע"ה. ויבקשו שמך, ר"ל שהוא הוי"ה אדני, שעולין אמן. והנה אסתר המלכה כשלבשה בגדי מלכות, ובאה לדבר לפני המלך, שנכנסה לבתי ע"ז מקום הקליפות, הוסר הארת הא"א, ולא נשאר בה רק הארת ז"א, לכן היתה ירקרקת, שלא היה לה רק הארת ז"א, שאם לא היתה לה אפילו הארת ז"א, היתה שחורה לא ירקרקת, לכן אמרה אלי אלי למה עזבתני, שאל א' דא"א הוא מסתלק, למה עזבתני הוא אל דא"א, כי אל דא"א צריך להשפיע אל א"ל דז"א, ומשם לנוקבא. ואע"פ שז"א משפיע בה, כיון שאינו נמשך לה אור אלא מעצמו ולא מאל דא"א, הוי כאלו היא נעזבת משניהם, לפיכך עזבתני לשון יחיד, אע"פ שנכפלה מלת אלי אלי, והיא אומרת לז"א שעזב אותה מהארת אל עליון והבן ירקרקת היתה, סוד מרדכי ואסתר להרח"ו ז"ל - כתיב ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום. בכ"מ שנאמר ואלה, מוסיף על הראשונים. אמנם בעולם הנקודות, כח"ב לא נשברו, וגם המוחין דז"א לא נשברו, אלא נשארו במעי דבינה. א"כ יפורש אלה - א' בחכמה, ל' בינה, ה' דעת, שהיא במקום כתר בעצמו, שהוא ה"ח כולל ה"ג. וזהו פי' ואלה, שהם ג' נקודות כח"ב, וגם כח"ב דז"א נוסף על הראשונים, מלכו ולא נשברו. אבל היוצאין מאשר שהוא בינה, שייך לומר בהו וימלוך וימת, מפני שהוא בארץ אדום, אתר דכל דינין מתערין תמן:

וכתיב אלה בני שעיר החורי, אלה פסל את הראשונים פי' שעיר - שנותן מה"ד למדת שיעור, שלא יתפשטו ביותר, וזהו פוסל, מלשון ויפסול לוחות:

החורי - בחי' אלהים, היינו דינין, (הג"ה, נ"ל, כי חרי גי' אלהים ברבוע, ר'. ועם ח"י אותיות פשוט ומלא, הרי חר"י):

ונודע כי אברהם אבינו מדת החסד מאבא, ומתחלת ימיו היה העולם נמשך ע"פ הדינין, וכשראתה שרה שהיא מבחי' אבא, ובתחלה שהיה באברהם דינין, רצה למתקם ע"י הגר, שהיא תכללם בעצמה להרחיקם מגבול אברהם, קודם לידת יצחק. וכן הג"ר גי' יצחק:

והכוונה - כי הג"ר שהוא האב"ר מאברהם, ממתק מ', שהיא הם' סתומה, קודם שנעשה כלי, בסוד ם' של אברהם. כי כשהיה נכלל בה, היא מבחי' אבר, והוא מבחי' ם' וכשלוקחת הג"ר נכלל בו, הנה הוא בחי' ג"ר, והיא מבחי' ה', ואחר שנתמתק האבר שהוא ג"ר, עם הה' של אברהם שעשתה כלי, עלתה הה' ונמתק, להורות שהוא עתה ה' על מ', פי' הה' ממותקת במ' וזהו בה' חסדים:

וכן בבראשית צרופו אב"ר שי"ת, שהאבר הוא י' קטנה, והיא בחי' האצילות כולה המקפת, והנה האצילות זמנין נכלל בשית, וזמנין נכלל בארבע. וכתיב ותקשור על ידו שני, א"ת ידו אלא יו"ד, לאמר זה יצא ראשונה, ז"ה גי' י"ב, כי א' ראשונה לאותיות צורת יו"ד, וי' יש לה ג' עוקצין, ועם י' הם י"ג, ורמז גודו אילנא וקצצו ענפוהי, וכשנתגלה א' מקצץ החיצונים. וכן זה גי' י"ב, והכולל שהיא א' זעירא, זה במלוי זי"ן ה"י, ועם ה' אותיות שלהם, גי' אלהים ע"ה. והנה אלהים ברבוע ובמלוא, גי' אל"ף, הרי אלף שנעשית מן זה יו"ד, ותקשור על ידו השני, וקשירת החוט הוא צורת י' בחסד, (ס"א צורת מ') בחי' האצילות שמקפת היד, נקודה בהיכליה לאברהם, שהוא ממתק הגבורות כולם, ומפני זה היה אברהם מגייר אנשים ושרה נשים. וכשנתעברה הגר בראשונה, כוונה שרה להקל מעצמה הדין, ונתנה עיניה בעוברה, כדכתיב ותקל גבירתה בעיניה, שהקל בעיניה, שעל ידה הזמינה תקלה לאותו עובר והפילה, וע"ד ונשא השעיר עליו, והקל עי"ז הדינין משרה. ועל אברהם ארז"ל כתפוח בעצי היער וכו', כי הוא ממתיק העולם בחסדים, הנקראים בנים ובני בנים, והוא מתווך בניהם וכוללם. ועל שרה נאמר כשושנה בין החוחים שהם הקליפות, כן רעיתי בין הבנות, הם ה"ג הקדושות כוללתן שרה, פי' - אלהים ביודין גי' ש', וברבוע ר', וה' אותיות אלהים הוא ה', והם ה"ג. והנה שרה חייתה קכ"ז שנה, נגד ק"ך צרופי אלהים וו"ק דז"א שהם באמא, ולכן אמרו במדרש מה ראתה אסתר למלוך על קכ"ז מדינות, פי' - מה הארה גדולה היתה לה כ"כ, למשול עליהם. עוד מלת ראתה היא הארת, ויהיה מה הארת אסתר, כי הוקשה לו שהרי שם אלהים אינה בונה רק ק"ך בתים בלבד, א"כ איך מושלת על ז' יתירים. והשיב מפני שמקבלת מן שרה אמה, וקבלה כל כחה:

ולזה מלכות היא אסתר, ג"כ יש לה אדנ"י ברבוע קכ"ו, (ס"א ואמא שרה) יורד עמה שלא ינקו ממנה החיצונים, וכשיורדת למטה מתפשטת בנקודה עשירית שבה לאחשורוש, שהוא בראש הקליפות, לעשות ז"א כדלקמן, וידוע בשעה שיש"ס בא להתפשט בתבונה, קודם התלבשותה, נותן בינה שבו בנצח תבונה, וחכמה תבונה בהוד יש"ס, א"כ יסוד שהוא לעולם המכריע, כשהוא עתה דבר חדש בהוד יש"ס מכריע בנתיים, ומציאות הכרעה ההוא, בחי' רוח משה, מאחור דאבא ומפנים אמא, שהוא קפ"ד קס"א. וג"כ יסוד אמא מכריע כך, ויוצא משם רוח אהרן, שמזדווגת או"א למעלה, מהארת עטרת אבא, תוך יסוד אמא:

ומכאן תלמד, מהיכן רצה קין לתאומתו של הבל, ולמה לא היתה הוגנת לו, כי הוא כעין נשים המסוללות. אמנם כשנכנס ישראל סבא תוך תבונה, ויסוד שלו תוך יסוד תבונה, יצאת אסתר. לכן אמרו רז"ל אסתר מן התורה מנין, שהוא יסוד אבא, מפסוק הסתר אסתיר, שיסוד אבא מוסתר תוך יסוד אמא, שהיא עצמה בסתר המדרגה, וכשיוצא אור נחלק לכאן ולכאן, כפל ואמר הסתר אסתיר:

ולמה נקראת הדסה מפני שיושבת בין הדסים חג"ת דז"א, בין חדוי, ששם יסוד יש"ס ויסוד תבונה, ושם האור בתוכם, והאור סתום, והוא ב' הויות ושליש עולה ס', ומפני זה אנו אומרים ששליש הוי"ה זו ח', כי מדה טובה מרובה, ולכן הב' שלישים המגולים מרובים מסתומים, והם י"ח. וכתיב דורי נסע ונגלה פירש דורי, מלשון האיר, מלשון ודר וסוחרת, מאי ניהו, פירש מקובץ מן בחי' נ' וס' וע', כי נ' הוא יסוד, הכולל ה' חסדים בכללות י'. וב' חסדים ושליש מכוסה, ח"ג ושליש ת"ת, והם סתומים ומכוסים, ועולין ס', וכן ס' סתומה, ואין לה פתיחה כלל. ואחר כך יש בה ב' חסדים של נ"ה, וב"ש ת"ת, הם ב"ן וי"ח, גימטריא ע', וזה ונסע ונגלה, שאור נגלה בלי כסוי. וסימנך כי עין בעין. וזה סוד ויקרע מרדכי את בגדיו, להורות על התפשטות ה"ח היוצאין מיסוד אבא, מדתו של מרדכי, היינו יסוד יש"ס. ולכן צריך לפשוט המגילה בשעת הקריאה, להורות על התפשטות החסדים. ופירש כאהל רעי, כי ברדת נצח הוד יסוד דתבונה בזעיר אנפין, תחלה נכנסין לחב"ד שלו, אחר כך ירדו לזרועות וגוף, ואחר כך לנצח הוד יסוד שכמותם, והעליונים מניחין שרשם למעלה, ותאוותם להתפשט למטה, לכן נעשה ב"ח ושליש מכוסים, כאהל וסוכה שלא ירד האור הרבה. אמנם בעלייתו, הוא עולה למקום שרשו, ובוקע, לכן צריך דפנות הסוכה המגיע לסכך ממטה למעלה, באין מניעה, אבל הסכך רמוז לסוכה שלם, לאימא שמכסה לז"א עד שליש ת"ת, ומונעות האור שלא יתגלה ביותר, רק בענין צלתו מרובה מחמתה, וכוכבים נראים מתוכה שיראה מלמעלה אשר קצתו לא יהיה סתום לגמרי ח"ו:

ונחזור לענין מלת הדסה, כי ה' תבונה, ד' מלכות ס' ב"ח ושליש מז"א המכוסים בו כנ"ל, ה' רחל, שלייתה היוצאת מבין רגליה. ומרדכי היה מיסוד ישראל סבא, לקח אסתר בת דודו, ר"ל בת אבא, אחיו של יש"ס, שאסתר בת עטרת אבא תוך התבונה כנ"ל. ואחשורוש היה בקליפה, לעומת זעיר אנפין, וזהו ח"ש ר"ש, ר' אלהים ברבוע, ובמלוי ביודי"ן גימ' ש, הרי ר"ש ח"ש, ר"ל שהיה ח"ש וכואב בראשו, כדאמרינן שהגבורות שהם ר"ש כאמור, והוא היה מתפאר בהם בחוץ בז' תיקונים נגד ז"א, חור, כרפס, ותכלת, בוץ, וארגמן, כסף, ושש. וז' דנוקבא שהם מטות, ואלו הן - זהב, וכסף, רצפת, בהט, ושש, ודר, וסוחרת. כי יש רצפה שהיא נקודה עצמה, דלית לה מגרמה כלום, והוא תיקונים הנכללין בה. ויין מלכות רב, להפוך כל התיקונים לגבורה:

והשתיה כדת אין אונס - והשתיה כדת דוגמה לקדושה, כקוף בפני אדם, וזהו כדת, ד"ת הוא ב' פעמים ע"ב ק"ל, שהם ח"ג, ה' הויות לכל א', הרי ב"פ ק"ל. ויש בה ע"ב בחסד כנודע, ויין בגבורה, שגם הוא ע"ב, ונרמז בגבורה שגם הוא ע"ב, בסוד ביין שגו, שנהנו מסעודתו, כעין דור המדבר שאכלו ושתו לפני העגל. אין אונס, גימטריא אי"ק, דהיינו אל"ף, שממנו מתקו הגבורות:

גם ושתי בקליפה לעומת רחל, וזרש לעומת לאה, לכן המן אתרברב בכבוד עשרו ורב בניו, שהיה עשירי לאגג, לכן רצה ליתן עשרת אלפים ככר כסף, להמשיך אליו כל עשרה, ושיהיו גבורות. ככר כסף, גימ' ת', בסוד ת' איש של עשו, וכנגדו בצקלג נמלטו ת'. והקב"ה השיב, הכסף נתון לך, שעשרת אלפים ועשרת בניו אלופי עשו, יהיו על עץ גבוה נ', כמנין ל"ך. ותפסו עשרה, כולם בסוד אלפין לישראל, להמתיק הגבורות כולם. והנה המן מושך כחו ממ"ן דמנצפ"ך, שהם ב' גבורות עליונים דיסוד אבא מצד אחוריים, כי מהפנים היה משה מושך המן לישראל. ומרדכי היה משורש משה, ולשלוח יד במרדכי לבדו לא היה יכול, לכן ביקש לדון אחר הרוב, וכתיב ביה כי נפל תפול לפניו, כנגד הכלל והפרט, ובא הנס על ידי אסתר, שהיא מיסוד תבונה, ולכן מצוה לשתות יין בפורים, כי ריבוי החסדים דאבא, ממתיק היין. ומה שיכוין בשתייתו, להמשיך היין מז' יודי"ן דע"ב ס"ג, יש"ס ותבונה, לא ישתכר אלא יתבסם עד דלא ידע, כי במקום יין המשומר בענביו, לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, ולכן כי שחטיה רבה לר' זירא, בעי רחמי ואתסי, נמי חריך שקיא, לבטל דינא של גיהנם:

דרוש למהרח"ו ז"ל, וגם הוא מדבר בענין פגימת הלבנה. דע, כי שם הוי"ה, ב' אותיות ראשונות, הם או"א. ו', ז"א. ה', נוקבא. והד' אותיות עצמן, הם נגד ד' עולמות - אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. וכנגדו יש ד' קליפות, כי גם זה לעומת זה וכו'. ועל זה נאמר, אל גנת אגוז ירדתי, כי באגוז יש תחלה קליפה עבה ומרה כלענה, ואחריה קליפה ב' קשה מאד, ואחר כך בפנים יש קליפה אחרת, שמפסיק המאכל. ר"ל - שהרי אגוז מתחלק לד' חלקים, נגד ד' אותיות השם, וקליפה זו הג', מפסקת בין אלו הד' חלקים של אגוז, ולא שמסתלקת אותה מכל וכל, אלא שנכנסת ביניהן, וקליפה זו נגד עמלק, ועל זה אמרו רז"ל, אין השם שלם עד שיכרת זרעו של עמלק. ומלבד אלו הג', יש על האוכל עצמה קליפה דקה, וכשאוכל האגוז מתייבש, גם קליפה זו נאכלת, משא"כ בתחלה, שאז עם היותה דקה, היא מרה. ועל זה נאמר ומתוכם כעין חשמ"ל וכו', וחשמל גימ' מלבו"ש, ועוד אמרו רז"ל פעמים חשות פעמים ממללות, שלפעמים קליפה זו נאכלת, ופעמים אינה נאכלת. וכן האדם, אם ירצה בקל יתקן וממתק הקליפה מה שאין כן באחרות:

וכנגד אלו הד', הם ד' אבות נזיקין, וד' ידיעות הטומאה, וד' מראות נגעים, ב' שהן ד', כנגד אדום וישמעאל, ע"ז אכה כפי אל כפי כידוע, וז"ש רז"ל תרי מלכי תרי פלכי, שהם ד' מלכים, שהם ב' מלכי השרשית, אדום וישמעאל, כל א' כלול משניהן כנזכר. ולטעם הנ"ל, צוה הש"י על עמלק זכור וכו'. והנה לשאול המלך, צוה הש"י להכרית זרעו של עמלק, והוא הביא עמו מלך אגג חי. וכשבא שמואל, אמר לאגג כאשר שכלה נשים חרבך, כי אמרו רז"ל כי בלילה ההוא הביאו לו שפחה אחת בבית האסורים ונתעברה הימנו, ויצא ממנו המן, ולכן עם היותו הורג אגג, אמר כאשר שכלה וכו', כן תשכל לשון עתיד, על זרעו הנשאר ממנו, ואמר מנשים, ע"י נשים, שע"י אסתר נעשה הנס:

ותדע, כי תחלה אחיזת האויבים, הוא בשער המדרגה תחתונה, שער העשירי, כי משם נכנסין למלך. והנה המלכות, היא מדרגה אחרונה מי', והיא ה' שבשם, ונקרא דל"ת לכמה טעמים כנודע. וע"ז אמר דוד, ארוממך ה' כי דליתני, ונודע שהוא מן הנוקבא, הוא דלת ושער. גם שם אדני בנוקבא, במלוי גי' תרע"א, שהיא דלת, לכן אמר דוד, שעם היותו מהדלת, אשר שם מבקשים אויביו לבוא לאחוז, עכ"ז לא שמחת אויבי לי. לכן מדה כנגד מדה, גם אני ארוממך, וזהו ארוממך כי דליתני, ר"ל כי עם היות שאני מדלת, לא שמחת וכו'. כי ב' אותיות י"ה לא מתפרשין, אבל ו"ה כפי מעשה בני אדם, ולפעמים מתפרשין. והנה כשגורם העון, מתפרש ה' מן ו', ע"ז נאמר נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל, ר"ל לקום מאליה, אבל תקום ע"י אחר, ע"י ו', ר"ל ע"י שיורד למטה, ומעלה אותה:

עליו נאמר, שבע יפול צדיק וקם, פירוש - כי הצדיק שהוא היסוד, הוא ו', הוא מלכות הז', א"כ פי' שבע יפול צדיק וקם, ר"ל צדיק שהוא יסוד, נופל במלכות שהוא ז', א"צ אחר להקימו, אך הוא קם מעצמו:

והמן הרשע, בעון שלא הרג שאול את האגג, היה קם ח"ו לכלות שונאיהן של ישראל, בימי מרדכי ואסתר שהוא מזרעו, לכן היה מרדכי משתדל בענין, ואמר על אסתר ותלבש אסתר מלכות, ר"ל שנתלבש אסתר במלכות בית דוד. ובזה נצולו ישראל, שקדם דוד והתפלל ע"ז, וזהו למען יזמרך כבוד ביום, ולא ידום בלילה, ע"ד אלהי אקרא יומם, ולכן ה' אלהי לעולם אודך:

ונלע"ד, שזהו ארוממך, ר"ל לרומם ולהעלות ה' לו', ואז לא יוכלו האויבים לאחוז, כי יורד יסוד דכורא ומעלה אותה, באופן שבהתחברות ה' עם ו', אין הקליפות יכולין להתאחז בהם כלל:

לכן המגילה נקרא ספר ומגלה, ספר נגד ו', ומגילה נגד ה'. חסד ודין, יומם ולילה, לכן נקראת ביום ובלילה. ובה תעלה המלכות הנ"ל, לנצח הוד יסוד כנודע, שאז אין החיצונים יכולין להתאחז:

ודע, כי אותיות א"ב, הם אותיות הזכר, ואחר כך כל"ם, אותיות מלך, וזה מה שמו ומה שם בנו, פי' - כי ב"פ מ"ה, גימטריא מלך. ואותיות נ"ס הם נוקבא, נגד יהודית ואסתר, חנוכה ופורים, נצח הוד. וכנגדן ב' רצועות דתפילין, אחת ארוכה השמאלית שכנגד הוד, היא נופלת, לכן נאמר סומך ה' לכל הנופלים, שהם נ"ה, שהם נ"ס, הם סומכין את הנופלים. וידוע כי ג' אחרונות שבעמידת תפלה, הם נצח הוד יסוד, לכן בחנוכה ופורים, אנו אומרים על הנסים בהודאה, שהוא כנגד ההוד, לכן אמרו בלשון נס, לכן המן הרשע עשה עץ גבוה נ' אמה, בעצת זרש אשתו, כי זה לעומת זה וכו'. ונהרגה ושתי תחלה, כדי שתרום המלכות לאסתר:

והנה מאברהם עד שלמה, היו ט"ו מלכים, והיה הלבנה במלואה, ומלך שלמה בכיפה, ודוד המלך היה הי"ד, ודוד גימ' י"ד, ושפך דמים בידו, ועל זה נאמר בי"ד הרגו בשונאיהן, ובט"ו נחו כולם, שהוא שלמה:

והשמש יצא למזרח דכורא, והלבנה ממערב, והשמש אינה משנה הילוכה, והלבנה משנה, כי היא מתחדשת, היינו חודש, ובתחלה נראית במערב, ואחר כך מתקרבת למזרח מעט מעט עד ט"ו ימים. ועל זה נאמר, יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות, דהיינו השמש שהוא האיש, ההולך תמיד בדרך ישר, כי לעולם יוצא ממזרח, ולעולם הוא מאיר באופן א'. ואחריתה שהיא הלבנה ההולכת לאחור שהיא משנה הילוכה, והם דרכי מלשון רבים, והם דרכי מות, שאח"כ נשארת בלי אור, וזהו וילך לאחור ולא לפנים, וזהו אחור וקדם צרתני:

והנה כבר ידעת, כי הלבנה מקבלת אורה מהשמש שמאיר בה, וכפי מה שתתקרב למערב, מתחשך אורה. וכשהיא ממש בתחילת הלילה במערב, מקום ביאת השמש, מתחשך לגמרי, כי השמש בגלגל הד', והיא בגלגל הראשון. ובהיותה ממש נגד השמש, כל האור באחורים, ואין בה שום אור בפנים כלל, כי מאחורים היא מאירה לנו, לכן אז יונקים החצונים, וזהו נזורו אחור, ויונקים החיצונים מהאחורים, כי מהפנים אין יכולין כנודע:

והנה כשמתחלת הלבנה להפרד מעט מעט ממערב, אז מתחלת האור להאיר בפניה, עד בט"ו ימים, יוצאת ממזרח אז השמש אל עבר פניה מכל וכל, ואין לה אור באחורים כלל:

ודע, כי הלבנה נקראת סהר, ונקראת ירח, ונקראת לבנה, וגם השמש יש לה ג' שמות כנגדם, שהוא - חרס, חמה, שמש. והלבנה בתחלת חדושה, נקראת סהר, כי אין לה אור בפנים, אלא מעט מזעיר, כי הלבנה נוקבא מכ' עליונה, וידוע כי עם היות ה' נוקבא, אינה דין גמור כנזכר, והוא שם אלהים, ר"ל הפנים שלו. ובהיות השמש כלול משם י"ה חו"ב, נאמר כי שמש ומגן ה' אלהים ר"ל - נקרא בשם הוי"ה מאבא, ואלהים מאימא, וה' אחרונה הוא שם אדני. ובתחלת חידושה יונקת מאחורים דאלהים, גי' ר', וס"ה אדני, גי' סהר. וכשאין בפניה אור כלל, היא סהר, כי לזה יוסף הצדיק שהיה ראוי להוליד י"ב שבטים מבחינת מלכות, ובעבור שהוציא י' טיפין מי' צפרני ידיו, שנאמר ויפוזו זרועי ידיו, נאסר בבית הסוהר י' שנים, ולא הוליד אלא ב', מנשה ואפרים. ואפילו אלו, לפי שאמר לשר המשקים כי אם זכרתני, נתעכב עוד ב' שנים בבית הסוהר. וזהו מנשה, לשון שכחה:

באופן כשהיא חשוכה מכל וכל היא סהר, וכשהיא מתחלת להאיר נקראת סהר כנ"ל, ובכל לילה ולילה הולך ומתרבה האור שבפניה, עד ט"ו יום, שהוא מליאה, והם באחורים דאלהים ט"ו אותיות, נגד ט"ו יום. גם אותיות אלהים מלא י"ה, שהיא מלאה מן י"ה, שהוא גימ' ט"ו. ומט"ו ואילך, היא חוזרת לחשוך. וז"ס שנאמר על יצחק ותכהן עיניו מראות:

כי אברהם חסד עלאה, כי יש חסד עליון, וחסד עולם, וחסדי דוד. חסד עליון, בחכמה. וחסד עולם, בחסד, כי הנוקבא נקרא עולם כנודע. וחסדי דוד, בנ"ה, והם תרי פלגי גופא, נקרא חסדי לשון רבים. וכנגדן - כ"ג, בחכמה. סגן, בחסד. כהן הדיוט, בנצח. ואברהם לקח הכהונה ממלכי צדק, שהיה כהן לאל עליון, והוא שם בן נח. כי ג' בני נח, הם ג' קוין, שהם חג"ת, חסד שם, גבורה חם, ת"ת יפת. וכן בצד שמאל, לוים המשוררים בבינה, שהוא אומר שירה בפה, שהם ג"ר, ומנגן ביד גבורה, וכנור בהוד.(ס"א ושוער ברגלים בהוד):

והנה מאברהם יצא ישמעאל, ומיצחק יצא עשו, שהם בקליפות דין ורחמים, כי זה לעומת זה וכו', והם לבנה וחמה שבקליפות, מלשון אף וחמה. ובקריעת י"ס כתיב, והמים להם חומה, וארז"ל מה אלו עע"ז וכו'. ובחימה היה רוצה קליפות מצרים לשלוט על ישראל, כי מצרים בני חם מצד הגבורה, ולכן הבן האחד בני כושי שחור, והב' מצרים הם מעט יותר לבנים, והוא מצד דין שבקליפות חמה. והש"י עושה מהמים חומה במקום חימה, וחמל על ישראל:

ונחזור לענין, כי ביצחק כתיב ותכהן עיניו מראות, כי אחר הזקנה, כדרך שהלבנה אחר ט"ו ימים אחרונים, וארז"ל אין מברכין על הלבנה עד שתתמלא פגימתה. והענין, כי בבריאת העולם נבראים הב' מאורות שוין, וקטרגה הלבנה וכו', ולפייסה אמר הצדיקים יקראו על שמך. והענין - שיש ג"ר וו"ק ונוקבא מתחת היסוד, ובבריאת העולם היו שניהם שוין, דהיינו בו"ק, כבנים שהם בין דרועי אמא, וקטרגה שהיתה רוצה לעלות בג"ר, ונתמעטה מדה כנגד מדה וירדה למטה, דהיינו לכי ומעטי את עצמך, כי כל הרוצה להתלבש בגאוה נופל, ואם יתקן עצמו כראוי, יעלה. וכן אמר הש"י ללבנה שהצדיקים יקראו על שמך וכו', ר"ל שתעלה לג"ר, לאותו מקום שהיה רצונה בתחלה, ואז יקראו על שם של עכשיו, שהיא נקראת מאור הקטן. וזה סוד צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, שהיא מתעלה יותר מהשמש. וז"ש והיה אור הלבנה כאור החמה וכו', ר"ל שאור הלבנה שיהיה שבעתים ממה שהוא עתה, ואור הלבנה יהיה כאור החמה, ויהיו שוין בחידושה, וזה לימות המשיח, ואז שניהם שוין כמקודם קטרוגה. אך מה שכתבנו, הוא לע"ל, הוא צדיקים יושבים, ותהיה היא עטרה על ראשם:

ונחזור לענין, כי בתחלת חידושה נקרא סהר, והיא אות ה'. ודע, כי העולם מצד צפון פרוץ בלי מחיצה, ואין שם ישוב, כי אות ה' יש לה ג' מחיצות לבד, ומקומה הפרוץ כנגד צפון, בהיותה הה' באורה, גם שם יש לה הארה, מאלו הג' מחיצות, ואם לאו ע"ז נאמר מצפון תפתח הרעה. אמנם מחיצה ג' פתוח, ויש בה חלון לצד מזרח, ומשם מאיר השמש, זהו ופותח חלוני רקיע:

וע"ז נאמר הכתוב, בראשית ברא אלהים, כי בב' נברא העולם, כי גם הב' יש לה ג' מחיצות, אלא שאין בה חלון, כמו אותה שיש ברגל ג' של ה'. ולכן אמר והארץ היתה תוהו ובהו וחשך, כי לא היה מקום לצאת בה האור, ולכן כתיב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, בה' בראם, ואז היה האור בעולם שבאותה מחיצה של צד מזרח שהיא פתוחה כנ"ל, משם יוצא האור המאיר לעולם, ולכן השמש נקרא חרס, אותיות חסר, כשהיה במדרגה התחתונה, שנהפך ה' של סהר לח' של חרס אותיות חסר, אין לה מקום לצאת בו האור, ועז"נ האומר לחרס לא יזרח, כי כשנקרא חרס לא יזרח כלל, והלבנה נקראת סהר, וכשהיא מתרחקת ממערב, אז תמלא אור בפניה, וכל מה שהולכת למזרח מאירה יותר, עד שבט"ו יום בהיותה במזרח היא מליאה מכל וכל כנ"ל. ובחזרה חוזרת ומחשכת כנ"ל, ועז"נ אני מליאה הלכתי וריקם השיבני, ר"ל כשיוצאת ממערב, היתה הולכת ומתמלאת מאור, וריקם השיבני ר"ל בחזרה, נמצאת אחר כך ריקם מכל וכל, א"כ למה תקראנה לי נעמי, וה' המר לי, וחזרתי להיות חשיכה מכל וכל. ולעתיד לבא שתעלה במדרגה עליונה, צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהן, אז יהיה אור לעולם, ולא יחסר, וזה אי אפשר כי אם לעתיד לבוא אי"ה אמן:



  1. ^ כאן הגהתי. ובדפוס כתוב אבא שלכאורה אין לו הבנה. והבוחר יבחר - ויקיעורך
  2. ^ כאן הגהתי שוב כנ"ל - ויקיעורך
  3. ^ לא הבנתי. ואולי כוונתו שצורת האות צ' הוא מעין אות ז' מפוצלת, וצ"ע - ויקיעורך
  4. ^ זאת אומרת, אות ר' כנגד האחוריים - א אל אלה אלהי אלהים, ואות ש' נגד המילוי ביו"ד - אל"ף למ"ד ה"י יו"ד מ"מ - ויקיעורך