פרי עץ חיים שער קריאת שמע שעל המיטה (א - יא)

מתוך: פרי עץ חיים שער קריאת שמע שעל המיטה פרק א (עריכה)

שער קריאת שמע שעל המיטה ויתחלק לאחד עשר פרקים:

טוב לאדם לישן בלילה, ובפרט אחר ב' או ג' שעות, משום שחסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת אחר תפלתם. והשינה, הוא בסוד המפיל חבלי שינה על עיני כמבואר. אך השינה ביום היא רעה לצדיקים וטובה לרשעים, והוא שארז"ל, שינה לרשעים הנאה להם והנאה לעולם. והענין, כי הצדיק ע"י מעשיו, אפשר שיתעבר בו נשמות הצדיקים כאשר יישן בלילה, וחוזרת נשמתו אליו, וממשכת עמה נשמות הצדיקים כדי לסייעו. וכאשר יישן ביום, יחזרו הנשמות ויתפרדו ממנו. ובפרט כי בלילה האדם מפקיד נשמתו ביד המלכות, ובאה זכה וברה ושלימה. אמנם ביום אין הנשמה מוצאת מקום מנוחה ופקדון, ולכך מפסדת מה שלוקחה בלילה. אמנם הרשעים הוא להיפך, כי בלילה אינם נכנסים בפקדון בכנפי השכינה, והם משוטטות בעולם ומוציאין נשמת רשעים, ובאים עמו בעיבור, ולכן אם יישנו ביום, אפשר שע"י מעשה טוב שעשו אותן הרשעים ביום ההוא, כאשר יישנו יתפרדו מהן. לכן יש צדיקים שמגיע להם כמעשה הרשעים, ורשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים. אמנם השינה למי שהוא אדם חשוב וגדול, כמו הראשונים, אז אפשר שאפילו אם יישן ביום, ירויח כמו בלילה:

אמנם השינה ביום שבת, טובה לצדיקים, כי אז אין הדבר רע גובר ביום השבת, ואדרבה אפשר שירויח, לכן טוב לישן ביום השבת, משום עונג שבת אחר האכילה, וכך היה מנהגו של מורי ז"ל:

ומעשה שהיה ישן מורי ז"ל ביום שבת שינת צהרים, ונכנס רבי אברהם הלוי, ומצאו שהיה ישן ב' או ג' שעות, והיה אומר כי השינה מכלל עונג שבת ומצאו שהיה מרחש בשפתיו. בין כך ובין כך נתעורר הרב, אמר לו ימחול אדוני שהקצתי אותו משינתו. א"ל, ומה היה אדוני מרחיש בשפתיו, א"ל, חייך שעסקתי עכשיו בישיבה של מעלה, בפרשת בלק ובלעם דברים נפלאים. ואמר לו, יאמר מכ"ת לי מהני מילי מעלייתא. א"ל, חייך אם הייתי דורש פ' שנים רצופים יומם ולילה מה ששמעתי עתה, איני יכול להשלים:

וכן היה מנהגו ז"ל כשהיה ישן, היה מביאים אותו לפני סוריאל שר הפנים, והיה שואלו באיזה ישיבה הוא רוצה לילך, והיה מוליכין אותו. ופעם היה בוחר בישיבה של הקב"ה, ולפעמים בישיבת ר' עקיבא, ולפעמים בישיבת משה רבינו, ולפעמים בישיבת ר' מאיר. וכעד"ז בכ"מ שהיה רוצה:

מתוך: פרי עץ חיים שער קריאת שמע שעל המיטה פרק ב (עריכה)

סוד קריאת שמע שעל המטה:

יאמר רבש"ע הריני מוחל וכו' כמו שנדפס בסידורים, עד אך לא ע"י יסורין קשים וכו':

צמח - השכיבנו לא נזכר בספרי הרח"ו ז"ל בק"ש שעל המטה, רק בקריאת שמע דערבית. ושמעתי מן החברים שר' אפרים פנציירו היה אומר אותו בלי ברכה בסוף, וטוב הוא לאומרו כן:

יאמר ברכת המפיל, ופרשה שמע, והיה אם שמוע, ופרשת ציצית. ויכוין כי הוא עושה מרכבה את נשמתו, אל אלו הרמ"ח תיבין שבק"ש, ולהלביש את נשמתו בזה לעלות אל אדוניה, ולכן צריך שיאמר אל מלך נאמן, או יחזור ה' אלהיכם אמת. ויכוין בפרשת שמע, לשם מ"ב - אב"ג ית"ץ כמספר התיבות, ויכוין שעושה ראשו מרכבה לשם מ"ב, ומתלבש בו. ובפרשה והיה עד ושמתם, יכוין שהם ע"ב תיבין, ויכוין לשם ע"ב, היוצא מן ויס"ע ויב"א וי"ט, ויעשה זרועותיו וגופו מרכבה אליו. ומן ושמתם עד פרשת ציצית נ' תיבין, יכוין להלביש גופו מבטנו ולמטה בנ' שערי בינה, בסוד מבטן מ"י, שהוא בינה. ובפרשת ציצית יכוין, שהוא מלביש יסוד ברית קודש וב' ירכין, בשמות ע"ב, שהוא ג"כ מנין תיבות פרשת ציצית, וכל זה נזכר בתיקונים קל"ד. ויכוין שכל אלו רמ"ח איברים דדוכרא, ואז יחברם עם הנוקבא הנקראת מטה, והוא המלכות. ויאמר פסוק הנה מטתו שלשלמה כו' אחוזי חרב וכו' ג"פ, וירמוז שהם ס' תיבין, והם ששים גבורים, והם ו"ק שלה, כל א' כלול מי'. אח"כ יאמר יברכך יאר ישא, שבהם ס' אותיות, שהם ס' גבורים הנ"ל. אח"כ יושב בסתר עליון עד מחסי, כי הם ג"כ ס' תיבין. אחר כך פסוק בידך אפקיד רוחי, ויכוין שג' תיבות ראשונות ר"ת בא"ר. ויכוין להעלות נשמתו אל המלכות בסוד מ"נ, כדי שתתמלא המלכות ממ"ד של מעלה, ותקרא בא"ר כמו שידעת. אח"כ יתודה על עונותיו, ויכוין כאלו הוא מודה על פשעיו לפני ב"ד, ורוצין אז להמיתו ולכפר על חטאיו. אחר כך יכוין, וישים נגד עיניו יאהדונה"י, ויכוין כאלו עושין בו ד' מיתות ב"ד, ויחשוב בב' אותיות י"א, כי משם דנין בסקילה, ויחשוב עצמו כאלו אז סוקלין אותו בב"ד. ובב' אותיות ה"ד, יחשוב כי משם הוא שריפה, ויחשוב כנ"ל. ובב' אותיות ו"נ, יחשוב בחרב וסייף, ויחשוב שהורגין אותו. ובב' אותיות ה"י, יחשוב שחונקין אותו. נמצא, כי אע"פ שעבר על ד' מיתות ב"ד, הוא מקבל עתה בחפצו וברצונו, כדי לכפר על עונותיו. וכבר ידעת, איך ד' מיתות ב"ד באים משם הוי"ה בהתלבשותו באדנ"י, וד"ל. ואז תחשוב כאלו נפשך עולה למעלה. ותאמר אנא בכח וכו', ויכוין לשם מ"ב כולו בז' שמותיו, כי שם מ"ב זה מעלה מעשייה ליצירה, ע"י שם מ"ב זה שביצירה. ויכוין בר"ת שם מ"ב זה היוצא מתפלה זו, והם ז' שמות אבגית"ץ וכו' כסדרם. וסדרן מחסד עד המלכות. ואח"כ אם הוא ליל מ"ש, יחזור לומר אנא בכח עד צרורה, ויכוין כי בשם זה כלולים כל הז' השמות דמ"ב, ויכוין שהוא בספירת החסד:

מהחברים - דע, כי במדות עליונים יש ג"כ יראה שלא יעלה למעלה ושלא יתפשטו למטה ממקומם. כטעם ל שדי, שאמר לעולמו די. עיין קודם שער שבת נ"א יפה.) ויכוין בספירת החסד, אל הוי"ה שבה, בנקודת סגול, גם יכוין אל הוי"ה ב', שנקודה בר"ת של בראשית ברא אלהים את. יהוה ויכוין שמעלה את נפשו בשם זה. בב' אותיות ראשונים מן השם א"ב, יכסה פניו. ובב' אותיות ג"י, יכסה רגליו. ובב' אותיות ת"ץ אחרונים, יעופף:

ואח"כ יחזור לאומרו פעם שנית, ויכוין להעלות בו את הרוח כסדר הנ"ל. ויכוין בב' שמות אהי"ה יה"ו העולין מ"ב גם כן, שהוא מ"ב דבריאה, ועיין לקמן פירושו. ואח"כ יחזור. לאומרו פ"ג, ויכוין להעלות את הנשמה כסדר הנ"ל, ויכוין במ"ב אותיות דהוי"ה דמ"ה, שם יהו"ה, יוד הא ואו הא, יוד ואו דלת, הא אלף, ואו אלף ואו, הא אלף. ויזהר שלא יזכיר שם מ"ב, אלא בסדר אנא בכח דרך תפלה, ולא באותיות ממש. וזהו דווקא המ"ב הראשון, אמנם ב' מ"ב האחרונים, יהיה במחשבה לבד. ואז יתעורר כאלו הוא פורח למעלה לרקיע. ותמיד יכוין בשם אנא בכח וכו', עד שיישן:

ובליל ב' יעשה כסדר הנ"ל, רק שבמקום שם ראשון, יזכיר הב', קר"ע שט"ן, ויכוין שהוא בגבורה, והוי"ה ניקוד שב"א, והוי"ה אחרת ניקוד בר"ת ויאמר אלהים יהי רקיע יהוה. ובליל ג', שם נג"ד יכ"ש, והוי"ה בחול"ם בתפארת, והוי"ה אחרת בניקוד ר"ת, ויאמר אלהים יקוו המים. יהוה בליל ד', בט"ר צת"ג, והוי"ה בחיריק בנצח, והוי"ה אחרת בניקוד ר"ת, ויאמר אלהים יהי מאורות. יהוה ליל ה', חק"ב טנ"ע, והוי"ה בשורק, והוא קיבוץ בהוד, והוי"ה אחרת בר"ת, ויאמר אלהים ישרצו המים. יהוה:

ליל ו', יג"ל פז"ק, והוי"ה בשורוק בו' ביסוד, והוי"ה אחרת נקוד בר"ת, ויאמר אלהים תוצא הארץ. יהוה. ליל שבת, שקוצי"ת, מלכות. והויה כלולה מכולם. והוי"ה אחרת בניקוד ר"ת, ויאמר אלהים הנה נתתי. יהוה ובסוף יאמר פסוק בידך אפקיד רוחי. ובשם הוי"ה שבפסוק זה יכוין בו תמיד, ויחשוב בו עד שיתנמנם, וכל זה מעומד, ובפרט בעת הודוי. ובתיבות ובשעריך, יכוין בו, בראש תיבה ו', ובסוף תיבה ך'. הרי כ"ו, וכחשבון הוי"ה:

בעת השכיבה, יכוין למסור נפשו. כשיאמר פדית אותי ה', יכוין הוי"ה זו במילוי ההי"ן, ובפרט לי שאני מגולגל כפול, כי יש אתי חלק נפשי וחלק ר"ע. והנה סוד שם זה, הוא סוד מערת המכפלה, כי יוד הם גי' י"י, והה' ב' ההין, ו"ו ב' ווי"ן, וה"ה ב' ההי"ן. גם תמיד בכל עת יהיה יראת שם על פניו:

מע"ח - ק"ש של השכיבה. הכוונה להשפיע אור חדש, מאו"א לזו"נ, כדי לחדש הנשמות בכל לילה, בסוד חדשים לבקרים רבה. לכן אנו צריכים יחוד מחדש, ולא יספיק אותו של ערבית, רק לחיבוק של אחר חצות. אך זה, לחדש הנשמות, חדשים לבקרים רבה, לכן ר"ת, הוא סוד רחל, המתעברת בכל לילה מנשמת הצדיקים:

מהחברים - בלילה קודם שיישן. יאמר ברכת המפיל. ויכוין כל הו' ימים בהוי"ה זו, לשם מ"ה, שהוא בז"א. וממנו יונק שם אלו"ה, שהוא גי' מ"ב, ועם ג' שרשין דאינון נר"ן, דהיינו - י', נשמה. ו', רוח. ה', נפש. הרי מ"ה. ודרך כלל זה, יכוין בניקודו, שכל אותיות חולם, חוץ מן ה' וב' ההין, שהם בצירי. (ואני מגיה בחירק):

ובדרך פרטי יכוין כזה עוד - ליל א', שהוא מ"ש, כל אותיות בצירי. ליל ב', חולם. ליל ג', חטף פתח. ליל ד', ג"כ כך. ליל ה', חולם. ליל ו', אותיות דדכורא סגול, וג' דנוקבין צירי. ובכל ליל שבת יכוין, הוי"ה פשוט, ומלוי, ומלוי דמלוי כ"ח, הרי מ"ב אותיות, גי' אלו"ה. ובכולם ינקד בשכלו, זכרים קמצין, נקבות פתחין. ואותיות אלו"ה כדרך הנקרא - א' חטף סגול. ל' חולם, ונקוד פתח שתחת הה', הוא משמש לו' ולה"א, שלא תשאר שום אות בלי ניקוד, הרי ו' נקודות וב' פתחין, גי' ע"ב, ששם אלוה יונק ממנו. ומאיר לאישון בת עין, בחשאי, שהיא נקודת ציון של רחל, עצם היסוד שלה. י"ר מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שתשכיבנו אבינו לשלום, הוא יסוד דז"א, ותעמידני לחיים, אמא עלאה. לשלום, יסוד דאמא. ואל יבהלוני רעיוני וחלומות רעים, ולא כל גרדיני טהירין. וכאן יכוין לתקן עצמו לחלומות צודקים, כפי כחו וצרכיו, שיאירו נשמתו ושכלו ברזי תורה. והאר עיני פן אישן המות, להנצל מסוספיתא דדהבא. ברוך - פי', ר' דהיינו רבוע אלהים, מתמתק מכ"ח אותיות של מלוי המלוי דע"ב, היינו בוך גי' כ"ח, והכל בז"א הנקרא אתה. ובהויה יכוין לס"ג, ז' אותיות פתח וג' אותיות בצירי, ושם זה באמא שהוא מקום הנשמה, להעלות בלי פגע. המאיר לעולם, היינו הארת אמא לז"א. בכבודו, הם ל"ב נתיבות גי' כבוד. ויקרא ק"ש, ויכוין בשם של עשב, לג' שאמרנו שהם נר"נ (א):

הגהה (א) ודע, כי יש באלהים ק"ך צירופים, חציים ימינים וחציים שמאלים. של ימין אצטריכו לתיקון הנערה גופא. ושל שמאל, ס' גבורים להושיע לה מהקליפות. והנה הדבקים שבק"ש, הם ס'. צריך ליתן ריוח, הם ס' במ"ק של מט"ט המנהיג את העולם בחול מן ס' ימינים, וכנגדו ס' אותיות של ברכת כהנים. וכן בפסוק הנה מטתו וכו'. ויאמר בידך אפקיד רוחי, ר"ת באר, שהוא רחל הפוך אבר, ויוכל לשומרו מקרי והיינו פדית אותי אות שלי. אותי י"י א"ל, גי' דעת. הכוונה לדעת ז"א, הנאצל מיסוד אבא ואמא, לפי שאין הדעת ספירה אלא קיבוץ ב' היסוד אלו. אמת, רבוע אהי"ה:

מתוך: פרי עץ חיים שער קריאת שמע שעל המיטה פרק ג (עריכה)

ברכת המפיל. ברכה זו יש בה כמה הקדמות רבת התועלת, הנה בבריאת העולם ביום ע"ש, כבר ידעת, כי ז"א אינו רק ו' של הוי"ה, יען היותו כלול מו"ק. ואמנם, היו חסרים ממנו סוד ג"ר, ואז הבינה שהיא אמא, ואבא מלובש בתוכה, האריכה נה"י שלה בו, ואז נתהוו מהם ג' מוחין לז"א, חב"ד, ואז נתעלה חג"ת שלו, בסוד הגלגלתא, ובהם היו ג' מוחין הנ"ל שלו. אמנם, אל יקשה בעיניך ממ"ש בזוהר באד"ר, כי מאבא ואמא ודעת, מהם נתהוה ג' מוחין דיליה, כי הנה דע, שיש הפרש בין או"א, לברא וברתא, כי זו"ן אינם שוין בסוד המיעוט, אך או"א שוין זה כזה, ושניהן כל אחד יונקים בשוה, לכן הם חשובים כא', ואז תמיד החכמה תוך הבינה. נמצא כי כשאנו אומרים נה"י של בינה, הנה גם הם מכח החכמה:

וז"ש בזהר כי ירכין דאמא אינון סתימין, ולא נזכרו בשיר השירים. והענין הוא, שנכנסו בגולגולתא דז"א, ושם הם מוחין, והם סתומים בתוך הגולגולת. ואח"כ מכח אור חג"ת שלו שקנו אור גדול, ועלו למדרגת חב"ד, נמשך לנה"י שלו ונעשו חג"ת. ואח"כ מכח אור נה"י שלו שקנו אור גדול, ועלו למדרגת חג"ת, מהם נמשך אור נה"י, והם מתהוים למטה, ובזה נשלם ז"א. אמנם בהגיע אל הת"ת, אז נקוב לאחוריו בין חדוי, ואז נאצלה הנוקבא:

והענין, כי הנה ז"א כלול מי"ס עם המלכות. אמנם, אז אין המלכות רק בסוד חלק י' שבו, אמנם, אז נגדלת ונעשית פרצוף שלם (ב). אמנם, אז נה"י שלו, מן האחוריים נעשו לה מוחין ג' חב"ד, ומסיום הת"ת שלו נעשה לה כתר. אמנם כבר ידעת, כי כמה פרקין יש בירכיים ושוקיים, ומהם נעשו לה מוחין, וב' זרועין וגופא, וב' ירכין ויסודה. נמצא, כי שיעור נה"י של הזכר, הוא אורך כל הנוקבא. והנה להיות שיעור קומתה, היתה בתנה"י שלו, לכן נקראת ד', נגד ד' שלו. אך זה בהיותה בסוד אב"א, ואז נקרא ד', אך כשהיתה חוזרת פב"פ, נקראת ה':

הגהה (ב) ונלע"ד חיים, כי זהו מחלוקת רז"ל, שי"א פרצוף. וי"א זנב היתה:

נמצא, כי בהיותה אב"א, היא קטנה ממנו ויונקת ממנו, והוא פותח עיניו ומביט בה כנגד חדוי דיליה, ואז אור עיניו נקוב מאחוריו, ומאיר בה כפי מה שהיה באצילות עצמו:

והנה בהיות הוא מביט בה, גם א"א הוא מביט בו, כנז' באדרא ובסבא ע"ש. ואז רצה המאציל העליון להביא פב"פ, כדי שיהיה היחוד פב"פ, כי בהיותה אב"א אין זיווג, כי אם ע"ד אב"א, וגם כי אז היתה צריכה להיות קטנה ממנו, להיותה מקבלת ממנו. לכן מה עשה, אפיל דורמיטא על ז"א, ולא אשתאר בו אלא קוסטא דחיותא. פי', מדת החיים של הז"א, שהוא ו"ק. והכוונה, כי חזר ת"ת להיות כבראשונה כמדתו בו"ק לבד, ואז אין כח בו להאיר בה, כי אז מלכות אין בה סוד מוחין ושום אבר מגופא, רק חלק א' מי' ממנו כבתחלה כנ"ל, והת"ת אינו רק ו"ק. ושיעור קוסטא דחיותא הוא ו"ק הנ"ל, כי הוא מדת חיי ז"א ושיעורו:

והביאור הוא, כי כשאינו אלא ו"ק, אין בו חיות רק אותו חלק י' של חיות שהוא מגיע למלכות, ואז נחלק אותו החיות חלק הי' ונחלק לו"ק, עם המלכות שבו. וזהו ביאור קוסטא דחיותא, ואז נסתמו עפעפיו בתנומה, שלא היה יכול להביט במלכות להאיר. וגם שינה העליונה נפל בעיניו, שהוא הבטת עיני א"א בז"א, חסרה ממנו. ואלו הב', הם סוד המפיל חבלי שינה על עיני. וחבלי שינה על עיני, הוא חסרון הבטת עיני א"א בו. ותנומה על עפעפי, הוא חסרון הבטת ז"א בנוקבא, בסתימת עפעפיו, ואז ננסרה מאחוריו אותו הצלע לבד, כי תחלה היתה המלכות פרצוף שלם בסוד אב"א, וכשהפיל תרדמה על הז"א ונתמעטה, וחזרה להיות היא חלק י' שבו לבד, וזהו שנקרא עתה צלע, כי אינו רק צלע א' לבד, ולא פרצוף שלם, ואז ננסרה ועלתה למעלה מצד פני הז"א, ואז האציל בה א"א להשלים תיקונה, ובנאה בנין שלם, כמו שהיה הזכר מתחלה, ואז שניהן שוין ממש זה כזה. ואח"כ חזרה הבינה להאציל לז"א כבתחלה, כי נמצא שהיה אז פב"פ:

אך יש ב' מיני פב"פ, א' הוא זה הנ"ל, כי נעשין פב"פ ע"י המאציל העליון, ואז באה לה אותו הפנים מלמעלה מן המקום שנמשכו לז"א. והב' הוא, כי חוזרת היא להיות פב"פ, אבל היא בסוד פנים של נה"י של הזכר, כי מתחלה היתה מאחוריו, ועתה היא בפניו ממש, ונכנס בה האור נה"י מצד הפנים שלהם, ונעשין מוחין דילה. אך בהיותה בסוד אב"א, אין מאירין מוחין דילה אלא מצד אחוריים נה"י שלו:

אמנם כבר הודעתיך, כי אין הכוונה שהנה"י שלו הם ממש מוחין דילה. אך הענין הוא, כי מאירין בגולגלתא דילה אלו ג' הנ"ל, ונעשה מהם גולגלתא לקבל מוחין עלאין. אמנם, לפעמים אין בה רק ג' אורות אלו לבדם, בסוד מוחין. ולפעמים, אפילו אלו אין בה רק ניצוצין מן אלו האורות, והם מוחין לה בימי החול, ושלא בשעת התפלה. הרי נמצא, כי ע"י הפלת שינה בז"א, אז אותו המפיל שינה הוא א"א, אז מאיר לאישון בת עין, היא המלכות. וזה הענין נעשה בכל לילה, כדי שבבוקר בשים שלום, תהיה בסוד פב"פ. וכבר בארנו, כי אין כל פב"פ שוין. והנה, אז בלילה הדינין מצדה הם מתגברין, והם נגדלות, עד שבעת הבוקר אז כולם מתחברים בסוד נקודת ציון, ואז היה זיוג בסוד ה' גבורות בנקודת ציון, לכן אין הזכר שולט בלילה, כי נפלה שינה בעיניו, ואז ביתא אתמסרת בידהא כנודע:

אמנם רצוני לבאר, כיון שהתחלתי ענין גילוי עריין הנזכר ספ"ק דספרא דצניעותא, וז"ל - ואז אתי מפתחא דכליל שית מפתחין, ומכסי פתחהא לעילא ולתתא וכו'. והענין, כי כבר בארנו כי התפארת אינו רק ו"ק, וזהו מפתחא דכליל שיתא, ונכנסין בגולגלתא נה"י דבינה ויסוד דילה הוא סוד נקודת ציון שבבינה והוא בית רחמה, ואז בהיותו תוך גולגלתא והיא סתומה, וסיום האי מפתחא הוא נה"י שלה, והם נכנסין בנקודת ציון של המלכות, ה"ח בה"ג, ואז הם סתומים תרין עריין של אמא וברתא, ואין הדינין נמשכין:

אמנם כשישראל חוטאין, אז ח"ו נסתלקה הבינה מעל גולגלתא דז"א, ונמצא ערותה מגולה. גם הת"ת מסתלק לעילא, ונמצא ערות המלכות מגולה, ואז יורדין הדינין מן אמא וברתא בפתיחת רחמה מצד העון, וז"ס וי למאן דגלי ערייתהון הנזכר בזוהר, וזה סוד הסתלקות האם מעל הבנים (ג). וסוד הסתלקות ו' מן ה'. אמנם בפתיחות רחמותיהם, והם בסוד הלידה, אז אדרבה הם בסוד הרחמים, והבן חילוק זה:

הגה"ה (ג) ונלעד"ן, שהוא סוד שע"י גילוי עריין של דור המבול, גרמו שנחרבו מיין עילאין במיין תתאין, כנזכר בזוהר:

מתוך: פרי עץ חיים שער קריאת שמע שעל המיטה פרק ד (עריכה)

בברכת המפיל כבר בארנו למעלה כוונתה. אמנם נבארהו יותר בפנימית כוונתן, עם שהכל כוונה א'. והענין, כי הלא סוד הארה העליונה והסתכלות העליון, נמשך משם מלוי יודין אל מילוי ס"ג, ומשם אל מלוי מ"ה, ומשם אל מלוי ההין, וכל זה סוד מדת יום, כי השפע נמשך דרך זכר הגובר. אמנם בלילה, מדת לילה גוברת, ונמשך השפע ממלוי יודין עצמן, למלוי ההין דרך ישר, ואז מתמלא הוי"ה זו של ההין, ונעשית מלוי יודין, ולכן צריך שיוסר הארה מב' שמות האחרים, שהם ס"ג מ"ה. וזהו, המפיל חבלי שינה על עיני, שהם סוד ס"ג, שיש בו ג' יודין, הנקרא עינים. וגם תנומה על עפעפי, הוא מלוי אלפין, שהם כדמות עפעפים ממש, כי כן ב' יודי"ן של א' הם דמות עפעפים. וגם, כי מלוי אלפי"ן, הוא כמו עפעפים, אל מלוי ס"ג, הנחתם ונסתם בתוכו יודי"ן באלפי"ן, ואז מאיר לאישון בת עין, שהוא מלוי ההין של נוקבא, ומאיר בהם בסוד התהפכותן למלוי יודין:

בברכת המפיל, אנו אומרים ומאיר לאישון בת עין. הסוד הוא, כי הלא המלכות לעולם הוא בבחינת נקודה א', עד שאנו בונין אותה בברכת אבות כנודע. ואין בה פרצוף שלם, רק נקודה א' כלולה מי', ולא בפרטות. ואותו נקודה, היא נקראת אישון בת עין, כי זו היתה בתחלת אצילותה, ומאיר לאישון זו, עד שנעשית פרצוף שלם. ודע, כי נקודה זו, יכולה להיות עמה פב"פ בכל עת:

מע"ח - ארז"ל, אל יהרהר אדם ביום, ויבא לידי טומאה בלילה. הנה, לעולם המחשבה הוא בחכמה, הנקרא י"ש. כי החכמה י"ש מאי"ן, שהוא כתר. וכנגד בחינה זו שבקדושה, יש בסט"א קרי, כמנין י"ש. אלא שהש' שהוא אות אמת, יעשה ק"ר, שהם אותיות שק"ר. והיו"ד נהפכת בהם למטה, שהוא טפת הקרי. לכן כל צדיק השומר אות ברית קודש, על זה יש לו שם צדיק, ויש לו ש"י עולמות, כנגד מה שנזהר במחשבה רעה, כמנין ויהי ער רע, נגד קרי. וענין ש"י עולמות וכו', עיין בנע"ח פרשה וישלח:

מתוך: פרי עץ חיים שער קריאת שמע שעל המיטה פרק ה (עריכה)

בענין השכיבה בק"ש. דע, כי הלא לא יש עבירות בכל התורה שיוליד המזיקין, כמו שכבת זרע לבטלה. והענין, כי מי שעשה שאר עבירות, הנה מתלבשים בהם המזיקין, ונעשין קטגורים. אך משז"ל עונשו גדול. ונבאר סוד גדול נעלם ונפלא עד מאוד לתקן נשמתו של אדם, כדי שיצא נקי וטהור מזה העון:

דע, כי כמו מי שהוא מוציא שז"ל הוא פוגם במחשבה, כי אינו משתמש בשום כלי, עונשו מגיע עד דעת עליון של או"א. והנה דוגמת מה שהוא משמש זכר בלי נקבה, גם כביכול למעלה נמשכת אותו הטפה של אותו נשמה מן הזכר, ואינו נשפעת במלכות, רק יוצאות לחוץ בקליפות נוגה, וזה טיקלא דעשיקת נשמתין, הנז' בסבא במשפטים. והנה אשת זנונים תתאה אפתי לחוה ע"י קליפות נוגה, ונמשכת אותה נשמה אליה, ואז מתלבש בה כח מזיק אחד מן אשת זנונים, והיא נעשית גוף אל אותה נשמה. נמצא, כי המוציא שז"ל, הוא גורם לטפת נשמות בניו, שיהיו מלובשין בגופים, הנעשין מאשת זנונים. נמצא, שהחזיר הקדושה והטובה אל הרע:

והנה תיקון החטאה זה, הוא להמית אותן גופין הנעשין מאותן נשמות, כדי שיברחו אותן נשמות למקומן, כדי שיוכלו לעלות אותן נשמות עמו בכל לילה, ואלו הם סוד אותן המזיקין שממית אדם ע"י ק"ש שאומר על מטתו, והבן סוד גדול הזה:

אמנם יש עון דומה לזה, והוא מי שנזדווג עם אשתו ואינו משהה עצמו על הבטן לגמור כל הטפה, אלא שנפרד ממנה אחר גמר תאותו, גם כן הוא נכשל בעון דומה לזה. אך אמנם אינם כ"כ חמורים, כאלו שופך זרע, כי אע"פ שאין אותה הטפה ראוי להוליד, עכ"ז נברא ממנו משחית א', ע"ד הנ"ל. אמנם צריך אדם להמיתם בכל לילה, ויש אדם שיוכל להמית אל"ף וקב"ה בכל לילה, כנזכר פ' בלק דרי"א. ויש אדם שיוכל להמיתם דבר יום ביומו כמספר הימים אשר חטא כך צריך לתקן. יש כמה פרטות בזה, ולכן לזה הוא תיקון להמית אותן גופות המזיקין, כדי שיוכלו לעלות אותן הנשמות עמו בכל לילה. והנה כמו שיוצא מן האדם מזיקין אלו בלא אשה, כך אשה בוראת מזיקין אלו בלא איש, וז"ס, לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהליך. לא תאונה אליך רעה - זו לילית. ונגע - זו ס"ם. לא יקרב באהלך - זו אשתך:

והנה מיתת ענין מזיקין האלו, הוא ע"י חרב פיפיות בידם. והענין הוא דע לך, כי אחר שבארנו לך כי עון זה הפוגם עד או"א, א"כ אנו צריכין להוריד השפע ממזלא דדיקנא דעתיקא, דעת עליון החופף על או"א כנודע דבמזלא אתכלילין. ואז יורד שפע גדול משם, ואז אין יכולת בקליפות להתגבר, ולקבל אורו כלל ועיקר, ואז מתים:

והנה סוד הדעת הזה הנקרא מזלא, כבר בארתי לך, שהוא ג' הויות דמלוי יודין, וכל א' גימטריא ע"ב. והג' ביחד, גימטריא רי"ו, הרי בזה סוד ע"ב רי"ו, שהוא סוד עיבור של המשכות הטפה הנשמה משם. כי מציאות כללות כולם הוא מילוי יודי"ן, וכל א' שהוא בגי' ע"ב, ובפרטות הם ג' הויות שהם רי"ו. והנה ע"ב רי"ו, גי' רפ"ח. וז"ס והנה פרח מטה אהרן לבית לוי, כי אהרן הוא חסד והוא ע"ב, ולוי הוא גבורה והוא רי"ו, ושניהם גימטריא רפ"ח. וז"ס ורוח אלהים מרחפת על פני המים, מרחפת הוא מלת מת רפ"ח, כי אותיות רפ"ח באמצע אותיות מת, והוא סוד קליפות נוגה הנקרא רוח אלהים מרחפת, כי על ידה אותו הנשמה היורדת מן רפ"ח העליון שהוא ע"ב רי"ו, היא נכנסת במקום המיתה, כנ"ל בענין שז"ל:

אמנם עם הכללות עצמן, הוא גי' טרף, וז"ס טרף נתן ליראיו, כי אותן הטפות הטורף, חוזרין וטורפין אותן מן החיצונים, וזהו נעשה כאשר יזכור לעולם בריתו העליון, שהוא המשך הדעת העליון, הנקרא מזלא, עד היסוד התחתון. וז"ס לא ישכב עד יאכל טרף, כי בהריגת אותן מזיקים, אז טורפין אותן נשמות הבאים מסוד טרף שהוא ע"ב רי"ו, ומחזירין אותן למקומם. וז"ס יפול מצדך אלף, שהם אותן גופין החיצונים, ואז אליך לא יגש. אין הכוונה אליך ממש, כי זה פשיטא, כי אחר שיפול מצדך אלף, פשיטא שאליך לא יגש. אך הכוונה לומר, כי לאותן הנשמות שהם נמשכין ממך, וזהו אליך לא יגש אליהם להתלבש בהם, כי אחר שיפלו וימותו, לא יוכלו עוד ליגש לאותן הטפות ונשמות, לחזור וליקחם. וז"ס יעלזו חסידים בכבוד, ופי', החסידים הם אותן טפות הנמשכות ע"י שאינו משהה עצמו על הבטן, כי זה אינו נקרא רשע, כמו המוציא שז"ל, כי אותן הטפות מתלבשות בהן בסוד קליפת אשת זנונים, רע גמור שאין בו טוב כלל, כיון שכל כוונתו כולו לרעה. אבל מי שאינו משהה עצמו על הבטן, הוא כלול טו"ר, כי כוונת התשמיש לטובה, רק שנעשה עמו רעה. לכן הם מתלבשים בקליפות נגה שהוא טו"ר, ואלו שעשו כן ובאים עתה לחזור בתשובה ולנקותם, נקראו חסידים. וזהו ירננו על משכבותם, פירוש, בעבור מה שעושין במשכבותם ובתשמישן, שאינם משהים על הבטן. וזהו על משכבותם, ולא אמר במשכבותם:

והנה, עתה ביאר איך ממית אותן, ואמר רוממות אל בגרונם. פירוש, כי הלא סוד או"א בארנו שעורם, מהגרון עד טבורא דלבא דז"א, וזהו רוממות אל בגרונם. כי אל, הוא סוד הדיקנא הנקרא אל, בסוד אל רחום וחנון, דאית ביה אל קוצין תקיפין, וכמ"ש לעיל, האל הגדול הגבור וכו'. כי זה הדיקנא החופף על גרונם, ואז נמשך מזלא תיקון י"ג, הנקרא וחרב פיפיות בידם. כי וחרב, גי' רי"ו, שהם ג' שמות מלוי יודין דהאי מזלא:

והנה כבר הארכנו הרבה מזה, ונחזור אל הכוונה, כי הנה ראוי לכוון, כשאומר ק"ש ומזדווג או"א בסוד י"י אלהינו י"י, לכוין, כי אותן ג' הויות במלוי יודין, שהם גימטריא וחרב, שהם משפיעין בג' שמות י"י אלהינו י"י, שהם או"א ודעת שלהם, המקבלין מדעת עליון ממזלא עלאה. ומאלו ג' הויות נשפעים עד ב' מוחין דנוקבא דז"א, ובזה מתים החיצונים, כי סוד הדיקנא הוא לאכפייא דינין כנודע. והנה אחר שיחדנו כל הרמ"ח איברים דז"א הנ"ל בקריאת שמע, אנו מחברים אותן עם המלכות, הנקרא עתה מטה בלילה. וז"ש הנה מטתו שלשלמה וכו' אחר ק"ש, לכן אנו צריכין עתה לתקן ג"כ איברים דנוקבא. והנה סוד המטה, היא בבריאה בהיכל ק"ק, לכן הסתכל וראה, כי ג"כ אנו קוראין סוד הפסוק הנה מטתו וכו', כולם אחוזי וכו', וג"פ הרי ס' תיבות. ובברכת כהנים ס' אותיות. יושב בסתר עליון עד מחסי, ס' תיבות. והענין, כי תחלה אנו מתקנין המלכות במקומה בבריאה, ששם נקרא מטתו שלשלמה. והענין, כי הנה עדיין הוא כאן בסוד ד', כי כבר בארנו שיעור גובה קומתה היא מתפארת עד יסוד של הזכר, נמצא, כי היא בסוד ד' וחסרים ממנה ו' אחרים, כדי שתהיה קומתה שוין אל קומתו, לכן אנו אומרים הנה מטתו שלשלמה בסוד בריאה, כי שם חוזרים להיות בסוד ד' לבדה, להיות שלימה כמותו בכל י"ס שלו אשר שם בבריאה. וז"ס ס' תיבין, כי הם סוד הו' החסרים ממנה, ועולין למנין ס'. ואחר כך אנו מעלין אותה אל האצילות, ושם ג"כ אנו צריכין להשלים לה סוד הו', שתהיה קומתה שוה לקומתו באצילות, והוא ע"י ס' אותיות שבברכת כהנים. ואח"כ אנו מחברים יחד סודה באצילות, עם סודה בבריאה, כדי שתהיה בסוד מטה. וז"ס ס' תיבין שביושב בסתר עליון עד מחסי. וז"ס מלת עליון, כי זה חיבור אצילות עליון עם הבריאה. ותכוין בפסוק יפול מצדך אלף, ע"ד מ"ש לעיל, להמית המזיקין ההם. ובאמרך הוידוי, אז תכוין אל עשייה, כי שם סוד הנפש האומרת הוידוי. ואחר שתאמר אנא בכח, תכוין לשם אהי"ה יה"ו. ותכוין בכל לילה ולילה, לאות א' מאלו הז' אותיות, כמו שאנו עושין בז' ברכות של שבת, ואח"כ תכוין לשם מ"ב דמלוי אלפין:

מתוך: פרי עץ חיים שער קריאת שמע שעל המיטה פרק ו (עריכה)

ואבאר הדבר יותר בביאור, הנה דע לך, כי בלילה אין היחוד שאנו עושין לתכלית הזווג, רק לעשות כלי. פירוש, כי הנה בינה כשנזדווג עם החכמה ביאה ראשונה, בתחלת בריאת עולם כנ"ל, הנה השפיע בה סוד רוח א', הנזכר בסבא דמשפטים, דשביק לה בעלה, והוא מסוד הדעת שבאבא שהוא השם דיודין, וזהו רוחא חדא דשביק חכמה בבינה לעשותה כלי, כדי שתהא ראויה להתעבר ולקבל טפת העיבור:

והנה סוד זה הדעת שבחכמה, נמשך מדעת עליון שהוא בדיקנא דעתיק מזל הי"ג, הנשפע ממזל הח', אשר בו ג' ע"ב, וכל ההמשכות האלו הם מדעת עליון דעתיקא דעתיק יומין, שהוא רדל"א הגנוז בין גולגלתא ומוחא דא"א, כמבואר אצלי באדר"ז, והוא סוד דאוירא דיתיב על קרומא דמוחא. והנה נמצא, כי האי רוחא מוחא נקרא אוירא דכיא, כי היא סוד רוח הנמשך מן יסוד דחכמה ההוא נתיב לא ידעו עיט, איתגניז ביסוד של האמא. אמנם סוד זה השם, הוא ביוד"ין, גי' ע"ב, וג"פ עולה רי"ו. וכבר הודעתיך, כי שם רי"ו מטיל היסוד בנוקבא בביאה ראשונה לעשותה כלי, כי סוד רי"ו הוא הכלי, ואח"כ מושך לה סוד הע"ב תיבות כוללין רי"ו, ואז הוא טיפה זרעית להוליד ממש. לכן סוד רי"ו, הוא נוקבא. וע"ב הוא זכר, כנזכר פ' בשלח:

וכבר ידעת, כי חסד גנוז בפומא דאמה. ונמצא, כי סוד יסוד זה הוא נמשך מן החסד, והכרח לזה ג"כ הוא, כי שם מלוי דיודין לעולם הוא בחסד, וכן הוא גי' ע"ב כמנין חסד. אמנם ג"פ ע"ב, הם רי"ו, ענינם הוא סוד חסד חסדים, פי', כי ג' פרקין דזרועות ימינא, והם מתגלין בפומא דאמה, ואלו הם שבהם נעשה כלי. וזהו סוד מה שידעת, כי חסד כונן ומתקן למטרוניתא, ונמצא עתה, כי סוד כלי זה שהנחיל חכמה לבינה, נקרא אוירא דכיא, כי הם סוד ה"ח, ואוירא דכיא הוא סוד ה"ג שביסוד בינה, ומאלו הב' נתקנו גלגלתא דז"א כנודע באדם, ונעשה מהם סוד הדעת דז"א:

נמצא כי מיסוד חו"ב נעשה דעת בז"א, אך להיות שגם סוד אוירא דכיא הוא רוחא דגניז ביסוד הבינה, לכן אנו אומרים כי נה"י דאמא הם ג' מוחין לז"א, ואין חושבין את החכמה, כי גם האי אוירא נחשב משל אמא. נמצא, כי אחר ביאה ראשונה דבריאת עולם, אז אתא מפתחא דכליל שית שהוא הז"א, וסתם פתחא דאמא, כי נה"י שלה נעשין מוחין אליו. נמצא, כי מקורה סתום וגנוז, בתוך גולגלתא דז"א, ואז אותו הכלי הנקרא אוירא דכיא יהבא אותו לז"א, ואז חזרה הבינה להיות סתומה כבתחלה. ואח"כ בזווג ב', הוצרך להנחיל החכמה פעם ב' כלי א', ואח"כ נזדווג עמה, והוצרך אל כלי מחדש. והנה כה דרכה תמיד עמו, כי מאחר שז"א סותם תמיד פתחה, נמצא כי לעולם הבינה סוד בתולה. וזה סוד אסתר ירקרקת היתה, מיסוד הבינה, והיא נקראת אילת השחר, ורחמה צר, בכל שעה דומה לבעלה טעם בתולה, והבן זה:

אמנם, מה דשביק בה ההוא רוחא בכל זמנא, איננה לבטלה, כי הלא הוא נמשך למטה בז"א, וממנו נמשך אל המלכות, לעשותה כלי גם היא, כמ"ש. כי הנה בהאי טפה הנקראת כלי, הוא נמשכת מיסוד ז"א לנוקבא, לעשותה כלי, כי הלא להיות כי לעולם סוד המלכות בעשיה אצל החיצונים, והיא צריכה שתהא בתולה ואיש לא ידעה מפני חיצונים, ובפרט בלילה, אז תרעין דילה סתומים, והיא בתולה ממש, ובפרט אחר החורבן בזמן הגלות:

אמנם, כשאותו כלי נמשך אליה ג"כ, אז אין בה כלל שום מלוי יודין, כי מתחלה היה חציו נוטל ז"א לעצמו לדעתו, וחציו נותן לה ביסוד שלה למטה, וב' רוחין אלו החצאין, הם מלוי ההין, כי ב' ההין הם יו"ד, א"כ נמצא, כי נחלק לחצאין ממש. הרי נתבאר כי תחלת כל זווג, בין באמא ובין במלכות, צריך תחלה לעשותה כלי, ואח"כ יחוד ב' לזווגם, ולהוליד ולהתעבר. אמנם סוד עשייתם כלי, הוא בחצות לילה באמצעי, כי אז נזדווגים או"א, בסוד ביאה ראשונה לעשותה כלי, ומזה נמשך ביאה ראשונה לזו"נ בחצות, לעשותה כלי. וביום, אז זווג שניהן נעשין לעיבור ממש. כי בשמע ישראל, הוא זווג או"א, ובשים שלום, הוא מתעורר זווג זו"ן, נמצא, כי יחוד ק"ש שבלילה, היא תכלית לעשות כלי את האמא ואת המלכות, שיהיו מוכנים ביום להתעבר מביאה שניה:

הנה מהראוי היה שנאמר ק"ש בחצי הלילה כי אז זמנה, אמנם אנו אומרים אותן קודם שישן, כי אחר כך בחצות לילה, נעשה הדבר למעלה ע"י נשמותינו, כמ"ש בע"ה. לכן אנו אומרים ק"ש, קודם שנפקוד רוחינו, בהיותינו עדיין כאן בעה"ז, וכוונתן הוא לאחר חצות:

מתוך: פרי עץ חיים שער קריאת שמע שעל המיטה פרק ז (עריכה)

אמנם הענין הוא, כי תחלה אנו אומרין המפיל חבלי שינה, כמו שידעת כוונתינו, ואז ההוא רוחא דבמלכות, חוזר לעלות ונדבק במקורו בז"א, ואין המלכות מאירה מצדה כלל, רק מיסוד הבינה שהוא בונה את הצלע. עד שבבוקר, אז ויביאה אל האדם בשים שלום. נמצא, כי הרי המלכות חזרה להיות בתולה, ולכן אנו צריכין לעשותה כלי בחצות הלילה, לה ולבינה עלאה:

וכבר בארנו, כי בחצות לילה היא ראויה לאומרה, רק כי אז נעשה ע"י נשמותינו למעלה, אך עתה קודם שישן אנו אומרים אותה, נמצא, כי כוונת ק"ש הוא לעשותה כלי לבינה ולמלכות, ע"י זווג חצות לילה. וק"ש בשחרית, הוא לזווגם ממש, לצורך עיבור לחו"ב. ובשים שלום, לזו"ן:

ועתה נבאר ענין ק"ש, הנה אנו אומרים ק"ש, הכוונה, בשמ"ע ישרא"ל, תכוין אל ז"ק הבינה תתאין, שהם סוד ע' שנין עלאין, ולהמשיכם מבינה אל המלכות ע"י ז"א, וזהו שמע - שם ע', שתקבל השם שהוא מלכות, מן ע' דבינה, לכן ע' זו גדולה, כי היא בבינה, ועי"ז הוא עולה המלכות עד הבינה. ולפי שכל עיקר המלכות, אין בה רק סוד נקודה א' תחת ו"ק דת"ת, לכן צריכין לקבל מן ז"ק עליונים. אך הת"ת אין צריך לקבל, רק מן ב' לבד, והם חו"ב שבחכמה, וזו ישראל - שי"ר א"ל. והוא סוד ישראל עלה במחשבה, שהוא סוד החכמה:

והנה, מת"ת דז"א ולתתא, הוא סוד המלכות. נמצא, שאין למעלה מהם רק ח"ג, שהם לו לז"א, ולה מלכות, והם צריכין לקבל מח"ג שבחכמה. והנה ג"ר שהם המוחין, בין בז"א ובין דנוקבא, עדיין אין מקום קבלתן רק עד אח"כ באחד, כמ"ש בע"ה. והוא, כי ישראל נעלה במחשבה, ועי"ז נמצא כי המלכות קבלה איזה תיקון, ועלתה בבינה ומעוררת אותן. וז"א ג"כ נתקן, ועולה באבא ומעורר אותן, ואז כיון שמעורר אותו, אז מתעורר היסוד שבחכמה בסוד ג' שמות דיודין הנ"ל, שהם כנגד י"י אלהינו י"י, כנ"ל בתחלת הדרוש. כי גם אלהינו, גי' ק"ב, כמנין שם מלוי יודין, הרי ע"ב, ועוד ל' נגד הויה שהוא גי' כ"ו, ועם ד' אותיות הרי ל', הרי ק"ב. נמצא כי ג' שמות רי"ו, הם מתחילין עתה להתעורר. נמצא, כי תכלית שם זה של הרי"ו, שהם ג"פ שם ע"ב מלוי יודי"ן, כוונתן להדביק יחד באו"א ודעת, ולכן כנגדם הם י"י אלהינו י"י, שהם או"א ודעת. אמנם, תחלה לקחם אבא גם אלהינו כנ"ל, אך כוונת אלהינו להכין את אמא, ועדיין לא קבלה. נמצא, כי אין עתה רק הכנה לבד והתעוררות. אח"כ שכבר התעוררו, אז צריך שיעלה מ"נ לבינה, כדי לקבל כלי הזה. והנה מ"נ שלה הם הבנים, שהם זו"ן, ולכן אנו אומרים אחד - אח ד', והם מתחברים יחד, להיותן מ"ן ביסוד בינה:

אמנם כבר ידעת, כי גם אנו צריכין להשתתף באותו זיוג, רק שאין בנו כח לעלות שם, כי אם ע"י שנמסור עצמינו על ק"ה, ולכן צריך לכוין במלת אחד למסור נפשותינו על ק"ה, ולחבר נפשותינו עם זו"נ בסוד מ"ן. ואז תכוין להוריד רי"ו הנ"ל באמא, ונעשית כלי, ואח"כ נותנין ברישא דז"א, בד' דאחד:

ואח"כ תכווין בבשכמל"ו, יחוד זו"נ, לעשות כלי את המלכות ג"כ, לכן היא צריכה אל התיקון פעם ב'. והענין הוא, כי הלא מהמשך כלי הבינה, נמשך כח בז"א לעשות כלי למלכות כמבואר אצלי, לכן דוגמת י"י אלהינו י"י, כן הוא ברוך שם כבוד, שהם חב"ד של הז"א, שהם סוד רי"ו. אמנם הרי"ו ההוא משתנה בו, כי אינו נותן כולו, כי בו נשאר שורש החסדים שם ע"ב, ואינו נותן רק הגבורות שהם סוד רי"ו התחתון, שהוא - י', י"ה, יה"ו, יהו"ה. יו"ד, יו"ד ה"ה, יו"ד ה"ה ו"ו, יו"ד ה"ה ו"ו ה"ה, לכן אנו ממשיכין תחלה סוד ברוך שם כבוד בחב"ד דז"א, ומשם במלכות, וזהו מלכותו. ואז מאירין מוחין דיליה בגולגלתא דילה, הנקרא מלכותו. ואח"כ מזדווגים ועולים הנפשות למ"נ, ואז צריך להפקיד רוחו שם בסוד מ"נ. וזהו ההפרש שיש בעשותה כלי, שאין צריך עליות נפשך רק בסוד פקדון. אך בזיוג הבוקר, צריך נ"א ע"י מיתה ממש:

ותכוין באמרך לעולם ועד, שאז מזדווג ונמשך בה הרי"ו התחתון, מן הז"א לנוקבא. כי כן עולה גימ' לעולם ועד, כמנין רי"ו ם. והענין, כי גם בהפקד נפשך, אתה צריך לכוין לאותן הטפות הנשמות של הקרי, להעלותן משם, ולהמית גופם על ידי זה הרי"ו הא' והב', שהוא בגי' חרבו, ותעלם עם נפשך, ותכוין, כי הלא ע"י הרי"ו נעשית היא כלי, כדוגמת בינה, ם מרובעת, ששם נוצר הולד בסוד מ' יום של יצירת הולד, וזהו מם סתומה של לעולם:

ותכוין להמשיך שם אותן הנשמות, ומה שהיה תחלה בזכר בלי נקבה, עתה יוצרו בסוד נקבה, באותה הכלי שהוא ם סתומה של לעולם. גם תכוין, כי כמו שאתה מחבר ובונה כל איברי דזכר, ברמ"ח דק"ש כנודע, כך אנו נוצרין רמ"ח אברים לאותן הנשמות, גם כן תוך ם סתומה. וזה תכוין, עד שתגמור ק"ש. אמנם הזהר, שלא תכוין בם' של לעולם, עד שתגמור הב' תיבות של לעולם ועד, שהם עולין רי"ו ם, כדי לעשותה כלי בסוד רי"ו, דהיינו לעולם ועד. ואח"כ תצייר צורת ם, שהיא הכלי שבה נגמר הולד למ' יום צורתו, ואם תכוין הם', במקומה באמרך לעולם, אז נשארין אותן נצוצים תלוים ועומדים באויר, לכן הזהר בזה:

אמנם סוד יחוד של ק"ש זה עתה, אחר שכבר עשית אותה בתפלת ערבית, כבר בארתיו במ"א, ובארתיו שם סוד ק"ש דשחרית וערבית ועת השכיבה, ולמה לא נאמר ק"ש במנחה ע"ש היטיב. אמנם תכוין כשתאמר בידך אפקיד רוחי, במה שבארתי לך בכמה מקומות, כי הידים של הבינה, שם ה' אצבעות ימינים, וה' אצבעות שמאלים, הם נעשין סוד כלי אל המלכות להיות בתוכה סוד מ"נ. וז"ס ה' אותיות מנצפ"ך כפולות. אמנם אלו נמשכין לה בכח שם בוכ"ו, הנמשך מן אהיה שבבינה, והוא גי' ד"ל כמנין ידך, לכן כשתאמר בידך, תכוין לשם זה, אשר ע"י נעשית באר וכלי לקבל מ"נ. אח"כ תכוין בס"ת של בידך אפקיד רוחי - ידך למפרע. ותכוין, כי היא היד הב' השמאלית של הבינה, לכן הוא למפרע, והוא בס"ת. והענין, כי אלו הב' ידים נעשים בית קבול להיותה בתוכה המ"נ, יד ימנית ע"י שמאלית, ובתוכם תפקוד נפשך בפקדון וכו':

טעם למה בהיות הנה"י דאמא נכנסין ברחל בסוד הדרומיטא יוצא ממנה בחינת יעקב, אך כשנכנסין בלאה אינו יוצא, אף כשנכנסין. והענין הוא במה שהודעתיך, שלאה אינה מכלל הי"ס, רק אחוריים חיצונים מבחינה תחתונה דבינה, לכן כדי שתעשה פרצוף גמור, הלואי שיספיקו לה כל ההארות ההם, לצורך עצמה. אבל רחל, היא מכלל י"ס, ושוה להם, לכן אין צריכין כ"כ לעשות פרצוף, לכן מה שהוברר ממנה יוצא יעקב:

מתוך: פרי עץ חיים שער קריאת שמע שעל המיטה פרק ח (עריכה)

בענין ק"ש של השכיבה כבר ביארנו. אך דע, כי ראוי שתכוין בה ג"כ כשאר ק"ש של שחרית ג"כ, ולא תחסר דבר כלל, חוץ המקומות שנראה שחלוקים יחד. כיצד - בה' אלהינו ה', תכוין ג' ע"ב. אך בשחר, הם ע"ב קס"א ע"ב. ג"כ כשתאמר לעולם ועד, אחר שתכוין כוונת דשחרית, תכוין ג"כ אח"כ מה שבארנו סוד הרי"ו, שיש בו שם ע"ב קדם, שהם רי"ו ום סתומה של לעולם, ותכוין כל הכתוב אצלי בק"ש הזאת של השכיבה:

אח"כ כשתאמר שמע ישראל, אמור פסוק יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם רוממות אל בגרונם וכו', וכבר נת"ל כוונתן. אך יש איזה כוונה שדלגתי, והוא שתכוין, שהוא ר"ת באר, והוא סוד ה' אלהים ה' אדני, כמנין באר. פי', שתכוין לעשות מ"נ העולה מתתא לעילא. במלת פיפיות, תכוין להויה מלוי ההין, שהיא נקרא חרב פיפיות. פי', כי זה השם נקרא חרב שיש לו ב' פיות, כיצד - כשתצייר צורת אות ה' בג' ציורין, שהם די דו ווו הרי גי' מ"ב. והנה הם ד' ההין בשם זה נחלקים, ב' ההין תחלה, וב' ההין אח"כ בסוף. והנה ב' ההין הראשונים הם ב"פ מ"ב, שהם פ"ד, ועם כולל פ"ה. וכן ב' ההי"ן אחרונים פ"ה עם כולל, הרי ב' פיפיות בשם זה. אח"כ הנה מטתו. ר"ת הנה מטתו שלשלמה, יכוין בר"ת שם קדוש מה"ש, משמות של ע"ב:

מע"ח - בידך אפקיד רוהי. כי הנפש נשארה בגוף בעודו ישן, כי זהו ההפרש בין מיתה לשינה, כי במיתה יוצאה גם הנפש, ובשינה אין הנפש יוצאה, אלא מן הרוח ולמעלה. וז"ש בידך אפקיד רוחי, ואף שאני חייב לך והיה ראוי שלא להחזירה לי, אעפ"כ פדית אותי ואתה מחזירה לי, להיותך אל אמת, ע"כ:

אח"כ ברכת כהנים. אח"כ יושב בסתר. אח"כ תקום מעומד ותאמר ווידוי על עונותיך, כי הלא השינה אחד מס' במיתה, בפרט עתה שכוונותיך להעלות מ"נ, והרי אתה כמי שנפטר מן העולם לעלות למעלה, לכן התודה תחלה על עונותך, בסוד הנפש החוטאת היא תמות, כי בנפשו תלויה סוד החטא והוא בעולם עשיה, וע"י זה תתפרש מן עשיה, ולא יגעו בך החיצונים:

ס"א - ויכוין כאלו מודה בפני בית דין הגדול, ורוצין אז להמיתו לכפר על חטאיו. ולא עוד אלא הוא מרויח ריוח גדול, בסוד מודה בקנס פטור. וגם בסוד גנאי דאית בך קדים אומרה. פי', טרם שיבואו המקטרגים לקטרג על עליית הנשמה, לכן יכוין וישים נגד עיניו שם יאהדונה"י ויכוין כאלו עושין בו ד' מיתות ב"ד כנ"ל.):

וכבר כתבתי שיקבל ד' מיתות בית דין, ע"י ד' אותיות הוי"ה ואדנ"י. אמנם יותר טוב להוציא ממש בפה, ולומר - יהר"מ י"י אלהי ואלהי אבותי, שאם חטאתי לפניך באות י' של הויה ובאות א' של אדני, יהא חשוב לפניך כאלו נסקלתי ע"י אות א' מאדני. ואם חטאתי באות ה' ראשונה דהוי"ה, ואות ד' דאדנ"י וכו' כמבואר אצלינו. וגם טוב מאוד שיכוין בד' כוונות שבארנו שיש בד' אותיות הוי"ה, שהם יהו"ה - ק"ש ציצית תפילין תפלה, נגד ד' יחודים שיש בד' אותיות הויה, לכוין בהם כמבואר. ואח"כ תכוין כאלו נפשך עולה למעלה, ותעלה מעשיה ליצירה ע"י שם מ"ב כמבואר. אח"כ תאמר שם מ"ב דבריאה בב' כוונתן בשם אהיה אשר אהיה, ואהיה יה"ו. ותכוין להעלות בו את הרוח מן יצירה לבריאה. ותכוין ג"כ בכל לילה מן השבוע באות א' מאלו הז' שהיא העיקרית, ע"ד שם אבגית"ץ כמבואר אצלינו. ותכוין לשם א' מן הז' שמות שיוצאין מב' שמות אלו, כל אחד בלילה שלו. ואח"כ תאמר שם מ"ב דאצילות שהוא מילוי דמלוי דשם מ"ה, ואח"כ המלוי, ואחר כך הפשוט, כדי להעלות נשמה מבריאה לאצילות, ותתחיל ממלוי המלוי. גם טוב מאוד לכוין, להעלות בכללם עם נשמתך, לכל הנשמות שאין יכולים לעלות מצד חוסר ידיעתן בכוונת ק"ש, או מצד איזה חטא. בכן טוב לכוללם בעליית נשמתך, ובפרט אם הם נשמות ידועות מאהובך וחבירך:

ואומר אח"כ ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, אחר אלו השמות דשם מ"ב. והזהר שאלו הב' מ"ב אחרונים יהיה במחשבה לבד, אך שם מ"ב הראשון תכוין בו, ע"י הזכרות תפלת אנא בכח כנ"ל. אח"כ תכוין הויה, בג' ציורים רי"ו כנודע. אח"כ תאמר בידך אפקיד רוחי, וכבר בארתיו כי ס"ת גי' ידך. והוא י"ד הב', ותכוין בה למלוי המלוי של אדני, שיש בו ל"ד אותיות כמנין ידך. בר"ת פדית אותי יי', תכוין פא"י שם קדוש. גם תכוין, כי הוא גי' הויה אדני, והנה טוב מאוד שאם אינך יכול לישן תיכף אחר זאת, ראוי שתכוין ושתעסוק במחשבה באיזה דרוש המגיע אל הנוקבא דז"א, כי כל עלייתך עתה הוא שם כנודע:

מע"ח - אח"כ יאמר מזמור לדוד בבוא אליו נתן הנביא, כי הוא מועיל מאוד לזכירה ולהשגת חכמה זאת, להשלמת נפשו, אם יכוין בו כמ"ש בתיקון של אחר חצות, וכן א"ל מורי ז"ל. אחר כך פסוקים אלו - אם תשכב לא תפחד ושכבת וערבה שנתך, בטוב אלין אקיץ ברחמים. אתה סתר לי מצר (ר"ת סמאל) תצרני רני פלט תסובבני סלה. תודיעני אורח חיים וכו' ואומר פסוקים אלו ג' פעמים. בידך אפקיד רוחי וכו', אתה תקום תרחם ציון וכו':

מתוך: פרי עץ חיים שער קריאת שמע שעל המיטה פרק ט (עריכה)

הנה הוידוי בעולם עשיה, שהוא לנפש החוטאת, וע"י וידוי יתפרד מן עשיה ולא יגעו בו החיצונים, וישים לפניו כל מיתות ב"ד. י"א - סקילה, ה"ד - שריפה. ו"נ - הרג. ה"י - חנק. וצריך שיאמר מעומד אשמנו וכו', יר"מ יאו"א שאם חטאתי לפניך ופגמתי באות י' של שמך הגדול יהו"ה, ובאות א' של אדנ"י, ונתחייבתי בדינך הצדק סקילה, או כיוצא בה, הרי הוא כאלו נסקלתי ע"י אות א' דאדני בב"ד הגדול שבירושלים. ואתה ברחמיך הרבים תשוב ותיחד ג' אותיות ראשונים של ג' שמותיך היקרים, הויה אהיה אדני יא"א. ושם קדשיך במלוי ד' יודין יאיר בעולם אצילות, ואל יהיה מונע. ואם חטאתי לפניך ופגמתי באות ה' ראשונה של יהו"ה, ובאות ד' של שמך הגדול אדנ"י, ונתחייבתי בדינך הצדק שריפה וכיוצא, הרי כאלו נשרפתי בב"ד הגדול שבירושלים, ואתה ברחמיך הרבים תשוב ותיחד ג' אותיות שניות של ג' שמותיך היקרים, הוי"ה אהי"ה אדנ"י ההד, ושם קדשיך במילוי ג' יודין ואלף, יאיר ברצונך בעולם הבריאה, ואל יהא מונע. ואם חטאתי לפניך ופגמתי באות ו' של שמך הגדול יהו"ה, ובאות נ' של שמך הגדול אדנ"י,ונתחייבתי בדינך הצדק הרג וכיוצא בו, הרי כאלו נהרגתי בב"ד הגדול שבירושלים, ואתה ברחמיך הרבים תשוב ותייחד ג' אותיות שלישית של ג' שמותיך היקרים הוי"ה אהי"ה אדנ"י וי נ, ושם קדשיך במלוי אלפין יאיר בעולם היצירה, ואל יהא מונע. ואם חטאתי לפניך ופגמתי באות ה' אחרונה של שמך הגדול, יהו"ה, ובאות י' של שמך הגדול אדנ"י ונתחייבתי בדינך הצדק חנק וכיוצא, הריני כאלו נחנקתי בב"ד הגדול שבירושלים, ואתה ברחמיך הרבים תשוב ותייחד ג' אותיות אחרונות של ג' שמותיך הקדושים הוי"ה אהי"ה אדנ"י ההי, ושם קדשיך במילוי ההין יאיר בעולם העשיה, ואל יהא מונע. וזה קבלתי ד' מיתות בית דין לכפר על עונותי לתקן העולמות שפגמתי בהם:

מתוך: פרי עץ חיים שער קריאת שמע שעל המיטה פרק י (עריכה)

בידך אפקיד רוחי. הענין, כי הרוח הוא מצד ז"א, לכן אין אנו מפקידין לה בסוד מ"נ אלא הרוחין, שצריכה להם כדי להזדווג עם ז"א על ידן. קודם שתאמר בידך אפקיד רוחי, תכוין לצייר שם הויה שהוא גי' רי"ו, כי צורת ה' ראשונה ר"ו, ועם י' הרי רי"ו. אח"כ תחבר ה' בצורת ר"י עם ו' ונעשה רי"ו ב', כי ציור הה' ר"י. אח"כ תחבר ו' עם ה' אחרונה, והוא רי"ו ג', כי צורת ה' הוא ר"י, ועם ו' הקודם הרי רי"ו. והנה הם ג' רי"ו, כמנין אתה תקום תרח"ם ציון. גם תכוין, לעשות צורת ב' ההין - ד"י ד"י, הרי י"ד י"ד. ותאמר אח"כ בידך אפקיד רוחי, ותכוין לידים אלו:

בעת השכיבה יכוין למסור נפשו, כשתאמר פדית אותי ה', שהוא מלוי ההין, ובפרט לי שאני מגולגל כפול, כנ"ל פרק י'. עיין בביאור הגלגולים, כי שם כתבנו שהמרגיש בעצמו שהשלים חלק נפשו, יאמר בעת שכיבה פסוק, נפשי אויתיך בלילה, עם הכוונה שבארנו שם, ויזכה אל חלק הרוח. ולמי שמכיר בעצמו שיש בו חלק הרוח, או אפילו שאין בו אלא דרך מקרה, כמו בתוספת שבת אחר שיאמר אנא בכח כסדר, ויכוין להעלות נפשו, כי שם זה דמ"ב המעלה נפש למעלה, ושם זה הוא ביצירה, ואנו מעלין הנפש מעשיה ליצירה, ע"י שם זה שביצירה. וג"כ תכוין בשם אהיה אשר אהיה, שגי' מ"ב של הבריאה, ב"פ אהיה גי' מ"ב, ותכוין, כי על ידה עתה מעלה הרוח שלך לבריאה. אך דע, כי שם זה של אהיה אשר אהיה, הוא בבריאה תחת שם אהיה יה"ו, הוא ג"כ גי' מ"ב, ותכוין גם בזה:

אח"כ פסוק בידך אפקיד רוחי. כי כבר ידעת, כי בג' תיבות אלו ר"ת בא"ר כמו שלמדתיך. ולכן תכוין כי הוא גי' ב' שמות, אשר כל א' מהם נקרא שמא שלים והם הויה אלהים הויה אדני, שעולין גי' באר. וכבר ידעת, כי אלהים, הוא גי' אהיה אדנ"י, ותכוין כל זה. והנה, לכן הוי"ה אלהים הוא שמא שלים יותר מהאחרים, והוא כי עולה גי' יבק. ותחשוב בכל זה, שגם שם אלו"ה מלא - אלף למ"ד ו"ו ה"א, גימטריא - באר, שעולה למיין נוקבין ביסוד של רחל. וכשיגיע אל ה' אל אמת, תכוין בהוי"ה זו כזה - י' י"ה יה"ו יהו"ה. ובזה האחרון המרובע, תכוין בו שהוא מלוי ההין - יו"ד ה"ה ו"ו ה"ה. וכשתגיע למלת אל, תכוין לס"ג, שיש בו ייא"י כמנין אל. ובמלת אמת, תכוין לשם אהי"ה, כי מספרו המרובע שהוא בגי' אמת, כי כ"א פעמים כ"א, גי' אמת. ותישן מתוך מחשבה זו, וזה הפסוק יהיה סיום הכל, ובשם י' י"ה יה"ו יהו"ה כו' תכוין, י' באצילות. י"ה בבריאה. יה"ו ביצירה. יהו"ה - בעשיה, במלוי ההי"ן:

והנה, כדי שיוכל אדם לעלות נשמתו למעלה בלילה, בסוד הפקדון נפשו ובסוד בידך אפקיד רוחי, יש לזה ו' תנאים. א' הוא, שבאותו היום יכוין היטיב בתפלתו, עד שגרם זיווג העליון בעת נפילת אפים, וז"ס מי יעלה בהר ה'. פי', מי הוא האיש, שיוכל לעלות נשמתו בלילה למעלה בהר ה', שהוא ג"ע שלמעלה. והשיב הפסוק, נקי כפים וכו' אשר לא נשא לשוא נפשו. פי', כשעושה באותה נשיאת נפשו, באומרו אליך ה' נפשי אשא, ועושה שכאשר נשא נפשו ביום ההוא, לא היתה לשוא ולחנם, רק שהיה כח בידו לגרום זווג עליון, ע"י נפילת אפים שלו. ונמצא, שלא היה לשוא נשיאת נפשו. הנה אחר זה, תעלה נפשו בלילה בהר ה' ובמקום קדשו, לעשות זווג עליון, שעושה אחר חצות לילה כנודע, ע"י מ"ן שעושה בלילה:

ב', שצריך שיתן ביום ההוא צדקה כתיקונו, שהוא לא ידע למי נותנו, וגם המקבל לא ידע ממי מקבלה, ושיהיה באדם הגון וראוי לתת לו צדקה, וא"צ שיעשה כולם, אלא אפילו אם לא עשה אלא אחד מאלו כתיקונו, יספיק לעלות נשמתו בלילה ההוא. רק אם עשה ח"ו איזה עבירה גדולה המונעת אותו לעלות, ואין אנו מדברים אלא באדם שרוצה להתנהג בדרכי ה', ואינו עושה עבירות במזיד:

ג', צריך שיהיו נגד עיניו כל החטאים שבאו לידו אותו היום, ויהיה נגד עיניו בעת שכיבתו, ויתודה עליהם בפיו, אחר הק"ש כנודע, שסידורו הוא אחר יושב בסתר עליון, ואלין אקרון מארי דחושבנא בכל לילה. וצריך שלא לאבד שום אחד מהם, רק כל החטאים והדיקדוקים שעשה ביום ההוא, יתוודה עליהם בעת השכיבה, ולא ישכח אחד מהם:

ד', שיהיו עליו כל היום תפילין, בלי היסח הדעת, עם הכוונה הידועה אצלינו:

ה' ו', מאן דמזכי לחייבא באותו היום, ומנע לאיזה אדם מאיזה עבירה והחזירו בתשובה מעון ההוא, או שמדבר על לבו דברי התשובה והם מועילים, כי האמת הוא שמי שיהיה שלם, תעלה נשמתו, אך אלו המצות בהם סגולה להעלות הנשמה בלילה. ונלע"ד עתה ששמעתי ממורי זלה"ה, שאין צריך לזכור מהחטאים שעשה ביום ההוא בפרטות, דא"כ אין לדבר סוף, אמנם שיטרח ויזכור כל מה שיכול מהחטאים שעשה ביום ההוא, מספיק. והוא סגולה לעלות בעולם העליון, ולא יהא טרוד בהבלי העולם. תזהר לישן מתוך הבכי:

ארבע כוונות יש בד' אותיות הוי"ה, וטוב לכוין בהם תמיד. כיצד - הנה אדם לפעמים מפסיק מלהתפלל כגון ע"י שוגג וכיוצא, או אפילו מזיד, ומבטל מצות עשה ועבדתם את ה' אלהיכם, ועבודה זו תפלה. והנה, העובר מצוה זו, פוגם בה' תתאה, והמונע איזה פעם מלהניח תפילין, פוגם בה' ראשונה. והמונע מציצית, פוגם בו'. והמונע מן יחוד ק"ש, פוגם בי'. נמצא כסדרן הוא, יחוד ק"ש - י'. תפילין - ה', ציצית - ו', תפלה - ה'. אמנם לתקן פגמים אלו, צריך לייחד ד' יחודים כל יחוד של פגם שלו. כנגד היוד שהוא יחוד ק"ש, תכוין לעשות יהו"ה א' באופן זה - תחלה קח את ה' תתאה לבד, ואח"כ תחבר אות ה' עם ו', ואחרי שיהיו מחוברים אלו, אז מתחברים י"ה ב' אותיות ראשונות. נמצא, כי בבחינת ק"ש, תחלה מתעוררת מלכות, ואח"כ מתחברת עם ז"א, ואח"כ גורמים ע"י התחברותם להעלות מ"נ שיתייחדו או"א, ותכוין שחיבור זה גי' א"ל, והוא שם ייא"י דס"ג, אשר נתבאר בכוונת ק"ש אחד של שמע, א"כ הוי"ה באופן זה ההוי"ה:

אמנם, יחוד של ה' עלאה כנגד תפילין הוא זה, תחלה תחבר י"ה או"א, שרוצין להזדווג כדי לעשות מוחין לזו"ן. אח"כ עולה הה' תתאה ומתחבר עם ו', כדי להעלות מ"נ. אח"כ ה' עלאה מתחברת עם ו', שהוא הכנסת נה"י דאמא תוך ז"א לעשות לו מוחין, ומהם יוצאין התפילין, ויחוד זה גי' הב"ל, שהוא מלוי דס"ג, כי הבינה שהיא ס"ג היא המוציאה את התפילין, כי אמא על ברא נעשית תפילין, כנזכר בתיקונים. והוא כזה - י"ה ה"ו ה"ו, גי' הב"ל. יחוד הג', אות ו' ציצית. יכוין לחבר י"ה או"א, עם ו' ז"א, ונעשין לו א"מ טלית, (צמח - נראה מכאן שהוא טלית גדול, ו' של הוי"ה). ואח"כ תחבר ו' עם ה' תתאה, שנותן לה בחינת הציצית הנוטפין כנודע, ויחוד זה גימטריא ל"ב, שהוא ל"ב חוטין של ציצית, ל"ב נתיבות חכמה. כיצד - י"ה הו"ה, גי' ל"ב:

יחוד ד', ה' תתאה תפלה, תכוין, להעלות בסוד התפלה ו' לגבי ה' עלאה, ועי"כ עולים יחד ו' עם ה' עלאה, לגבי י', ומתחברין יחד. אח"כ נקשרת ה' תתאה עם ג' אותיות, והוא גימטריא חן. כיצד - ו"ה וה"י הוה"י, גי' חן. הרי נתבארו ד' יחודים אלה. אמנם, תכוין ביחד כולם כשתשכב בעת שתאמר הוידוי, בארנו שם שיאמר, אם חטאתי לפניך באות י' שבשם כו', ואז תכוין לעון דק"ש ולתקן יחודו, וכן בשאר אותיות. אמנם גם כשתאמר ק"ש, יכוין קודם ק"ש שחרית או ערבית, שהוא מ"ע, אז היחוד של אות י' לבד. וכשתניח תפילין, תכוין ביחוד ה' עלאה. וכשתשים ציצית, תכוין אותו ביחוד שלו. וכשתאמר תפלה קודם עמידה, יכוין אחר אדני שפתי, ביחוד ה' תתאה:

מתוך: פרי עץ חיים שער קריאת שמע שעל המיטה פרק יא (עריכה)

כשרוצה אדם לישן, נתבאר אצלינו. והנה באומרו ק"ש, יכוין כי מן ואהבת עד ובשעריך, מ"ב תיבין, וסימנך ודברת ב"ם. ויכוין אל שם אבגית"ץ ויכוין לעשות ראשו מרכבה לשם זה. אח"כ בוהיה אם שמוע עד ושמתם יש ע"ב תיבין. וסימנך ונתתי עשב - ע"ב ש'. ויכוין לשמות ע"ב, ויכוין לעשות זרועותיו מרכבה לשם זה. אח"כ מן ושמתם עד הארץ, יש נ' תיבין כמנין אדמ"ה, הנזכר בפסוק למען ירבו, והם נ' שערי בינה. ויכוין שבטנו ומעיו שלו, הם מרכבה לשם זה. ובפרשה ציצית ע"ב תיבין, ויכוין כי שוקיו ואות ברית קודש, מרכבה לשם ע"ב זה:

והנה נודע, כי האדם לפעמים חטא בהשחתת שז"ל או שראה קרי לאונסו, ומכל בחינות אלו נבראים מזיקין ורוחין. והנה הק"ש, הוא חרב ההורגת אותן מיני מזיקין, על זה נאמר וחרב פיפיות בידם, וארז"ל שהורג אדם שע"י ק"ש בלילה, שיעור רב מהם, כנזכר בזוהר פ' בלק ע"פ לא ישכב עד יאכל טרף. והנה יכוין האדם, כי יש בק"ש רמ"ה תיבין, לכן אחר שמשלים ק"ש, יכוין בג' תיבין, שהם - ה' אלהיכם אמת, ויחזור לאומרו פעם ב', ויושלמו רמ"ח תיבין:

וכשיאמר ק"ש, שמע ישראל, יכוין שהם ו' תיבין, ועם הרמ"ח שיש מן ואהבת עד סוף ק"ש, הרי רומ"ח. ויכוין כי הרמ"ח, הם רי"ו ול"ב נתיבות חכמה הם רמ"ח. עם ו' אלהים דקטנות ג' מוחין דאבא וג' מוחין דאמא, ויש להם ג' מלואים וסימנם יה"א, כנודע בסוד הקדיש יהא ש"ר, ויה"א גי' י"ו. והנה הם ו' אלהים, שהם ב"פ יהא, הם גי' ל"ב נתיבות מוחין דקטנות, ועם רי"ו הרי רמ"ח, כי הרי"ו הם ג"פ ע"ב, של ע"ב ס"ג מ"ה, ועם כללות ו' אלהים כנ"ל, הרי רומח, להרוג בהם המזיקין:

אח"כ יאמר שאר הסדר הנ"ל, כמבואר אצלינו ע"ש. ואח"כ כשיגיע לבידך אפקיד רוחי, יכוין להעלות נשמתו אל המלכות בסוד מ"נ, כדי שתמלא המלכות ממ"ד מלמעלה, ונקרא באר. ויכוין ר"ת באר, גי' הוי"ה אלהים הויה אדני. פדית אותי ה', ר"ת פא"י, יאהדונה"י. ויכוין במלות אלו, כי הש"י פודה אותו. ר"ל, אות ברית קודש שנמסר לחצונים בהשחתת זרעו לבטלה, הש"י פודה ולוקח אותו מן החיצונים בכח שם זה הנזכר כאן, באומרו פדית אותי ה'. ותכוין כי יש בו ג"פ רי"ו, בציור זה - כי תחלה תצרף ב' אותיות י"ה, מן הויה הנ"ל, וצורתן רי"ו, כי ציור ה', ר"ו. ואח"כ תצרף ה' ראשונה עם ו', הם רי"ו, כי ציור ה', ר"י. אח"כ תצרף ו' עם ה' אחרונה, הם רי"ו, כי ציור ה', ר"י ג"כ. הרי הם ג"פ רי"ו. ותכוין, כי סוד כל אחד רי"ו הנ"ל, הוא שם אל, כי אל פשוט ומלוי, גי' רי"ו, והנה ג"פ רי"ו הנ"ל, הם ג"פ אל פשוט ומלא. ותכוין, כי ג"פ אל, גי' מגן. ונעשה בבחינת רי"ו בפשוט ובמלוי הנ"ל, גי' יראה, כי יראה גי' רי"ו. וג"כ בק"ש כווננו הרומח כנ"ל, וכ"ז רמוז בפסוק מגן אם יראה ורומח. כי בכח אלו נהרגין המזיקין, וכמבואר אצלינו בפסוק לחם שערים, אז ירדו לשערים, שמדבר על המזיקין אלו, ע"ש. ולכן אחר בידך אפקיד רוחי, תאמר אתה תקום תרחם ציון, ובמלת תרחם, תכוין שהוא ג"פ רי"ו הנ"ל. וגם תכוין במלת תרחם, לב' מצפ"ץ, שעולה תרחם ע"ה ועם ב' שמות הויה אהיה. ותכוין להעלות הנר"ן, שיהיו ראוין לבא אל הקדושה, שנמסרו אל הקליפה עם הקרי ועם השחתת זרע, ויכוין להעלותן עם נפשו אל הקדושה:

מע"ח - להרח"ו. בידך אפקיד רוחי, ר"ת באר, יאהדונה"י יאהלוההים, שהם גי' באר, והכוונה, להעלות נפשו מבאר שחת, לבאר מים נובעים, עם יחוד זה. פדית אותי ה', ר"ת פא"י, יאהדונה"י. אל, ייא"י דס"ג. אמת, אהי"ה פעמים אהי"ה, לכן יחשוב שם אהיה:

מע"ח - בחצות לילה הראשון, תישן על צד השמאלית, כנז' ברמב"ם, וטוב מאוד להכניע החצונים. ואחר חצות, ישכב על צדו הימנית, לעורר הרחמים והחסדים:

בלילה אחת אמר לי, שאכוין כוונת בידך אפקיד רוחי באופן אחר. וא"ל, כי תמיד ראוי לכוין בפקדון זה, ביסוד רחל, אך אותו הלילה א"ל לכוין, להפקיד הרוח ביסוד לאה. וא"ל, שאז הוצרך זה לפי שעה, אך יותר טוב הוא לכוין תמיד ברחל. והנה, לפי שהיא בלאה, צריך לכוין באופן אחר, והוא, כי ב' ידות אלו הנזכר כאן, שהוא בידך אפקיד רוחי, יד א', ויד הב' הוא בס"ת בידך אפקיד רוחי, תכוין, כי ראשונה הוא אהיה, כי אהיה עלמא עלאה לאה, ותכוין כי האותיות ראשונות של אהיה אדט"ד, ואותיות אחרות בוכ"ו, כמנין ידך. הנה הכל ביחד, גי' ב"ן. וז"ס שם ב"ן, מ"ן של לאה, ולכן תכוין בר"ת בידך אפקיד רוחי שהוא באר, תכוין לשם ב"ן הנ"ל, ולשם אהיה דההי"ן קנ"א, הרי באר העליון דלאה, כי באר דרחל, הוא הויה אלהים הויה אדני. גם יש באר באמא, ואין כאן מקומו. גם א"ל כוונה גדולה, שאכוין ב"פ שם, שהם - שם דשמע ישראל, ואות ראשון ואות אחרון דק"ש, שהוא ש' מן שמע ום' של אני ה' אלהיכם, הרי שם ב'. גם ע"ד דס"ת שמע ע' גדולה, וס"ת אחד ד' גדולה. גם ע"ד שבמלת ועד, ואינני זוכר משא"ל:

(תיקון שיניחו נפשו לעלות, יכוין אלו"ה כנ"ל יכוין כ"ו, ושאר אותיות עולה ל"ח, הרי עם כ"ו הנ"ל גי' ס"ג, והשאר כנ"ל, וזהו חותם הנשמה שאמר בסבא. גם יכוין אלוה מלא, אלף למד ו"ו הא, גי' באר, שעולה למ"נ ביסוד דרחל):

אחר כך תכוין לשם אלוה, כי הוא השם המלביש את הנשמה להעלימה מן החצונים, והוא סוד כסותה הרמוז בפסוק שארה כסותה ועונתה, כמ"ש הסבא פ' משפטים דצ"ו. ותכוין, כי שם אלוה גי' מ"ב. ותכוין, כי הוא שם מ"ב אותיות, שיש בהויה פשוט ומלוי ומלוי דמלוי, הם גי' ג"פ י"ד, שהם מ"ב. והנה שם זה, הוא סוד קרקפתא דמוחא דז"א. גם תכוין כי א' של שם זה בציור יוד, גי' כ', ועם ג' אותיות לו"ה שהם גי' מ"א, יהיה הכל גי' ס"א, ועם הכולל ס"ב, והוא סוד שם הויה כזה - יוד הה ויו הה, ושם זה הוא ו"ק דז"א. גם תכוין, כי ל' של שם זה צורתו כ"ו. ותכוין, שהוא גי' הויה אחד של ס"ג. והנה כ"ו עם שאר אותיות של אלו"ה, גי' ל"ח, ושם זה מוריד התפשטות מלמעלה במוח הגולגלת, וההתפשטות בו"ק. גם תכוין באות ו' של אלוה, שיש בראש אות ו' זו צורת י', ועם התפשטות הו' הם י"ו, עם ג' אותיות אלה הם ג' נ"ב, שהוא ב"ן דמלוי ההין כנודע, ושם זה הוא נגד המלכות. גם תכוין, כי אות ה' של שם זה ציורו ד"ו, גי' י', ועם שאר אותיות אל"ו מן אלוה, הם גי' מ"ז, והוא גי' אהיה הויה שבכתר, שהם גי' כנ"ל, ומוריד התפשטות זו משם ולמטה. והנה כללות שם זה של אלוה, פירושו הוא א"ל ו"ה, כי שם א"ל, הוא חיות של ו"ה הוא זו"ן כנודע, ואל, הוא חיות שלהם, שהוא נמשך להם מן אמא, כי שם אל זה יוצא מן אהיה דיודין, שיש בו ג' יודין ואלף, שהוא גי' אל. ואל זה יורד לאותיות ו"ה לזו"ן, וזהו סוד כסותה הנזכר בסבא דמשפטים, וציורה כזה - יודלוה אלווה אליוה אלודו:

מהחברים - דבר מסוגל לשמירת אות ברית קודש, שכנגדו מדת חי העולמים, שלא יראה קרי, יאמר פסוק ויאמר י"י אל השטן, ח"י פעמים ח"י תיבות, ויאמר פסוק גד גדוד יגודנו והוא יגד עקב, שיש בו ו' תיבות, ג"פ ביושר וג"פ בהיפך גי' ח"י. ויאמר שיר למעלות, ויכוין בר"ת, הבאים אחר אזכרות שבאותו מזמור, עם נקודת אותיות של ראשי תיבות עצמן, עשצי"י, והוא שם קדוש גי' לילית, שיש בכחו להגן לאדם שלא תשלוט בו. וגי' פ"ת, שהוא טפת זרע נמשלים לפרורי פת, כדאיתא בר"מ פ' פנחס דרנ"ט. לשון אחר, גד גדוד, הם כ"ב אותיות, כי יגודנו מלא בו"יו. ויכוין בצירוף אותיות, אות ראשונה של פסוק, וכן כולם כזה - ג"ב ד"ק כו', והם י"א שמות קדושים לאכפייא י"א קליפות. ונקודם כניקוד הפ' בתורה, והשבא ישלים לחסר. ויסתום פי האמה בעקב ימין ע"י סדין מפסיק, בעת קריאת הפסוקים האלו:

למהרח"ו ז"ל. דע, שכל אדם יש לו ב' מלאכים המלוין לו, אחד מימינו ואחד משמאלו. אם הוא צדיק, אותו של ימין מכריז, תנו כבוד לצלם קב"ה. ואם הוא רשע, אותו של שמאל מכריז, שהוא מורד ברבו. ובכל לילה עולים עם הנשמה. וזהו סוד, והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים, ר"ל, עם יעקב עולים עם הנשמה, אחר ששכב במקום. ואח"כ יורדין עמו:

ודע, כשהנשמה יוצאות בלילה, פוגעת תחלה בשלשה עולמות שדין, והם שאמרו רז"ל, שעירים דבית הכסא. והכוונה, כי כמו שהיציאה, תכלית המאכל אחר כל הבירורים, כן אלו סוף הקליפות, לכן נק' ע"ז, צואה. וזהו שאמרו ז"ל, שא"ה נידון בצואה רותחת, שהם הקליפות, הנקראת שעירים דב"כ. וכשנשמת רשע יוצאת בלילה, נוטלין אותו ומטלטלין אותו לכאן לכאן, וזהו כף הקלע. ואם יש לו זכות, ניצול מאלו, ולוקחין אותו כת ב', ושואלין אותו איזה מקום שירצה לעלות, ורואה תחלה אם ראויה, ואז נדונים כפי מה שהוא. ואם תנצל מאלו, לוקחין אותו כת ג', ואומרים לה, הלא כל עלייתך לידע ולהבין, אנו נודיע מה שתרצה, ומודיעים לו קצת דברים, כמו שתראה האנשים החולמים דבר, רואין אותו תיכף. ואם יש לה זכות ותנצל מאלו הג', לוקחת הארה כפי מדרגתה:

עוד מי שלומדין לו רזי עלאין, ובחזירתו לוקחין אותו ממנה, עם שיש לו זכות ללמוד לא יש לו זכות לישאר בידו. לכן תמצא שיש שלומדים סודות התורה עליונים, וכשיעור משנתו שוכחים הכל, לפי הזכות שיש לאדם, וכפי מה שיכוין בתפלות בשחרית, יהיה לו סיוע ועזר כל היום. וכפי מה שיכוין בערבית, יהיה עלייתו בלילה למעלה. לכן היא רשות ואינה חובה, כי לא כל האדם זוכה, וצריך הכנה גדולה שתעלה נשמתו למעלה בלילה, שהרי מלאך הבא בשליחות לעולם הזה, כשחוזר צריך לטבול בנהר דינור שס"ה טבילות כמנין ימות החמה, וז"ס עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט, ר"ל עובר באש לוהט של נהר דנור, המלהטת אותן כדי שיעלו, ואשרי הצדיקים שעם היותן עה"ז, ישבחם להקב"ה. ועם זכיותיהן, נשמתן עולה למעלה העליונה בכל לילה, כל א' כפי מדרגתה, ע"כ:

לקוטים. השינה שהוצרכה לצורך הנסירה. ענינו הוא, כי שנשמותינו עולים למעלה בכל לילה בהיותינו ישינים, ואז הם נעשים מ"נ לצורך זווג העליון, ולצורך עצמן, כדי שיוחזרו להתחדש. כי בזמן שהיה בה"מ קיים, היה הזווג פב"פ לנשמות חדשות, אבל עתה, תפלתינו הם מועילות לפי שעה, להביא נשמות חדשות בסוד אב"א לבד, ולכן אנו אומרים יחוד ק"ש בשעת התפלה, לצורך זיווג או"א, כדי שמאותן הזווגים ינחילו מוחין לזו"ן, כדי שיזדווגו גם הם אח"כ בעת תפלת העמידה כידוע, וזהו בזווג היום, אמנם גם בלילה אנו מיחדים, יחוד ק"ש על מטתו. והחסידים ראשונים, די היה להם לומר חד פסוקי דרחמי, אבל אנו צריכין לפרט כל אותן פרטים, והלואי יעלה בידינו לעשות זווג עליון אחר חצות לילה, לחדש נשמות הישינות. ובתחלה אנו אומרים ק"ש של צורך זיווג או"א, והם ינחילו עטרין לזו"נ, שיזדווגו גם הם אחר חצות לחדש הנשמות. נמצא, שזווג זו"נ דיום, גדול משל לילה, כמ"ש במ"א. וזה סוד חדשים לבקרים רבה אמונתיך, כי מלכות הנקראת אמונתיך, נעשית גדולה בכל לילה ע"י התכללות כל הנשמות בתוכה, ואז מתחדשות בתוכה, ובבוקר יוצאת משם מחודשות, וזהו חדשים לבקרים:

והנה הזיווג של לילה, בין אותו של או"א ובין אותו של זו"נ, כיון שהוא גרוע משל יום, לכן הוא צורך התחלת תיקון לזווג של היום, כי זה של לילה גורם תיקון כלי יסוד הנוקבא, שתוכל אח"כ בזווג היום להעלות מ"נ. וסוד כוונה זה הוא, שהרי עליות הנשמה בלילה הוא ברחם המלכות, שהוא ביסוד שלה, והיא נקראת י"ד, כי ז"ס כוונת בידך אפקיד רוחי שאנו אמרים בלילה:

והענין, כי ה"ג שהוא ה' אותיות מנצפך, וה' אותיות אלוהים שיש בו, הם למעלה בה' מקומות - בחוטמא, בפומא, בדרועין, בידין, ובאצבעין, ובכ"א ממקומות הללו כלולים כל הה' גבורות, רק שאינו ניכר שם אלא גבורה א' לבד, בחוטמא, ובה כלולים ונעלמים כל הה"ג. וכן בפומא וכו'. אמנם, בסוף הה' מקומות שהוא סוד אצבעות, שם נתגלו כל הה"ג, ולכן היו נגדם ה' אצבעות, שהם סוד היד כנזכר. ויד זו היא מן הבינה ומשם נמשכה למטה עד יסוד המלכות ותקנה ועשאה בחינת כלי. (א):

הגהה (א) נלע"ד נתן, שר"ת של פומא חוטמא דרועין ידין ה' אצבעות, פח"ד יה"א. ר"ל ע"י גבוראין, זה פחד על החצונים כולם בעת שמתגלים, כנזכר בנטילת ידים:

והענין, שהרי אין האשה מתעברת מביאה ראשונה, וגם ארז"ל אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי. פי', כי מן הביאה ראשונה נותן הזכר לנקבה ה"ג, ואלו נשארים בה תמיד בסוד שם ב"ן, האי רוחא דשביק בגוה. ובכחה מעלה מ"נ תמיד בשאר הביאות, ויש שם הכנה לקבל הטיפה ולציירה בצורת ולד. ואם לא היה אותן הכלי, היו כל הטיפות הולכות לבטלה ח"ו, לכן אין האשה מתעברת מביאה ראשונה, כי אותו הטיפה עושה אותה כלי, ואין הולד מצטייר, עד שיהיו שם בתחלה בחינת כלי. ואמנם בזמן חסידים הראשונים, היו ממעכין ביד, והיו מוציאים בתולים באצבע, כדי שגם ביאה ראשונה לא תהיה לבטלה, כי כיון שהיו ממעכין ביד, הכלי שלה היה מתוקן, והיתה יכולה להתעבר מביאה ראשונה. וגם זה היתה בנוקבא עליונה מלכות, כי ירדה היד עליונה של אימא ביסוד שלה, ושם מיעכה ביד, ונשארו שם אותן הה' אצבעות לצורך כלי המלכות. וז"ש מקדש אדני כוננו ידיך, פי', כי מקדש אדני שהוא המלכות, כוננו ידיך העליונים. ואמנם, כשמסתלקין המוחין בכל יום, שהם נה"י דאימא, אם כן מכ"ש שהם יותר גבוהים מסתלקים. ולכן בלילה, אנו צריכין להמשיך אותן הידים, לתקן לה הכלי לצורך זווג היום, ולכן אין זווג זה מועיל לנשמות חדשות, רק לחדש נשמות ישנות, כמו שהכלי נתחדש בלילה בק"ש בב"ש כ"מ ל"ו, כמבואר אצלינו. ואחר שאמרנו הק"ש, ונעשה בה בחינת כלי, אזי אנו אומרים בידך אפקיד רוחי. באותה היד שתקנה שם, עתה אפקיד רוחי כדי שתתחדש:

ואח"כ בזווג היום, כבר מוצא כלי מתוקן, ועושה נשמות חדשות, רק שהוא בסוד אב"א כנזכר. וכן הוא באו"א, כי בפסוק שמע ישראל, עושין בחינת כלי דאימא עצמה, מן הידים היותר עליונים ממנו, וכן היא מורידה אח"כ, אחר שנתקנה, היא מורידה הידים שלה לעשות כלי למלכות, בבשכמל"ו. ובקריאת שמע דשחרית בפ' שמע, מזדווג או"א זווג גמור, וכח אותן המוחין נותנת היא ג"כ למלכות בבשכמל"ו, להוציא נשמות חדשות כנזכר. וכן אמרו בתיקונים, כי שמע נגד בינה, ובשכמל"ו נגד מלכות. והנה, לפי שבאצבעות היד שמאל נתגלו הה' גבורות, כי הה"ח נתגלו בה' אצבעות יד ימין, לכן הוצרכה לסמוך את המלכות בכל יום בתפלה של יד, לקשרה על זרוע שמאל, שהיא כנגד היד דגבורה דא"א, שהוא שורש כל הדינין, וע"י ימתקו כל הדינין שבה, כי אין מיתוק הדין אלא בשרשו. וידוע כי מלכות נקרא אילת השחר, בסוד אסתר, שהיה רחמה צר כמו אילה, והיתה חביבה על בעלה, כי תמיד היתה בתולה ומעיינה סתומה, ולכן בכל יום שהמלכות נעשית בחינת אסתר, לכן אנו צריכין לחדש בה בחינת הכלי שבה:

וכמו שבארנו בעלות הנשמה בלילה בעת השינה, כך הוא סוד הדורמיטא דז"א, כי נשמתו עולה למעלה אל הבינה, להיות שם בסוד מ"ן, כדי לזווג את או"א, שישפיעו באותן זיווג מוחין, לצורך המלכות היא לאה, כדי לבנותה ולהגדילה כמותה. ואמנם, אם גם שניהם זו"נ היו עולין בסוד מ"ן, אז היתה צריכה לקבל המוחין על ידו, ובזה לא היתה נגדלת שיעור מדתו, כיון שהארתו בא על ידי א"א, שתהיה שוה לו. ולכן הוא לבדו עולה בסוד מ"נ, ואח"כ ניתנין המוחין לה לעצמה שלא ע"י. והנה הנשמות אנו רואין שהם עולים בשינתם, הן הזכרים הן הנקבות. והטעם, כי כיון שצריך מ"נ אלו של הנשמות, לצורך התחדשות הנשמות של זכרים ושל נקיבות, לכן צריכין לעלות בין זכרים ובין נקבות, כי מ"נ של זכרים מועילים לצורך הנקבות, ומ"נ של נקיבות לזכרים, כי לעולם אין המ"נ עולים אלא לצורך זולתם. וכן כשצריכין זו"נ מוחין, אז עולים שניהם בסוד מ"נ, והז"א מעלה מ"נ לצורך נוקבא, והנוקבא מעלה מ"נ לצורך ז"א, ואז כיון שהשפע בא לשניהן, בהכרח הוא שתהיה הנוקבא טפילה לזכר. אך כשהמוחין הם לצורך הנקבה בלבד, אז עולה ז"א לבדו בסוד מ"נ לצורך נוקבא, ואז היא בעצמה נוטלת מ"נ לצורך מוחותיה שלא ע"י, כי אין באין מעורבים יחד מוחין שלו ושלה, כדי שיטול הוא הכל תחלה. הנה בארתי אני חיים, דרוש זה באר היטיב, כפי שקבלתי ממורי זלה"ה:

סוד קרי. ארז"ל, אל יהרהר אדם ביום ויבא לידי קרי בלילה. הנה, לעולם במחשבה הוא חכמה, הנקראת יש, כי נקראת יש מאין, שהוא כתר. וכנגד בחינת זו שבקדושה, יש בס"א קר"י, כמנין י"ש, אלא שאות ש' שהוא אות אמת, עושה ק"ר, שהם אותיות שק"ר. ואות י' נהפכת בהם למטה, שהיא טיפת קרי. וכל צדיק השומר אות הברית קודש מהוצאת ז"ל, יש לו שם צדיק ויש לו ש"י עולמים, נגד מה שנזהר ממחשבה רעה. ונדבק במחשבה קדושה. ויש מי שנדבק במחשבה רעה, כענין שנאמר ויהי ער רע, כנגד הקרי. וענין הש"י עולמות, נחלקים לג' חלקים, ק"ג לכ"א, והם בחג"ת, והנה ת"ת מטה כלפי חסד, ונעשים שם ב' חלקים, שהם או"ר, שב"פ ק"ג, עולה אור. וק"ג נשארים בגבורה, מנין עגל. ועל אותם שמוציאין ש"ז לבטלה נאמר, פני ה' בעושי רע, כמנין ער, להכרית מארץ שהיא מלכות, זכרם בחינת הזכר. ר"ל, בחינת הדוכרא שניתן בנוקבא, וזהו מדה כנגד מדה, כמו שהם גרמו להוציא טפה העליונה, טיפת דוכרא לחוץ, ולא לתוך הנוקבא, כן הבחינה שלהם שניתן מן הזכר אל הנקבה, יכרת ויתעקר משם. וזהו עוקר מזל אדם של מעלה, מה שיש שם במלכות. וכדי שיכרת הוא למטה, צריך שיכרת מזלו למעלה משם, כמ"ש יפקוד ה' על צבא מרום וכו', וזהו להכרית מארץ זכרם, ר"ת מזל. כי כדי שיכרת הוא מכאן מזאת הארץ למטה, צריך תחלה להכרית מזל שלו למעלה, מארץ עליונה כנזכר:

כתב הר"ן זלה"ה, וז"ל - נלע"ד, כנגד קרי, עשו ישראל ג' עגלים, א' במדבר, ושנים בא"י בימי ירבעם, וג"פ עגל, גי' קרי, שהם י"ש עולמות דטומאה. וז"ס ויקח מן הבא ביד"ו, אותיות יו"ד, והוא אות יוד של יש, שמשם יוצא הקרי, ושלח מנחה לעשו אחיו. כיון בזה, שלא יש אחיזה לעשו אלא בשליש א' של י"ש, שהוא כמספר מנחה, שעי"ז ישכח לקטרג על ישראל שיעשו העגל במדבר. ועשו אמר, יש לי רב, ר"ל, הרוב של י"ש, יש לי ב' חלקים, שהם ב"פ עגל, כיון בזה, שהיה נמסר בידם לפתות ישראל לעשות ב' עגלים בימי ירבעם, א"כ מאחר שהרוב יש לי, א"צ לשליש א' שלך. ויאמר יעקב יש לי כ"ל, ר"ל, כל הג' שליש יש לי יכולת עליהם, ואם לא תקח זה השליש שהוא עון העגל של דור המדבר, לא תוכל לפתות אח"כ, כי זה תלוי בזה. וסוד הענין, פי' במקומו:

בספר הרזים כתב, וז"ל - כשפירש אדם מאשתו ק"ל שנה, הוליד רוחין ושדין ולילין, והם מזיקין את הבריות. ובמדרש מונה ביניהם, כמה וכמה אלפים רבבות שדין רוחין ולילין, והיו הורגין את העולמות, ונתן הקב"ה רשות למשותלח הצדיק, וכתב שם המפורש על חרבו, והרג בהן ב' אלפים רבבות ברגע א', עד שבא אגרימו"ס, בכורו של אד"הר, ונשתטח לפניו והתחנן לו וקיבל עליו, ומסר לו שמות שידין ולילין וכל מלכיהם ושריהם, והשאר ברחו ונתחבאו במחבואות של אוקינוס, ע"כ. וצ"ע, איך אפשר ברגע א' להרוג ב"א רבבות, אלא ע"י שנתן הקב"ה רשות להמשיך ג' ע"ב דיודין, הנק' שם המפורש, והם כמנין וחר"ב, ובזאת הכוונה היה לו כח להרוג לכולם, לולי אם לא בא אגרימו"ס כנזכר, ע"כ להר"ן זלה"ה:

סוד הגלגול בעודנו בחיים. הנה דע, מי שמת בלא בנים, הגוף הראשון נחשב כאילו אינו, א"כ כשיחזור להתגלגל, יוצרך לבא הנר"נ כולם כאחד יחד, כי עתה דומה לבנין חדש. אך אין זה, רק אם יש מעשים ראוים לזכות את ג' חלקי נר"נ, וז"ס פסוק אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסף, אל חלק הנפש ההוא. אמנם, כל שאר הגלגולים אין יכולים להשיג יחד נר"ן, רק תחלה תגלגל נפשם, ואחר שנזדככה הנפש ימות, אז הרוח יתגלגל עד שתזכך לגמרי. ואמנם, חלק הנפש מתגלגל עמו בסוד העיבור לבד להשלימו, וליקח ממעשים הטובים, ולא מן הרעים, כנזכר בענין הנפש וניצוציו. וכיוצא בזה גלגול אחר בנשמה עד שתזכך, והנפש והרוח מתעברים בה כנזכר, ואז כשיזכך, א"צ לגלגול עוד, כ"א לזכות את הרבים ע"י עיבור, ולא ע"י גלגול. אך יש בזה סוד נעלם, כי לפעמים אפשר שיזכה האדם אל כל הגלגולים נר"נ להשלים בפעם א', ולא יצטרך לגלגולים אחרים. והענין, כי כאשר נתגלגלה הנפש לבדה תחלה, אם אז היא מזדככת עד שנשלמה, יש לה תקנה א'. כי הנה הרוח אינו יכול להיות עמה, לפי שהיא שלימה, והוא אינו שלם, ותקנתו הוא, כי כשהוא ישן ומפקיד נפשו ורוחו בידו ית', בסוד באר העליון בסוד מ"נ. וכשהוא ניעור נכנס בו הרוח לבדו, ונחשב לו כאילו בא בגוף אחר פעם אחר, ואז הולך ומשלים חלק הרוח, וז" ס פסוק, נפשי אויתיך בלילה, שחלק הנפש שלו כשתתחבר עם הש"י, אז אויתיך בלילה בעת שאני מפקיד בידך, נתאוה אליו בסוד "נ הצריכות אל הזווג, וזהו אף רוחי בקרבי אשחריך, כי כשהוא ניעור אז אשחריך עם רוחי בקרבי, כי אז מתגלגל בו סוד הרוח כנזכר, ור"ת בלילה אף רוחי, באר, לרמז על הנזכר. ונכון יודע שנשלם נפשו. ויאמר זה הפסוק, נפשי אויתיך בלילה וגו', ולכוין אל הנזכר, ובזה יזכה אל הרוח כנזכר, והבן סוד זה. אמנם, מה שאנו אומרים בידך אפקיד רוחי וגו', הוא בסוד פקדון לבד אל הנשמות שילכו ויחזרו. אך פסוק זה הוא לענין הנזכר, וכשהשלים זה גם חלק הרוח, אז תבא נפשו ורוחו, ואפשר להיות שניהם ביחד, כאילו היה זה גוף אחר חדש. וכן הענין בחלק הנשמה, כי יצא הרוח ותכנוס הנשמה, ואחר שישלמו, אפשר ודאי שאז יבואו נפש ורוח למרכבה אליה:

בלילה אחר צאת הנשמה בעת השינה, מי שזוכה לעלות, הוא קורא שם פי' הפסוק הנוגע אל שרשו. אך יש בחינות חלוקות, כי בליל זה, מאיר יותר בנשמתו פסוק זה. ובלילה אחרת, פסוק אחר, והכל לפי מעשיו. ומורי זלה"ה, היה רואה במצח האדם איזה פסוק מאיר בו יותר, והיה מבאר לו פי' זה השייך כפי המגיע לו, כפי שורש נשמתו היה מבאר לו, שכאשר יקראוהו בהקיץ, יעלה נשמתו למעלה למעלה עד אין סוף וקץ, ויזכה להתגלות לו דברים אחרים, גם שהחומר לא ירגיש בהם. והנה טוב מאוד אם אינך יכול לישן תיכף, אחר פסוק בידך ראוי לך שתכוין ותעסוק באיזה דרוש הנוגע אל נוקבא דז"א, כי כל עלייתך לשם כנודע. גם עליות הנשמה בלילה בעולם העליון, ולא תשוט בהבלי עולם, תלוי בזה שתישן מתוך הבכיה:

סוד הזיווג בחצות הלילה. הטעם שהוא אסור בתחלת הלילה הזיוג, מפני שבחצות הלילה אז לאה נגדלת פב"פ, ונמשכת עם כל שיעור יעקב כולו בכל הפרצוף ז"א, ואז הדינין נמתקין. אך בערבית, הוא זווג יעקב ולאה, ואז רחל חוזרת להקטין עצמה להיות אב"א ביעקב לבדה, ולכן אז הוא שליטת הדינין, ואז הוא חושך גמור, וזה נמשך עד חצות הלילה, וז"ס ליל ולילה, כי קודם חצות נקרא לאה ליל, ואחר חצות נקראת לאה לילה. פי', כי אחר חצות היא נגדלת מחציו דז"א ולמטה. וזהו פי' חצות, שלוקחת גם חצי התחתון. ואז נקראת חצות לילה. ובשבת בלילה בתפלת ערבית, אז רחל עם יעקב פב" פ, בסוד כל נה"י דז"א, כי זה יותר מתפלת שחרית דחול, ואחר תפלת ערבית, עולה רחל למעלה בהיכל בינה אמא, להגדילה, ואז יושבת לאה עם הז"א פב"פ עם ישראל ויעקב, כמו שהיה אחר חצות בחול, וזה נמשך עד חצות הלילה. ואח"כ לאה עולה למעלה בהיכל הבינה, ורחל יורדת פב"פ עם יעקב וישראל. לכן תמצא, כי עיקר זווג האדם הוא יל שבת אחר חצות, כי אז רחל שהיה רחמים, היא פב"פ עם הז"א כולו, ואז הוא כולו רחמים גמורים. אמנם לע"ה, הותר בחול אחר חצות, כי גם אז לאה פב"פ עם כל הז"א, אך קודם חצות, אף לע"ה לא הותר אלא בליל שבת, כי אז לאה פב"פ למטה מן החזה לבד. והנה כ"ז, דווקא בתפלת ערבית, שאז רחל מן החזה ולמטה, אבל אח"כ עולה רחל למעלה, ואז לאה פב"פ עם ישראל ויעקב, כמו בחול אחר חצות, "כ כמו שלע"ה מותר בחול אחר חצות, כן הותר בשבת קודם חצות, ודי בזה:

בזוהר דושים ר"א פתח, אל תהיו כסוס כפרד וגו', לשון זה נבין, עם ה שארז"ל, ששה דברים נאמרו בסוס, וא' מהם זנאי. וכן בסוף פסוק זה אומר, אין הבין במתג ורסן עדיו לבלום, ר"ת בועל. ולכן הביא ראש פסוק, להזהיר לאדם שלא ירגיל עצמו להיות זנאי כסוס, אלא צריך האדם לקדש עצמו בשעת תשמיש המטה:

העונה, היה אומר מורי זלה"ה, שאדם צריך לקיים מצות עונה, אף בימי עיבור ויניקת הולד, כי גם יש זיווג למעלה תדיר, אפילו עיבור ויניקה עליונים, לצורך קיום העולם, כי זהו זיווג תדירי:

מורי זלה"ה היה אומר, כי כל אזהרה מע"ש לע"ש, הוא במשמש לשם הריון לצורך בנים. וצריך להיות אז הזווג, כדי שישרה בהאי טפה נשמה קדושה עליונה, מהזיווג עליון. אבל אם אשתו כבר מעוברת או מניקה, אין לחוש עליו כ"כ. והטעם, כי כל עצמה של אזהרה זו, אינה אלא לבל ישפיעו נשמות הנק' צדיק, ויעלו רק נשמות השבת כנז', אבל אם היא כבר מעוברת או מניקה, בטלה טענה זו:

שאלתי למורי זלה"ה, אם אמלט עצמי מהעונה בימי עיבורה או מניקתה, להיותה זמן קר, ואי אפשר לטבול. והשיב לי, כי אם גם האשה מוחלת ואינה מקפדת, בוודאי אני פטור, אך עכ"ז טוב לקיימו. ואני שמעתי מאחרים, שהיו יודעים בו, שהוא לא היה מקיים מצות עונה בזמנו:

המשמש מטתו לאור הנר הויין ליה בנין נכפין. היה מורי אומר, כי אפילו לא שמש מטתו לאור הנר בעת הולדת הולד, אלא אחר עיבור אשתו, עכ"ז יהיו בניו נכפין כדאיתא בזוהר. גם היה אומר, כי לא סגי במחיצה שנראה אור הנר מתוכו, אלא צריך שתהיה מחיצה גמורה, שאין שם אור הנר כלל ועיקר בבית לגמרי. ואם לא יעשה כן, לא ימלט להיות בניו נכפין. ועכ"פ אותם שאירע להם דבר זה, אפילו בעת זקנותם תבא להם נכפה, אם לא בא להם בעת בחרותם. והיה אומר שרוב קטנים שמתו בנכפה, הוא מסיבה זו. ואיש אחד נענש בגלגול עז, על ענין עון זה. ואמר לי מורי זלה"ה, על שגרם מיתת נכפה לבניו, לכן נענש כך:

המשמש מטתו ביום, אינו לוקח כ"א הנשמות המגולגלות. וזהו הטעם שבא יהודה על תמר, כדי שיתגלגלו ער ואונן בפרץ וזרח, ולפי שלילית עשקה נשמות ער ואונן, לכן הוצרך לקיים קיומם בדרך עבירה, היינו שמושו ביום ובדרך זנות. ולפי שירמיה הולידה אותו אמו גם כן ביום, לכן אמרו רז"ל שירמיה אמר, ארור היום אשר יולדתי בו, מלמד שחלקיהו שימש מטתו ביום, לפי שהוצרך לברוח כנודע. ואז נתעברה אשת חלקיהו מירמיהו, ולכן בהולדה ההיא יצא ירמיהו ונתגלגלה נפשו של שלמה ע"ה. וז"ס, למה זה מרחם יצאתי לראות עמל ויגון:

אמר הרב זלה"ה, מ"ש בזוהר ג' אינון דדחיין שכינה לבר וכו', מאן דקטל לבנוהי האי עוברא דמתעברא איתתא, וגרם קטלא ליה במעוהי וכו'. הכוונה, כי המשמש מטתו בליל צ' שנתעברה אשתו, גורם שימות הולד, וצריך האדם לשמור מאוד שלא ישמש מטתו באותו לילה. וזהו ג"כ משארז"ל, ג' חדשים הראשונים קשה לולד. ונלע"ד, כי גם כן צריך לשמור מליל הספקות:

העונה בליל שבת היא משובחת לת"ח. והסוד הוא, כי כבר נודע שיש הפרש בין הנשמות, כי אין נשמות חדשות רק בערב שבת, אם כן אין לשמש מטתו, כ"א בליל שבת בחצות הלילה. ונלע"ד חיים, כי אלו הנשמות הם ממש היורדין בליל שבת. והנה אם האדם בלילה ההוא שימש מיטתו, ונשארת אשתו מעוברת בלילה ההיא, ודאי אותה הנשמה תשרה על אותו טפה, וכיון שהוא נשמה חדשה ולא ענושה, לזה אמר שאותן הבנים יהיו חסידים קדושים. וזה טעם הורדת אותן הנשמות בליל שבת, ועיין זה היטיב כי הוא אמיתי. וכשאדם ישן בליל שבת, מדברת נשמתו עם אותן נשמות חדשים, ומראים לה את ג"ע תחתון והולכות שם יחד, ובחצות הלילה שבים כל הנשמות לגוף האדם, ואז אתיין הני תרין נשמתין מתעטרין כחדא מגן עדן, ולכן צריך אז בחצות לילה כשמתעורר משנתו, לומר פסוק אחד, רוח ה' אלהים עלי וגו'. ובלכתם, ילכו כדי לעורר אותו נשמה חדשה, ואח"כ יתחבר עם אשתו, ותשרה אותו הרוח על הטיפה ההיא, ויצא בן חסיד וקדוש, אם יזכה שתתעבר אז אשתו, ואם לאו, יעשה כה בכל ליל שבת, עד שיזדמן לידו. ונראה, כי גם צריך האדם לטבול בכל ע"ש, כמו שמצינו ברב המנונא סבא, כדי להקביל שבת בקדושה ובטהרה:

ליל ר"ח או ליל י"ט אחר חצות, דינם כליל שבת, אע"פ שאין זיווגם כליל שבת, עכ"ז ר"ח מותר לשמש מטתו, כי גם אז רוח קדושה שורה מחכמה, על ת"ח המשמשים בליל שבת. גם ליל ז' של פסח מותר בזיווג, והסימן ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים. (א):

הגהה (א) בספר שני ליעקב מ"כ בשם האר"י ז"ל, וז"ל - הזווג בימי הרעים שהם בין המצרים, אז זווג הנ"ל אינם בעולם הזכר, רק בעולם הנוקבא, פירש שמתלבשת שכינה במלכות שבת"ת, וכל המלכות של כל המדות לבד, לפי שאינה מקבלת אז אלא ממלכות של כל המדות, הנקרא בחינת גרים הבאים מהנוקבא, ומזווג הנ"ל יוצא נר"ן לגרים, האסורים לבא בקהל, כמו עמוני ומואבי:

בענין המטה של איש ואשה, נכון שיהיה ראשו למזרח, בסוד ממזרח אביא זרעך, שהוא סוד דעת עליון, ומרגלותיו למערב בסוד יסוד מל' כענין וממערב אקבצך. ויד שמאלית לצפון העולה בסוד גבורה, ויד ימנית לדרום העולה בסוד החסד:

הפסוקים נזכרים בזוהר חדש פרשת בלק, לומר בקומו בחצות לילה, גם אותן הנזכרים בזוהר לאומרן בעת הזיווג בליל שבת, רוח ה' וגו', לא היה מורי זלה"ה נוהג לאומרם, וכמעט שהיה מגמגם בהן שאינם מדברי הזוהר אלא חכם אחד כתבה בגליון, ואח"כ הדפיסוה בתוך הזוהר. טבילת אשתו של מורי זלה"ה, היה נוהג באותו לילה להיות ניעור עד חצות הלילה, והיה עוסק בתורה ואח"כ שכב במטה ושמש מטתו, ואח"כ קם תיכף ומיד, ורחץ ידיו וקרא ק"ש. אח"כ שכב פעם אחרת וישן, וכוונתו היתה שלא יבא לידי הרהור כלל, כי אולי יבא ח"ו לידי קרי, ולכן עסק בתורה עד חצי הלילה:

הבועל בחול, ידע כשתתעבר אשתו, תלד בן סורר ומורה או עז פנים או משומד או ממזר או ע"ה ר"ל, הנפש שלו יהיה מאחד הבעילות של חול. שיש שנותנין לו נשמה ממתי מדבר, ויש מעדת קרח, ויש ממתי ישראל, כל אחד ואחד כפי אותו המחשבה והרהור, שיש לו בעת זווגו שמזדווג עם אשתו:

האדם המתעורר משנתו בקישוי אבר, היינו כשמתעורר ומוצא עצמו בקישוי אבר, אז יזהר מאוד שלא יבעול ח"ו עם הקישוי ההוא, כי יצאו בניו פגומים, ואלו בנים היוצאים מזה הזיווג נקראו בני תמורה בעצם. ואם היא מעוברת ג"כ מוליד רוחין שדין ולילין, שהכל צריך שיבא בכוונה שניהם. מורי זלה"ה אמר, כי גם אותן הטיפות היוצאת מן האדם קודם הזיווג, הם בכלל מוציא זר"ל, וצריך תיקון גדול ע"ז:

סוד זיווג ליל שבת. יכוין בשם היוצא מס"ת של פרשה ראשונה של בראשית, והוא צמרכד עם הנקודות אלו צ' בקמץ מ' בפתח ר' בחולם כ' בפתח ד' בסגול. וגם בשם היוצא מן אז ישיר משה ובני ישראל כי גאה גאה אזבוגה עם הנקודות אלו א' ז' בקמצין ב' בצירי ו' בקמץ ג' בחיריק ה' בצירי. והב' שמות אלו גימטריא חשמל, שהוא מכסה בזיווג עליון דזו"ן בסוד תלמיד חכם מכסה בטליתו. נלע"ד קצת, נקודות של השם הא' הוא גימ' חיי"ם, שהוא אהי"ה הוי"ה אהי"ה. והנקודה של שם הב', הוא גי' ב"ן מ"ה ע"ה, להורות כשז"א יש לו מוחין שהם חיי המלך, אהי"ה הוי"ה אהי"ה, אז מזדווגים זו"נ יחד, שהם נקראים מ"ה וב"ן, בסוד חסדים וגבורות שלהם:

קודם הזיווג, יאמר פסוק מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר וגו', כדי שיפרה וירבה. וגם טוב לומר אותו המזמור קודם האכילה, מפני שיש בו ז"ן תיבות, והאומרו לא יחסר לו מזונותיו, וטוב ג"כ למזון הנפש:

הלחש קודם הזיווג יאמר - עטיפא בקטפא אזדמנת שארי שארי לא תיעול ולא תנפוק לא דידך ולא בעדבך תוב תוב ימא ארגישת גלגלוי לך קראן בחולקא קדישא אחידנא בקדושא דמלכא אתעטפנא ע"כ לשון הזוהר. פי', כי צריך אתה לדעת, שבעת הזיווג, להיות שהוא מעשה בהמה ומעורר תאות זימה, מזדמנת שם לילית חייבתא, לראות אם אותו האדם מכוין תאות זימה של בהמה, אז היא נכנסת בתוך הסדין שלו ולוקחת אותם הטיפות המתמצות מאבר הקדוש הנשארין בסדין, ועושה מהן שדין ורוחין. עוד שנית, שמכח אותן הטיפות, היא שולטת בולד שנתהווה מאותן הטיפות של אותו הזיווג, שהיא לוקחת המותר שהיה בסדין שלו, ותיכף שיצא הולד לאויר העולם, היא מזדמנא לחייכא ביה, לכן אמר בזוהר ויקרא, אסוותא להאי בשעתא דמזדווג ב"נ באתתא, יכוין לביה לקדושי דמארי, ולימא הכי, עטיפא וכו'. וזהו פי' הלחש:

עטיפא - פי', המעוטפות, בקטפ"א בסדין, כמו שפי' בערוך, כי יש בגד רך שמשימין על המטה, שקורין בלע"ז לנעצל"י, ובערבי קטפא. אזדמנ"ת - פי', היא מזומנת לכנוס בסדין הזה, לעשות הפעולה שאמרנו. שארי שארי - פי' תתיר הקטיפה וקשר שלך מן הסדין. לא תיעול - לא תכנוס בסדין, ולא תנפוק - פי', לא תוציא אותן הטפות משם. לא דידך - פי', אותן הטיפות שהולכות לבטלה, לא יהיו שלך. ולא בעדב"ך - ולא יהיו בגורלך, שתעשה מהן שדין כמו שאתה רוצה. ומלת עטיפא בקטפא, גי' שטן עם ג' אותיות, ועולין כמנין נח"ש עם ג' אותיות, והכולל. תוב תוב - כלומר, חזור חזור לנוקבא דתהומא רבא שהוא מקומך, כי מלת חזור אינו נופלת אלא למי שיצא ממקומו שיחזור למקומו, ואמר כפל תוב תוב, וכן שארי שארי, א' נגד סמא"ל, וא' נגד הנוקבא לילית. ימא ארגישת - פי', הים העליון, שהוא אמא עלאה, ארגישת, כלומר הרגיש השם שביסוד שלה, שהוא שם אהי"ה מרובע גי' חו"ל, והחול זה הוא גבול ים, וע"ז ארז"ל בב"ב, שהיה מראה לים השם זה של אהי"ה, והים שוקט מזעפו והיו חוזרים הגלים לאחוריהם, מפני שמתיראים מזה השם, ואומר האדם לקליפה הנ"ל, שכבר נתעורר השם זה, לכן תעלה למקומך שהוא מצולות ים, היינו נוקבא דתה"ר. וזהו אומרו גלגל"וי ל"ך קרא"ן - פי', שהגלגלים של הים קוראין לך, שתחזור גם אתה עמהם לנוקבא דתה"ר. ונקט בנוסח לומר גלגלוי, ולא אמר גלין, לפי שחוזר גם על גלי השם אהי"ה, היינו המרובע שזכרנו, שאנו מפחדין אותן שאלו הגלגלים של אהי"ה שהם דין קוראין לה כדי למחוץ את ראשה. בחולקא קדישא אחידנא - כמה דאת אמר, ה' מנת חלקי וכוסי, ותהפוך מלת חלקי הוא חקל קדישא שהוא מלכות, ואז יכוין שאשתך היא דוגמתה. ואח"כ בקדושא דמלכא אתעטפנא - פי' ז"א מתקדש כשבא אליו הארת הקדושה בסוד הטלית כמבואר במקומו, ועכשיו יכוין שהוא בדוגמתו, והוא מאפיל בטליתו, ואז מובטח שאותן הטיפות לא ילכו לאיבוד ח"ו, אלא יעשו מהם נשמות לגרים נפש, כדכתיב חיל בלע ויקיאנו מבטנו יורשנו אל. וכ"ו תיבת יש בלחש הזה, נגד שם הוי"ה, ויש בה קי"ו אותיות, והוא נגד אהיה מרובע, שעולה מ"ד, ושם הוי"ה המרובע שעולה ע"ב, בין הכל קי"ו, שהוא ג"כ ביסוד אמא, שנותנין אותה למלכות ביחוד ק"ש. ויכוין שמכח אלו הב' שמות, הוא מבריח הקליפות וממשיך עליו הקדושה:

פירש השני. עטיפא - כד"א, כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי. והכוונה כי תיכף שגזר על הנשמה של הזכר לבא אל עה"ז, אזי נחצבת ג"כ נקבתו מהיכל לבנת הספיר, ועולה למעלה באחורי הזכר בהיכל עצם השמים, ומתעטפין שניהן יחד ברוח העוטף אותם ממחצבם, וזה הרוח בא מרוח פסקנית, ע"י שרף א' ששמו רוח פסקנית, ומעטף אותם כמו שמעטפין בטלית לחתן וכלה. ומנהג אבותיהם בידיהם, ואינם יודעים מה הם עושים. בקטפא, צריך להגיה באות י', היינו מלכות של לבנת הספיר, הנקרא קיטפא, שהוא היכל שמקבצין לתוכה פירות הנלקטין מן האילן שהוא ת"ת, שמלכות קולטות אותן הנשמות שנלקטים מלמעלה. ואח"כ אזדמנת - שהוא מלת הזמנה, שהוא מבריח הקליפות כמ"ש בזוהר, בסוד ברכת המזון בפ' תרומה, שצריך האדם לומר הב לן ונברך, שהוא הזמנה להבריח הקליפות, וז"ס אזדמנת. ודע, שעטיפא רומזות לשם הוי"ה, שמשם הנשמות של הזכרים, ומלת בקטפא רומזת לאדנ"י, ובאמרו אותו הזמנה, ובחשבו ב' שמות אלו יחד, הן גוערין על ס"א. ואומר שרי שרי, צריך להגיה בלא א', פי', שרי כדי להבריח הקליפות הג' קשות, א' הוא רוח סערה ענן גדול אש מתלקחת, והב' שרי, הוא קליפות נוגה, דכתיב ונוגה לה סביב. והענין הוא, שכבר ידעת שכל ס"א הוא בד' קליפות אלו. הג', שהם של ערלה, ג' שני ערלה, שם הוא מעשה טומאת עבירות, ובקליפות נוגה תלוים טומאת המחשבה, ולזה אמר שרי הראשון, מלפעול מעשה הטומאה. שרי ב', מטומאת המחשבה. ולזה מועיל לחש הזה, להסיר המחשבות הזרות והרהורים רעים מן האדם, האומר בעת הזאת. לא תיעול ולא תנפוק - פי', שהקליפות נוגה כשיורד הנשמות, הוא לוקחת אותם בסוד הטיקלא הנז' בסבא משפטים, שר"ל שקליפת נוגה לפעמים מכרעת לצד הקדושה, ולפעמים מכרעת לצד הטומאה, וזה וראיתי אני את דמעת העשוקים ואין להם מנחם, פי', שהקליפת נוגה, לפעמים כשהיא לוקחת אותו הנשמה, לחסרון כוונת הבעל, לפעמים היא נכנעת לצד הטומאה, ועושקות כל אותן הנשמות, וז"ס יש נספה בלא משפט. ולזה אמר לא תיעול - ר"ל, בזמן שתיעול בקדושה, לא תקח הנשמה בידך. ולא תנפוק - ר"ל, כשאתה יוצא להיות נכללת בג' קליפות, לזה אמר לא דידך ולא בעדבך - פי', לא כשאתה בעצמך כולל בקדושה, ולא בעדבך שהם הג' קליפות אחרות, איני רוצה בשליחותך כלל. תוב תוב ימא ארגישת - פי' חזור בך חזור בך, אחר שכבר ימא שהיא המלכות, ארגישת בך. כלומר, שהס' צרופים של אלהים שהם ס' גבורים סביב לה, ארגישת שכבר נתנה להן כח ורשות, שיוצא השלהבת מתחת כסא הכבוד, כדי להרוג אתכם. וז"ש גלגלוי לך קראן - פי', אותן הגלים שיש סביבותיה, שהם סוד ה' עלין תקיפין דסחרין לשושנה שהוא מלכות מכל סטרוהי, והם ה' אותיות של אלהים, שהם השורש לס' גבורים שאמרנו. וז"ש גלגלוי, כלומר, אותן הגלגלים שסביבות השושנה, הם קוראין לך, וגם הצרופים קוראים לך לרצוץ את מוחך. אח"כ בחולקא קדישא אחידנא - פי', כי אני בסטרא דקדושה תמיד, לא כמותך שלפעמים אתה אוחז בקדושה, ופעמים אתה אוחז בקליפה. בקדושא דמלכא אתעטפנא - פי' בקדושה דמלכא שהוא ז"א, אתעטפנא, כלומר שז"א מתעטף בשערות של א"א המעורבים בשערות עצמו בסוד טלית כך אני מעוטף באותו ההארה, כדי שלא תוכל לבא למקומי כלל, לא למעלה ולא למטה, ובזה גורמים שיביא נשמה לאותו ולד מסטרא דקדושה, וגם דבר זה גורם שרוב הבנים יהיו זכרים. בעזרת יוצר הרים. יה המאיר לארץ ולדרים. תפלת הרמב"ן על הזיווג כבר נדפס בש"צ.) בענין הזיווג עצמו בכוונתו, שיהיה לכוונת המצוה לבד, ולא לשום הנאה גופנית, וכפי מה שיקדש א"ע, כך היא עצמות הבן ביתר שאת. גם שלא יהא מצוי אצלה תמיד, אלא מע"ש לע"ש, כמ"ש בזוהר. וע"ז נאמר איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו, ר"ל, כשהאבות ימתינו וישמרו הזיווג מליל שבת לליל שבת, מלשון ואביו שמר את הדבר, אז הבנים יהיו הגונים, ואיש אמו ואביו תיראו. ואם לאו ח"ו לא יראו מהם. כפי שהאדם מקדש את עצמו מלמטה, מקדשין אותו מלמעלה, וזהו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. כי הנה באדם יש ג' שותפין - הקב"ה, אביו, ואמו. האב נותן הלובן, והאם האודם, ומזה נעשה גוף הבן, והש"י, נותן הנשמה. ואם האדם עשה הגוף בקדושה, אז הש"י שוכן בתוכם, וזהו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ר"ל, אם יעשו דבר זה בקדושה, אז ושכנתי בתוכם, ואמר בתוכם, לשון רבים, כי אם זוכה האדם, יהיו לו נר"נ, והנפש מלביש לרוח, ושניהם לנשמה, וכנגד הנשמה אמר, ושכנתי בתוכם. ר"ל, בתוך הרוח והנפש. וכי תאמר, במה יהיה קדושה, לז"א, ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן, ר"ל, כשעשה הקב"ה את אדה"ר, לא היתה שום כוונה אחרת רק לבריאתו לבד. וכן תעשו, גם עתה, כדי שלא יהיה הזיווג להנאת הגוף, כ"א למצות פריה ורביה. והנה היו ג' מיני תרומות - תרומת האדנים, ותרומת המשכן, ובקע לגולגולת, כנגד נר"ן. וע"ז נאמר, ואת

שבתותי תשמרו ומקדשי תראו, ולכן אמר הכתוב אל תהיו כסוס כפרד, שלא תהיו כבהמות להנאת הגוף בלבד. גם שלא יתמיד, כי הסוס הוא יותר שטוף בזמה מכל הבהמות. ואם יעשה כן, אזי הבנים ח"ו שיצאו משם לא יהיו הגונים, וזהו כפרד, כי הפרד אינו מוליד, וגם האדם שתהיה כל כוונתו לתאות גופנית, הבנים שיצאו משם יהיו מכוערים, ולא יראו ממנו ולא יקראו בניו. ואמר, במתג ורסן עדיו לבלום, הכוונה שהסריסים המה מכוערים, וכל יופי ועדי האדם תלוי ביסוד, ולכן היה יוסף יפ"ת ויפה מראה. פי' ב', כי מלבד זה שצריך האדם להמתין מליל שבת לליל שבת, גם בליל שבת עצמו צריך להמתין עד אחר חצות, ולכן אמר במתג ורסן עדיו לבלום, ואמר בל קרוב אליך, ע"ד לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהליך, ולרמז לכל הנזכר, תמצא בר"ת במתג ורסן עדיו לבלום, הוא בועל. להורות, שכל זה הוא בענין הזיווג. גם ס"ת, גימ' גיהנ"ם. להורות, למי שאינו נזהר לקדש בענין זה, סופו לירד לגהינם. והנה ידעת, כי יש באדם ג' שותפים, האב נותן הלובן, והאם האודם, ואודם זה הוא מדם נדה, והוא מתעכב כל ימי היותה מעוברת, ומדם זה מתברר הטוב שבו, ונעשה בשר הולד, שהוא אודם שבו. וידוע שיש י' מיני דמים, ה' טהורים וה' טמאים, והם דם טוהר ודם טמא, וכל זה הוא באשה, שנא' ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה, שעם היותה טהורה לשאר דברים, עכ"ז בכל קודש לא תגע, וכל זה גורם לולד לנטות לתאוה גופנית, מצד זוהמא של דם זו, וע"כ נאמר בן חכם ישמח אב, לפי שהאב אומר שוודאי מצדו בא היותו חכם, שבטיפה שנתן בו לא היה מסטרא דמסאבא כלל. אבל בן כסיל תוגת אמו, כי הוא מצדה שמאותו הזוהמא שבה, גורם לו להיות כסיל, ולכן בבריאת עולם תמצא שאמר ה', תוצא הארץ עץ פרי עושה פרי, וארז"ל שהעץ עצמו יהיה ראוי לאכילה כמו הפרי, וזהו עץ פרי וגו'. והארץ לא עשתה כן, אלא שהיא הוציאה עץ עושה פרי. ויש לדעת באמת למה שנתה הארץ מאמרו ית', ג"כ קשה למה הניח הש"י. ולאמת הדבר הזה, נראה שכוונתו ית' היה, שכל עולם יהיה כ"א וא' צדיק וישר וירא אלהים, אבל הנחש גרם כל המרי הזה, ואין ספק שהכל גלוי לפניו, כמשארז"ל בעלילה באת על בני אדם, ולכן בתחלה ברא העולם בשם אלהים במדה"ד, כדי לדון הרשעים, אבל כוונתו היה שכולם יהיו צדיקים, וכמו שהפרי היה ראוי לאכילה, כן העץ יהיה כן, וגם שלא יהיו כולם שוים במדריגה אחת, עכ"ז יהיו כולם לומדי תורתו, כל אחד כפי מדריגתו, כי האדם עץ השדה הוא, וא' ידמה להפרי עצמו, וא' לעלין, וא' לעץ. והנה הארץ היא נוקבא, בערך השמים, וכראותה שמצד זוהמת נחש מוכרח שיהיו רשעים בעולם, לכן לא רצתה להוציא אלא עץ עושה פרי, ולא שהעץ עצמו יהיה פרי, ושינתה בזה, לפי שהזוהמה זה הוא הגורם רשעה, זה הוא מצד הנוקבא דהוא מצדה כנזכר, לכן היא שינתה מאמרו ית', יותר מהשמים, ודי בזה:

השער הי"ז שער תיקון חצות ויתחלק לארבעה פרקים: