פרי עץ חיים שער ספירת העומר פרק ג

ונחזור לענין, כי לפי שבשבוע א' נשלם סוד החסד הראשון, לכן הוא חג ומועד. אמנם לפי שעדיין אינו נשלם, אינו רק ח"ה, ולא מועד גמור. אמנם ביום ז' דפסח, אז נשלם, והוא יום טוב גמור, ולכן יש זווג ביום זה, כי כל הזווג אינו יכול לעשות, רק בסוד החסדים כנודע, כי הוא טפת הזווג, ולכן כיון שנשלם החסד הראשון, ראוי להיות זווג. אך לפי שאין כל הה' חסדים שלימים, כי עדיין לא נכנס רק בחי' היסוד דחסד א', ולא נכנס המלכות שבחסד א', אין בו הלל גמור, ואינו זווג גמור, כמה שכתבנו יותר בביאור בע"ה. אמנם עדיין לא נשלם כל החסד, לפי שביום ז' של פסח הוא ו' לעומר, ולא נכנס בחי' מלכות. אך הטעם, כי עיקר החסדים אינן אלא לצורך יסוד טפה דדכורא, ולכן בהכנס בחי' היסוד במקומו, מספיק בזה, לכן כבר יש זיווג, והוא יום טוב גמור. אמנם לפי שביום ז' לעומר נכנסו כולם, ואפילו בחי' המלכות שבו, לכן נקרא א"ח כנודע, ויש בו קצת שמחה:

גם עם מ"ש בדרוש א', שבשבוע א' נשלם המוח חכמה, ולכן ג"כ הוא א"ח יום ז' לעומר, שאז נכנס עצמות דגדלות ב' דאבא, ואע"פ שכבר נכנס הרשימו יום ז' של פסח, אמנם צריך שתדע, כי כמו שיש בז"א או"פ גם יש בו א"מ, נמצא כי מן הדעת שבז"א, מתפשטין החסדים בבחי' א"מ, ובחי' א"פ. נמצא כי כל מה שביארנו, הוא כפול, בבחי' א"פ ובחי' א"מ. והנה האור פנימי, נכנס ויורד דרך הגרון ומתפשט בגוף, אמנם א"מ הזה, הוא יוצא דרך הפה, כי כמו שהפנימי אינו אלא בז"ת, כן המקיף הוא רק בז"ת. והנה להיות כי האורות שבתוך יסוד אמא שהם החו"ג, הם אורות רבים וגדולים, והם במקום צר, כנודע כי מוח החו"ב גדולים מן הדעת, ובפרט בהתפשט יסוד אמא במקום הגרון, כי אז יורדין האורות במקום צר מאוד, עד שלכן בהגיעם למקום צר שהוא הגרון, הם בוקעין, וז"ס בקיעת הפה שבאדם, כי נבקעו ע"י רבוי האורות ההם, ואז יוצאין קצתן ונעשין מקיפים מבחוץ, וקצתן מבפנים. נמצא כי ב' כוונות יש עתה, א' להמשיך הא"פ, וא' להמשיך המקיפין, וכולם ע"ד הנ"ל בז' שבועות כנ"ל. אמנם צריך שתדע, כי מסוד הגבורות שהם חזקים עד מאוד, ואינן יכולין לכנוס מרוב חמימותם ואישם הגדולה, הם יוצאת לחוץ ומהם סוד אור מקיף הזה, ומן החסדים הוא האור פנימי. וכבר ידעת, כי א"מ גדול מאוד מא"פ, ועם היות הא"פ חסדים, המעולים מבחוץ הם הגבורות, אבל ז"ס טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת. פי' - כי הגבורות הנקראים תוכחת, בהיותן מגולים, הם טובים ומאירים יותר מן החסדים, הנקראים אהבה בהיותן נסתרים מבפנים, כי בהכרח בהיותן נעלמים מבפנים, אינן יכולין להאיר לגלות אורם, עם שהם עצמות גדולות מן הגבורות. וז"ס ה' מוצאות הפה, שהם ה"ג מנצפ"ך, אותיות סתומות ועגולות כדמיון הפה כנודע, והם נקראים בתיקונים פיתוחי חותם. פי' - כי מקום הנפתח ונתגלה עתה, הוא נמשך מן אמא עלאה הנקראת חותם. כי כבר ידעת, כי עטרא דגבורה גנוז באמא. וגם ז"ס מ"ש בסבא פ' משפטים, דעת גנוז בפומא דמלכא. פי' - כי הגבורות שבדעת, הם גנוזים ועומדים בפומא דמלכא, וכשרוצה מוציאן לחוץ, בסוד קול ודבור, וכשרוצה נשארין בפנים, בסוד נאלמתי דומיה וכו':

ובזה תבין, איך יתקיימו ב' מאמרי הזוהר והתיקונים, כי אמר שיוצאין האותיות מן פומא, וממ"א נראה שיוצאין מן חותם הבינה. וכבר ידעת, כי חותם הבינה, הוא ה"ג שביסוד שבה כנודע, הרי שב' מאמרים צודקים. ואז יוצאים הכ"ב אותיות, כי סוד אותיות נפקי מבינה, שהם הה"ג אחה"ע בומ"ף כו', ולפי שהם באים מסוד הגבורות שהם עטרא דגבורה דנוקבא מלכות הנקראת נפש. לכן בתיקונים קורא נפש אל אותיות. גם ז"ס איך כל המקיפין הם מבינה:

ונחזור לענין, כי ב' מיני אורות צריכין אנו להמשיך - א' בסוד א"פ, וא' בסוד א"מ, ודוגמות א"פ שנתבאר, כי הם דוגמתן במקיף. לכן א"פ אין אנו יכולין להמשיכו עתה, כי זה לא היה נמשך רק בזמן שבהמ"ק היה קיים, ע"י מנחת שעורים שהיה קרב ליל י"ו בניסן, ליל ראשון של עומר. וז"ס והבאתם את העומר ראשית קצירכם וכו', וע"י מנחה זו, היה יורדין סוד החו"ג אל הדעת, ומשם נתפשטו אל הגרון, ועתה אנו צריכין לפשוט אותן בגופו דז"א, וכל לילה ממ"ט ימי העומר, אנחנו מורידין סוד ה"ח וה"ג למטה, מכל בחי' ובחי' ביומו כנ"ל, עד מלואת ימי העומר. והנה אנחנו ממשיכין סוד המקיפין, ויוצאין דרך הפה דז"א לחוץ, ומקיפין מבחוץ כפי הסדר שבארנו לעיל:

וז"ס הברכה, כי הוא בסוד דיבור והבל היוצא מן הפה, שהוא סוד אור מקיף, וכל כוונתינו אינו רק בסוד אור מקיף, ובזה עיקר כוונתינו. אמנם אור פנימי אינו נכנס, רק על ידי קרבן, ועתה שאין בית המקדש קיים, ואין בנו כח להמשיכם, אנו אומרים אחר ברכת העומר וספירתו, הרחמן יבנה בית המקדש, ויחזיר עבודת בה"מ למקומה וכו', ועי"ז נתקן איזה דבר, אך עכ"ז ראוי שתכוין בעת שאתה מכוין להמשיך א"מ, גם תכוין להמשיך גם א"פ עמו כסדר המקיף ג"כ, אך עיקר כל הכוונה הוא במקיפים, כי הא"פ כבר נכנסו, ואינן צריכין רק התפשטות, אך המקיפים לא יצאו כלל. וז"ס שאנו קורין ליום הזה פסח, פ"ה ס"ח, ר"ל כי יוצא אותו המקיף מן הפה ולחוץ, על ידי השיחה והדיבור שהוא ספירת עומר בפה, לכן אין מצות סיפור רק באנשים ולא בנשים, כי אין זה אלא בפה של הזכר:

(צמח - ומפני שכל חושבנא דא דדכורא, לכן איהו בעמידה, כנזכר פרשת אמור דצ"ו בר"מ, ונ"ל מטעם זה, אנו אומרים המזמור מעומד, שגם אנו מונין התיבות והאותיות שבו בכל לילה):