פרי עץ חיים שער מנחה ומעריב (א - ו)


ענין תפלת מנחה כבר בארנו במקום אחר. אמנם קיצור הדברים הוא במש"ל, כי הלא הזווג שהוא תפלת המנחה, הוא מן ישראל שהוא ז"א עצמו עם לאה, אך אינה ארוכה כמותו רק מהחזה ולמעלה. וכבר בארנו, כי יש שם בחזה מקום היסוד הראשון דז"א, ובאותה הבחינה מזדווג עמה ואין להאריך כאן. אמנם רחל היא אב"א עמו ואינו מזדווג עמו, אך כיון שלאה נסתלקה מן האחור, נשאר מקום פנוי לרחל, שהיא עולה ונגדלת בכל שיעור ז"א באחוריו בשוה. וכבר בארנו לעיל ובמקומות אחרים, כי לפי שנשאר עדיין רושם המוחין של ק"ש של השחר, לכן א"צ לומר עתה קריאת שמע במנחה, אך עכ"ז יש בו זיווג גמור, לכן יש בו נפילת אפים רק שנמשך מק"ש של שחרית. גם בארנו איך יש בה דינין, לפי שלאה היא בחינת דינין, וגם לפי שרחל עומדת באחור, וגם לפי שאין המוחין חדשים, אך עכ"ז אינו כ"כ דינין כמו בלילה, ואין להאריך בזה. אמנם מה שנתבאר בכאן הוא מש"ל, כי הלא בעמידה של תפלת מנחה, יש לי בזה ספק אם נכנסין בו מוחין, אם לא, כי פשוט הוא אצלי כי נכנסין בו הו"ק של גדלות אמא, אך מה שאני מסופק, אם נכנסין בו הג"ר דגדלות אמא לבד, או נכנסין בו ג"כ הו"ק דאבא לבד, כמו שהוא בערבית. ענין תפלת מנחה כבר בארנו בכמה מקומות, ועניינה ביארתי היטיב בפסוק ויקח מן הבא בידו מנחה בספר לקוטי תורה פ' וישלח, וע"ש למה נקרא מנחה:

מורי ז"ל נהג שלא לגלח אחר חצות שהוא עת מנחה גדולה, ואפילו בע"ש היה נזהר מאוד. גם היה נזהר דבר גוזמא להשלים שכר שכיר קודם תפלת מנחה, ולפעמים היה מתעכב עד אחר שקיעת החמה כאשר לא היה לו לפרוע השכר שכיר, והיה משלח לכאן ולכאן לבקש מעות עד שישלם שכר שכיר, ואח"כ היה מתפלל מנחה, והיה אומר, איך אתפלל להש"י ובא לידי מצוה כזאת ולא קימתיה, ואיך אשא פני להתפלל:

במנחה, צריך שבשעת התפלה, תשים שני ידך זעג"ז על החזה, ימין על שמאל, לרמז כי החסדים שבז"א המתגלים שם בחזה, ימתיקו הגבורות שהם יד שמאלית, וכן בערבית. ודע כי כל זמן שיש הזיווג הנוגע ממנו תועלת אל רחל, צריך לרמז אותה אז, כי ז"ס הנזכר בסבא דמשפטים עולמתא שפירתא דלית לה עיינין, כי בלאה כתיב ועיני לאה רכות, אבל ברחל לא נזכר אלא יפת מראה, לכך בק"ש של שחרית כבר רמוז אותה בפ' ראשון, כנזכר שם, שצריך לסגור עיניו בידו הימנית בסוד עולימתא וכו'. והנה עתה בתפלת מנחה שאין בו ק"ש, כל עמידה יהיה בעינים סגורות, מאותו הסוד עצמו בעולימתא וכו':

ענין הצדקה אמר לי מורי זלה"ה שאינו כ"כ ענין הצדקה כמו בשחרית, כי עקרו בשחרית, אך עכ"ז היה נותן לצדקה שלשה פרוטות ג"כ במנחה, אבל בערבית אין זמן צדקה כלל, כי החצונים גברו מאוד. והיה נזהר שלא לאומרו אלא בטלית, ולא היה מסיר טלית ותפילין עד עלינו, וטוב מאוד להזהר:

אמנם ענין התפילין, מתחלה היה נוהג להניח דרש"י ודר"ת ביחד בשחרית, ובמנחה היה מניח תפילין דר"ת לבד, ואחר שהיה לו תפילין של שמושא רבא גדולים, אז היה מניחם בכל מנחה ומנחה, ולא היה מניח של ר"ת במנחה, והיה אומר כי אלו התפילין הם עולין במקום ב' הסברות יחד כרש"י וכר"ת, כי מוחין דאו"א שניהן מתערבין יחד, ונעשין תפילין א', לכן הם אצבעיים על אצבעיים:

צמח - הרב ר' חיים זללה"ה, היה מניח תפילין דר"ת במנחה, והיה שומע מאיזה אדם הברכה על תפילין דרש"י, ואז היה מניח בלא ברכה):

גם היה נזהר מאוד שלא לאומרה אלא עם שקיעת החמה. גם היה נוהג אפילו אם היה בע"ש לא היה מניח לאומרה התפלה בקול רם אלא בלחש, ואח"כ החזרה בקול רם:


ענין הצדקה. יכוין כי אות ק' רומז בקין, קינא דמסאבותא התפשטות הנחש, והוא רגל הקוף. ובנתינת הצדקה, יכוין שהק' נעשה ה', ושיחזור התפשטות רגל הק' ולעלות למעלה ונעשית ה', ואז אין שם אחיזת הקליפות:

הר"ר אפרים משם מורי זלה"ה, סוד הצדקה, תתן הפרוטה ויכוין כי סוד פרוטה, פרט ו"ה, כי שורש הדינין הם רפ"ח נצוצין, והכולל פר"ט. והדינין במלכות ה' תתאה, וכשמתחברין ו' עם ה' נמתקין הדינין, וזהו ע"י הצדקה. אע"פ שאמרנו כי עיקר הצדקה בתפלת שחרית, וגם במנחה אמרנו כי עכ"ז היה מורי ז"ל נותן ג' פרוטות, אבל עכשיו בערבית להיות שאז זמן שהדין גובר, לכן אין זמן צדקה. טוב מאוד ליזהר, ומועיל מאוד לאמר עלינו ועל כן נקוה לך, ואח"כ יאמר פ', והיה ה' למלך כו', והנה מתחיל בו' וסיים בד', גי' י' ותעיין מ"ש על פ' הלא אנכי טוב לך:


ערבית. והוא רחום שבתפלת ערבית יש י"ג תיבין, נגד י"ג מכילין דא"א, לאכפייא כולה דינין, למתק בהם ד' פרצופים דקליפה המתחילין להתעורר בערבית, והם - משחית עון אף וחמה. עון - חכמת דנוגה. משחית - בינה דנוגה. אף - ת"ת דנוגה, חמה - נוקבא דנוגה. וגם לכוין שהקב"ה מרחם על הרשעים בגיהנם, כנזכר בזוהר. שאז טפין אש יורדין בגיהנם, והם פ"ר ושכ"ה מיני דינין, וצריך למתקן, וטוב לכוין כי ר"ת של ג' תיבין הראשונים, הם ר"יו גי' גבורה, וגם רחום יכפר עוון, ראשי תיבות פ"ר בגי':

מע"ח, כבר בארנו שבתפלת מנחה ושחרית, צריך לסתום עיניו בתפלת עמידה עד סוף התפלה, לומר בעינים סגורות, בסוד עולימתא שפירתא וכו'. אבל עכשיו בערבית כשמתחיל לומר ערבית, חייב לסתום עיניו תיכף, לומר כל התפלה בעינים סגורות, והוא בסוד עולמתא שפירתא וכו', דהיינו משעה שמתחיל ברכות ק"ש הראשונים, שהוא אשר בדברו מעריב ערבים, עד סיום כל עמידה, תסגור עיניך וסתום אותם, וגם תאסור ב' ידך זעג"ז יד ימנית על שמאלית עד סיום עמידה:

וסוד הטעם סתימת העינים נתבאר בסבא פ' משפטים, עולמתא שפירתא דלית לה עיינין, כי הנה רחל נאמר בה, ורחל היתה יפ"ת ויפ"מ, וזהו עולמתא שפירתא, כי לית לה עיינין כמו בלאה שנאמר בה ועיני לאה רכות. וטעם הדבר כי לאה עומדת באחורי רישא דז"א, ונמשך שפע מעינים דיליה ללאה ונעשו בה עינים, אבל רחל היא מחזה ולמטה באחורים דז"א, ושם בפנים תוך ז"א מסתיים יסוד אמא, וחסדים מתגלין בגלוי רב, ומאירין לרחל שהוא בחינת היופי, אמנם אין שם בחינת עינים בז"א כדי שימשיכו ויעשו עינים ברחל, וע"כ כינה היופי מראה לרחל, ועיינין ללאה, ולא יופי ללאה, כי שם האורות מגולים. וכינה העיינין ללאה ולא לרחל. והנה בלילה הוא חשך, ונחשכין עיני רחל, משא"כ ביום, וכמ"ש בתפלת השחר. וע"כ צריך שיסגור העינים, לרמוז על החשך כנ"ל:

ובזה תבין מה ענין בחינת חשך ומהיכן נחשך, וגם למה חשך בלילה ולא ביום, וטעם חיבוק הידים זעג"ז כמ"ש בתפלת השחר בעמידה, כי החסדים המתפשטים בגופא דז"א ולמטה, צריך לחבק ימין על שמאל ושמאל בימינא, לאכללא ימינא בשמאלא ושמאלא בימינא כנודע, וע"יז תמתיק צד שמאל בהימין. והנה בערבית רשימו שלהם המתפשטין נשארו שם מן היום, לכן מחבק הימין בשמאל והשמאל בימין לטעם הנ"ל:

מה שנהגו לומר מזמורים קודם ערבית, לא היה אומרם הרב ז"ל רק פסוקי י"י צבאות. גם א"ב שאומרים במוצאי שבת קודם ערבית לא אמר:


תפלת ערבית ג"כ כבר בארנו, אך קצור הדברים, כי עתה אין בנו כח להעלות כל הד' עולמות רק היכלי דבריאה לבד, כנזכר במ"א באר היטב:

אך דע, כי כבר ידעת, כי בעולם הבריאה יש ג"כ ה' פרצופים ויש שם זו"נ. אמנם הז"א יש בו ז' היכלי דכורין הכוללים י"ס, ואלו הם היכלות דיוצר דשחרית, אך ההיכלות של תפלת ערבית, הם ז' היכלות דנוקבא דבריאה. וזו שבשחרית אנו אומרים אמת ויציב, כי הוא היכל הרצון דז"א, אך בלילה אמת ואמונה כי הם היכל רצון דנוקבא. ולכן אנו מזכירין ביום מדת יום ואומרים יוצר אור, אך בלילה אנו אומרים מעריב ערבים, כי הם היכלי דנוקבא הנקרא לילה. אמנם ברכת השכיבנו, הוא היכל ז' דנוקבא והוא הנקרא מטתו שלשלמה, ושם זווג של תפלת ערבית, כי שם יורד הז"א דאצילות עד נוקבא ושם מזדווגים:

הנה כבר בארנו בתפלת שחרית, כי אדני שפתי תפתח, הוא היכל דדכורא בבריאה, ואמרנו כי הוא מתדבק עם האצילות ונתהוו יחד, וזשארז"ל כתפלה אריכתא דמיא, וע"ש. ושם בארנו, כי לכן אנו אומרים אותו מעומד, אמנם השכיבנו הוא היכל ק"ק דנוקבא, לכן אין עמידה בנוקבא אלא בישיבה, ונלע"ד כי לכך אנו אומרים אדני שפתי וכו', הוא כדי לחבר עמו היכל ז' דדכורא, כדי שתוכל האצילות לירד שם ולהתקשר שם. ונלע"ד כי לכך אנו אומרים אח"כ קדיש בין השכיבנו לאדני שפתי, כי זה דכורא וזה נוקבא, לכן ג"כ זה מיושב וזה מעומד. והנה כוונת ק"ש של עתה, הוא ממש ע"ד ק"ש של שחרית. וכבר בארנו הג' חלוקים שיש ביניהן לבד. אמנם הוא סוד רמ"ח איברי ז"א דאצילות, שיורדין ומצטיירין בהיכל אהבה דנוקבא דוגמא דשחרית, רק שאותן הם בהיכל אהבה דדכורא דבריאה. והנה בברכת אבות של עמידה דערבית תכוין, כי הלא בק"ש של ערבית נכנסו הו"ק דגדלות אמא, ועתה בעמידה נכנסו הו"ק דגדלות אבא, אך הג"ר של או"א אינם נכנסין כלל בערבית, ואע"פ שאנו בארנו שאין מוחין דאבא נכנסין כלל, רק עד שנגמרים לכנוס כל ג"ר דאמא, כמ"ש בברכת אבות דשחרית, עכ"ז שם הוא, לפי שעדיין צריכין לכנוס הג"ר של אמא, אבל כאן שאינן נכנסין ג"ר דאמא כלל, לכן נכנסין הו"ק דאבא בברכת אבות, ולכן יש כוונה אחרת בברכת אבות של ערבית:

מהחברים - צריך לכוין בכלל תפלת ערבית, בפרט בברכו. במוצאי שבת - אלהים דיודין. ליל ב' - אלהים דאלפין. ליל ג' - אלהים דההין. ליל ד' - אלהים דההין. ליל ה' - אלהים דאלפין. ליל ו' - אלהים דיודין:

ניקוד הברכות - פתיחה וחתימה של ערבית, נקוד צבאות. חתימה, אוהב עמו ישראל - צבאות ואדני משולב עמו. חתימת הגאולה - בשבא. והשכיבנו - בשורק. ויאמר ערבית הרומז לסוד המטה, ובבוקר שלחן, בסוד הקרבנות הנשחטים בצפון ושלחן בצפון:

ויש להקשות, כי ארז"ל תפלת ערבית רשות, והוא נגד מדת יעקב, כי אברהם תיקן שחרית, שנאמר וישכם וכו'. יצחק תיקן מנחה, שנא' ויצא יצחק לשוח וכו'. ערבית תקן יעקב, שנאמר ויפגע במקום וכו'. נמצא שערבית רשות, והיא ליעקב. ולמה מאחר שהוא בחיר שבאבות, למה לא תקנוה חובה כמו שאר התפלות. אלא הכוונה, מאחר שמטה נתונה בין צפון לדרום, ותתחבר במזרח בסוד תפלת יום, שוב א"צ לקבעה חובה, שכבר היא בחיק דודה וכבר נזדווגה. אבל עתה קבעוה חובה, ואין להניח רשות בפ"ע, כי הוא קיצוץ בנטיעות ח"ו. וז"ס מחלוקת ב"ש וב"ה. ב"ש אומרים בערב כל אדם יטו ויקראו וכו', לפי שהיא שולטת בלילה, וצריך להורות הקריאה אליה לרמוז לנוקבא, שכל דבר הנוקבא הם מיושב. ובבוקר שהוא זמן שליטת זכר, צריך לעמוד, וזהו ובבוקר יעמדו. וב"ה אומרים כל אדם קורא כדרכו, כ"א היה זה לבדו וזה לבדו, היה כסברת ב"ש, אבל מאחר ששניהן ביסוד, אין להראות פירוד, אלא יקרא כמו שיזדמן לו, בין עומד וכו', לרמוז שהם בייחוד א', ואין להראות קיצוץ ח"ו לא במעשה ולא במחשבה. והלכה כב"ה, ואין קיצוץ בשום צד ואופן ח"ו:

מע"ח - יאמר שיר המעלות הנה ברכו את יי' יברכך וכו'. יכוין כשהצדיק אומר ברוך, מעלה הניצוצין שנפלו בעמקי הקליפות, מ"ן לרחל, וגורמין ששופע עליה צדיק עליון, וא"כ היה לרחל ב' צדיקים - יוסף הצדיק עליון ובנימין הצדיק תחתון, וז"ש הנה ברכו את ה' כל עבדי ה', ואז בהיות הנשמה של הצדיק שעלה מ"ן ביסוד שלה, היא מתברכת במ"ד הנשפעים אל רחל על ידו. וזה יברכך ה' מציון שהוא יסוד עליון. מע"ח - יאמר יצוה ה' חסדו. הכוונה כי יש ב' מיני חסד, א' עליון אחר הבינה ומתפשט והולך בכל הספירות, והב' נשאר במקומו. אמנם תיכף אחר הגרון של א"א, קודם שיראה התפשטות חלוקי הזרועות שמקום זה הוא ראש כתפין, שהוא מקום חסד עליון הנקרא יומא דכולהו יומין. וכבר ידעת כי חסד לעולם מצד זכר, ואז אור היורד מגרון נמשך ונתלבש בחסד זה, ואז יוצא הבינה מכח הגרון, כי גרון הוא בינה דא"א, וחכמה יוצא מצד החסד ההוא. והנה זה החסד שבחכמה מתפשט אחר כך בכל הנשמה, ומחכמה נכנס בבינה ומתפשט בכל הבינה, ואחר כך נכנס תוך ז"א ומתפשט בכל גופו, וממנו נתפשט בכל מלכות בשעת הזווג, ועל זה החסד נאמר יומם יצוה ה' חסדו הוא דכולהו יומא, דאזיל עם כולהו יומין:


מ"ב. תפלת ערבית דינא רפיא, לכן אנו אומרים ק"ש בברכותיה, משא"כ בתפלת המנחה שהיא דינא קשיא, כנ"ל. והנה ק"ש עם ברכותיה, הם בהיכלי דבריאה. אך יצירה ועשיה, אין רמז כאן, כדי שלא יתעוררו הקליפות דיצירה ועשיה. אך עכ"ז, אינם מזכירין רק היכלי רחמים לבד, שהם ברכה ראשונה היכל לבנת הספיר שהוא יסוד כנודע. וע"כ אנו אומרין בברכה זו ומבדיל בין יום ובין לילה, דוגמת רקיע, כי היסוד הוא רקיע המבדיל בין מים למים והוא סוד ה' צבאות שמו, שהוא יסוד הכולל נ"ה, כי הוא הויה הכולל לב' צבאות עמו, שהם נ"ה:

אח"כ אהבת עולם, היכל אהבה, אח"כ אמת ואמונה, היכל רצון. אח"כ השכיבנו, בסוד מטה עליונה בהיכל ק"ק. ולזה נזכר שם הפורס סוכת שלום, בסוד הנה מטתו וכו'. אח"כ העמידה, באצילות:

ענין ברכה ד' של השכיבנו בלילה ולא ביום, כי ביום אנו רוצין להעלותן באצילות, ושם תחבר עם דודה בת"ת. אבל בלילה, יורד היסוד למטה בבריאה, ושם הוא סוד המטה שהיא היכל ק"ק דבריאה, אנו אומרים השכיבנו, משא"כ בשחרית, כי אז היא עולה אליו כנ"ל, לכן לא יש נפילת אפים בערבית. עוד ט"א, כי בשחרית ומנחה היא עולה למעלה אליו, והיא מעוררת התשוקה וכו', כמ"ש לעיל בשער נ"א ע"ש. עוד ט"א, כי בבוקר החסד מתעורר, ויש בנו כח לכלול בי"ע באצילות לכן אנו כוללים כל העולמות ונופלין על פנים וכו', ג"ז עיין לעיל שם. ובזה יובן למה אין זיווג בערבית באצילות, אלא למטה בבריאה כנ"ל, אמנם ענין הזיווג דערבית, עניינו הוא בחצי ליל הא' בבחינת יסוד לבד, כמ"ש בע"ה:


השכיבנו. כבר ידעת שהיא מטה עליונה, אך דע כי בלילה קודם חצות, אין ת"ת מתחבר עם המלכות, רק יסוד לבד, והוא מזדווג במלכות בסוד אב"א, ומשם באים הנשמות לאותן המזדווגים קודם חצות, ואין זווג זה משפיע נשמות למלאכים החדשים, שאין המלאכים נבראים ע"י יסוד התחתון. ואחר חצות אז הוא זווג ת"ת עצמו במלכות, כדי להשפיע הנשמות למלאכים חדשים, כנז' פ' פקודי. ובשים שלום הוא זווג פב"פ זו"ן, להוציא נשמות, לכן ע"ה אע"פ שהותר להם זיווג בימי החול, עכ"ז צריכין להמתין עד אחר חצות לילה, עד זיווג של המלאכים, כי אז מתגלה אור יותר עליון מן הת"ת, ומביא עמו המשך חיי הבינה הנקרא חיים, עולה ומוליד נשמות למלאכים חדשים. אך בשבת אחר חצות, אז יש זווג פב"פ, אפילו להוציא נשמות. וזהו ענין השכיבנו אבינו לשלום, שהוא נגד חצות ראשונה, שאז הוא זמן השכיבה שעל המטה, בהיכל ק"ק דבריאה. ולפי שאין הזיווג אלא ביסוד הנקרא שלום, לכן אומרים לשלום. ולפי שאין עת הזווג להוליד חיילות המלך, שהם המלאכים, לכן אינו נקרא מלכנו, אלא אבינו. אך אחר חצות, שהוא זיווג ת"ת לצורך נשמת המלאכים, ומכ"ש שהיסוד נכלל עמו, לכן אומרים והעמידנו מלכנו לחיים טובים:

ס"א, פי', כי מלכנו הוא מורה על חיילותיהם מלאכיו, לכן קודם חצות זמן שכיבה, אין זווג למלאכים, לכן נק' אבינו, לפי שאינו אלא ביסוד אמר לשלום. אך אחר חצות זווג המלאכים וזמן הקימה והעמידה מן המטה, אנו קוראין אותו מלכנו, ע"ש החיילות שהם המלאכים הנבראים עתה, וזהו והעמידנו מלכנו, ואז מתגלה הת"ת המושך חיי הבינה עמו, וזהו לחיים טובים ולשלום, שהם הת"ת ויסוד, שהם החיים הנמשכים מהבינה הנקרא מלכנו, וגם לשלום שהוא היסוד:

חצי קדיש, ב' כ"ח וב' מ"ב דע"ב, אלא שהא' דנוקבא, וא' דז"א עצמו:

אדני שפתי תפתח. היכל ק"ק דדכורא המתחבר עם היכל ק"ק דנוקבא, לכן אומרים קדיש בין זה לזה, כי זה דכורא וזה נוקבא. והנה אין כוונת ברכת אבות דערבית כמו בשל שחרית, כי בשחרית, נכנסו יותר בחי' של המוחין, ממה שנכנסו עתה:

קדיש תתקבל של אחר עמידה, ג"כ כמו החצי קדיש של קודם עמידה. קדיש שלאחר ערבית, ב' כ"ח וב' מ"ב. אחד דמ"ה, ואחד דס"ג:

מהחברים - ויאמר ברכת המעריב ערבים, שיש בה ג"ן אותיות כנגד מלכות שהיא נקראת גן נעול. ועוד, שהוא רומז לשם ב"ן. וכשתשים אות א' באמצע וא"ו, מצד ת"ת שמשפיע עליה, אז היא ג"ן. ועוד יש ס"ג תיבין, לפי שהיא רומזת תפלת ערבית, וגן עם כולל, כמנין מטה. ובזו הברכה מתפשטים הנערות שלה בכל העולמות. בחכמה פותח שערים - נגד בריאה, שהם עולמות נערות לגבי מעלה עולם האצילות, ולזה אמר שערים, שנאמר פתחו שערים, וגם היא נקרא שער, זה השער לי"י, וכולם מצדה נקראו שערים. אח"כ, בתבונה משנה עתים - נגד יצירה, ששם הוא שנקרא משנה למלך, ומשנה לעתים. אח"כ, ומחליף את הזמנים - נגד עשייה, ששם חלוקי הזמנים יותר מכל העולמות, וחלופי מאורעות שמתחלפין שם כפי הראוי לו. ומסדר את הכוכבים - רמז לז' כוכבי לכת שהם בקליפה, נערות והיכלות של עשייה שצ"ם חנכ"ל, הרמוז בזוהר, שהם אור הקליפות. ומסדר אותן במשמרותיהם ברקיע - שלא יצא שום אחד ממחיצתו ולפנים, שלא ברצון עליון, וז"ש כרצונו. בורא יום ולילה - אור וחושך כלול זה בזה, ולזה אמר גולל אור מפני חושך וחושך מפני אור, וכוונת גולל אור מפני חושך, שגולל האור שלא יושג בשום אופן. מפני חושך, שבשביל החושך. או נוכל לומר מפניו ממש, ר"ל שגולל אור מפני הקליפה ג"כ, המסדרם לסדר, באופן שגולל האור כשיבא זמן שליטת החושך, כדי שלא יהנה הקליפה ממנה. בא"י המעריב ערבים - מעריב, ומחשיך על הקליפות בשביל הערבים שהם העולמות של מעלה, שהם מעורבים יחד ולא יש בהן פירוד כלל, ולזה נקרא ערבים. ולזה כוון למעלה ואמר, המבדיל בין יום ובין לילה, שיש ביניהן פירוד, לא כאלו שאין להם פירוד כלל:

אהבת עולם. לרמז שהם באהבה שהם העולמות בית ישראל שהם העולמות של מעלה, והזכיר ד' דברים, נגד ד' עולמות מלמעלה למטה, בראשונה אמר תורה, נגד אצילות. מצות, נגד בריאה. חוקים, נגד יצירה. משפטים, נגד עשייה. אח"כ חוזר וכולל אותן זה עם זה, כמה שתראה בעיניך. ויש בברכה זו חמשים תיבות, נגד אהי"ה אהי"ה עם ח' אותיות, שהם נ'. ולמה שם אהיה, לפי שרז"ל כי מי שלא אמר אמת ויציב שחרית, ואמת ואמונה ערבית, לא יצא י"ח. כי בבוקר לא זכה לומר עם הצבור ק"ש, שיכוין ט"ו ווי"ן שבאמת ויציב. וג"כ בלילה, אם לא זכה לומר ערבית עם הציבור, שיכוין בב' ווי"ן של ואמונה, שכל אחד עם כללות, גי' אהי"ה. ואמר כי פירושו, אב גד הו, עולה כ"א, כמנין אהיה, ומלה האחרת לתשלום רמ"ח צריך ג' תיבין, יכוין במלת אמת, שעולה כ"א פעמים אהיה, גי' אמת, לכך נרמזו כאן ב"פ אהיה. ויקרא ק"ש, ויכוין בפרשה ראשונה לסוד הגולגלתא, בב' פסוקים ראשונים במלת שמע, יכוין ת"י נימין, גי' קדוש, בראש היינו גולגלת הנוקבא, לחברה עם ע' שמות שבבינה, ולדבקה בזרועות באופן זה, י"י - בחכמה, אלהינו - בבינה, ה' - דעת, ואלה יתלבשו בזרועות וגוף שהם חג"ת, ויעלה ג' מוחין לז"א. אח"כ יאמר אחד, ר"ל, א"ח משפיע מג' מוחין אלו, לד', בזה אופן, ברוך - בחכמה, שם - בבינה, כבוד - בת"ת, מלכותו - במלכות, לעולם - לו"ק, ועד - בנה"י דז"א. נמצא שבב' פסוקים ראשונים, נתקן פרצוף זו"ן בסוד גולגלתא ויכלול נשמתו בגולגלת הנוקבא. פ"ב, יכוין לתקן זרועות עד הטבור, ולכוין במלת עש"ב - ע"ב ש', ג' אבות. ויכלול נשמתו, לתקנה בסוד זרועות עולם, עד ושמתם, ומשם ואילך, יכוין לתקן מטבור ולמטה, ויכלול נשמתו בבינה וכו'. מלת אדמה - עולה נ', כמנין מ"י הרמוז לבינה. בפ' ג', יכוין למלכות, לעשות פרצוף שלם, כי יש בפ' זו ג"פ ע"ב, נגד זרועות וגוף, שבכל אחד שם ע"ב: