פרי עץ חיים שער חג המצות (א - ח)

מתוך: פרי עץ חיים שער חג המצות פרק א (עריכה)

ענין פסח ויציאת מצרים, הלא ידעת, כי הראשונים סלקו השכינה עד רקיע הז', מחמת עונותיהם. אמנם ישראל שבאותו הדור, שהיו בגלות מצרים, היו סוד אותן ניצוצין של קרי, שהוציאם אדה"ר באותן ק"ל שנה, והם סוד דור המבול, שהיו ג"כ משחיתים זרעם על הארץ, להיותם באים משורש ההוא, עד שנימוחו. וז"ס, וירא ה' כי רבה רעת האדם ממש, כי סוד הקרי הנקרא רעה, והמוציא שז"ל נקרע רע, כמ"ש בזוהר על פסוק לא יגורך רע. נמצא כי דור המבול, הם רעת אדם הראשון ממש. וז"ס ג"כ אמחה את האדם אשר בראתי דייקא:

אח"כ נתגלגלו בדור הפלגה, ושם ג"כ לראות את העיר והמגדל אשר בנו בני אדם, בניו דאדם קדמאה עצמו, שהיו בניו ממש, רק שהיו מצד קרי מדכורא לחודיה ולא מן הנוקבא ג"כ, וגם הם בעצמן חטאו ג"כ. ואח"כ הוצרכו להזדקק כי כבר הודעתיך שהיו נשמות קדושות ועצומות, רק שאחיזת החיצונים בהם הם המקלקלין אותן, ואחר שיצטרפו ויזדככו, יהיו נשמות קדושות, אחר תום חלאת טומאתן מהם. וכבר ידעת, כי אדרבא אין החיצונים אוחזים, רק בנשמות שהם יותר קדושים:

ואמנם כל הנשמות הם באים בחסדים וגבורות, אשר הם מסוד הדעת, אשר שם תלוי מציאת הזיווג, בסוד וידע אדם את חוה, ולכן נקרא דעת, כי משם הטפה של הזיוג נמשכת, וגם כי כל הדור ההוא דורו של משה כנודע, והנה משה הוא מבחי' הדעת, וגם הדור ההוא מבחי' הדעת ג"כ, כמבואר אצלינו, רק שנמשכו אל הקליפות. אמנם גלות מצרים, כל ענינה לא היה, רק לצרף נשמות ההם, ולכן באו באותו הגלות הגדול, ומררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים, כנגד החומר והלבנים שהיו עושין בדור הפלגה, והבן זאת:

אמנם בהיות כי חטאם לא היה אלא בסוד הדעת כנ"ל, כי משם יצאו הניצוצין של הנשמות אלו, לכן ידע משה, כי הגלות הזה היה נמשך ג"כ משם. והענין, כי לעולם כשישראל פוגמים למטה, ועושין פגם באיזה מדה חס ושלום וספירות עליונים, הנה החיצונים יונקים משם, ובו יתאחזו כולם, וזה סוד גלות מצרים, כי יניקת מצרים והטומאה שלהם היו מצד הדעת שלהם, ובפרט במה שהודעתיך כי פרעה ומצרים הוא כנגד העורף העליון, שהוא באחוריים של הדעת העליון ודי בזה:

והנה ודאי, כי גלות ההוא היה, שכל שפע הדעת, היו יונקים אותו פרעה ומצרים, ולכן היו ישראל שבאותו הדור משועבדים אליו. אמנם כבר ידעת, כי כשיש ח"ו פגם למעלה ע"י עונות הדור, הכוחות עליונים מסתלקים למעלה, כדי שלא ינקו מהם החיצונים, כמו שהודעתיך בענין טעם היות ז"א ו"ק לבד ולא י' שלמים, רק אחר התיקון. ואמנם בזמן ההוא, חוזר הז"א לקדמותו הראשון, להיות ג' כלילן בג', וזה נקרא תמיד אצלינו עבור א', והיה תוך בטן אמא עלאה, ולא היה מתגלה לחוץ:

אמר מאיר (אין בדברים כפשטן, שחזר זעיר אנפין עצמו בסוד עיבור, שאי אפשר מכמה הכרחים, אלא הענין שהעיבור הם דינין גמורין, וכמו שבעיבור היה לו פרצוף גמור, ועכ"ז בחי' המוחין שבו להיותן דינין אינן נמשכין למוחין, כי המוחין הם רחמים, ולא עוד אלא הג"א הם רחמים בערך ג"ת, הנה גם הם כליתנהו דמי, כמ"ש בספר מ"ש ש"ה ח"א פ' א"ב, שגם הם דינין, ונתעלמו ונכללו עם הג"ת, ואינם מתגלין רק הג" ת, שהם תכלית הדינין, ולכן נקרא עיבור ג' גו ג'. כמו כן היה נמי בגלות מצרים, שלא נתגלו בז"א אלא בחי' מוחין דעיבור א', הנקרא ג' גו ג', שחב"ד נכלל בחג"ת וחג"ת בנה"י, ואינן מתגלין, אפילו שהוא עומד בפרצוף גמור, אלא שלהיותן דינין אינן נקראים מוחין ואינן עולין בשם, כי המוחין הם רחמים, ובהיותן דינין אינן נקרא מוחין, זהו סלת הדברים, ואין עוד):

והנה בהיות הז"א לחוץ הנה"י של אמא, הם מוחין אליו בגדלות כנודע, אמנם בקטנותו או בימי עיבורו הא', דג' כלילין בג', בהכרח הוא שיש לו מוחין, מנצח הוד יסוד דאמא, רק שהם בסוד חיצונותן לבד כנודע. נמצא כי אף בהיות בבחי' ג' כליל גו ג' תוך בטן אמא, היה לו מוחין מחיצונית נצח הוד יסוד דאמא, ואז כל המוחין, ובפרט כל החו"ג של הדעת, שבו תלוי הגלות ההוא, כולם היו מסולקים ממנו, ולא היו מאירין בו, רק חיצונית יסוד אמא לבד, והוא, כי כבר ידעת, כי דעת הוא ה"ח וה"ג, נמצא ממילא כי היסוד דבינה, הוא כולל ומלביש את הי' בחי' הנ"ל, ובהכרח יהיה בלבוש זה ג"כ מציאת י', ולפי שהבינה היא סוד אהי"ה, ובפרט בהיות בסוד עיבור ראשון דז"א, אשר שם אהי"ה מורה על זמן עיבור, כי עתיד אנא לאולדא, ולכן נמצא כי היסוד של בינה הם י' שמות אהי"ה, והם מלבושים אל החו"ג. ואמנם בהיות בסוד עיבור ג' כליל בג', אינם מאירין בדעת דז"א רק י' לבושים אלו, והם י' שמות של אהי"ה:

מהרח"ו בחידושיו - (נלע"ד, דזה היה דווקא בגלות מצרים, כי אז היה כך, שע"י הגלות לא היו מאירין אלא אלו, ולסבה זו הוצרכו לעיבור גמור, ואז אפילו בחי' זו לא היתה, שאין בחי' אלו רק בגדלות, כי אז הם לבושים). ואמנם כבר ידעת, כי לעולם האחוריים העליונים, הם משמשין ונעשין פנים למטה ממנו, נמצא כי אחוריים של אמא, הם פנים בז"א, וא"כ אינן י' אהי"ה דפנימית, רק דחיצונית, וכל חיצונית נקרא אחוריים, והם סוד שמות אהיה מבחי' אחורים, והם סוד הרבוע, כמבואר אצלינו, שהוא - א', א"ה, אה"י, אהיה, עולה גי' ד"ם, נמצא שהם י' שמות אהיה ברבועם, וי' אהי"ה הם גי' רד"ו, כמנין שני גלות מצרים, וז"ס רדו שמה כנודע. אמנם משה חישב, כי אחר שחטאם הוא הסתלקות הדעת העליון, וגרמו להסתלק החו"ג, שהם סוד י' הויו"ת כמבואר אצלינו, שהם גימ' ר"ס, ולכן יהיו שני הגלות כמנין הפגם ר"ס, וזה מראה הסנה, שאז הודיע הש"י למשה סוד גלות מצרים. וז"ס וירא ה' כי ס"ר לראות, פי' - כי משה היה מסתכל בסוד הדעת הפנימי, שהוא גי' ר"ס וזהו ס"ר לראות, והודיע הש"י, כי אין שם סוד הפגם. כי נסתלקו מז"א, ולא יינקו החיצונים מהם, רק ממה שנשאר בג"א, והם י' שמות אהי"ה, וז"ס ויאמר ה' אהי"ה שלחני אליכם, שהודיעו שסוד הגלות היה משם אהי"ה, שהוא סוד העיבור, וכמבואר בזוהר. ולכן היה הגלות בסוד רד"ו, שהם י' שמות אהי"ה, כמנין אחיזת הקליפות ויניקתן מן הקדושה, ולכן שלטו בהם רד"ו שנה, כמנין מקום אחיזתן כנודע:

ודע, כי י"פ אותיות אהי"ה, עולין גימטריא ר"ע, שהם י"פ ז"ך אותיות של מלוי המלוי דאהי"ה, הם ע"ר אותיות, ואלו הניצוצין של קרי של אדה"ר, עשאום ר"ע, בסוד ויהי ע"ר רע, ולכן שני הגלות תלוים בשם אהי"ה, רד"ו שנה. וכבר הודעתיך, כי י' אהי"ה אלו, הם י' דמים, ה' של דם טמא, וה' של דם טהור. והענין, כי ה' חסדים ניתנים אל יסוד דזעיר אנפין, עם מלבושיהם, שהם ה' דמים. וה' גבורות ניתנין בסוד הנוקבא שבה, עם מלבושיהם, שהם ה' דמים. ואמנם גם הה' חסדים, ניתנין בסוד הזווג אל הנוקבא, ויש כח ביסוד שבה לקבל כל י' דמים הנ"ל, ואז מתבררים בבטנה (ס"א מתחברים בבטנה) כל אלו, ומהחו"ג נעשה הולד, ומהדמים הם מתבררים, חציים הם דם טהור, והם גם כן לפעמים מתהפכים לחלב ליינק את הולד, ואז הם מתבררים.וה' דמים אלו הם לבושי החסדים לכן הם דם טהור, אך להיותן סוד האחוריים הם נקרא דמים, ויש בהם איזה פסולת. אך הדמים של ה"ג, הם דם טמא, והם קליפה גמורה. פי' - כי מה שנשאר מהם אחר כל הבירורים, הוא דם טמא ממש, ויצא אל הקליפות, אך לא עצמותן ח"ו, מה שאין כן בה' דמים של טהור, שתמציתם אחר הבירור, נעשה ממנה קדושה, הנקרא דם טהור, אך לא קליפה ממש הנקרא דם טמא:

מ"ב - בענין מה שנתבאר, כי ה' דמים טמאים וה' טהורים באשה, וזה סוד הפסוק ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך, הנזכר בפסח כמבואר אצלינו ע"ש, והנה י' הויות הם ה' חסדים וה' גבורות, וי' אהי"ה במרובע, הם בסוד דם, שהם י' דמים הנ"ל, הם ה' חסדים וה' גבורות מאמא, ואני לא קבלתי כן, ועיין בקונטרס. והנה נתבאר שם, כי בגלות מצרים חזר ז"א בסוד קטנות, ונסתלק אור ז"א למעלה בבחינת גדלות, ואז לא היו מתפשטים בו רק ה' חסדים וה' גבורות של קטנות, בסוד י' דמים הנ"ל, ופרעה שהוא העורף, ומצרים בסוד גרון כמבואר צלינו היו יונקים מהם בהיותן בגרון, וזהו ואראך מתבוססת בדמיך, פי' - מ"ת בוססת, ר"ל הקליפה הנקרא אבי אבות הטומאה, דרגא דמותא, היתה בוססת ואחיזת ויונקת בדמיך - ר"ל ב' דמייך, שהם ב' מיני דם טהור, ודם טמא נדה, ובצאת ישראל ממצר הגרון העליון, ונתפשטו משם בגופא, אז נפסק הדם, ולא ינקו החיצונים מהם, אז נתפשטו החו"ג בגופא דזעיר אנפין, מהגרון שהוא מצרים, ונתפשטו משם ולמטה בגוף הזעיר אנפין:

והנה בעזר ובסיוע ב' אורות המקיפין, הם מורידין ה' חסדים, מיסוד בינה שבשליש ת"ת מכוסה, והם מתפשטין למטה, הרי ז', שבהם ה' חסדים וב' מקיפים, וכנגד ה' גבורות עם ב' מקיפין, וכדי להורידן גם הם, הרי י"ד בזעיר אנפין, הנקרא ישראל. וכנגדן ביעקב י"ד אחרים, כי גם שם ה' חסדים וה"ג כנודע עם מקיפין הנ"ל, הרי כ"ח, וז' בלאה וז' ברחל, כי אין הנוקבא לוקחת רק ה"ג, הרי י"ד אחרים, הרי מ"ב, וז"ג אחרים שמקבלת רחל למטה, הרי מ"ט, שהם ז' שבועות של ספירת העומר:

ונחזור לענין, כי ז"ס גלות מצרים, כי ישראל שהוא הז"א, חזר לסוד העיבור דג' כלילין בג' תוך אמא עלאה, הנקרא מצרים ופרעה כנודע, וגם סוד אחד, כי עי"ז שז"א חזר למעלה במעי אמו, נסתלק ממנו בחי' ההתפשטות הה"ח שלו בגופא כנודע, ועלו למעלה אל הדעת שבו, במקום הגרון, אשר הוא מסתיים סוד היסוד דאמא תוך הזעיר אנפין כנודע, ושם בגרון הוא מצרים כמבואר אצלינו. (א) ולא היה סוד הדעת דזעיר אנפין אל כל גופו, רק בחי' אחוריים שהוא י' דמים כנ"ל:

הגהה (א) בסוד מן המצר קראתי יה מצר החזה, לכן נקרא מצרים, מצר ים עלאה):

נמצא, שסוד גלות הוא סובב על ב' קוטבים, אחד הוא בסוד עיבור זעיר אנפין, וא' בסוד מניעות החסדים להתפשט, וזה התחתון גורם אל העליון, כי לכך הוצרך לחזור אל בחי' ג' כליל גו ג'. וזה סוד הנזכר ביחזקאל, על גלות מצרים, ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך, פי' - כי הטעם שהיתה מתבוססת באותן העבודה הקשה בחומר ובלבנים, היה באותן הדמים ההם, אשר מהם יונקים הכוחות החיצונים של מצרים, וזהו מתבוססת בדמייך. ולכן ואומר לך בדמייך חיי, פי' - במקום הדמים ההם, המורים ומביאין מיתה וגלות, כי י"פ דם גימטריא מ"ת, זהו אדרבה הם חיים, עתה תקבל חיי עליונה. וזה סוד לידת הזעיר אנפין וגדלותו, עד שיקבל המוחין דגדלות, הנקרא חיי המלך, שהם סוד אהי"ה הוי"ה אהי"ה, שהם גי' חיים, שהם סוד מוחין דגדלות, כמבואר אצלינו בסוד התפילין וזהו בדמייך חיי, ולכן תמצא פסוק זה באמצע הגדה:

ואמנם ב' פעמים בדמייך חיי, כנגד ה' דם טהור, וה' דם טמא. וז"ס ב' פעמים בדמייך, ב' דמייך, והם עצמם ב' דמים, דם פסח ודם מילה, כי דם פסח בנוקבא, כי שם הוא דם פסח במקום הנוקבא כנודע מהזוהר, ודם מילה כנגד החסד בפומא דאמה בדכורא, ודי בזה:

אמנם כשרצה המאציל העליון לתקן הכל, ולהוציא ישראל ממצרים, הנה היו אחוזים כ"כ החיצונים בדעת זעיר אנפין, ובפרט שגרם החטא לחזור הז"א בבחינת ג' גו ג', לכן צריך קושי גדול מאוד, ולתקן זה כי היו אחוזים הקליפות שם, ולכן הוצרך להביא גדלות גדול בזעיר אנפין, ומוחין עליונים מאד מאד, כדי שיתבטלו החיצונים ולא יוכלו להתדבק ולהתאחז שם, וזה היה נס גדול של יציאת מצרים, וכמ"ש בע"ה:

והנה דע, כי הז"א יש לו תחלה כמה מיני מוחין, והענין - כי תחלה יש לו קטנות ראשון, והם סוד הלבושים של נה"י דאמא, ובתוכם לבושי נה"י דאבא, כי הם נקראים מוחין דקטנות בזמן היניקה, עד היות האדם גדול בן י"ג שנים, והם סוד מוחין דאלהים, כי הבינה נקראת אלהים ג"כ, ובפרט סוד אחוריים של נה"י שלה, ואלו הם מוחין דז"א בקטנותו. ואע"פ שבארנו לעיל, שהם י' שמות אהי"ה, לבושין של מוחי הגדלות, אך לבושי הקטנות הוא אלהים, כי הוא לבוש יותר החיצון של נה"י דאמא, ולפי שגם נה"י דאבא באים תוך נצח הוד יסוד דאמא כמבואר אצלינו, ולכן גם הם נקרא אלהים על שמם, כי אינם מתגלין בז"א אם לא על ידי הבינה, ולכן מאירים בסוד אלהי"ם גם כן. אח"כ בא הזמן דגדלות והם המוחין הפנימים בתוך נה"י דאמא, והם סוד הויו"ת, כמבואר צלינו. ואז הוא נקרא בן י"ג שנה, ונקרא גדול כנודע, ואלו הם סוד צ' דצלם. (ב):

הגהה (ב) צמח - הדברים נראים כסותרים זא"ז מרישא לסיפא. ונראה ביאור, שבגדלות ז"א יש י' לבושי אהי"ה, ואח"כ כשנסתלק בחי' גדלות גמור, לא ישאר לו רק בחי' ג' גו ג', ואז החיצונים שהוא לבושי אהי"ה, נעשה לו פנימית גמור, ועי"כ גורם לו ג' גו ג' בסוד עיבור, ואז גם הוא מסתלק, ולא נשאר לו רק בחי' אלהים, מוחין שהם קטנות גמור, באופן שהם ב' מיני ג' בג', א' בחי' קודם שיכנס בעיבור, וא' בעיבור גמור, ובזה יבא הכל על נכון, והוא רחום יכפר:

אח"כ באים המקיפים שלהם, שהם ל"ם דצלם, והם ז', כחושבן ל"ם, וכמ"ש בדרוש הצלם ונכנסין בז' שנים אחרים, ואז הז"א בן כ' שנה, ויכול לישא וליתן בנכסי אביו, ואפילו בקרקעות. וכל זה הוא גדלות ראשון:

ופי' הענין - כי הלא ידעת סוד בינה ותבונה. ותחילה לוקח המוחין מצד תבונה, ואח"כ מבינה. וכבר ידעת, כי תבונה הוא מחצי פרצוף, שהוא מחצי ת"ת ולמטה, ובינה מחצי ת"ת ולמעלה. והנה כשעולה ז"א במקום התבונה, אז אנו קוראין לי"ה מוחין דנה"י דאמא, וכשנכנסו בו המקיפים הוא עולה בסוד חצי ת"ת, והוא מקיף דז"א כנודע, ולזה נקרא גדלות ראשון:

ואח"כ חוזר לקטנות ולגדלות אחרים יותר גדולים, והוא בסוד בינה העליונה, ואנו מכנים אותה בסוד חג"ת, כי הבינה העליונה היא חג"ת ולמעלה נודע ואז יורש הבן מקום אמו לגמרי, וגם מקום אביו שהוא חכמה ע"ד הנ"ל, כי כבר ידעת כי היות יש"ס נגד תבונה, חכמה עלאה נגד בינה עלאה כנודע. ואז נקרא הז"א זקן ממש, דוגמת חו"ב עלאין, הנקראים זקנים, שהם סוד תרין סבין עלאין כנודע:

ואח"כ הוא עולה בכתר, בדיקנא עילאה. ואחר כך אין בו עליה יותר, ואין לאדם תחתון ז"א, יותר אחיזה מזה. וזה סוד משנה בפרקי בות בן ה' שנים למקרא, בן י' למשנה וכו', עד בן מאה שנה כאלו מת וכו'. שהם בחי' גדלות ז"א, מקטנות הא' עד תכלית עלייתו. ואין אנו עתה בפרטותן, אך בכלל, כללותו הוא - היות ב' מיני קטנות, וב' מיני גדלות, והם נגד חיצוניות ופנימיות יש"ס ותבונה, וחו"ב עלאין. ואחר כך הוא עלייה אחרת בכתר דדיקנא עלאה, וכמ"ש בע"ה:

הרי הדבר בקיצור גדול, כי תחלה יש לז"א קטנות א', והוא הלבושים דישראל סבא ותבונה, ואנו מכנים אותן בסוד מוחין נה"י דאבא ואמא. ואחר כך גדלות, והוא המוחין הפנימים שלהם. ואחר כך חוזר ולוקח הלבושים וחיצונית של אבא ואמא עלאין, ואנו קוראין אותה חג"ת דאבא ואמא. ואחר כך מפנימותן, והוא גדלות ב'. ואחר כך עולה אל דיקנא דאריך אנפין:

ודע, כי אלו המקיפים ל"מ דצלם, יש גם כן בנצח הוד יסוד וחג"ת כפי הזמן, כי יש בחינת צלם שלם בנצח הוד יסוד, וצלם שלם בחג"ת. אמנם בצאת ישראל ממצרים, להיות החיצונים כל כך אחוזים, ורצה המאציל העליון להגדיל אל הזעיר אנפין, כל בחי' הגדלות האלו, שעל ידי זה יתבטלו החיצונים, ולא הספיק בגדלות ראשון, כמו בשאר הזמנים, וזה סוד כל הימים טובים, שאין עלייתן רק בנצח הוד יסוד דתבונה לבד, כמבואר אצלינו, כי שם אהי"ה דיודי"ן בינה, ושם ס"ג בתבונה, לכן יום טוב גימטריא ס"ג עם י' אותיות הרי ע"ג, אם לא על ידי תפילתנו, שאנו מעלין עד אבא ואמא, כמבואר בפסוק אלה מועדי ה', ולכן הפסח הוא גדול מכל המועדים בבחי' זו:

אמנם הענין, כי בשאר הזמנים דזעיר אנפין הולך וגדול מעט מעט, תחלה קטנות ראשון, ואחר כך גדלות א', ואח"כ קטנות שני, ואחר כך גדלות שני. אך עתה בפסח, נכנס הכל ברגע אחת, ובפעם אחד. וזהו כי בחפזון יצאת, וכדי לשבר כח הקליפה. מה שאין כן בשום פעם אחרת, רק במדרגה כנודע. ואפילו ביום שבת, אינו עולה רק כפי התפלות. אך יש יתרון בצד א' ביום שבת, כי עולה עד דיקנא דאריך אנפין, מה שאין כן בפסח, כמ"ש בע"ה, רק עד יום שבועות במתן תורה:

והנה נמצא, כי בליל פסח היו בזעיר אנפין כל אלו בחינת המוחין בפ"א, משא"כ בשום זמן, כי אפילו בליל שבת, אין שום עליה אל הזעיר אנפין, רק הגדלות ראשון לבד כנודע, והמקיפים של ל' דצל"ם. ובליל פסח, יש לז"א אפילו מקיפים דם' דצל"ם:

וז"ס פסוק, ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים שדים נכונו וכו'. והענין כמו שבארנו, כי עתה ביציאת מצרים, נכנסו בזעיר אנפין המוחין בכל בחינתן, ואפילו עד גדלות ב', שהוא עליית הז"א עד חג"ת דבינה, ושם הוא מקום הדדים ושדים כנודע. (ב):

הגהה (ב) צמח - אחר כך כתוב שם דרוש צלם בקצור, ובתוכו כתב וז"ל, ונלע"ד חיים, כשהוא לוקח מחיצוניות נצח הוד יסוד דתבונה, הוא בחי' קטנות א', והוא צ' דצל"ם דקטנות דתבונה. וכשלוקח מחיצוניות חג"ת חב"ד דתבונה, הם בחי' ל"ם דצל"ם, בחי' מקיף קטנות א' תבונה, וכן מישראל סבא. וכשלוקח מחיצוניות נצח הוד יסוד דאמא עלאה, הוא בחינת קטנות ב', והוא צ' דצל"ם. וכשלוקח מחיצוניות חג"ת חב"ד דאמא עלאה, והוא בחי' ל"ם דצל"ם, בחי' מקיף קטנות ב' דאמא עלאה, וכן באבא עלאה. וכשלוקח מבחינת פנימיות נצח הוד יסוד דתבונה, הוא גדלות א', הוא צ' דצל"ם דגדלות א'. וכשלוקח מפנימיות חג"ת חב"ד דתבונה והוא ל"ם דצל"ם, מקיף דגדלות א' דתבונה, וכן מישראל סבא. וכשלוקח מפנימית נצח הוד יסוד דאמא עלאה, והוא צ' דצל"ם, והוא גדלות ב'. וכשלוקח מפנימית חג"ת חב"ד דאמא עלאה, הוא בחי' ל"ם דצל"ם, מקיף גדלות ב' דאמא עלאה וכן באבא עלאה, ע"כ צמח:

והנה בארנו, כי כל מה שלוקח בשאר ימות השנה דחול, הוא קטנות וגדלות מבחי' נה"י של בינה, שהוא לבוש החיצון, והפנימית. ועתה נתוסף קטנות וגדלות של חג"ת, בחיצונית ופנימית כנודע. והנה דע, כי קטנות התחתון שהוא מנה"י, לפי שהוא מקום התבונה כנ"ל, הוא שם אלהים, כי שם זה מורה על הדינין ממש כנודע. אמנם יש הפרש, כי הלבוש דנצח, הוא אלהים ביודין, הוא קו החכמה, שהוא יודין. ולבוש ההוד, הוא אלהים דההין, כי הוא קו הבינה. ולבוש היסוד, הוא אלהי"ם דאלפי"ן. וסימן בסוד יה"א:

אמנם קטנות של חג"ת, הוא למעלה בבינה אמא עלאה, אין הדינין מגולים שם כנודע, ושם הוא בסוד חילוף שם אלהים, והוא שם אכדט"ם. והענין - כי אלף אינה יכולה להתחלף, כי אין אות אחרת קודמת אליה, אבל למד תתחלף בכ' הקודמת אליה, וכן הה' מתחלף בד' הקודמת אליה, עד אות י' נתחלף בט' הקודם אליה. אך ם' של אלהים אמת שהיא מתחלפת, כי ם' דאלהים הוא מ"ם סתומה, ומתחלפת במ' פתוחה הקודמת אליה. אך שלפי שלעולם כל אות ם אחרונה שבכל תיבה היא סתומה, לכן נכתב שם זה אכדט"ם באות ם' סתומה, ואמנם בערך א' נקרא גם אות ם' מתחלפת, אך בערך שנתחלפה באות ם שכמותה, אינה נקראת נתחלפת. והנה שם זה יותר פנימי מן שם אלהים, כי שם זה הוא אותיות קודמת לשם אלהים, ולכן הם יותר רחמים. משא"כ, שאם היה נחלף באותיות אחרונות של אחר אותיות אלהים, והוא שם במוכ"ן, כנזכר בזוהר, והוא יותר תחתון ודין משם אלהים. ואע"פ שבשם הוי"ה הוא להיפוך, שכל מה שמתחלף הוא דין:

והענין הוא - שם הוי"ה הוא רחמים פשוטים, וכאשר יתחלף, מורה על העלם הרחמים. וכן בשם זה, ההתחלפות מורה על העלם הדין, שהוא בסוד בשם אלהים. נמצא כי השם אכדט"ם, עליון ופנימי יותר משם אלהים, ולסבת מציאות שם זה, נקרא בינה אלהים חיים, והוא בסוד שם זה. וכ"מ שתמצא אלהי"ם חיים, הוא רומז לשם זה. והנה נמצא, כי בנ"ה הוא שם אלהים, ובחג"ת הוא אכדט"ם, ואלו הב' הם ב' מיני קטנות. (ג):

(ג) א"מ. כי לשם אין אחיזה לחיצונים הנקראים מתים:

אך בענין ב' מיני גדלות, אין חילוק, וכולם הם הויות באופן א'. והטעם במה שהודעתיך (ד) כי המוחין דגדלות, בין דגדלות א', בין דגדלות ב', שניהם הם טיפין הנמשכין ממוחין דאו"א, לכן אין משתנים, כי ב' הבחי' הם ממקום א', שהם ממוחי דאו"א באים. אמנם בקטנות הם משתנים, כי הקטנות לעולם המוחין ההם, אינם דבר אחר זולת הלבושים דאימא, אמנם לבושי נה"י עצמן דאימא או דאבא, הם המוחין עצמן דקטנות, והוא עצמו משמש במקום מוחין בעת קטנותו דז"א. והנה קטנות הא', הם נה"י דתבונה. וקטנות הב', הם מחג"ת דבינה, שהם נה"י דבינה, א"כ בהכרח יש הפרש ביניהם, כי אלו מנה"י, ואלו מחג"ת. לכן משתנים, שאלו הם אלהים, ואלו הם אכדט"ם. אך צ"ע, כי הרי נתבאר בדרושים, כי כל המוחים בין בעיבור בין ביניקה בין דגדלות, כולם הם בחי' מוחין תוך לבושים דאבא ואימא, וכן נתבאר זה לעיל. וגם נתבאר שם, שהאורות דהמלכים מהם נעשה המוחין, ומהניצוצות קרומות שלהם, ומהכלים כלים שלהם ע"ש, וצ"ע:

(ד) נוסחא אחרינא. והטעם במה שהודעתיך במ"א, כי הלבושים של נצח הוד יסוד, או של חג"ת ממוחין דקטנות, הם הלבוש עצמו דאמא, והוא עצמו משמש במקום מוחין אל הזעיר אנפין בעת קטנותו. ולכן יש הפרש, בין קטנות נצח הוד יסוד, לחג"ת. אך מוחין דגדלות, אינם הפנימים עצמן דנצח הוד יסוד, או דחג"ת דאמא, כדי שיהיה הפרש ביניהן, רק הם טיפות הנמשכין ממוחין דאבא ואמא, ושניהם הם הויות, דד' בחי' ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, חו"ב חו"ג, והם בין אותן המתלבשין בנצח הוד יסוד, או בחג"ת דאמא, ולכן הם תמיד הויות:

ונחזור לענין הראשון, כי שם אכדט"ם, הוא גימט' ע"ד, וזה ותרבי ותגדלי, כי ביציאת מצרים לא היה כשאר הזמנים שיש שם גדלות אחד לבדו, אך בכאן הוא גדלות אחר גדלות, וזהו ותרבי ותגדלי, ותרבי נגד נה"י, ותגדלי נגד חג"ת:

וביאור הענין הגדלות הב', מה הפרש יש בו ובין גדלות א', אמר, ותבואי בעדי עדיים, פי' - ג' השמות אכדט"ם, שיש בג' מדות חג"ת דאו"א, וכל א' הוא ע"ד, והם ג"פ ע"ד. וזהו ותגדלי בעדי א', עדיים ב', הרי ג"פ ע"ד. וכנגד הגדלות, אמר שדיים נכונו, שהם חג"ת דאמא, שהם מקום השדיים. או יאמר, ותרבי - קטנות א', כי עד עתה לא היה רק ג' גו ג', ועתה ותרבי, בסוד יניקה, קטנות א'. ואחר כך ותגדלי - גדלות א'. ואחר כך ותבואי בעדי עדיים - קטנות ב'. שדיים נכונו - גדלות ב':

אמנם עם מה שנתבאר לעיל, כי נצח הוד יסוד, הם סוד התבונה, וחג"ת הם סוד הבינה, אם כן נמצא, במקום הראש של תבונה, שם היא סיום נצח הוד יסוד דבינה, אע"פ שאנו קורין אותה חג"ת, כאשר נכללין בינה ותבונה יחד. נמצא כי מקום גדלות זה הב', הוא מקום פ"ה התבונה, ג' ראשונות שבה, לזה נקרא חג הפסח, פירוש - פ"ה ס"ח, כי הוא פ"ה תבונה, וזה סוד סיפור יציאת מצרים, וכמ"ש בע"ה:

ודע, כי בקטנות דימי פסח, שהוא היניקה, בו כלול גם עיבור. וכן מ"ש לעיל קטנות ב', הוא היניקה דקטנות ב', בו כלול גם עיבור ב' דקטנות שני, נמצא יש עי"מ לתבונה, ועי"מ לבינה, ובכ"א יש צלם שלם כנודע והבן. אמנם ביום א' של פסח, מתקיימים כל אלו המוחין הנ"ל בז"א, לכן אנו אומרים הלל גמור ביום א' דפסח, כי הם מוחין גמורים. ולפי שנכנס מן הלילה ג"כ, לכן אנו אומרים הלל גמור גם בליל פסח, משא"כ בשאר המועדים. אך אח"כ מסתלקין לגמרי כמתחלה, אח"כ חוזרין ונכנסים א' לא' כמ"ש בע"ה, עד חג שבועות, משא"כ בליל פסח ראשון, כי אז נכנסו כולם ביחד, משא"כ בשום זמן מן הזמנים:

והענין - כי אז הוצרך לעשות זה ברגע ההוא, שלא כדרך הטבע, כדי להוציאן מבית עבדות לחירות. ואחר שיצאו, לא הוצרך הענין ההוא, וחזר הדבר לטבעו הראשון לכנס כשאר המדרגות עד חג השבועות, ולכן אסור לשמש מטתו אם אינו מטבילת מצוה. והטעם, כי בפסח אין שום זיווג למעלה מסיטרא דילן, פירוש - כי בשאר זמנים, כל זווג עליון, אינו נעשה רק על ידי תפלתינו, אך עתה אין בנו כח להמשיך המוחין ההם שלא כדרך הטבע, רק שהוא יתברך למען רחמיו, הפליא לעשות הדבר הזה, ולא ע"י תפילתנו, ולכן הוא זווג מסטרא דלעילא, ולא מסטרא דילן דלתתא, כנזכר פרשת מור. ולכן בשאר הזמנים ישראל לתתא חייבים בעונות נשותיהם, כי הם הגורמים זווג עליון, אך בליל פסח אסורים בזווג, כי אינם גורמים הם, רק הגרם מעצמו:

ובזה תבין ענין קושיא גדולה, כי אחר שבליל פסח יש זווג למעלה, והותרה אשה עליונה לבעלה, איך אח"כ צריכה לספור שבעה נקיים, ולטבול לבעלה, ולא תטהר עד חג שבועות, ונודע הוא שאין לה טומאה אחרת רק אותה ראשונה של מצרים, איך יתקיים ענין זה. אך הענין הוא, כי כבר בארנו לעיל ענין טומאה זו מהיכן נמשכת, ושם אמרנו כי נמשכת מסוד הה' דמים טמאים, ואמנם עתה צריכה ליטהר מהם, ולסלק ממנה אחיזת החיצונים הנאחזין בהם, ובליל פסח באים ונמשכו אותן המוחין הגדולים, ועי"ז נסתלקו החיצונים לגמרי, כי לא יכלו להתאחז בהם, ואז לא היה שום טומאה כלל, כי ברגע נוטלה והוסרה שלא היה שום חיצון נוגע בה, אך להיות זה היה שלא כדרך הטבע, רק לפי שעה כנ"ל, לכן אחר שנסתלקו, חזרה הטומאה למקומה, כי חזרו חיצונים להתאחז בדמים ההם, ולכן צריכה ליטהר עד חג שבועות. אך עדיין צריכין אנו לבאר, שאם כן שחזרה הטומאה למקומה ביום ב' של פסח, א"כ איך יש ז' ימי הפסח, ולמה הם י"ט, וכן בכל השבתות ור"ח שבין פסח לעצרת, מה זווגים יש למעלה, אמנם זה נבאר למטה בע"ה, ביום ז' של פסח, בסוד קריעת ים סוף ע"ש:

מורי זלה"ה היה אומר, שצריך לעשות הגעלה קודם הליבון, כדי שיפלוט החמץ שבלע, מפני שלאחר הליבון נשאר הבדיל כמו טלאי, ואין החמץ יכול לצאת מתוכו, וכלי אינה כ"כ חם שיכלו לצאת ממנה ניצוצין, כי אם לא היה אותו מין מתכת, שזורקין עליו תחלה דק כעפר הנקרא נאשדי"ר, לא היה הבדיל יכול להיות ניתך ולהתפשט אל הכלי. גם צריך ליזהר מליתן הכלי אחר הליבון, במים שאומן עושה מהן מלאכתו, וחוזר ובולע:

מע"ח - כי הוא יצילך מפ"ח יקוש מדבר הוות, ר"ת ימימה, בסוד מימים ימימה, לרמז כי בליל פסח, אין שום מקטרג שהם הקוצים יזיק להם, כי הוא הש"י יצילך מהם:

צמ"ח - ספרו לי החברים, אשר בליל ראשון של פסח בזמן הרח"ו, נטלע אדם א' ברגליו, ושאלו לרב למה אירע לו דבר זה, ואמר שזה מפני שבאותו הלילה עצמה אותו אדם עבר עבירה פלונית. מ"כ בשם הרח"ו ז"ל, עתה בקריאת הלל בבית הכנסת אחר התפילה ערב פסח, נכנסים ג"ר בז"א נה"י דאו"א, והיינו כל הג"ר של כל בחי' המוחין חב"ד, דהיינו בחכמה ז"א שם ע"ב, ובבינה ז"א ס"ג, ובדעת דז"א מ"ה וב"ן חו"ג, והשם יודע אם הוא מהרב ז"ל:

מתוך: פרי עץ חיים שער חג המצות פרק ב (עריכה)

מצות אכילת המצה והמרור, וארבעה כוסות:

ועתה אנו צריכין לבאר, מציאת המוחין הנכנסין בליל פסח, מה ענינם וסדרן. והענין - כי כבר בארנו, שאנו צריכין עתה בליל פסח, להמשיך לז"א מוחין דקטנות וגדלות ראשון, ומוחין דקטנות וגדלות שני כנודע. ונודע, כמו שיש מוחין אלו לבחינת אמא, כן יש ג"כ מבחינת אבא, כי הם נכנסין ומלובשים תוך של אמא. והנה דע, כי המוחין שהם מצד אמא, הם נרמזין בסוד כוסות. ושל אבא בסוד מצות:

והענין, ארשום לך עתה הסדר של המוחין כולם, הקטנות ראשון דאימא הם אלהים ביודין בנצח, ואלהים דההין בהוד, ואלהים דאלפין ביסוד, ונכנסים מוחין אלו בקטנות, בחב"ד דזעיר אנפין, וזהו קטנות ראשון. אח"כ נמשך גדלות ראשון דאימא, והוא שם ע"ב בנצח, ס"ג בהוד, מ"ה ביסוד, הרי גדלות ראשון:

אך עדיין צריך להבין, כי הלא בסוד יסוד יש ב' בחינות, והם חו"ג, ב' מוחין, ב' עטרין, ולכן גם שאמרנו, שהיסוד דקטנות הוא אלהים דאלפין, הוא כולל ב' בחינות - א' הוא א של מילוי ה"א דאלהים, בציור יו"י, והוא נגד ה"ח. ב', הוא בציור יו"ד, כי ד' רומז למלכות, שהם ה"ג. וכן ביסוד דגדלות הוא כך, כי הוא כולל ב' בחינות של הוי"ות, והם מ"ה וב"ן. אח"כ נמשך קטנות שני, והוא אכדט"ם בנצח, (נ"ל חיים שצ"ל בחסד) פי' - שתכוין בו בסוד ה' אותיות שלו לבד, שהוא חילוף ה' אותיות אלהים. אח"כ בהוד, (נל"ח שצ"ל בגבורה) הוא שם אכדט"ם ג"כ, רק שתכוין בו כוונה אחרת, והוא שתחלקהו לב' חלקים, שהם - א"ם ג"ל, פי' - כי ב' אותיות ראשונה ואחרונה, הם א"ם, ואינן מתחלפין, כנ"ל כי שם אלהים הוא דין, ובהתחלפו הוא נהפך לרחמים. לכן ב' אותיות א"ם דאכדט"ם, הם עצמן ב' אותיות דאלהים, והם דין כמו שהיו, אך ג' אותיות האמצעים, הם כד"ט, והם המתחלפין, והם גי' ג"ל. באופן שתכווין בסוד אכדט"ם, אל ב' בחי' הנ"ל, שהם סוד א"ם ג"ל, כי זה דין וזה רחמים. אחר כך ביסוד, (נל"ח שצ"ל בת"ת) תכוין לשם זה ג"כ, רק שתכוין לס"ט אותיות, דג' הויות מ"ה, וג' אלהים מילואים, כזה - יוד אלף הא למד ואו הא הא יוד מם, ועם ו' כללותיהם, הם ע"ה, והוא מספר אכדט"ם ע"ה. וכל זה צד חסדים דדעת. ובצד הגבורות דדעת לשם אכדט"ם, רק שתכוין בחושבנו ומספרו שעולה ע"ד, כי יש כאן חילוק גדול, בין כאשר אם נקח השמות באותיות, אם בחושבנם ובמספרם. וכ"ז נכנס בחב"ד דז"א, בימי קטנות הב'. אח"כ גדלות ב' דאימא, הוא כמו גדלות הא', ואין שנוי ביניהם. הרי נתבאר קטנות וגדלות דאימא:

ועתה נבאר קטנות וגדלות דצד אבא. והוא קטנות א' דאבא, הם אלהים פשוטים, והשנוי שביניהם הוא, בצורת ה', הי הראוי לחכמה דזעיר אנפין היא צורת ד"י, ולבינה דז"א צורתה ד"ו, ולדעת דזעיר אנפין צורתה ג' ווין. וגדלות א' וקטנות ב' וגדלות ב', הוא שוה לאימא:

ועתה נבאר הענין, הנה אם היו המוחין האלו נכנסין כמו בשאר פעמים, שמדרגותיהן מדרגה אחר מדרגה, היו נכנסין א' לא', והיו מכוונין בו אחד לאחד כל א' לבדו, אמנם עתה נכנסים בו ביחד, לכן הכוונה וא פירוש - כי קו ימין, שהוא מוח החכמה, נכנס ביחד בכל בחינתו, וכן כל מוח מן הג' מוחין. אך כבר בארנו, כי הג' מוחין דאמא, הם רמוזים בכוסות, ובאורו - כי הכוס בסוד הדינין, כי כוס גי' אלהי"ם, וזה להורות על אמא, דדינין מתערין מנה. אמנם מוחין דאבא רמוזין בלחם, שהוא המצה, כי לחם גי' ג' הויות, אך הכוס גי' אלהים:

הנה בכוס א', יכוין אל קו ימין, שהוא מוח החכמה דאמא, (נ"א דז"א) שנכנס בו, והוא הנכנס ראשון, והנה כוס ראשון הוא של קידוש, וכל קידוש הוא במוח חכמה, לכן כוס זה רמז בחכמה דאמא, הנכנסת בז"א:

אמנם תכוון, כי כל קו הימין הוא נכנס עתה, ואינו כשאר זמנים שנכנסים כפי סדר פרקי הצלם. פי' - כי נכנס עתה הגדלות א' של מוח חכמה, שהוא שם ע"ב דמלוי יודין, וגם מוח חכמה דקטנות ב', שהוא אכדט"ם. וגם הגדלות הב' שהוא ע"ב. וכל זה הוא מצד אמא. אמנם גם הקטנות הא' דחכמה, היה ראוי לכנוס, כי איך יכנסו הבחי' האחרונות אלו, שהם - גדלות א', וקטנות וגדלות ב' הנ"ל, אם לא יכנוס תחלה קטנות א', כי אם לא יכנסו נה"י דאמא, איך יכנסו חג"ת. אמנם הטעם הוא, כי קטנות א' הם דינין גמורין, כי לכך הוא שם אלהים כמ"ש, לכן הואיל וכוונתינו הוא עתה שיחזור הכל רחמים פשוטים, ויכנסו המוחין דגדלות כל ב' בחי' יחד, כדי שלא יתאחזו בהם החיצונים, שאם לא כן לא היה אפשר ליגאל אז כנ"ל, לכן הוכרח שלא יכנסו הקטנות א' שהם דינין, שלא יתאחזו בהם החיצונים, רק עד גמר כניסת כל המוחין ואפילו של גדלות ב'. אמנם משם ולהלאה שהוא גדלות א', וקטנות ב' שאינו דין, רק אלהים חיים כנ"ל והגדלות ב' נכנסו תחלה כסדרן ואחר כך יכנוס קטנות א', וכמ"ש בע"ה בסוד כרפס. נמצא עתה כוונת א', שנכנס גדלות א', וקטנות ב', וגדלות ב' של מוח החכמה מצד אמא, וכן גדלות הא' דמוח חכמה, נכנס בכוס א', וכן מוח חכמה דקטנות ב' דאבא, נכנס בכוס זה:

והנה צריך לפרש סדר הכוונה, והענין הוא, כי תחלה תכוין ה' אצבעותיך הימינים האוחזין בכוס, הם סוד קטנות ב', שהוא הלבוש והכלי של חג"ת דאמא, ותכוין כי גדלות הא' נכלל בהם, כי אחר שנכנס קטנות ב', וודאי שנכנס גדלות א', שהוא יותר תחתון ממנו. ואמנם מה שאין רומזים אותו, הוא, לפי שגדלות א' דרכו ליכנס תמיד, אך הב' הוא הפלא והנס שנעשה בכאן ביציאת מצרים, ולכן מבחי' ב' אנו מתחילין לרמז, והשאר מה שלמטה ממנו נכללו בו. ולכן תכוון, כי הכוס עצמו גי' אלהים, שהוא קטנות עליון, רק שהוא בחלוף אכדט"ם, שהוא קטנות הב'. והה' אותיות שלו, הם סוד ה' אצבעות, אשר עליהן הכוס עומד, וזהו מה שנמצא כתוב אצלי:

אמנם מה שנלענ"ד עתה, הוא מה ששמעתי ממורי ז"ל, כי ה' אצבעות הם קטנות א', והכוס הוא קטנות ב'. אמנם אין ראוי לסמוך, אלא על מה שיש לי כתוב כבר. ואמנם גם המוחין של קטנות, הם מוחין ממש, ויש בהם לבוש ומוחין, ונקרא עצמות כלי. והנה הכלי הוא הכוס הנ"ל, שהוא אכדט"ם, והוא חיצונית חסד דאו"א, והמוחין הפנימים שבתוכו, הוא היין שבכוס, והוא שם אכדט"ם גם כן, באופן זה - כי יין גי' ע', ועם ה' אצבעות הרי ע"ה, כמנין אכדט"ם עם כללותו. הרי פנימית מקטנות שני דחסד או"א. והנה הגדלות הב' העליון, הוא נמשך על ידי הכוונה והדבור של קידוש וברכת היין, ותכוין הויה דע"ב במילוי יודין:

מתוך: פרי עץ חיים שער חג המצות פרק ג (עריכה)

ענין ליל פסח כבר נתבאר אצלינו, כי הוא בסוד מוחין דקטנות, אלהים דיודין חכמה, דההין בינה, דאלפין דעת. אך צורת יו"י בחסדים. וצורת יו"ד בגבורה. והנה המצה הם נגד ב' מוחי חו"ב, כי שם לא יש אחיזה אל החיצונים כלל, אע"פ שהם דקטנות. ונקרא מצה שמורה מן המזיקין, כמד"א ליל שמורים. אך בדעת, יש להם אחיזה בחו"ג, החמץ נגד החסדים, והשאור נגד הגבורות, כי שאור קשה חימוצו מן החמץ, להיותו מן גבורות. ושאר חסר ו', הוא שם אלהים של המוח דגבורות - א', הנקרא אלהים כנודע, והוא מלא יודין גי' ש דשאר, ואלהים ברבוע גי' ר דשאור, ואלהים עצמו פשוט, הוא א דשאר. ומן אלו אלהים שבדעת, יוצאין ב' הפאות, כי פא"ה גי' אלהים. ולכן נצטווינו שלא יראה בפסח חמץ ושאור, כדי שלא ינקו החיצונים מן החו"ג של קטנות ראשון, כי נודע שפסח הוא ימי היניקה דז"א, ועדיין לא נגדל עד חג השבועות, ולכן צריך לבער דינין אלו, שלא יתאחזו בהם החיצונים:

אמנם המצה, הם חו"ב, ואין שם אחיזת החיצונים. והנה הה' יש לה ג' ציורים - או די, או דו, או ג' ווין. וג' אלו בה' של אלהים. וכנגד ציור ד"ו, אנו בוצעין מן מצה ב' אמצעי לב' חלקים, וצריך לבצוע חלק א' יותר גדול מן הב', הגדול נגד ו', והקטן נגד ד', כי מספר ו' יתר על מספר ד'. וכנגד ציור ד"י, אנו לוקחין בציעת המוציא מן מצה העליונה, שהוא י' שלימה, וגם כי שיעור המוציא שיעור כזית דאיהו י'. וכזית מן אכילת מצה מן הפרוסה, שהוא סוד ד'. כי אותו של ו' הוא של אפיקומן. וכנגד ציור ג' ווין, אנו עושין זכר למקדש כהלל. במצה הג' שהוא רומז לג' ווין הנ"ל, וכן היא מצה ג' גם רמז שהיה כורך פסח מצה ומרור, ג' דברים, נגד ג' ווין הנ"ל. והנה נמצא, כי מלת מצה היא כוללת ב' מוחין חו"ב, שהם ע"ב ס"ג גי' מצה. אמנם כנגד הג' ציורים של ה', הנ"ל, לכן באו ג' מצות הנ"ל:

סוד מרור, גי' מות, שהם הדינים הקשים וצריך ללעסם ולמתקם ולטוחנם בשינים למתק המרירות שבהם, כמבואר אצלינו, בסוד שחיקת המן לצדיקים. לכן בלע מרור לא יצא. עד שילעסנו וימתיקם. וסוד הד' כוסות, הם כנגד ג' אלהים במלואם, כי כוס גי' אלהי"ם. כוס א' נגד אלהים דיודין בחכמה, ולפי שחכמה נקרא קדש, לכן בכוס ראשון שהוא כנגדו, בו הוא הקידוש של ליל פסח. והב' במילוי ההין, כנגד בינה, ולכן בה סיפור הגדה כי הוא קול עילאה, דמינה קול ודיבור נפקי, וגם כי בה רמז יציאת מצרים, כנזכר בהגדה. והג', נגד החסדים, והד' נגד הגבורות, ושניהן במלוי אלפין, ע"ד הנ"ל, זה א' צורת יו"י, וזה צורת יו"ד. לכן בין ג' לד' לא ישתה, לפי ששניהם כלולים יחד בסוד הדעת:

וסוד החרוסת, רמז לטיט, בסוד לאה, ואנו צריכין להמתיק דיניה ג"כ, והנה טיט י' שבאמצעי, עולה לפניו ולאחריו, כזה ט"י י"ט, והוא מלוי שם מ"ה, גי' ט"י, וגי' חו"ה, וב"פ י"ט ללאה ורחל:

מתוך: פרי עץ חיים שער חג המצות פרק ד (עריכה)

והנה מציאת דרוש אחד אמר לנו מורי זלה"ה, ואיני זוכרו רק שמץ מנהו, רק מעט מזעיר, כמלקט שבלים, והוא, כי הלא מצינו וראינו, בתורה כתיב חמץ, וכתיב מחמצת, וכתיב שאר, וכתיב משארת, כמ"ש משארותם צרורת בשמלתם. והענין, כי הלא יש לז"א מוחין בב' פנים, א' מאבא, וא' מאמא. והנה כבר נתבאר זה בסוד עץ הדעת טוב ורע, שהם סוד היסוד דאמא שבתוך ז"א. שמשם יניקת החיצונים. ואמנם אני מסופק, אם מוחין אלו הם בחי' הקטנות או הגדלות, ויש פנים לכאן ולכאן, ואיני זוכרם כדי להכריע, ולכן נזכר הדרוש בלשון סתם, מה שאני זוכר בו:

והנה חמץ הוא במוחין דאבא, כי השאר הוא במוחי אמא, כי השאר הוא מחמץ לאחרים, כי דיניו תקיפין יותר מחמץ, ולכן יש בו יותר יניקה לחיצונים. והנה הוא שאור חסר ו', רמז אל אלהי"ם דמלוי יודין, שהוא ש' דשאר, והוא כנגד מוח חכמה דאמא, ור' דשאור הוא נגד אלהים ברבוע, והוא נגד מוח בינה דאמא, ולפי שהוא יותר דינין, לפיכך הוא באחוריים. וא' דשאו"ר, נגד מוח דעת דאמא, שם אלהי"ם דאלפין, ולפיכך א זו רומזת על כללות המילוי. ולפי שהוא מוח ג' קטן שבכולם, איני ניכר בו רק כללות הארת הא'. הרי בארנו, כי שא"ר הוא ג' מוחין מצד אמא, וכפי זה הוא סוד הקטנות, כי הם סוד אלהים כנודע. ואמנם חמץ הוא במוחין דאבא. (א):

הגהה (א) ס"א, והוא אלהי"ם גי' פ"ו, וה' אותיות אלהי"ם וי"ג אותיות דמילוי, וד"ל דמלוי המלוי הם ב"ן, ופ"ו הו"ל גי' חמץ:

ואמנם כל זה הם בהיותן עדיין תוך הז"א, שגם משם יש קצת אחיזה להחיצונים, דהיינו אל הדינים, לכן אנו מבערין חמץ ושאור, שלא ינקו החיצונים עתה, ואין אנו חפצים בדין בפסח, כמש"ל באריכות:

ואמנם מה שיוצא מאלו אל לאה, כי כבר ידעת, כי לאה היא עומדת אחורי המוחין דז"א ממש, ומשם יונקת ונעשית מוחין לה. והנה מה שיוצא לה מצד המוחין דאבא, הם נקרא מחמצת. וממה שיוצא ממוחין דאמא אליה, נקרא משארת. והענין, כי מחמצת הם אותיות חמץ ת"מ, וכבר ידעת כי לאה נקראת ת"ם, בסוד ויעקב איש ת"ם, כי הוא סוד מד"ת ימי. כן משארתם אותיות שאר ת"ם, ולכן יש לאוין בדכורא, כגון לא יאכל חמץ, ושאור לא ימצא בגבולך, ולא ימצא חמץ. וגם לאוין מצד הנוקבא, כל מחמצת לא תאכלו:

והנה סוד הענין הזה, כמו שהודעתיך, כי יש ד' בחי' שנקראים לאה, והם - ב' מצד אמא, וב' מצד אבא. והנה הב' של אבא הם, א' ביסוד אבא (ב) במקומו, וא' ביסוד אבא במקום יסוד אמא. אך הב' דאמא, הם א' ביסוד דאמא במקומה, וא' ביסוד באחורי הז"א מבחוץ. נמצא כי הג' הם בפנים בז"א, וא' הוא בחוץ, ולכן להיותן בחוץ, אפשר להחיצונים להאחז בה, וז"ס משארותם, כי זה הוא הלאה שבחוץ, הוא מבחי' מוחין דאמא, נמצא שדיניה מרובים, א' להיותה מבחי' אמא, שהיא דינים, וא' להיותה בחוץ הוא בלתי שימור, וכאן הוא חשש של השאור:

הגהה (ב) ס"א צ"ל בפומא, והוא העטרה של יסוד אבא, וכן באמא בעטרה שלה, הוא באחורי ז"א:

(א"מ כל בדק מצד אחיזת החיצון שם, וצריך לחזק הבדק שלא יתאחזו שם החיצונים, וז"ס בדיקת חמץ ביסוד נוקבא, אם יש ח"ו לאיזה חצון אחיזה בנקודה אשר שם). והנה ידעת כי יש ב' מיני מצה - א' מצה שמורה, וא' נקרא מצה שאינה שמורה, אמנם מצה שמורה היא אותה לאה הב' של אבא, שהיא בפנים, כי תמיד היא מצה שמורה בפנים. אך הלאה של אמא הב', אותה שבחוץ, היא נקרא מצה שאינה שמורה, כי היא בחוץ, לכן זו צריכה שימור שלא תחמיץ:

והנה ענין השימור ההוא, שתחזור לכנוס הארתה בפנים, ולא תשאר בחוץ, ולכן כל כוונת ליל פסח הוא ברחל ולא בלאה, כי לאה מתבטלת עתה, כדי שלא ינקו ממנה החיצונים, והיא נקרא ת"ם, ותחזור לקריאת מ"ת, שהם החיצונים. (א) והנה כשנכנסים אלו המוחין של לאה בפנים, אין להם מקום לישאר שם בפנים, רק יורדין דרך פנימית הגרון הז"א, ויורד עתה למטה עד ראש רחל, ושם חוזרת ויוצאת ברחל, וכבר בארנו כי אין אחיזה אל החיצונים ברחל כמו בלאה, מן כמה טעמים - א' הוא, כי לאה היא נגד המקום המכוסה, ורחל היא נגד מקום המגולה, חו"ג שהוא מן החזה דז"א ולמטה כנודע, ואין יכולת בחיצונים לקבל הארה גדולה ההיא, דמיון השמש המכה במי שמסתכל בו:

הגהה (א) חנן נלע"ד, פי' פיסקא ת"ם מה הוא אומר וכו', פי' - כי תם היא לאה, אומרת מה זא"ת, מפני מה נכנסת זאת במ"ה שהוא ת"ת, ולמה נתבטל הארתה. ואומרת אליו, בחוזק יד, מפני תוקף הדינין החיצונים שרוצין להתאחז בה כנ"ל):

גם ט"א, כי כל עצמות לאה אינה פרצוף בפ"ע, רק מן האחוריים של אמא, שנפלו בעת בטול המלכים:

גם ט"א הוא, כי לאה פניה עומדת כנגד אחורי הז"א, אחוריה נגד החיצונים, ויכולין החיצונים להדבק. אך רחל עם ז"א הם אב"א, והחיצונים כנגד הפנים של רחל, ואינן יכולין להתאחז שם. וכבר בארנו, שזה הענין בכוונה, כי לאה להיותה למעלה מן חזה דז"א, אין כ"כ חשש אם יתאחזו החיצונים שם, ובפרט כי אדרבא, אנו צריכין לתת להם קצת אחיזה בהכרח, כי אם לא כן בלע המות לנצח, ואין עתה עוד זמן בטולם, עד כי יבא יומם. אך ברחל שהיא עיקרת הבית, וגם היא למטה, אין אנו רוצין שיתאחזו שם החצונים, כי ישחיתו העולם, ולכן הושמו אב"א, מדובקים ממש, ואז אין כח בחצונים ליינק משם. וכל זה בעוד שעדיין הלבנה בפגימותה, אז עומדת אב"א. אך אח"כ שרחל יתמתקו הדינים ותינסר, ויושם בשר תחתנה שהם סוד הרחמים והחסדים, ואז ננסרין וחוזרין פב"פ, ואף אם היו אחורי הז"א ואחורי דרחל מגולים אין פחד שיונקים משם החצונים כי כבר ניתקנו:

ונחזור לענין, כי כשיורדת למטה, כשמגעת אצל ראש רחל, יוצאת שם ומאירין בה. והנה זהו התוספת שיש לרחל עתה בליל פסח, מה שאין לה בשום פעם, כי עתה יש לה שלה ושל חברתה בבת אחת. והנה כשיורד זה התוספת מלמעלה למטה, בפוגעת במקום הפה, שם הוא מתבקע ויוצא ממנו אור לחוץ, ועשה שם בחי' א"מ אל רחל ג"כ, והשאר נכנס ויורד בפנים, וז"ס בפסח פ"ה ס"ח:

והנה ברדתן למטה בראש רחל, הנה המוחין של רחל, הם נעשין טפלים למוחין דלאה בודאי. וז"ס ד' כוסות של פסח, כדי שירדו אותן המוחין דרך הגרון למטה, עד מקום ראש רחל. והנה כשנעשה שמור הזה בימי פסח, ממילא הם נשמרין בשאר ימות השנה, אף אם יאכלו חמץ. וזה שאלת ר"א לרשב"י וכו':

מהרב ז"ל, דע, בענין הביעור צריך להניח קודם הביעור עשרה פתיתי חמץ לבערם, ולכן שורפין ומבטלין מן העולם, נגד י' כתרין דמסאבותא:

מתוך: פרי עץ חיים שער חג המצות פרק ה (עריכה)

ענין ליל פסח, כבר בארנו, בליל א' של פסח, היה זיווג גמור דגדלות, ובחי' היסוד המזדווג עם הנוקבא היה מבחינת גדלות. ועתה בליל ב' דפסח, אז זווג שאינו גמור, לכן מותרים אז בתשמיש המטה, מה שאין כן בלילה א', שהוא זווג עלאה כנ"ל היטיב. והנה כי יסוד המזדווג עמה, אין לה רק בחינת קטנות, כי עדיין לא נכנסו בו המוחין, וכאשר יתבאר לקמן בענין קריעת ים סוף באורך כל הצורך:

והנה ענין ליל פסח כבר בארנו לעיל. אמנם הענין, כי אחר שבארנו לעיל, כי זעיר אנפין חזר במעי אמו, בסוד תלת כליל בתלת, לכן פרעה הרשע היה כופר בעיקר, באומרו כי מציאת הז"א שהוא הוי"ה נסתלק למעלה, ולא נשאר שום רשימו ממנו ולמטה ח"ו, וז"ס מי ה' אשר אשמע בקולו, כי ה' שהוא זעיר אנפין, כבר אינו שולט בעולם ח"ו, ולמה אשמע בקולו, כמ"ש בזהר על פסוק ויחזק ה' את לב פרעה, כי שם הוי"ה בעצמו, כשהיה פרעה שומע אותה, היא עצמה היה מחזקת את לבו. כי הוא חכם ומכשף גדול, וידע כי עתה הוא בסוד העיבור, לכן חזק לבו. כי גם מיוסף הצדיק, לא היה שומע שם זה, רק שם אלהי"ם, כמ"ש אלהי"ם יענה את שלום פרעה. וכל בחינת אלהי"ם, הוא מוחין דיניקה או דעיבור, ואז נקרא ז"א בשם אלהים כנודע, לכן היה כופר בעיקר שם הוי"ה, ומודה בשם אלהי"ם:

והענין - נודע, כי כל החיצונים אין שליטתן בשם הוי"ה ח"ו, רק בשם אלהי"ם, כי להיות אז בחינת קטנות או עיבור, יש יכולת לחיצונים להתאחז שם, ואז שמא דאלהים מתפשט כל כך, עד שמוציאין השמרים אשר בו אלהים אחרים. והענין כמ"ש צלינו שג' מוחין הם, והם ג' פעמים אלהי"ם, ומשם יניקת מצרים, ופרעה בסוד העורף, וג' שריו - שר המשקים וכו', הם ג' אלהים האלו, כנזכר במקומו, כי מג' אלו הם יונקים. וזהו אלהים אחרים, כי אחרים גימ' חרון וגרון, שהם ג' אלהים הנ"ל, אשר מהתפשטותן יוצא עמהם השמרים ונעשין אחרים:

והנה סוד התפשטות של אלהים כתבנו במ"א כי הוא מתפשט עד ק"ך צרופים, כי כל תיבה בת ה' אותיות בונה ק"ך בתים, ועדיין היא בקדושה, ומשם ואילך הוא שמרי היין והקליפה. אמנם יניקתן מן ק"ך אלהי"ם אלו, אע"פ שהם בקדושה, עכ"ז הם יונקים. ואמנם יניקת פרעה וארץ מצרים, אינם יונקים מכל הק"ך צרופים, רק במ"ח צרופים מהם לבד, שהם אותיות אחרונות משם אלהים, שהם אותיות י"ם דאלהי"ם, וזהו מי ה' אשר אשמע בקולו. ובכח אותן מ"י דאלהים, שהוא היה יונק משם, היה כופר בשם הוי"ה. כי אלולי היה הויות דגדלות נתגלית, היתה מבטלת יניקתו מן מ"י של שם אלהים דקטנות כנודע, וכיון שעדיין היתה לו יניקה משם, לכן היה כופר בעיקר שם ההוי"ה, וזהו מי ה':

והנה הש"י כדי להכניעו ולשברו, רצה להכותו מכות גדולות, מג' אותיות אחרות שהם אל"ה מן אלהים, כי בהם לא היה אחיזה לפרעה, ועל ידם הכהו מכות רבות, וזהו למען שתי אותותי אל"ה בקרבו, כי אותיות אלה, שלא היה משיג ויונק משם, הוא היה רוצה לחברם ולשומם בקרבו, בב' אותיות מ"י, אשר הוא נאחז בהם, ואז נשלם שם אלהי"ם כח הדינין, ויכה אותו:

ואל תתמה כי מצרים ראש הממלכות, וראש ד' הנהרות הוא פישון, ואיך הוא באותיות אחרונות של אלהי"ם, כי בידיעתך פי' אלהי"ם - מ"י אל"ה, תכוין כי מ"י למעלה מאלה, ואולי נגד מ"י, הם נ' יום מפסח עד עצרת, והם סוד נש"ב דגדלות, כנגד נ' יום דקטנות, וזהו מ"י כמבואר אצלינו. והנה הצרופים של ב' אותיות אלו, הם כ"ד כ"ד, והם מ"ח, ולכן נקרא מצרים ארץ ח"ם, כמ"ש נפלאות בארץ ח"ם, כי הם יונקים ממ"ח צרופים אלו, וזה סוד ח"ם בן נ"ח אבי מצרים, כמ"ש ובני חם כוש ומצרים:

ודע, כי אלו הב' שמות הם ב' שהן ד', כזה - מ"ם מ"ם יו"ד יו"ד, וי' אותיות שבהם עולין רד"ו, לכן שליט פרעה רד"ו שנים על ישראל, כמנין אחיזתו בב' אותיות מ"י. וכאשר שמע שם הוי"ה מפי משה עליו השלום תמה. והנה י' הוי"ות גימטריא ס"ר, והנה מחשבון רד"ו עד ס"ר, חסר חמשים, לכן אמר מ"י ה', פי' כשיבא ס"ר אז אשמע בקולו. עוד אפשר לפרש, אשר אשמע בקולו, לומר שעדיין לא יש בו מוחין, ואינו יכול לצאת מרשות שאני נאחז בראש שהוא עורף, כי מלת רא"ש הוא אש"ר, והם הג' מוחין דקטנות כמ"ש לעיל. לכן אמר, עדיין חסר מ"י, כמ"ש לעיל, וחסר מוחין שהם סוד אש"ר. וכאשר ראה כי יצאו קודם זמן, אמר ברח העם שלא בזמנו. וכן בר"ח מנין רד"ו. וגם משה טעה, שחשב שהגלות שהיה בסוד הוי"ה העולה ס"ר, כמ"ש לעיל, וג"כ שעדיין אין לו מוחין, ואמר מי אנכי כי אלך אל פרעה, ר"ל מצד החשבון מ"י, וגם מצד המוחין, והשיב לו השם יתברך, כי הגלות מצד אהי"ה כמ"ש לקמן. וגם המוחין מצד אהי"ה, והם קס"א עם י' אותיות וד' אותיות השורש והכולל הוא קע"ו, וקנ"א וי' אותיות וד' אותיות השרש והכולל הוא קס"ו, וקמ"ג עם י' אותיות המלוי וד' אותיות השורש והכולל הוא קנ"ח, וכללות כולם הם גי' רא"ש, הרי המוחין מצד אה"יה ולא מצד אלהים והבן זה:

ולפי שפרעה הרשע היה כופר בעיקר הוי"ה שהוא ז"א הבן הנחמד, וחשב שלא יחזור עוד להתגלות ולהתגדל, וישאר תמיד במעי אימא, ועי"ז ישראל התחתונים הנאחזים בו, כי לכן נקראים ישראל, ע"ש הז"א הנקרא ישראל כנודע, ישארו ברשותו בגלות, לכן כתיב כי ישאלך בנך מחר וגו', כי אליו הגיע השאלה, כי בבן העליון היה רוצה לכפור, לכן אליו יגיע השאלה, לזה אמר הש"י בני בכורי ישראל, נגד בן העליון הנקרא ישראל בכור, וכנגדו היה מכת בכורות, נגד שכפר בבן הבכור ישראל העליון כמ"ש. וגם היה מכת בכורות בעת היציאה ממצרים, משום דאין פתיחת הקבר בלא דם, ואז שהיה שעת לידת הז"א יצא דם, לכן היה מכת בכורות. ולפי שגם זה לעומת זה עשה אלהים, כשזה קם זה נופל, והנה הז"א הנקרא ישראל, ונקרא בני בכורי כמ"ש לעיל, וכל בחי' בן הוא מ"נ, כמו שנשמות הצדיקים עולות למ"נ לזו"נ, כי הם הבנים שלהם, כן פנימיות זו"נ עולים למ"נ לאימא עילאה, כי הם בניה, וזהו בני מ"נ, בכור"י הוא בר"וך, סוד יסוד אימא, שהוא מ"נ ליסוד דילה, לכן כדי שיצא הבן לחוץ ויגדל, הוצרך להרוג הבכורות דס"א ולהפילה:

והיתה היציאה בחצי הלילה, ולא ביום, משום דבימי הגלות הם בסוד ג' כלילין בג', כמ"ש לעיל, ואז הנקבה בסוד פסיעה לבר, סוף הו' למטה כנודע, ובעת הלידה היא יוצא תחלה שהיא מדת לילה, והיא גבורות, לכן יצאה היא ועשתה בהם שפטים, ואח"כ נשלמה לידת הזכר, וזהו היום אתם יוצאים בחי' הזכר, והוצרך שם דם פסח ודם מילה, וזה יתבאר לקמן אי"ה בדברינו ודי בזה, כי יצאנו כמעט מן השטה:

ונבאר הטעם, למה הקטנות א', משונה מהקטנות הב', משא"כ בגדלות א' וב', ששניהן שוין, ששניהן הם הויות, דד' בחי' ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, שהם חו"ב חו"ג. והטעם כי המוחין דגדלות, בין אותם דגדלות א', בין אותן דגדלות ב', שניהן הם טיפה הנמשכין ממוחי או"א, לכן אינם משתנים, כי ב' הבחי' הם ממקום א' ממוחי או"א, אמנם הקטנות הם משתנים כי הקטנות לעולם המוחין שלהם אינם דבר א', זולתי הלבושים דאמא, אמנם הלבושים הנצח הוד יסוד עצמן של אמא, או של אבא, הם המוחין עצמם דקטנות, והוא עצמו משמש במקום מוחין דזעיר אנפין בעת קטנותו, והנה קטנות א', הם נצח הוד יסוד דתבונה, וקטנות ב' נצח הוד יסוד דבינה, שהם בחי' חג"ת של כללות פרצוף הכולל בינה ותבונה כנזכר במקומו, ואם כן בהכרח יש הפרש ביניהן, כי אלו הם מנצח הוד יסוד, ואלו הם מחג"ת, לכן הם משתנים, שאלו הם אלהי"ם, ואלו הם אכדט"ם. (א):

הגהה (א) לענד"נ, שצ"ע, כי הרי נתבאר במקום אחר, כי כל המוחין דעיבור או דיניקה או דגדלות, כולם הם בחי' מוחין תוך לבושי דאו"א, וגם נתבאר כי המוחין הם מאורות של המלכים דז"א עצמו, והקרומית מניצוצין שלהם וצ"ע.):

הקטנות דליל פסח הוא היניקה, ובו כלול גם העיבור, וכן בקטנות ב' הוא יניקה, וכולל גם קטנות דעיבור, נמצא כי בהוליד ז"א, נעשה לו צלם דתבונה ג', וביניקה צלם דתבונה ב', ובגדלות צלם דתבונה א'. נמצא כי ג' כלים דתבונה, הם עיבור יניקה ומוחין, וכן בכל ג' כלים דבינה, הם עיבור יניקה ומוחין. ואחר כך עיבור ב' צלם דבינה ג', וביניקה צלם דבינה ב', ובגדלות צלם א':

צמח - נלע"ד, שיכוין עם הנ"ל בסוד פרקי עיבור, והוא שהבינה מה שהיא נגד תבונה ג', נק' בינה ג'. ומה שהוא נגד תבונה ב', נקרא בינה ב':

מתוך: פרי עץ חיים שער חג המצות פרק ו (עריכה)

ואמנם כל זווג לילה זו, אינה רק עם רחל ולא עם לאה, וכמ"ש בע"ה. ולכן אנו צריכין לרמז את לאה ג"כ רמז אליה, כדי להמתיק דינה, והוא סוד טיבול החרוסת, כי הוא גימ' ח"ס רו"ת. (ב) והענין, כי לאה נקרא רו" ת, והטעם לפי שנוקבא דז"א בכללותיה נקרא אדנ"י, אמנם נחלקת לב' חלקים, לפעמים כשאינן נכללין זו בזו, והם לאה ורחל. אמנם לאה היא יותר דינים מן רחל, להיותה עולה מן האחוריים עליונים דז"א ודאמא כנודע. לכן אדנ"י בפשוטה, היא רחל, ומילוי היא לאה, והוא כי אדנ"י במלוי, גימ' תרע"א, תסלק ממנו הפשוטו לרחל נשאר המלוי רו"ת ללאה, כי כבר ידעת כי מילוי גימ' אלהי"ם שהוא דין, ולכן המלוי ללאה שהיא דינין, וכשתעביר מן חרו"סת רו"ת, נשאר ח"ס, והוא סוד מוחין דזעיר אנפין, וסוד תפילין, שהם אהי"ה הוי"ה אהי"ה, כמנין חיים, שהם חיי המלך כנודע, והוא גימ' ס"ח. נמצא כי הכוונה הוא, להמשיך מן המוחין שהם ח"ס אל רו"ת, שהיא לאה להמתיקה, לכן צריך שיהיה בו טעם מרור, ולכן אם בלעו לא יצא ידי חובתו, עד שילעסנו, כי ע"י טחינת השנים, נתבטל ונדקדק הדין, כמבואר בכוונת אכילה. ולהיות זה בלאה, שאין כוונת ליל פסח בה רק דרך ארעי, לכן אינו רק זכר בעלמא מדברי סופרים. הרי נתבאר ענין מוח החכמה מצד אמא:

הגהה (ב) (הג"ה סימן אל החרוסת, חרושת אבן חרושת עץ, בלשון אשכנ"ז איפ"ל בארי"ן ניס"ן אינגב"ר צימרנ"ד, ובלשון הקודש תפוחים אגסים קידה, אגוזים וקנמון):

ועתה אנחנו ממשיכין אח"כ סוד המוח הב' דאמא, והוא בינה דאמא, ואמנם בכל פרטיה הוא שוה לכוס א', רק שזה חכמה דאמא וזה בינה דאמא. לכן ההפרשות ביניהן הוא זה - כי הלא הקטנות הב' שבחכמה דאמא, שהוא כוס א', כוונתו היתה שם אכדט"ם, ובסוד ה' אותיות שלו לבדם, ולא בשום חשבון אחר. אך כוס הב', תכוין בכוונה הב' שיש בשם זה, והוא לכוין בדרך א"ם ג"ל, והוא לחלק בין אותיות המתחלפות, ובין אותיות שאינן מתחלפין כנ"ל. אמנם בגדלות א', וכן בגדלות הב', תכוין שהם סוד ס"ג, שהוא סוד בינה דאמא, בין בגדלות א' בין בגדלות ב'. אמנם קטנות א' של כוס זה הב', אע"פ שכבר נכנסו בסוד הכרפס כנ"ל, הנה הוא אלהים דההין. והנה אחר שנכנסו ב' כוסות אלו, שהם ב' מוחין דאמא, עתה נכנסים ב' מוחין דאבא של גדלות הב'. כי אותן של גדלות הא', אפילו המוחין של אבא כבר נכנסו עם הכוסות. והזהר שלא תטעה בזה, כי האמת הוא, שאין נשאר מלכנוס עתה, רק מוחין דחב"ד דאמא האחרונים, פי' אותן הנקראים גדלות ב', והנה אלו נכנסים עתה, בסוד ג' מצות. אמנם גם הקטנות א' דאבא לא נכנסו, כי בארנו כי קטנות א' אין נכנס, עד שיכנוס גדלות הב', אמנם קטנות א' דאמא, כבר נכנס בסוד הכרפס:

להר' חיים כהן בשם הר"י ז"ל, מע"ח - סדר סידור הקערה ליל פסח, תקח הג' מצות מצה שמורה, ותניח הכהן למעלה, והלוי למטה ממנו, והישראל למטה ממנו, והם ג' בחי' חב"ד, (ס"א ג' מוחין) דאבא עלאה. אח"כ תקח מרור וכרפס וזרוע וביצה, ותניח על הג' מצות. והזרוע הרומז לחסד מצד ימין שלך, והביצה בצד שמאל שלך, ומרור הרומז לת"ת, מבריח מן הקצה אל הקצה, באמצע בין הזרוע והביצה. ס"א, כי ת"ת מכריע בין ח"ג. והחרוסת בצד ימין, תחת הזרוע בקו ימין, והוא נגד נצח. והכרפס הרומז להוד, תניח תחת הביצה מצד שמאל בקו שמאל. וחזרת תניח למטה מן המרור בקו אמצעי, לעשות בו אחר כך כורך, והוא נגד יסוד. והקערה בעצמו הכוללת כולם, נגד מלכות:

מע"ח - ימלא כוס של יין מחזיק רביעית, ויאחז בימינו, קודם נטילה כנגד החזה, ויברך מעומד, ובברכה של כוס זה, יכוין לפטור כוס שני, ובין הכוסות הללו אם ירצה לשתות ישתה, דלא (כמנהגים) וידיח כוס של ברכת המזון בחוץ ומבפנים, וימלאנו יין, ויאחזנו בימין, ויברך בה"מ, ויכוין בברכת היין לפטור כוס ד', ואין לשתות יין בין שני הכוסות האלו:

מתוך: פרי עץ חיים שער חג המצות פרק ז (עריכה)

ואבאר לך ע"פ הסימן שהוא קד"ש ורח"ץ וגו' - קדש - נכנס פנימיות חסד דאימא, גדלות שני דאימא. מוח חכמה, שהוא ע"ב. וגם נכנס קטנות שני דאו"א, שהם ב' אכדט"ם, מוח חכמה דקטנות ב' דאו"א, בחכמת ז"א, ומתפשט בכל קו ימיני בחסד ונצח שבו, כמ"ש לעיל:

ורחץ - נכנס אור חכמה דאימא, דגדלות שני כנ"ל, שהוא בחסד דאימא כמ"ש לעיל, והוא שם ע"ב, נכנס שם י"ה במלוי יודין בגוף ז"א, וברדתו מכה אותיות זה בזה, והם יו"ד פעם ה"י, שמספרם ש', וב' אותיות השרשים נשארים למעלה בחכמה דז"א, ששם נכנסו כנ"ל, ונשאר מספר רחץ מתפשט בגופו כנ"ל:

כרפס - הוא סוד קטנות ראשון דאימא, שלא נכנס עדיין, אך עתה שכבר נכנס מוח דגדלות כולו, יכול עתה מוח חכמה דקטנות א' לכנוס, ולכן התנוקת שואלין בטבול הכרפס, והוא, כי איך יכנסו כל הגדלות, ואח"כ אנו מביאים הכרפס, להכניס הקטנות. ויתבאר שאלה זו לקמן, בעבדים היינו:

והנה כרפס גי' שי"ן במלוי, נגד מוח חכמה דקטנות אימא, שהוא אלהים ביודין העולה ש', וי"ן דמלוי שי"ן שהוא ס', הוא נגד הז"א, שבו ו"ק כ"א כלול מי', הרי שי"ן מלאה, כמנין כרפס, לכן לוקחים כרפס שעולה שין מלאה. ובלקחו אותו, יכוין אלהים דיודין, שהוא חצונית נצח דאימא, שבה מוח חכמה דקטנות א', שעתה נכנס בחכמת ז"א, ויכוין ג"כ אלהים דההי"ן, מוח בינה שבהוד אימא, שג"כ נכנס עתה בבינה דז"א, וכן ב' אלהים דקטנות שביסוד אימא נכנס בדעת ז"א דחסדים, הא' בציור יו"י דמילוי ה"א, ודגבורות הא' בציור יוד דמלוי ה"א. ויכוין אותם בפנימית וחצוניות, כמ"ש גבי כוס א', כי מוח בינה ודעת דאימא, יכולין לכנוס אחר מוח חכמה דקטנות, לכן יכוין אותן הקטנות דג' מוחין דאימא בלקיחת הכרפס:

יחץ - והנה לפי שכבר נכנס גדלות ב' דאמא בב' כוסות, לכן צריך אתה לכוין בסוד המצה, להכניס גדלות ב' וקטנות א' מצד אבא, וזהו הכונה שתכווין, כי מצה גי' ע"ב ס"ג, והם ב' מוחין חו"ב דאבא דגדלות ב', ומצה ג' הוא סוד הדעת, הרי כאן גדלות ב' דאבא. (מ"ש בשם מהו"רם מ"פ. כי מצה גי' קל"ה, ה' הויות וה' כללות דדעת) גם תכוין קטנות א' דאבא, ותכוין כי ב' מצות עליונים, הם ב' אלהים דחו"ב דיודין דההין, והמצה הג' אלהים דאלפין שבדעת, אמנם הרמז בהם, אינו רמוז במצה, כי היא בסוד ציור. פי' - כי הדרך הוא, כשהשמות הם שוין זה לזה, ואין ביניהם הפרש, רק באות א' לבד, א"צ לכוין רק באותו ההפרש לבד, כמ"ש בענין יהא שמיה רבא, שהוא נגד הג' אלהים אלו, ולפי שאין הפרש ביניהם רק במלוי ה' של אלהים, או ביודין או בההין או באלפין, שסימנם יה"א, ולכן אין אנו רומזים רק אותן לבדם, וזהו אמן יה"א שמיה וכו':

ונחזור לענין, כי גם בכאן הוא דומה לזה, רק שהוא באופן אחר, והוא, כי ההפרש שיש בג' אלהים אלו, הוא באות ה' לבדה, לכן אנו רומזים לג' שנויים שיש בג' ההין אלו, בסוד ציור ה', ולא בסוד מילוים רק בסוד פשוטים, ולפי שבהיותה פשוטים אין הפרש ביניהם, להכיר איזה של חכמה, ואיזה בינה ואיזה של הדעת, וכבר הודעתיך שיש זמן שאין אלו ה' דאלהים מלאים, וא"כ במה יבדלו אחד מחבירו, רק בציור. והוא עד"ז, והוא - כי אלהים דחכמה, הה' צורתה ד"י, ושל בינה, ד"ו. ושל דעת, ו"וו. והענין, כי ו' שבתוך הה' היא קטנה בלתי ראש, ולפעמים נקרא י', והוא, כשהוא מצד חכמה, נקרא י'. וכשהוא מצד הבינה, נקרא ו', כי הוא סוד הז"א, הנקרא ו', בהיותה בסוד עיבור בתוכה. אך מצד החכמה, היא טיפת י' לבד. ומצד דעת, נעשה ג' ווין הנודעים, כי היא אמא שמתפשטת בג' קוי הז"א, שצורתו ו', והדעת הוא קו האמצעי שצורתו ו', ולכן כל ההין נעשה ווין, והוא שאנו צריכין לצייר סוד המצות בג' ציורין אלו, והוא כי הלא בארנו, כי בסוד הגדלות ב' של אבא, אנו קוראין מצה ראשונה ע"ב, והב' ס"ג, והם חו"ב של אבא, ולכן אנו מניחין השלימה ראשונה, כי היא כנגד החכמה שהיא שלימה, אך הב' היא הפרוסה, שאנו חולקין לב', והוא כי היא סוד מוח בינה, הנחלקת לב', והוא כמו שידעת כי צורתה ה', וצורת ה' היא ד"ו, נמצא כי מן אות ה' א', נעשה אותיות דו, והוא סוד עיבור זו"ן שבתוך הבינה, כי מן הבינה הנקראת ה', יוצאין זו"ן, שצורתו דו, כי ד' רומז למלכות, וו' רומז לז"א כנודע, אך בהיותם בה' הם חיבור א':

הרי בארנו, איך מצה ב' היא בינה, ולכן נפרסה, ולכן צורתה ד"ו, לכן צריך לבצוע חלק א' גדול, מן חלק הב' הגדול, נגד הו', הקטן נגד הד', כי מספר ו' יותר מן מספר ד'. וחציו הראשון הגדולה, אנו מניחין לאפיקומן, שצורתו ו'. וחציו הב' שצורתו ד', אנו מחברין אותה עם המצה הראשונה השלימה, ומברכין עליה המוציא, ואכילת מצה, המוציא נגד השלימה, ואכילת מצה נגד הפרוסה הב':

אנו אומרים הא לחמא עניא, כמאמר רז"ל מה דרכו של עני בפרוסה. והענין, כי תחלה צורתה ה', ונפרסה, ואנו לוקחין חציה שהיא אות ד', הנקרא לחמא עניא, כי ד' פי' דלה ועניה, והנה בחיבורה עם ראשונה, אז נעשית צורת ד"י, נגד השלימה שהיא י', וד' נגד הפרוסה. ולהיותה פרוסה, אנו צריכין לחברה עם השלימה, ואז תקרא שלימה ד"י. הרי בארנו ב' ציורין, ד"י חכמה, וד"ו נגד בינה. והמצה ג', ג' ווין, שהוא מצה ג', ולכן כנגדה ג' ווין שבציור ה', הרי נתבאר סוד המצה, ובזה נשלם כל גדלות ב' דאבא, כי נכנסו כולם ביחד:

ועתה נבאר הכוונה בקיצור נמרץ יחץ - נכנס מוח בינה דקטנות א' דהוד דאבא, בבינת ז"א, ויכוין שמצה זו האמצעית, שהוא הלוי, היא סוד ה' בציור ד"ו, ויכוין להאיר הד' הזאת. ולפי שכאשר נכנס אלהים דיודי"ן קטנות א' דמוח חכמה דאימא, נכנס עמו גם ב' אלהי"ם דהוד ויסוד אימא כמ"ש לעיל, וכדי שלא יתגבר הדין, כאשר נכנס מוח בינה דקטנות א' דאבא, נכנס עמו גם כן קטנות א' דמוח חכמה, ודמוח הדעת שצורת ה' שבהם הוא ד"י, או ג' ווי"ן כמש"ל, כי כאן נכנס ה' ציור ד"ו, והבן זה היטיב:

מגיד - כבר ביארנו לעיל, כי תחלה יש לו מוחין מנצח הוד יסוד דאמא, ואחר כך מחג"ת דאמא, ובנה"י שם יסוד דתבונה, ובחג"ת שם יסוד בינה כנודע, אם כן נמצא שמקום ראש התבונה, שם הוא סיום נצח הוד יסוד דבינה, אף על פי שאנו קוראין אותה חג"ת דבינה, הוא כאשר נכללים בינה ותבונה יחד, אז הוי שם חג"ת דבינה. וכאשר נחלקים, אז הוי שם נה"י דבינה כנודע בדרושים. נמצא מקום גדלות זה הב', הוא מקום פה תבונה, ג"ר שבה, לכן נקרא חג פסח, פירש - פ"ה ס"ח, כי הוא פה התבונה, וזה סוד סיפור יציאת מצרים כמ"ש לקמן:

ועל המצה פרוסה שהיתה ה' בציור ד"ו כמ"ש לעיל, אומרים הא לחמא עניא, דע, כי הה' שבשם, הוא מזל בנים, לכן כל אמהות היו בשמן ה', חוץ מרחל, אמנם בלהה היה לה ב' ההי"ן, לכן אמרה רחל בא אל שפחתי אולי אבנה ממנה. פירש - מצד אות ה' יתירה שהיא מזל בנים, וכן זכתה להבנות, וה' זאת היא סוד המילה, שממנה יוצא הזרע, ובכוחה, כמ"ש לעיל. אך בעון שחתם יוסף אותה במצרים, באמרו הא לכם זרע, וחתם ה' ברשות אחרת גרם לחמא, סוד מזלא ע"ה, שהבנים תלוים במזל כנודע, שיהיה עני"א בגלות מצרים. אלא שרחמי המקום גאלנו משם, בשם ע"ב, שבו רי"ו אותיות, והוא מספר ה"א לחמ"א עני"א. ופי' הא לחמא עניא הוא, ה' אחרונה שבשם, הנקרא לחם עוני, בחסרון הלבנה, כשאין היסוד מקבל שפע, נקרא הוא עני, והיא עניא, כמד"א כי אם הלחם אשר הוא אוכל, והיא היתה בגלות מצרים עם אבותינו, ומשפעת להם, כמד"א עמו אנכי בצרה:

וז"ש די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים. והנה ה' יש לה ב' ציורים או ד"ו, או ד"י, והוא כאשר תקבל מת"ת שהוא סוד ו', יצטייר בה סוד ד"ו, וכאשר תקבל מיסוד לבד בלי שפע מת"ת, אז היא לחם עוני, ויצטייר בה סוד ד"י, וז"ש די אכלו אבהתנא כו'. כי היו נשפעים כשהיתה בזווג עם יסוד לבדו, והבן זה:

כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח. ר"ל, היסוד שהוא עני, ורעב ללחם הוא המלכות, ולא היה מקבל מת"ת, ייתי עתה ויכול, היינו יזדווג עם המלכות בסוד הטיפה היורדת מן המוח דרך חוט השדרה, שהוא ת"ת בסוד הדעת, וכאשר יתעורר ברית קודש לזווג, יקדימו הנשיקין בסוד הפה עליון, בסוד פ"ה ס"ח, וזהו כל - הוא יסוד, דצריך לנוקבא, ייתי ויפסח, ימשיך מוחין פה עליון, והמוחין הם סוד חיי"ם, בגימטר' ס"ח כנודע. השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל. הכוונה, כי בחוץ לארץ, אין זווג שלם ת"ת עם מלכות, רק יסוד עם מלכות, בלי קבלת שפע מת"ת, כמ"ש לעיל וז"ש השתא הכא היינו בח"ל, ואין הזווג שלם. אך לשנה הבאה בארעא דישראל, הוא זווג שלם, ת"ת עם מלכות, כי ארץ ישראל הוא בלאה, כי היא נקראת ארץ, ועומדת אחורי ישראל, פנים נגד אחורי ישראל כמ"ש לעיל, לכן נקרא ארץ ישראל, ושם סוד החירות כנודע, לכן אמר תיכף השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין. כי יזדווג המלך עם ארץ ישראל העליונה סוד לאה, וכאשר יהיה הזווג זה, אז הוא מקום החירות והבן זה:

מצאתי כתוב בפירוש מורי הרב זל"הה - הא לחמא עניא, הא פי' - היא ה' אחרונה שבשם, ונקרא עניא, דלית לה מגרמא כלום, אלא מה דיהבין לה. והנה ה' זו יש בה ב' ציורים - ד"ו, ד"י. והנה כל א' מב' ציורים, מורה על בחינת זווג א', כי ה' אחרונה צורתה ד"י, מורה על זווג יסוד ומלכות. והנה במצרים, אז היתה שכינה בגלות, והיה בא לה השפע ומזון מן היסוד הנקרא י', והיא נקראת ד', שהיא דלה ועניה, הרי ד"י. ואחר כך מזווג זאת, היו גם כן נזונין אבותינו במצרים, וזהו די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים, כי מן זווג שצורתה ד"י, אכלו, כי גם זווג נקרא בלשון אכילה כנודע. ונקרא ג"כ עניא, מפני שנתן לה היסוד משלו, כי היה מקובצים בו ה' חסדים וה' גבורות. והנה נודע, כי הנוקבא מתגדלת מצד ה' גבורות, והם ה' הויו"ת העולין ק"ל, והוא בחינת ה' הרי קל"ה, כמנין מצה, וכמנין עניה, וזה הא לחמא עניא, ר"ל ה"ג לחמא עניא העולה מצה, שהיא לחמא עניא:

כל דכפין ייתי ויכול, הנה כי היסוד נקרא כל, כי הוא כולל ה' חסדים וה' גבורות, כמ"ש בזוהר, כליל שית בקרטיפא חדא. והנה ה' חסדים וה' גבורות מתפשטין מחסד עד הוד, והם ה"ס, כל א' כלול מי', הרי כל. ואחר כך כולם מתקבצין ביסוד, ובו נכללין, וזהו כל דכפין, כי כל השפע בא למלכות מצד היסוד, וממנה לעולמות:

כל דצריך ייתי ויפסח, והנה צריך להמשיך מן הפה העליון, מזווג הנעשה בה המוחין העליונים, הנקראים חיים, וזהו פ"ה ס"ח, כי צריך להמשיך הפ"ה מן המוחין הנקראים חיים, גי' ס"ח, וזה פ"ה ס"ח, וזהו כל דצריך ייתי ויפסח, כי ע"י סיפור הגדה וכוונתה בה, נמשך מפה עליון חיים, וזהו פ"ה ס"ח:

השתא הכא - הנה אמרנו למעלה, כי ה' יש לה ב' ציורים, ופירשנו ה' צורת ד"י, ועתה נבאר ה' צורת ד"ו, והנה ד' זו מורה על המלכות, שהיא דלה כנודע, ו' הוא בחי' ז"א, הרי ד"ו, והוא זווג האמיתי זו"ן, וזה יהיה מעצמו לע"ל בע"ה, בביאת משיח, שאז יהי' זווג שלם דוד"י וזהו בארעא דישראל, דהיינו ו', וזהו ד"ו, ואנו בנים דזו"נ, אז נהיה בני חורין, כי זווג שלו בזו"ן גורם זווג שלם דאו"א, ששם הוא החירות ואז בני ישראל חורין הם לחירות עכ"ל:

מהר"י ז"ל, הא אתינן להודענא בהאי קרא דכתיב חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו. פסוק זה, מדבר בגלותינו, דחנם היינו סט"א דהוי למגנא כל עובדוי, ולא בכסף תגאלו, דלא להוי פורקנא דלהון מסטרא דכסף דהוי חסד, אלא מסטרא דדהבא, דהיינו אמא עלאה, דלימות המשיח הוי כינור דשמנה נימין, דהיינו אמא עלאה, והיינו דאמרינן במסכת שבת דאמרו ישראל על יצחק, כי אברהם בחי' כסף, לא ידענו, כי אתה אבינו, דגבורה עלאה דאתאחדא באמא עלאה להוי לנא פרקנא, והיינו כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, והתם מסטרא דיובלא נפקי, כדאיתא בזוהר, שהיא אמא עלאה, אלא דהתם אתגלי אמא עלאה באמא תתאה, ובתתאי נפקי. והשתא לאו הכי, אלא דאיתגלי אמא עלאה ביצחק, דין קשה, ובה יפקון, וכולא כדקחזי, וזהו אראנו נפלאות, והיינו דכתיב יושב בשמים ישחק, ואפיק צ' ועייל שין, דאיהי אמא עלאה, דאתכלילת ביצחק, והיינו יושב בשמים, והיא על השמים ת"ת, דאיהי אמא עלאה, דאתכללית ביצחק גבורה קשה, משום דנמכרו בקליפין דאינון חנם, פרק לון באתר דלא שלטין קליפין, דהיינו אמא עלאה:

הגהה (ג) נ"ל, דלזה כיון המדרש, שהשירה של עבר היו בלשון נקבה, שירה, השירה, ולעתיד יהיה לשון זכר, שירו לי"י שיר. משום דלשעבר היה התלבשות בנוקבא, משא"כ לעתיד יהיה בזכר וק"ל. והשתא א"ש דקאמר כימי צאתך מארץ, ובתר הכי אמר אראנו נפלאות בלשון נסתר, דאיהי עלמא דאתכסייא, דע"י עלמא דאתכסייא להוי פורקנא, כמ"ש ועבד הלוי הוא, ולהכי אתמר באתכסיא, וכולא שפיר והיינו דכתיב ד' כגבור יצא. א"מ - כי הגאולה על ידי בינה תמיד, אך לע"ל יהיה ע"י גבורה דז"א עצמו, ולכך גאל גי' בוכ"ו חילוף אהי"ה:

מה נשתנה הלילה הזה פי' - הנוקבא שנקרא ליל שימורים, וכן נקרא לילה, אחר שמקבלת מדכורא. ומה שלמטה ממנה, היינו בי"ע, נקראו לילות מצדה:

שבכל הלילות אין אנו חייבים לטבל אפילו פ"א, הלילה הזה ב"פ. פי' - כי בלילה הזה, יש ב' זווגים, דאו"א וזו"ן, הרמוזים במלת מטבילים, כי זווג ז"א הנקרא מ"ה, וד' אותיות השם, גי' מ"ט. וג"כ זווג של אבא ע"ב, וי' אותיות, הם פ"ב, גי' בלי"ם, ושניהם מזדווגים עם נוקבא דילהון, אמא ורחל, וזה שתי פעמים:

ועוד אמר, שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ או מצה, פי' - או דין, או רחמים. הלילה הזה כולו מצה, רמוז לה"ח, הבאים אל אות ה' אחרונה, דאו"א רמוזין במצה כי מ"ץ בחילוף א"ת ב"ש, הוא י"ה:

עוד אמר, שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות, והם הספירות של ז"א, והלילה הזה כולו מרור, ר"ל - שפע היוצא משאר ספירות למלכות כל השנה, מכל צנור וצנור של הספירה, אבל בלילה הזה בא דרך קו האמצעי, הנקרא מרור, בלשון מר דרור. וכן עולה שם הוי"ה דב"ן, י"פ יוד, גי' ר'. ה"פ ה"ה, גי' נ'. וכן ה' אחרונה נ'. ו"פ ו"ו ע"ב, ועם ע"ב אחר של אחוריים דהוי"ה פשוט שהוא ע"ב, וב' כוללים, הרי גי' מרור. עוד פי' אחר, יו"ד פ"י ר', ה"א פעם ה"א ל"ו, וא"ו פעם וא"ו קס"ט, ה"א פעם ה"א ל"ו, וד' אותיות והכולל, הרי מרור. עוד מרור גי' מות, וצריך למתקו בשם הנ"ל:

שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין בין מסובין, ר"ל - בין יושבין מצד הדין, הוא חשמל שעולה בחשבון יושבין. או מצד הרחמים, הוא קס"א ע"ה, כמנין מסבין. הלילה הזה כולנו מסובין, מצד קס"א, וכולם מצד אבא ולא מצד אמא הרומז בחשמ"ל:

ודע, כי רמזו בכאן נגד ד' עולמות אבי"ע, מלמטה למעלה, ואמר, שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת, נגד עשייה שאין שם זיווג, ולכן קראם לילות, ובליל פסח הוא הארה גדולה כ"כ, שאפילו שם יש זווג, ולזה ראייה הלל גמור, הרומז למלכות שמקננת בעשיה, והקליפות נבלעו בנרתקן כאלו לא היו, לכן יש זיוג, לכן אמר הלילה הזה ב' פעמים:

ואחר כך אמר, שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ או מצה. חמץ הרומז בגבורה, בפחד יצחק, צד שמאלי. או מצה מצד חסדים, והוא נגד יצירה, ששם יש זיווג מחמץ והם ה"ג, ג' מהם ממותקות, וב' בלי מתוק. וזהו חמץ - ה"ג, ה' הויות, גי' ק"ל. וח' דחמץ, רמז לה"ג, וג' ממותקים כנ"ל:

אחר כך אמר, שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות, רמז למה שאנו נהנין משיורי ירקות, שהם הזווג הנעשים ביצירה, ששם מקנן ז"א הנקרא ירוק, ומצדו נקראו הכל ירקות. אבל בלילה הזה אינו כן, כולו מרור, כי אהיה פעם אהיה, וד' אותיות והכולל גימטריא מרור, וידוע כי בינה מקננא בכורסייא בבריאה, כי בה רומזין השמות אהיה:

עוד אמר, שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין בין מסובין, בין מצד הדין של אור פניאל, שהוא חשמל בבריאה. בין מסובין מצד הרחמים, י' פעמים ה' חמישים, ה' פעמים י' חמישים, ו' פעמים ה' שלשים, ה' פעמים ו' שלשים, כמנין ע"ץ, והכללות יעלה כמנין מסובין, ושם זה העולה עץ, רומז ביצירה עץ הדעת, אבל הלילה הזה כולנו מסובין, מצד האצילות הרמוז בשם קס"א, חכמה שבבינה, שהוא אהיה, ושם חירות שבבינה, שהוא אהיה דיודין, עולם חירות:

ועל זה אנו משיבין, עבדים היינו לפרעה. דע, כי פרעה אחיזתו בעורף ולא בפנים, והיא באחור הגרון דא"א, ששם בבינה דא"א, הנקרא גרון, ושם סוד מקום צר, לכן נקרא מצרים - מצ"ר ים, ושם היה מעכב הטפה, היורד לחוט השדרה, ויורד משם השפע לז"א הנקרא ישראל, ופרעה עיכב השפע ההוא, והיינו משועבדים תחת ידו, בהיות כי אחיזתו בב' אותיות מ"י דאלהי"ם, וזה בעורף. ושאר אותיות אלהים שהם אל"ה, הם בפנים, כידוע הוא כי אל בפנים, ושם נאחזין ישראל. וכל זה הוא, קודם אצילות אבא ואמא, והתפשטות בז"א בזרועות שלו, ופרעה היה בעורף הגרון שהוא בינה של א"א, קודם שיתפשטו הזרועות שלו באו"א:

ומה עשה א"א, הפסיק ותיקן העולם באופן (שיצאו ישראל, ס"א) שהכל בא מן הפנים ולא מן העורף, שהיא מקום אחיזת פרעה. לכן אמר עבדים היינו לפרעה במצרים, ר"ל בהיותו במקום צר שהוא חוט השדרה, והוא מצרים. ויוציאנו ה' אלהינו משם, הם או"א הוציאנו מן העורף, בסבת התפשטות ביד חזקה ובזרועה נטויה, ב' זרועות דא"א:

ואלו לא הוציא הקב"ה שהוא א"א את אבותינו ממצרים, פי' - שהוציא לאו"א בגרון א"א, והשפע שהיה הולך מצד האחור חזר לפנים בסוד או"א, עדיין אנו ובנינו ובני בנינו היינו משועבדים לפרעה במצרים, שהוא סוד המלך הראשון, בלע בן בעור, בסוד בית הבליעה שהוא הגרון, ששם אחיזתו, והיה מעכב השפע היורד לישראל שהוא ז"א, לכן מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים, והרי זה משובח:

וכדי שתבין כוונת פרעה הרשע, דע, כי הוא רמוז בעורף, וממול ערפו שהוא הגרון, בפנים שם ה"ג מוחין דקטנות, כשהוא בבטן המלאה בינה שהוא אלהים, ובהיפך מליאה, ומשם יונק הז"א בקטנות, ג' אלהים כמנין גרון (א) וזהו הגרון הוא מקום צר, ולזה רמז הכתוב, מן המצר קראתי יה, וכוונת פרעה היה, לעכב המוחין שלא יצאו לחוץ ולא לפנים, ויתהפך השפע לאחור, אמר כל הבן הילוד, פי' - לעכבו במצר, וכן תמצא הב"ן הילו"ד היאור"ה, גי' מצר, פי' כי היאורה חסר ו', ואלו ג' מלות עולין שג"ל, וכן מצר עם שלש אותיותיו גי' שלג:

ונחזור לענין, כי היה רוצה לעכב שלא יצאו המוחין, ויהיו שם סגורים ובזה לא יצאו מהגלות לעולם, והיה מעכב בב' אותיות של מ"י דאלהים, עולין מנין ג' מוחין של זעיר אנפין בגדלות, ולא יהיה לו מוחין דגדלות וקטנות, ואלו הג' מוחין חכמה בינה דעת, עולין כתר עם הג' מלות וג' כוללים, וכן ב' אותיות אלו יו"ד מ"ם, הם תר"ך באי"ק בכ"ר, כי מ' נתחלפת באות ם סתומה, שהוא ת"ר. ואות יו"ד מלאה ך', הרי תר"ך, כמנין כתר, וכמנין חב"ד כנ"ל. ואלו הם דגדלות ודקטנות, הם ג' אלהים ברבוע שהם ר', ועם ט"ו אותיותיהן כמנין ירה, בים בב' אותיות י"ם, ועוד אלהים ב' עולה פ"ו, וי"ג אותיות המלוי והכולל הרי ק'. ועוד אלהים הג', שעולה ש כנודע, ועם ה' אותיות השורש הרי תר"ך כמנין כתר. הרי שהיה מעכב כל המוחין דקטנות וגדלות, והיה ג' גו ג', ראשו על כרעיו ועל קרבו כנזכר במקומו:

ונחזור לענין, וכל הבת תחיון, פי' - אם תאמר מאין תצא ההשפעה לפרעה, תצא מן הדעת, כי כך עולה מלת תחיון כמנין דעת, ומספיק לנקבה לבד, וממנה מקבל השפע ומוחין. ומה עשה א"א, הורידו למטה בסוד הנוקבא, ונקרא ערפה, מדה כנגד מדה, אשת כליון. ומה שחישב לעשות לז"א, (א) להרמ"ע, תבין מאמר המדקדקים, שאותיות הגרון, אין בהם מקח שחד, שהוא חיריק שורק דגש, ושלשתן סימנם דין. והם כנגד ג' אלהים שבגרון, שצריך למתקם בסגול פתח רפ"ה, ע"כ. (א) מ"כ הג"ה, ונלע"ד, שז"ס מי כמוכה הא' ברפה, שרמז אז לו לחסד נגד מוחין דגדלות, שהם כשהיה בבטן המלאה, וראשו על כרעיו ועל קרבו, כך דנו אותו, וצלו אותו צלי אש, ובאו במצרים ונחר גרונו, והיה אומר מי כמוכה ברפה, ובאלו הב' אותיות חזר והודה ב"פ מ"י, להורות לב' דיני מוחין דקטנות ודגדלות, ואמר מי ומי ההולכים, ר"ל שהיה הולכין אלו הב' מיני מוחין. (א) וזה שהשיב ואמר, בנעורינו ובזקנינו נלך, בנעורינו מצד הקטנות, ובזקנינו מצד הגדלות, בבנינו מצד הבן, ובבנותינו מצד הבת, בצאננו מצד הגבורה, ובבקרינו מצד החסד, בוקר דאברהם. וסוד כי חג ד' לנו, וזהו ח"ג ח' הוא חסדים, ג' הוא גבורות ממותקים, ד' לנו סוד הדעת, כל זה הוא לנו:

עבדים היינו לפרעה במצרים - ר"ל במעי אמו, כשהיה ז"א בסוד קטנות המוחין שלו, יונקים משם אלהים, והוא במצרים, ר"ל במעי אמו, במיצר מי, שהוא בינה, והיה ז"א בגלות, כמו הולד שהוא במעי אמו, שהוא בצער ובסוהר ובדוחק, כך היו זו"ן וישראל, (א"מ צ"ל ויעקב) היוצא בפנים של ז"א, ג"כ היה בצער ובדוחק, ולא היו יכולין לצאת, לא זו"ן, ולא ישראל, בלא עיבור אבא ואמא:

ויוציאנו ה' אלהינו משם, שהם או"א, ביד חזקה ובזרוע הנטויה, ר"ל בהתלבשות הזרועות של א"א, המורים ליד חזקה וזרוע הנטויה:

ואלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים שהם או"א, עדיין אנו ובנינו ובני בנינו וכו' משועבדים היינו לפרעה במצרים, פרעה הוא בעורף העליון, ובגרון של א"א קודם התפשטות שלו, והוא יונק מהגרון של א"א, שהוא בינה שלו, הנקרא מ"י, וגרון כמנין ג' אלהים, וכן מנין חרן. וז"א בסוד קטנות, יונק מג' אלהים של א"א כולם חסדים, ולזה נזכר אצלו הויה שהוא חסדים. והב' בדגש שהוא דין, נגד מוחין דקטנות, שהם דינין, לכן הוזכר אצלו נאדר בקודש נורא תהלות, שכולן לשון דין, כי תהלות שם בינה, שממנה דינין מתערין, והקדים המוחין דגדלות למוחין דקטנות, כמו שהיה באותו שעה שנכנסו, תחלה הגדלות קודם הקטנות ע"כ:

ודעת. נמצא שפרעה היה בעורף של א"א, ויונק משם ג' אלהים, העולין חרו"ן וגרו"ן, לכן היה מתגאה ואמר לי יאורי. ולכן אולי לא היה העיבור של או"א, היינו משועבדים לו. ואפילו כלנו חכמים, כלנו נבונים, כלנו יודעים, בסוד חב"ד, והוצרך מהעיבור של אמא ג' גו ג', ועיבור ב', בתר דינקא ליה הדר אתעברת מינייהו, וז"ס יציאת מצרים, שיצאו זו"ן ממעי הבינה:

וז"ס כי לי יאורי, כמנין ג' אלהים, ויש ט' מיותרים, כי כל אחד כלול מהג', ועולין כמנין גרון, ולכן היה מתגאה שבחינתו למעלה מז"א, וז"א היה בבטן המלאה, והיה צריך ג' מלוין, לפי שהם מוחין דקטנות, שהם דההין יודין ואלפין, וכוונתו היה לעכב שלא יצאו ישראל ממצרים, ולמעלה שלא יצאו ממעי הבינה, והיה מעכב בב' אותיות אלו שהם מי, הרמוזין בבינה, ואמר מי י"י אשר אשמע בקולו, לא ידעתי את ה', וכפר בזו"ן שהיה יודע אותן שהם מעיבור ראשון:

וגם את ישראל לא אשלח, ניבא ואינו יודע מה ניבא, באמרו אשר אשמע בקולו, ר"ל - עד שיבואו עלי דצ"ך עד"ש באח"ב, מכת העולין כמנין אש"ר אשמע בקולו, לכן מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים, המורה חידוש העולם, שנתחדש עתה זו"ן בסוד העיבור, ונתגדל איבריו. ועוד, כי במעי אמו, לא היה יכול לדבר, כמ"ש כי כבד פה, כב"ד גי' כ"ו, לרמוז לז"א, פ"ה ע"ה עולה אלהים, רמוז לנוקבא, וכשיצאו לחוץ דיבר, וזהו דבר נא באזני העם, וידבר אלהים, ואז השליכו לפרעה בי"ם, ונהפכת מלת מ"י י"ם, כמ"ש רמה בים, והיתה כוונתו לעכב ישראל למטה, כי כל זמן שישראל היו משועבדים לפרעה למטה, ג"כ זו"ן אינן יכולין לצאת. ולפי שהוא היה משיג באלו הב' אותיות שהם מ"י, לכן ניצול מן הי"ם ויצא. ודע באלו ב' אותיות י"ם, שם רמזו הג' מוחין דז"א שהם חב"ד העולין כתר כנ"ל, וידוע באלו ב' אותיות יש ם סתומה הוא ת"ר, יוד מלא הרי תר"ך, וכן עולין ג' אלהים דקטנות, א' דיודין ש', ודההין רצ"ה, וה' אותיות הפשוט ג"כ, הרי ת"ר, וכנ"ל:

מעשה בר"א, מעשה - ש"ע מ"ה. שהיו מסובין בבני ברק, כמנין ש"ע נהורין, היו מספרין ביציאת מצרים, הם זו"ן שיצאו ממצרים, וחשבון י"ם, הוא כ"ו כ"ד, שהם זו"ן, בסוד וכד"ה על שכמה, ותמלא כדה ותעל, וכמ"ש אל ישוב דך נכלם, וזה בשבח יציאת מצרים, יציאת זו"ן מהמצר (ב) שהוא הגרון, של א"א, והיו מספרים בי"מ כל אותו הלילה:

הגהה (ב) ס" א, שיצאו מבין אמא הנקרא מצרים בסוד לידתן:

אראב"ע, הריני כבן ע' שנה ולא זכיתי שתאמר וכו' מלת שתאמר, מלשון וה' האמירך, והתרוממות זה אינו כי אם בימים, כי הימים באצילות, ואמר לא זכיתי שתעלה זווג זו"ן בלילות, אלא בימים, כי הלילות רמוזים בעשייה, שאין שם זיוג, והסוד על משכבי בלילות וכו', בקשתיו ולא מצאתיו. בלילות, אפילו בליל פסח, עד שדרשה בן זומא, שנאמר למען תזכור וכו', כל ימי חייך הימים באצילות דווקא. ובא בן זומא ואמר, כל ימי חייך לרבות הלילות בעשיה, וחכמים לא רצו בזה, כי אפילו בליל פסח שיש הלל גמור, מאחר שתיכף חוזרת לאחור באחור, אין מזכירין יציאת מצרים בלילות, לעשות שם זווג, לזה כיון הפסוק למען תזכור, כמו וזכרתי את בריתי, לשון זיווג. ואמרו כל ימי חייך, לרבות לימות המשיח, שיבטל כח הקליפה, אבל לא עתה, כי סוף סוף חוזרות לאחור תיכף, אפילו בליל פסח:

ברוך המקום, הנה ברוך נקרא יסוד אבא, לשון זכר. ויסוד אמא, נקרא לשון ברכה, לשון נקבה, וידוע כי יסוד אבא תוך יסוד אמא, ויסוד נקרא מקום, מפני שהוא נקרא מקום אשר יסוד אבא גנוז בתוכה. והנה התורה הוא יסוד אבא, והוא ארוך מיסוד אמא, ויצא מחזה ולחוץ, ונותן תורה בגלוי לישראל. וזהו ברוך, היינו יסוד אבא, שנתן תורה לישראל בגילוי, והוא יסוד אבא, מחזה ולחוץ. ונ"ל ששמעתי ממורי ז"ל, כי הויה בהכאה, יפ"י, הפ"ה, ופ"ו, הפ"ה, גי' מקום:

ונלע"ד, שהוא באופן זה, כי יסוד דאבא שהוא ע"ב דיודין, ומלוי עולה מ"ו, ויסוד דאבא תוך יסוד אמא כנ"ל, והוא אהי"ה דיודי"ן גי' קס"א, פי' מלוי של אהי"ה בלי פשוט עולה ק"מ, ושניהן מ"ו ק"מ, הוא מקום, שהם ב' מלוין הנ"ל, ב' יסודות. ברו"ך כבוד, כבוד מ"ו, ומקום הוא ק"מ ובתוכו מ"ו, הרי מקו"ם, ומשם תצא תורה לישראל:

וזה סוד כנגד ארבעה בנים דברה תורה, א' חכם, וא' רשע, וא' תם, וא' שאינו יודע לישאל. ואמנם הסדר איני זוכר, אך נלע"ד, שהוא א' מב' פנים אלו, כי שם ב"ן ב' הויות. והנה יש לה עתה ד' בנים, שהם ד' הויות כפולות, שהם ד' מוחין שלה, וד' מוחין של לאה, ואלו הד' פעמים ב"ן ניתנין בה, והם קדק"ד של רחל, כי ק"ד ק"ד גי' ד' ב"ן. והנה כשמתחברין ב' מוחין חכמה בחכמה, נקרא בן חכם. וכשמתחברים גבורה בגבורה הוא בן רשע, כי הם דינין גמורים ביחד. וכשמתחברים חסדים בחסדים, נקרא ת"ם, וכשמתחברין בינה עם בינה, שהיא גם כן דינין, נקרא מי שאינו יודע לישאל:

גם נלע"ד יותר, כי הכל הוא בסוד הגבורות, כי כשמתחברין גבורות חסד לאה, עם גבורות חסד רחל, הוא בן חכם, שהם ב' הויות מב' גבורות וכולם מחסדים. וכשמתחברין גבורה דגבורה דלאה, עם גבורה דגבורה דרחל, הוא בן רשע. וכשמתחברין גבורות ת"ת דלאה, עם גבורת ת"ת דרחל, הוא ב"ן ת"ם. והב' אחרונים, שהם נצח הוד, הם כולם א' כנודע, ונעשה בן א', וזהו שאינו יודע לישאל:

כנגד ד' בנים וכו', אלו ד' בנים רומזים כנגד ד' מלכיות, של ד' עולמות אבי"ע, וכוללן ארבעתן זה בזה, חכ"ם באצילות. רש"ע בעשיה, שהקליפה קרובה שם. ת"ם בבריאה, ושאינו יודע לישאל ביצירה וכוללם יחד. ולמה אצילות סמוך לעשיה, לפי שעשייה צריכה אור גדול, כי אין מספיק לו אור היצירה, לכן המשיך לו מלמעלה מן אצילות. ותם ושאינו יודע לישאל יחד, לפי שיצירה מספיק לה אור בריאה להאירה. ואמר ד' בנים, רמוז לשם ב"ן, של כל עולם ועולם, והם ד' מלכיות, וד' גאולות שאנו צריכין לכוונה הזאת:

ולזה צריך לכוין בד' כוסות, כי כל כוס גי' אלהים, של ד' עולמות. כוס א' של קידוש נגד אצילות, ואלהים זה תכוין ביודין. (ת) כוס ב' סיפור הגדה, שאנו אומרים מתחלה היו עובדי ע"ז, לכן אמר רשע נגד עשיה, ואלהים בההי"ן, במלכות דעשיה. כוס ג' בברכת המזון בבריאה, לכן יש בה ד' ברכות, ואלהים זה ג"כ ביודין. כוס ד' ביצירה שיש שם קליפות, אמנם אינם רשעים כמו של עשיה, ולכן בכוס זה אומרים שפוך חמתך אל הגוים אשר לא ידעוך, כמו פרעה שאמר לא ידעתי את ה', וזה כנגד שאינו יודע לישאל, ואלהי"ם זה באלפין שהוא במלכות דיצירה. וד' בנים אלו, הם נגד ימין, חכמה. שמאל, רש"ע די"ן, ת"ם ק"ו אמצעי, ושאינו יודע לישאל, בסוד מלכות נאלמתי דומיה:

הגהה (ת) א"מ פי' - בי' אותיות שיש במילוי אלהים:

(ימין) חכם מהו אומר מה העדות, פי' - מה הם המוחין אלו, בסוד דעת חכמה בינה, הרמוזים באלו ג' מדות, עדות דע"ת. חוקים חכמה, חוק לישראל הוא. משפטים, בינה, מלך המשפט. ומשיבין לו כהלכות הפסח, כפי המוחין שיש לו בפסח, שהם ג' אלהים שעולין חר"ן, וסימן, אין מפטירין אחר הפסח, ס"ת חר"ן:

(שמאל) רשע מהו אומר, מה עבודה, די לי הדין, פי' - עבודה גי' אלהים, ואין לי לבקש הרחמים. וכפר בעיקר השם ובשורש שהוא הוי"ה, שהוא מ"ה. אף אתה הקהה את שיניו, ואמור לו בעבור זה עשה ה' לי, ולא לך:

(קו אמצעי) תם מהו אומר, מה זאת, פי' חיבור מ"ה בזא"ת, זו"ן, ע"י מי נעשה. ואמרת אליו בחוזק יד, פי' בהתעוררות צד שמאל, כמ"ש עורי צפון, ואח"כ ובואי תימן:

(מלכות) ושאינו יודע לישאל, אם דין אם רחמים, ולא סוד מוחין, אז והגדת לבנך, ר"ל שתשפיע ותגיד לו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון במה נעשה הזיווג. דע, כי נעשה ע"י יסוד הנקרא ז"ה, כמ"ש בעבור זה עשה וכו'. ואמר לו יכול מראש חודש, תלמוד לומר ביום ההוא, רצה לומר שמתחברת עם בעלה, הנקרא ביום, וזהו ביום ההוא הנסתר, ע"י זה הוא יסוד, וזהו בעבור זה כנ"ל:

וכנגד החכם ששואל סוד המוחין, אמור לו לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, שיש לו אלו המוחין דקטנות ודגדלות, כי ביום שבועות יש לה מוחין דגדלות, ולכן אמור לו שלא יטעה, שאין לו מוחין אלו, אלא בזמן שמצות ומרור מונחים לפניך:

ועתה נבאר סוד עשר מכות ע"ד הסוד. (א) דם. עולה אהי"ה ברבוע, גימ' ד"ם. ומכה זו יצאת ממלכות שבמלכות דקדושה, והכה למלכות הרשעה חוץ למוח שלה. (ב):

הגהה (א) צמח - שמעתי מחכם אחד בשם הרח"ו ז"ל, שבהגיע לכל א' מי' מכות, היה שופך מעט מן הכוס עצמו, ולא כיש נוהגין לטבול אצבעו בכוס. ואפשר שהטעם, לרמז שהמכות יצאו ממלכות, הנקראת כוס של ברכה, כנודע מדרוש הרב זלה"ה:

הגהה (ב) א"מ, פי' - דהיינו בגולגולת שלה, שהוא כתר שלה, וזהו חוץ ממוח שלה:

(מיסוד דנוקבא בחב"ד דקליפה דנוקבא). צפרדע - גימ' תמ"ד, והוא, כי יש ש"ך דינין, ועוד שם אדנ"י ברבוע עולה קכ"ו, הרי תמ"ו. יש ב' יחודים, הם ב' כוללין, גימ' ש"ך וקכ"ו, ומכה זו יצא מיסוד שבמלכות, והכה לב' מוחין דמלכות הרשעה, וזהו צפרד"ע מקום הדעת שלה:

(מהוד דנוקבא בשערות דקליפה נוקבא ובראש ס"מ) כנים - הם גי' ק"ך, כמנין ק"ך צרופי אלהים, וכן אלהים גימטריא פ"ו, ומילוי המלוי דאדנ"י הם ד"ל אותיות, הרי ק"ך. ויוצא מכה זו, מהוד שבמלכות, שכן אמא עלאה עד הוד אתפשטת, ומכה בקרקפתא של מלכות הרשעה, בבחי' א', במקום השערות שבראשה, ובבחי' א' בראש סמא"ל בעלה, לכן נמצאו שם כנים כי שם מושבם:

(מנצח דנוקבא ביסוד זכר דקליפה) ערוב - כתיב חסר ו', והם אותיות רעב, והם ע"ב דאחוריים דהוי"ה, ואות ר' דאלהים ברבוע, הרי ער"ב, ויצאה מכה זו מנצח מלכות דקדושה, והכה ביסוד הזכר דקליפה:

(מת"ת דנוקבא בהוד זכר דקליפה) דבר - גי' ר"ו, וכן ב' אלהים פשוטים עולין קע"ב, וד"ל אותיות מלוי המלוי דאדנ"י, הרי דבר. ולמה נאמר במכה זו יד ה' הוי"ה, כי בת"ת היא ישבה, ונתהפכה להוי"ה, ויצא מת"ת של מלכות, והכה להוד זכר שבקליפת נוגה:

(מגבורה דנוקבא, בנצח זכר דקליפה) שחין - גי' גבורה שבמלכות, הוא רי"ו, וממנה מתפשטין י' לכל א' עד מלכות, הרי נ', נשאר ק"ב שהם מלוין של ע"ב ס"ג מ"ה, שהם מ"ו ל"ז י"ט, עולין ק"ב, והם הדינין היוצאין לחיצונים, וזה הקיטע יוצא בקב שלו, הרי גימטריא שחין. וענינו, ש גבורות דשם אלהי"ם דיודי"ן, וכן מצד אלהי"ם ב"ן אותיות, ר"ל ה' אותיות אלהים, וי"ג אותיות המילוי וד"ל אותיות מלוי המלוי הרי ב"ן. נשאר י"ו, והם ד' אותיות אדנ"י, שעם י"ב אותיות המלוי, גימ' שחין, ויצא מכה זו מגבורה שבמלכות, והכה אל נצח הזכר שבקליפה:

(מחסד דנוקבא בת"ת זכר דקליפה) ברד - אלהים ברבוע גי' ר', נשאר ו' הם ה' אותיות אלהים והכולל, הרי ר"ו. ויוצא מן חסד שבמלכות, שכן ברד סוד מים מצד חסד אלא שהאש מתלקחת בתוכה מצד הגבורה, והכה לת"ת זכר שבקליפה:

(מבינה דנוקבא, בגבורה זכר דקליפה) ארבה - הוא ד"פ ב"ן, והם מלוים של אלהים, שהם ב"ן אותיות כנ"ל. ואלו הד', הם ב' בחכמה וב' מבינה, ויש ג"כ ב"ן דהויה כנודע, לכן יש מיני ארבה טהורים משם ב"ן דהוי"ה, וטמאים משם ב"ן דאלהים, ויצא מבינה שבמלכות, והכה לגבורה הזכר שבקליפה:

(מחכמה דנוקבא בחסד זכר דקליפה) חשך - הם ש"ך דינין, ויש ח' יתירים, הה' הם ה' אלפי"ן של אדנ"י, שבאו למתק, כדי להאיר לישראל, כי אות א' הוא סוד אור, שכן בפרשת בראשית יש ה"פ אור. וסוד אות א', הוא ג' אותיות אלף, והם הג' יתירים משכ"ה, עד תשלום חשבון חש"ך. אבל במכת צפרדעים, באו הש"ך בלי מתוק, וגם אות א' מתחלק זה - הוא סוד ל"ב נתיבות חכמה, לרמז כי מכה זו יוצאה מחכמה דמלכות, והכה לחסד הזכר דקליפה:

(מכתר מלכות בכח"ב ז"א דקליפה) מכת בכורות - בכר חסר ו' כתיב, רמז אותיות - ב' בינה, כ' כתר, ר' ראשית חכמה, ויצאה מכה זו מכתר שבמלכות, והכה הג' ראשונות כח"ב של זעיר אנפין דקליפה:

מהרב זלה"ה, מנין שכל מכה ומכה וכו', כבר ידעת ביאור אצבע אלהים, כי ה' גבורות, הם ה' אצבעות ימינים. ימינך ה' נאדרי בכח, ומתלבש בתוכם ה' הויות, גבורות דגדלות בניקוד אלהים, וזהו ה' נאדרי בכח, דהיינו נקודותיו. הנה י"פ אלהים, הם י' אצבעות, לי' מכות, מנצפ"ך כפול, נמצא כל מכה כלולה מה' אותיות דאלהים, הרי נ' מכות. ועל הים לקו ר"ן מכות, כי אז נתגלה רבוע אלהים גם כן, והטביע פרעה בים, בסוד יר"ה בי"ם, לכן יש כאן ר' ונ' הקודמין, הרי ר"נ, וכל החשבונות הנ"ל, הם משם אלהים:

אחר כך אומר כמה מעלות טובות וכו', עד לפיכך וקריאת הלל, וכבר ביארתי הכוונה גבי כוס ב', אח"כ ברכה דגאל ישראל, ואח"כ ירחץ ידיו פעם ב':

רחצה - יכוין ביו"ד ה"י דס"ג, שמכים זה בזה, ועולים ש', וב' אותיות השורש נשארים בבינה דז"א, ורחץ הנשאר, נשאר בגופו דז"א. והנה לכן אמר כאן רחצה בה', שהוא נגד בינה דז"א, ולעיל אמר ורחץ שהוא נגד חכמה דז"א, שהוא זכר:

מוציא - והנה אחר שכבר נכנס גדלות ב' דאימא, בב' כוסות, לכן עתה צריך לכוין בסוד המצה, להכניס גדלות ב' וקטנות א' דאבא. וכבר ביארתי, כי יכוין במצה זו השלימה, שהיא בצורת ד"י, נכנס בחכמה דז"א גדלות ב' דאבא, שהוא ע"ב. וגם יכוין בה באלהים, שה' שבו צורת ד"ו, קטנות א' דמוח חכמה, הנכנס בחכמה דז"א, וכ"ז מתפשט בכל קו ימיני דז"א כמש"ל. וזכור ואל תשכח, כי בכ"מ צריך גדלות ב' לכנוס, קודם קטנות א', שלא יאחזו הדינים כמש"ל:

מצה - כבר ביארנו, כי במצה הפרוסה שהיא סוד ד' דה', בצורת ד"ו, נכנס בבינה דז"א גדלות ב' דאבא, דמוח בינה נכנס בבינה דז"א שהוא ס"ג. וגם יכוין בקטנות א' דאבא דמוח בינה, שה' שבו בצורת ד"ו. אף שביארנו שביח"ץ נכנס קטנות זה דמוח בינה, כבר פירשנו ששם רק הארתו נכנס, וכאן נכנס עצמותו. ועוד יכוין, כי מצה מספרה ע"ב ס"ג, סוד ב' מוחי דחו"ב דגדלות א' דאבא, ולכן צריך לחבר פרוסת המוציא עם פרוסת מצה, שהם נגד חו"ב כמ"ש לעיל. וזכור ואל תשכח, כי מוחין דאבא מרומזים במצה, ומוחין דאימא בכוסות, כמ"ש לעיל:

מרור - גי' ד' אלפי"ן מלאים דד' אהי"ה. ואם תסיר ד' אותיות השרשית, ישאר מספר מ"ת, כחשבון מר"ר והם דיני לאה. ואם נמנה הו' שבדעת שלה, יעלו מרו"ר. וצריך למתקם בחרוסת, שהוא ח"ס רו"ת, כי רות הוא גי' מלוי אדנ"י, כי השורש הוא לרחל, ורות זו מתמתקת ע"י המוחין שהם גי' ח"ס כנודע. וכדי להבינך זה ביתר ביאור, דע, כי לאה נקרא רות, והטעם - לפי שנוקבין דז"א בכללותן, נקרא אד"ני, אמנם כשנחלקים לפעמים, ולאה היא יותר דינים, להיותה כולה מאחוריים דאימא כמ"ש לעיל, לכן אדני בפשוטו הוא ברחל, ומלואו בלאה שמספרו של אדני, כולו הוא תרע"א, תסלק הפשוט, ישאר רות ללאה. כי כבר ידעת, כי מלוי גי' אלהים שהוא די"ן, לכן המלוי הוא ללאה, שהוא דינים, וכשתסיר מן חרוסת רות, ישאר ח"ס, והוא סוד מוחין דז"א, כנודע בסוד התפילין, שהם אהי"ה הוי"ה אהי"ה, שעולים ח"ס:

נמצא, כי הכוונה להמשיך מן המוחין דז"א שהם ס"ח, אל רו"ת שהיא לאה להמתיקה, לכן צריך שיהיה טעם מרור, לכן בלעו לא יצא י"ח, עד שילעסנה, כי ע"י טחינת השינים, מתבטל הדין והמרירות, כנודע בכוונת אכילה. ולהיות זה בלאה, שאין כוונת ליל פסח בה רק דרך ארעי, לכן אינה רק זכר בעלמא מדברי סופרים:

וסוד חרוסת, הוא ג"כ מטיט, סוד לאה, והנה טי"ט הי' שבאמצע עולה לכאן ולכאן, הרי ב"פ י"ט, גי' ב' מלוים של שם מ"ה, ובגי' חו"ה ב"פ, נגד לאה ורחל הנקראת חוה כנודע, ועיקר הכוונה למתק דיני לאה, כדי שרחל יקבלם ממותקים, שעיקר הזיווג בלילה הזה הוא עם רחל כמ"ש לעיל, אבל לאה צריך שמירה, וכיון שנשמרה בפסח, ישאר כן תמיד בשאר ימות השנה, בסוד מצה שמורה מן המזיקין, והבן זה. ויכוין, כי במרור נכנס גדלות שני דאבא דמוח דעת בדעת ז"א מ"ה וב"ן, ומשם בכל קו אמצעי, והבן, הרי נשלם גדלות ב' דאבא כולו:

כורך - יכוין, כי בכריכת מרור, תכנס בדעת ז"א קטנות א' דדעת דאבא, והוא אלהים, שה' שלו בציור ג' וו"ין. וכורך מצה זו, בצורת ג' ווי"ן, במרור שהוא לאה, כדי למתקה בהארה זו שנכנס עתה בדעת ז" א, והוא יתן לרחל ממותק והבן:

שולחן עורך - ואוכל די צרכו, ואחר אכילה יאכל האפיקומן, וזהו צפו"ן, ויכוין שנכנס הו' דאלהים שבמצה הב', מוח הוד דאבא קטנות א', כי הו' נשארה לאפיקומן כמ"ש לעיל, ואח"כ רוחץ מים אחרונים. ואח"כ - ברך - והנה בב' כוסות אלו אחרונות נכנסו ב' מוחין אחרים דאימא, והם חו"ג. והנה יש חלוק בין כוסות אלו, לב' הראשונים, והוא, כי ב' ראשונים, כ"א מוח בפ"ע כמ"ש לעיל. אך החו"ג הם שניהם בדעת א', לכן באלו הב' כוסות צריך לכלול זה בזה וזה בזה, כדי לחבר דכר ונוקבא יחד, בכל כוס וכוס, וזה סוד בין הכוסות אלו אם רצה לשתות שותה, בין ג' לד' לא ישתה כי צריך לחברם. ועתה תחבר הב' כוונות יחד בכוס הג' הזה. והוא, כי כוס א' מב' כוסות אלו, הוא סוד החסדים, לכן הקטנות שלו, הוא אלהים דאלפין. אך צורת א' דמילוי ה', תהיה צורת יו"י, וגדלות א' שם מ"ה, וקטנות הב' הוא אכדט"ם, רק שהוא בסוד חשבון שהוא עולה ע"ד, וגדלות הב' הוא שם מ"ה ג"כ, כן הוא כוס הא'. והכוס הב' יכוין קטנות א' אלהים דאלפין, וא' צורת יו"ד, וגדלות א' וב' הוא ב"ן, וקטנות ב' ג"כ כקטנות הב' דחסדים. כך מצאתי כתוב, אך נלע"ד, כי יש הפרש בין קטנות ב' דכוסות החסדים, לקטנות הב' דכוסות גבורות. והוא, כי של החסדים הוא אכדט"ם, תכוין בו עם הכולל, שהוא גי' ע"ה, נגד ג"פ יב"ק, שהם ג' חיבורים דהוי"ה אלהי"ם, והג' הויו"ת מלאים אלפין, והג' אלהים באלפין ג"כ, ואז יהיה במלואים ס"ט אותיות, ועם כללות ו' שמות, הרי ע"ה כמנין אכדט"ם ע"ה. אמנם בכוס דגבורות, לא תכוין רק לחשבונו פשוט, שהוא ע"ד, ולא ע"ה, לפי שהם גבורות הם חסרים, שהם ע"ד ולא ע"ה, הרי ביארנו דרך כללות הב' כוסות. אמנם תכוין ב' הכוונות יחד, בכל כוס וכוס:

ועתה נבאר דרך פרט, יכוין בכוס א', והוא גי' אלהים, והוא דאלפי"ן, וא' בצורת יו"י, סוד החסדים דדעת דקטנות א' דאימא, ויכוין לקטנות ב' שהוא ע"ה, מוח דעת דאימא בדעת ז"א, וכן ע"ה דאבא נכנס עתה, וגדלות א' דאבא דדעת נכנס ע"י קדושת היום, ויטפל אליהם הכוונות דכוס ב', וכל אלו נכנסו בדעת ז"א, ומשם לכל קו אמצעי, ומשם לרחל כמ"ש לעיל:

הלל - כוס זה הוא מוח דעת דאימא מצד גבורות, וא' בציור יו"ד, ויכוין למספר ע"ד קטנות ב', ובקדושת היום נכנסו מ"ה וב"ן גדלות א' דאימא, ויטפל אליהם הכוונה דכוס ג', וכולם נכנסים בדעת ז"א, והבן זה היטיב, הרי נשלם סדר של פסח בביאור גמור:

ענין מ"ע לספר ביציאת מצרים, כבר בארנו. והענין - כי פסח, הוא פ"ה ס"ח, והוא סוד מקיפין היוצאין מן הפה כנ"ל, לכן צריך לספר ביציאת מצרים, כי יציאת מצרים הוא יציאת החסדים מן הגרון הנקרא מצרים, ולכן אנו מספרין אותו, לכוין שאותו י"מ תצא גם כן דרך הפה, הסמוכה לגרון הנקרא מצרים, כדי שיהיה בחי' מקיפים כנ"ל. פסח, פירש - פ"ה ס"ח, ר"ל שהיא המלכות דיבור, ולכן דיבור, כי וי"י הולך לפניהם, על זה יש לה שמחה, ומדברת ומספרת ביציאת מצרים. וז"ס מצה שמורה, מצה פרוסה, אבל הוא במלכות, לכן אין בו הלל גמור, מפני שהוא מההיכלות, סוד היכל שהוא מלכות, כי הלל גימ' אדנ"י, וכשהוא הלל גמור, הלל עם גמור גימ' שד"י, בסוד החסדים היורדין אליה מיסוד, לכן גמור גימטריא אברהם. ולכן בסוכות שהוא סוד ד' מינים, והם ז' - ג' הדסים וב' ערבות, שבע הנערות, אשר הם ז"ס, יש בו הלל גמור:

ראיתי אנשי מעשה, כי בליל ראשון של פסח, היו נעורין כל הלילה, והיו מתעסקים בתורה, ומספרין בענין יציאה מצרים עד הבוקר:

סוד כוונת פסח בקיצור - קדש - הוי"ה בחירק, ובחתימת קידוש, הוי"ה כולו סגו"ל. ובמ"ש על נ"ר חול"ם, ועל הבדלה ניקוד צבאות, ולשהחיינו שם מ"ה:

ורחץ - יכוין הב' ידיו, ב' הויו"ת פשוטין ומלאין, מ"ה וב"ן עם כולל, גימטריא רחץ:

כרפס - יכוין לשם אלהים. יחץ - הם מילוי הה', ופעמים בחסרון:

מגיד - פתיחה ראשונה וחתימה בצירי, ולכוס הב' הוי"ה בקיבוץ, ואשר גאלנו בניקוד אלהים:

רחצה - י"י אלהינו י"י, כוז"ו במוכס"ז כוז"ו, יהו"ה יו"ד ה"א וא"ו ה"א. מוציא - הוי"ה בפת"ח. מצה - הוי"ה בצירי. מרור - הוי"ה בשב"א. כורך - כולו חול"ם הוי"ה, אע"פ שאין בו ברכה:

צפון - הוי"ה בניקוד אלהי"ם. ברך - הוי"ה בקמץ, וד' ברכות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, סוף בה"מ בו' הויות בשורק. הלל - הוי"ה בנקוד צבאות, וכן ברכה אחרונה על הגפן. קיצור כוונה, בזמן שהיו ישראל במצרים, היה ז"א בסוד ג' כליל בג', וזהו גלות מצרים, שחזר בביאתן למצרים בסוד העיבור, ובחינה זו נתגלה למשה, ואמר אהיה אשר אהיה, כלומר דעתיד לאולדא ולצאת חוץ בסוד הלידה. וביען כי גלות הזה שאנו בו עתה, יש ג"כ בחינה זו בעונותינו, לכן אמר לו אהי"ה אשר אהי"ה, ומשה אמר דיה לצרה בשעתה, ואז אמר לו אהי"ה לבד. ולכך הוצרך להיות מכת בכורות ממש בעת היציאה, משום דאין פתיחת הקבר בלא דם כנודע, ואז שהיה עתה לידה יצא הדם, דהיינו הרג בכורות:

ולפי שגם זה לעומת זה עשה אלהי"ם, כשזה קם זה נופל, והנה ז"א דהיינו ישראל, נקרא בני בכורי, כנודע שכל ב"ן הוי בחי' מ"ן, שכמו שהנשמות הצדיקים עולין להיות מ"ן לזו"ן, כי הם הבנים שלה, כן פנימית זו"ן עולין למ"ן לאבא ואמא עלאה, כי הם בניה. וזהו בני בכור"י, בכו"ר הוא ברוך דהיינו יסוד, שהוא מ"ן ליסוד דילה, הנקרא ברוך, אותיות בכו"ר. ולכן כדי שיצא לחוץ הבן הבכור ויגדל, הוצרך להרוג הבכורים דסטרא אחרא, ולהפילם. והיתה היציאה בחצי הלילה ולא ביום, משום דבזמן שהיה תלת גו תלת, אז הנוקבא היתה התם בסוד פסיעה לבר, בסוף הו' למטה, ובעת הלידה היא יוצאת לחוץ תחילה, שהיא מדת לילה, והיא גוברת, לכן יצאתה היא ולא הזכר, והכתה בהם ועשתה בהם שפטים. ואח"כ ביום נעשה לידת הזכר, וזה היום אתם יוצאים לבחינת הזכר, והזכר עשה בהם נקמה ביום, לכן ראהו כבחור:

והוצרך שם דם פסח ודם מילה, כידוע כי ה"ח וה"ג מלובשים בי' אהי"ה, שאחור שלו עולה ד"ם, וכנגד הגבורות היה דם פסח דהוא נוקבא, וכנגד ה"ח היה דם מילה. כי ה"ח שם מקומם, כי שם מתקבצין ביסוד, ולפי שהיה צריך לעשות דין למצרים, ורחמים לישראל, והוצרכו החסדים לישראל דם מילה, ודין למצרים דהיינו גבורות, דם פסח. יום א' דפסח יאמר רבש"ע, כבר נדפס:

מתוך: פרי עץ חיים שער חג המצות פרק ח (עריכה)

שביעי דפסח וקריעת ים סוף. ועתה נבאר יום שביעי דפסח, וקריעת ים סוף מה ענינו. אמנם כבר בארנו לעיל קצת, ושם אמרנו, לפי שכל המוחין נכללים במוח הראשון שהוא חכמה, בסוד כולם בחכמה עשית, לכן בשבוע ראשונה, שנשלם מוח הראשון הנקרא חכמה, אז הוא מועד, ונקרא חול המועד. אמנם יום שביעי של פסח, שהוא יום ו' של עומר, הוא י"ט גמור. והטעם - לפי שאז נכנס סוד רשימו של מוח אבא דגדלות ב' כדלקמן, אך ביום שביעי של עומר, אע"פ שנכנס העצמות אינו י"ט, כי אין זה חידוש, אחר שכבר נכנס הרשימו, אבל עכ"ז נקרא א"ח כנודע, לכן הזעיר אנפין כבר ראוי להזדווג עם המלכות:

והענין - כי הנה ביארנו, איך המוחין הם נכנסים ומתפשטים בז' בחי', שהם - חב"ד, ודעת נחלק לב' חו"ג, הרי ד', ואח"כ חג"ת, הרי ז' בחי', נגד ז' שבועות. אמנם בחי' הו' שהוא ת"ת, צריך לכוין בה ב' כוונות, והם - ת"ת, ומלכות שהוא מאחוריו כנודע. אמנם כל מוח ומוח, מאלו הז' מוחין ובחי' הנ"ל, כלול מכל הז' כמבואר, אמנם עתה ביום ו' של עומר, עדיין לא נתקנה בחי' ז' שהוא סוד המלכות, ועכ"ז כיון שנתקן בחי' הו' שהוא ת"ת, הרי הוא כאלו נתקנה גם המלכות, כי היא מאחור ת"ת, ולכן ביום ו' לעומר, הוא י"ט, ויש בו זווג. אמנם זווג זה אינו זווג גמור, כיון שלא נשלמה כל המוחין, ונקרא זווג זה זווג דקטנות:

והוא סוד הנזכר בזוהר פרשת בשלח דף נ"ב עד סוף קריעת ים סוף, ואמר שם רשב"י, בההוא מלה לא תשאל ולא תנסה וכו'. וענין הדבר הזה, הוא סוד עמוק מאוד, והטעם הוא דע, בכל מקום שהקטנות עליון מתעורר, הם דינין תקיפין, אם האדם או היותר עליון שבעולם בכ"מ שעוסק בשער האצילות לעילא ולעילא, אין לו כ"כ סכנה, כמו מי שעוסק בקטנות, כי שם נאחזים החיצונים, ולכן בעת שהאדם עוסק בהם, אז החיצונים מתעוררים, ומזכירין עונותיו של אדם, ולכן בכל פעם שמורי ז"ל היה עוסק בשום דרש מן הקטנות, היה נענש וא"צ להאריך ע"ז, ואפילו משה רבינו, רבן של כל הנביאים, כי פגע בסוד קטנות, שהוא סוד המטה הנהפך לנחש, מה כתיב ביה וינס משה מפניו, כמ"ש בע"ה, כי סוד קטנות נקרא נחש, ולכן הסוד הזה ראוי להעלימה, אע"פ שאין יודעין בו, כי אם חלק אחד מרבי רבבות שיש בו:

וסוד הענין הזה, הנה בליל דפסח, היה זווג גמור דגדלות, ובחי' היסוד המזדווג עם הנוקבא, היה מבחי' גדלות. ואמנם עתה ליל ז' דפסח, הוא זווג שאינו גמור, ולכן אז מותרים אנו בתשמיש המטה, משא"כ בליל א' דפסח, דהוא זווגא עלאה, כמ"ש היטיב:

והנה היסוד המזדווג עמה עתה, אין לו רק בחי' קטנות, כי עדיין לא נכנסו בו המוחין. והנה בחי' היסוד דקטנות נקרא נחש עלאה. והענין, כי היסוד נקרא שדי, ובהיותו בסוד קטנות, אין לו רק מן האחורים של הדעת אהי"ה ברבוע, שהוא גימט' מ"ד, והוא סוד הד"ם שבארנו לעיל, והנה שד"י עם ד"ם, גי' נחש. והענין, כי הלא אינו ממשיך הטיפה זו, רק מן אחוריים של היסוד דאמא שבתוך הז"א, והנה ידעת כי אמא הוא אהי"ה דין, ואחוריים של אהי"ה, הוא תקמ"ד, והנה המלוי של תקמ"ד גי' ת"ק, כמו מלוי של שדי, ולכן תסיר מן תקמ"ד מלוי שלו, שהוא ממש מלוי שם שדי, ישאר מ"ד, ויהיה שד"י ומ"ד גימטריא נחש, וזהו חיבור יסוד זעיר אנפין ביסוד אמא, כי אז משם יניקת הטפה לתת לנוקבא:

לכן נבאר ענין אותו האיילה, שבא נחש והכישה בערייתה, כנזכר בפרשת בשלח. והענין, כי הלא המלכות היא האיילה החביבה על בעלה שהיא ז"א, ואמנם היא נזדווגה עמו ליל א' דפסח, ונתעברה מן הזווג ההוא, ויום לידתה היא יולדת אותו יום ז' של פסח, ולפי שעתה אינה נתקנת לגמרי, כי אם הז"א עצמו הוא בסוד קטנות, מכ"ש היא, לכן עתה נקראת איילה ורחמה צר, כי אין לה רק הה' גבורות, שהם מנצפ"ך, שהוא סוד עומר של שעורים, שהקריבוהו יום ב' של פסח, כמ"ש כי שערה גימ' תקע"ה, שהם סוד ב"פ מנצפ"ך כפולות, שהם גי' פ"ר, ועם ה' אותיות גימטריא פר"ה, ועוד ב"פ פ"ר עם ה' אותיות, הרי ב' פעמים פר"ה, וגימ' תק"ע, וכשכוללין ה' בה' תקע"ה, כמנין שערה, לכן רחמה צר, כי עדיין הנוקבא אין בה ה"ח, לכן אינה יכולה לילד, כי אם תלד יתאחזו בה החיצונים, באותן הולדות שהם סוד נשמות הבאים מזווג גמור, ולפי שעתה זמן הקטנות יתאחזו בהן החיצונים, ולכן נחש עילאה נושך ערייתה, הוא בסוד היסוד דבחי' קטנות, מזדווג עמה, וזווג ההוא נקרא בלשון נשיכה, לפי שהוא בסוד הקטנות דין, ואז על ידי הזיוג ההוא רחמה הצר נפתח, ואז החיצונים יונקים הזוהמא והדין, ונשארת הקדושה, שאין נוגעים בה רק מבחי' הנחש, ולא מבחינת הגדלות, ואין להאריך בזה כנ"ל:

וז"ס קריעת ים סוף, הוא רחם הנוקבא, ויולדת ע"י הנחש, וזהו מ"ש בפ' בשלח בזוהר מה תצעק אלי בעתיקא תליא, פי' - כי להיותו קטן, אינו ראוי אל הזיוג, אם לא שעתיקא עלאה בכוחו הגדול, מאיר בו בז"א, כנודע כי הזעיר אנפין הוא מלביש לנצח הוד יסוד דעתיקא, ואז מתעורר עתיקא להאיר בז"א, ואז יכול הז"א להזדווג. אמנם שאר האורות של או"א, אינן יכולין לזה, אם לא היה עתיקא, לכן ביה תליא מלתא:

וז"ס שנאמר במשה, וינס משה מפניו, כי כבר בארנו, כי יש בחי' משה ג"כ מן הקטנות, והוא סוד אל שדי גימ' משה, והנה אם תוסיף עליו ט' אותיות דמלוי שדי, יהיה גימט' שנ"ד, ואם תוסיף ה' אותיות של א"ל שד"י, יהיה גי' שנ"ט, שהוא מסוד נחש עם כולל, וז"ס חשן המשפט, כי כולו דינין. וז"ס הנזכר בזוהר פ' ויקהל דר"ט, אבל חיה חדא אית בעלמא, ואיהי שליטא על אלף מפתחאין, והוא סוד אל שדי במלואם, אל"ף למ"ד שין דלת יו"ד, גי' אלף מפתחאן, ודי בזה:

והנה כל שאר הימים עד שבועות, כל הזיוגים הנעשים בימים ההם, אפילו בשבתות ההם, הם זיוג דקטנות, דוגמת הזווג הזה של יום ז' דפסח, כפי בחי' המוחין שיש לו אז בזמן ההוא, אמנם הם עד חג השבועות כנ"ל:

ליל שביעי של פסח מותר בזווג, וזה נרמז בפסוק ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים. ובספר רנו ליעקב מ"כ וז"ל, כבר בארנו כי יום א' דפסח אסור בזווג, וז' דפסח הוא קריעת ים סוף, ואז מותר הזיווג. וסימן רמוז בפסוק זה, ובני ישראל שהם הזכרים, הלכו ביבשה בתוך הים, היינו נוקבא:

להרמ"ע ז"ל - כתב הרמ"ע, אין לספור עומר בליל ב', עד אחר גמר כל הסדר כולו תחלה, ונראין דבריו, שהרי בחי' הסדר הם כל פרטי המוחין, והעומר פרט א' לבד, ואיך נהפך סדר הדברים עכ"מ. צמח - ליל שביעי דפסח, טוב לקום קודם אשמורת הבוקר ולקרות סוד קריעת ים סוף והאדרא בזוהר: