ויקיטקסט

פרי עץ חיים שער התפלה (הקדמה - ח)


השער הא' שער התפלה ויתחלק לו' פרקים:

ונבאר בו ענין עליות התפילות בחול וצורך תפילה ומה ענינה ויתבאר בפרקים:

ענין התפלה:

הנה כל תפילה היא בעולם העשייה מלכות דעשייה. כמ"ש תפלה לעני כי יעטוף. והיא המלכות דלה ועניה ששואלת ומתפללת מז"א בעלה, שיתן לה חסרונה. וסימן ואני תפלה, כי אני היא המלכות. ולכן כל לשון תפילה שבתורה נזכר בלשון שפיכת נפש, שהיא או בחי' מלכות שבאצילות או עולם עשיה, כי שניהם נקראים נפש. וז"ש הכתוב ואשפוך את נפשי לפני ה' ורבים כמוהו. (ס"א לכן התפילה נקראת בלשון שיחה, דכתיב תפלה לעני וכו' ישפוך שיחו, כי תפלה היא בחי' המלכות, לעני דלית לה מגרמא כלום. ולפני ה' דהיינו ז"א הנקרא י"י, שואלת צרכיה, וזהו נאמר בין במלכות דעשיה בין במלכות דיצירה, כי כל אחת שואלת ממה שלמעלה ממנה):

מע"ח - בשרשי המנהגים, שיש חלוקים בין אשכנזים ובין ספרדיים, קטאלוניים ואיטליים וכיוצא בהם, שיש בהם מנהגים קדמונים שלהם בסידורי התפלה, ולא במה שנוגע לפיוטים ופזמונים האחרונים רק בשרשי התפלות כפי הדין. והיה אומר מורי זלה"ה, שיש י"ב שערים ברקיע, נגד י"ב שבטים, וכל אחד עולה תפלתו דרך שער אחד, והם השערים הנזכרים בשלהי ספר יחזקאל. ואמר שודאי לא היו השערים ודרכי השערים שוין, וכל אחד משונה מחבירו, לכן גם התפלות משונות. לכן כל אחד ואחד ראוי להחזיק כמנהג תפלתו, כי מי יודע אם הוא משבט ההוא, ואין תפילתו עולה אלא ע"י שער ההוא. אך מה שהוא דינין מפורשין בתלמוד, זה שוה לכל השבטים:

מורי זלה"ה, לא היה חפץ בשום פזמון או פיוט מאותן שחברו האחרונים, רק מאותן שחברו הראשונים, כגון תפילת ר"ע, ור' ישמעאל ור"א בן ערך, ור"א הקליר ודוגמתן, שנתקנו על דרך האמת. אך אלו האחרונים שלא ידעו דרך קבלה, אינם יודעים מה שהם אומרים, וטועים בסדר דבורם, בלא ידיעה כלל, ולא היה אומרם כלל, ובפרט יגדל אלהים וכו', וגם וידוי אשמנו באומר ובפועל וכו' וכל שאר וידוים, כגון וידוי דר' ניסן אדנט"ל וכיוצא, לא היה רוצה לאומרם:

מע"ח. דע, כי יש מלאך א' ממונה על התפילה. ומעלה אותה למעלה בעת ההיא, בכח שם י"ה (ס"א י"י). שעמו בנה הקב"ה את העולמים. ולכל עולם ועולם מהלך ת"ק שנה, ובעת אחד מהלך אותם. והנה על אלו המלאכים נאמר, ורגליהם רגל ישרה, כי אותיות ישרה, הוא ת"ק י"ה. והנה תפלה כמנין ישרה. וזהו רמז משה ואתחנן אל ה' בעת ההיא, ר"ל כי בעת ההיא כנ"ל, מעלין התפילה ת"ק שנה הליכה, לכן "ישרה" "תפלה" "ואתחנן" מנין א', לרמוז כל הנ"ל:

מהחברים - אמרו רז"ל שתפילת הבוקר בסוד אריה, ותיקנה אברהם אבינו, דכתיב וישכם אברהם בבוקר. וכתיב ויקרא את שם המקום ההוא ה' יראה, תכווין שהוא ארי"ה. תפלת מנחה בסוד שור, ותקנה יצחק, שהוא רומז לו שפשט צוארו על גבי המזבח, להשחט כשור, והוא סוד דין. תפילת ערבית בסוד נשר, שהיא מרחפת על בניה, כך יעקב בגידול בניו. וכמאמר רז"ל כשהיו מקריב הקרבן, היה יורד דמות אריה וכו'. והאדם המתפלל בכל יום, מתקן ד' רגלי המרכבה. ואם ח"ו אינו מכוין, יש נגד אלו ג' אחרים. והם - כלב, נץ, חמור, קליפות, וז"ש שלמה עיניך לנכח יביטו, הזהיר על האדם כשהוא מתפלל, יכוין שתהא תפלתו בכוונה מקובלת, כדי שיקריב בכל יום תפלתו במקום קרבן, ויפחד פן יחטפוהו ג' קליפות הנ"ל, וזהו לנכח, ראשי תיבות - כלב, נץ, חמור. ואם תירא מאלו, ותכוין כאמור, בזה ועפעפיך יישירו נגדך:


דע, כי בכל ד' עולמות אבי"ע, יש ב' בחינות - הא', הוא ענין חיצונית, שהוא כללות העולמות בחיצונותם. הב', הוא ענין פנימיות העולמות שהוא בחי' הנשמות, שהם נפשות בעשיה, ורוחין ביצירה וכו'. וכנגדם יש ב' בחי' בתפלה, ונזכר בזהר פרשת במדבר ופרשת ויקהל דר"א ע"א, והן - המעשה, וסדר התפלה בעצמה. וכל בחי' מאלו הב', נחלקות לד'. כי המעשה נחלק לד', והם - יפנה ויבדוק נקביו, ואח"כ ענין הציצית, ואח"כ תפלה של יד, ואחר כך תפלה של ראש. וכנגדן ד' חלקי סדר התפלה, והם - הקרבנות שהוא מתחלת כל הברכות, עד ברוך שאמר. ואח"כ הזמירות, שהם מתחלת ב"ש, עד סוף ישתבח. ואח"כ יוצר, וכל ברכת ק"ש, עד העמידה. ואח"כ העמידה עצמה, של ח"י ברכות. הרי נתבאר ד' חלקי בחי' המעשה, וד' חלקי בחי' התפלה עצמה:

ואמנם ד' חלקי המעשה, הם כדי לתקן ד' עולמות אבי"ע, בבחי' חיצונותם כנ"ל. וכל זה אינו אלא כדי לתקן מקומם למטה. וד' חלקי התפלה, הוא כדי להעלותם, ולכללם עולם בעולם כמ"ש בעז"ה. אבל בבחי' זו שהוא להעלותם למעלה, זה א"א רק ע"י שיוכללו ויעלו פנימית העולמות כולם, שהוא בבחינת הנשמות כנ"ל, ואז גם חיצונותם שהוא בחינת העולמות החיצונותם, גם הם עולין ונכללין עמהם:

ונבאר תחלה ענין ד' חלקי המעשה, אשר ענינם הוא לתקן בחינת העולמות בבחינת חיצונותם, וכל זה בהיותם במקומן כל א' וא'. תחלה ירחץ ידיו, ועי"ז מתקן חיצוניות עשיה, וע"י ברכה מקיף. ואח"כ יפנה ויבדוק נקביו, ועי"ז מתקן נפש דעשיה. וע"י הברכות שלה, שהוא אשר יצר, שהוא בחי' הבל היוצא מן הפה, נעשה אור מקיף אליו. ואח"כ ע"י הטלית, הוא מתקן עולם יצירה. וע"י כך יורד אח"כ אור מנפש יצירה אל רוח דעשיה, שהוא בחי' היצירה שבעשיה. ואח"כ ע"י הברכה שבציצית, נעשה אור מקיף אל היצירה. ואח"כ על ידי תפלה ש"י, נתקן עולם הבריאה, ואז יורד אור מנפש דבריאה אל הנשמה שבעשיה. ואח"כ על ידי הברכה של תפלה של יד, נעשה א"מ אל הבריאה. ואח"כ ע"י תפלה ש"ר, נעשה תיקון עולם האצילות:

אמנם בענין הברכה יש מחלוקת, מר סבר כי גם בעולם אצילות צריך לעשות א"מ, וא"כ צריך לברך ברכה אחרת על תפלה ש"ר. ומר סבר כי א"מ בבחי' נשמה לנשמה, שהם עולם אצילות אינו נעשה ע"י, כי אין בידינו כח לזה:

ונמצא עתה, כי כל העולמות נתקנו בבחי' חיצונותם, שהוא בחי' העולמות בכללם עם א"מ שלהם, אך האדם בעצמו לא נתקן עדיין רק בחי' הנפש שלו, לפי שכל אלו הם מצות מעשיות מצד הנפש, ואפילו הברכות שלהם הוא מצד מצוה מעשיות:


כאשר האדם לובש מלבושים, בכל פעם שלובש, צריך ליזהר להשים שני צדדי כנפי לבושו בצד ימין, ואוחזן בימינו, ואחר כך ילבישנו, וישאר צד כנף ימינו של המלבוש בצד ימינו, ואחר כך יסבב צד שמאל המלבוש דרך אחוריו עד שמאלו, ואחר כך ילבוש תחלה ידו הימנית בבית יד ימינו של המלבוש, ואחר כך מלביש יד שמאלו. ותמיד יכוין שהכל נכלל בימין, ואחר כך הימין נותנו אל השמאל. ועיין למטה בענין נעילת המנעלים.

ולא ילבוש שני מלבושים ביחד, כמו שיש מי שעושין בימי החורף והקור, רק ילבוש כל אחד ואחד בפני עצמו, והעושה כך הוא קשה לשכחה. וטעם הדבר - דע, כי מלבוש האדם הוא מן הקדושה, אמנם על ידי העבירות שהאדם עושה גורם שיתלבש בקליפות ושיתאחזו הקליפות במלבושיו. והנה בחינת הלבושים, יש בהם בחינת אור מקיף מבחוץ, כנודע כי יש אור פנימי מבפנים בתוך הגוף, והמלבוש מלביש וסובב את הגוף, ואם כן, הם אורות מקיפים העומדים בחוץ על המלבושים. ואמנם לכל לבוש ולבוש יש אור מקיף אחד, ואין דבר שהוא דוחה את הקליפות כמו אור מקיף כנודע, כי אין הקליפה נאחז שם, כי לכן הוא עומד מבחוץ בבחינת מקיף ואינו מתיירא מן הקליפות שיינקו ממנו. נמצא כי הלובש שני לבושים ביחד אינו נותן מקום אל האור המקיף שיכנוס ויעבור בין כל מלבוש ומלבוש, ועל ידי כן אין הקליפה נדחה מן הלבושים, ואז השכחה מצויה מצד הקליפות. ועיין בענין הציצית למטה, שגם ענינו שהוא אור מקיף מן שערות. ועיין בברכת מלביש ערומים לקמן. ועיין בדרוש מעקה בדע"ח, ובדרוש אבי"ע, ובדרוש חיבוט הקבר ב"ספר הגלגולים" בסופו.

ברכת (של) "מלביש ערומים", וברכת "הנותן ליעף כח", צריך לאומרו היפך ממה שפסק ב"שולחן ערוך". הנה האדם בעולם הזה "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", ואז אם החטא הוא גדול, גורם שיתפשטו מעליו לבושי הקדושה אשר לו, ונותנין עליו ומלבישין אותו לבוש קליפת הנחש, דוגמת: "ויתנצלו בני ישראל את עדים", ונמשך עליהם זוהמת הנחש. וכן אירע גם כן לאדם וחוה כאשר חטאו: "וידעו כי ערומים הם" וכו'. ואם אין החטא גדול כל כך - נחלש כח הלבוש אשר בו, ואף על פי [כן נשאר] (שנשאר) עמו, בסוד: "צור ילדך תשי" (הגהה: צמח: נראה לי שצריך לומר: אב"ותיכם צו"ר יל"דך תש"י, אותיות שניות הם לבו"ש).

וכאשר האדם מפקיד נשמתו, בפסוק "בידך אפקיד רוחי" קודם שישן, ביד המלכות, אז היא מחדשת אותם. ומי שאין לו לבוש, נותנין לו לבוש מחדש. ומי שיש לו לבוש אלא שנחלש כחו - היא מחזקת אותו, ונותנת בו כח. וכל זה באור הבוקר, כמו שכתוב: "חדשים לבקרים רבה אמונתיך". וחידוש זה נעשה אז בבוקר, על ידי שם א"ל, שהוא חסד המתעורר בבוקר, בסוד: "וישכם אברהם בבוקר". וזהו מה שאנו אומרים בברכת "יוצר": "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית", בסוד: "חדשים לבקרים" כנ"ל.

והנה בחינת המלבוש יתבאר למטה בענין נעילת המנעלים, עיין שם. כי יש במלבוש זה בחינת לבוש אל הגוף, הנקרא לבוש, ולבוש אל הרגלים הנקרא מנעלים, והכל הוא בחינה אחת. והנה מלבוש גימטריא שע"ח, והם סוד שע"ח נהורין עילאין שיש בפנים עליון, כנזכר באדרא דף קל"ג, ושם ביארנו כי יש בכל פן אחד שם א"ל, והוא במילואו קפ"ה. וכן בפן השני א"ל, שהוא קפ"ה. ושתי פעמים קפ"ה גימטריא ש"ע נהורין, וששה אותיות דמילואיהן, ושני אותיות א"ל פשוטים, הרי שע"ח. וזהו גם כן סוד שם: אור "פניאל, גימטריא מלבוש, כי נמשך מן אור "פניאל כנ"ל.

גם זהו שכתב בסבא דמשפטים (דף צ"ו) כי לבוש הנשמה הוא אלו"ה, על פסוק: "בבגדו בה", וביארנו בזוהר (פרשת לך לך) כי אלו"ה, רוצה לומר - א"ל-ו"ה. פירוש הדבר, כי הלבוש שהוא מן א"ל, הוא נמשך אל הזו"ן, הנקראים ו"ה שבהויה. ופירוש זה נתבאר אצלינו בענין שמות השלשה כלים שיש בספירת החסד של זעיר אנפין, ושם ביארנו כי שם הכלי האמצעי שבו הוא נקרא שם אלו"ה, הוא בחינת א"ל כפול כנ"ל, שהוא במילוי גימטריא שע"ח עם שש אותיות המילוי. וכן עולה עש"ה עם הכולל. ושתי אותיות ו"ה שבשם אלו"ה, הוא ענין מה שאמרו רז"ל ו"ה עם זכרי רמ"ח, הם רמ"ח מצות עשה. והבן כל זה היטב.

גם זה ענין חשמ"ל, שהוא גימטריא מלבוש, והוא לבוש הבינה המלבשת לזו"ן, כמאמר רז"ל על אלו"ה, שפירשו א"ל-ו"ה. וכאשר תברך "מלביש ערומים", תכוין אל זה המלבוש הנ"ל, שנעשה למי שנפשט מעליו מלבושו לגמרי. וכנגד מי שיש לו לבוש, אלא שנחלש ומחדשין ומחזיקין אותו, אנו אומרים ברכת "הנותן ליעף כח".


ענין נעילת מנעלים נודע מה שארז"ל תחלה נועל מנעל של ימין, ולא יקשרנו. ואח"כ ינעל מנעל של שמאל, ולא יקשרנו. ואח"כ קושר מנעל של ימין, ואחר כך קושר של שמאל וכו'. ואם אין קשרים בנעלים, ינעל של ימין תחלה, ואח"כ של שמאל. והכוונה בזה, כי לעולם הבינה היא הנועלת את זו"ן בניה. וזהו הענין כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף, כי היא משימה אותם תחת כנפיה. וזהו הלבוש החיצון של הבינה, הנקרא חשמ"ל, כי חשמל גימטריא מלבוש, כנ"ל בברכת מלביש ערומים. והלבוש זה, מלביש ומקיף את זו"ן. ואל תטעה ותחשוב, כי הלבוש הזה הוא ענין א"מ דז"א, כנודע שהוא ג"כ מן הבינה. אמנם הלבוש הזה אינו בחי' א"מ, רק הוא בחי' לבוש אור חיצוניות של הבינה, המלביש לזו"ן בבחי' לבוש לבד, ולא בחינת א"מ:

וטעם מלבוש זה הוא, כבר נודע כי אין אחיזה אל החיצונים רק בזו"ן, אך לא באמא. ובעבור שלא יוכלו החיצונים להאחז בהם. לכן הבינה היא מגנת עליהם, והיא מפסקת ביניהם, בין החיצונים ובין זו"נ, ע"י חשמ"ל הזה, אשר אורו מועט מאד מאור של זו"נ. אמנם להיותם מן הבינה, אין כח בחיצונים לאחוז בחשמל ההוא וגם לסבת עביותו מפסקת כמ"ש:

והענין הוא, כי כבר נודע, איך א"א מלביש לעתיק, ואו"א מלבישין לא"א, וזו"נ לאו"א. נמצא, כי א"פ דעתיק הוא יותר פנימי מכולם, ושל א"א חיצון לו וכו', עד שנמצא כי א"פ דנוקבא דז"א, היא חיצון לכולם. אמנם אורות מקיפים הם להיפך, כי א"פ של נוקבא דז"א, הוא סמוך אל אור מקיף שלה, והוא מקיף עליו. וא"מ דז"א הוא מקיף עליו חוצה לו, וכן עד"ז, עד שנמצא א"מ של עתיק חיצון ועליון מכולם. והטעם הוא, לפי כי לסבת היותו גדול מכולם, אין כח בשום אור לסובלו בתוכו, לכן היותר גדול נשאר מקיף חיצון לכולם:

נמצא לפי זה, כי א"פ וא"מ דנוקבא דז"א, היא המלבשת ומכסה על כולם, בין בבחי' הפנימיות, ובין בבחי' המקיף. והענין הוא, כי הנה מקום עמידת ומושב ומדור הקליפות, הוא שם באמצע בין א"פ של הנוקבא דז"א, ובין א"מ שלה. ופניהם נגד א"פ של הנוקבא ליינק משם. ואחוריהם נגד א"מ שלה, כי אין כח בהם להסתכל בא"מ, ולא ליינק משם. נמצא, כי גם שהחיצונים יונקים מז"א ג"כ כנ"ל, אינם יונקים משם לעולם, אלא באמצעיות של הנוקבא, שהיא היותר קרובה אליהם יותר מן הכל. והנה אם היו מקיפים על סדר הפנימים, נמצא שהיה המקיף הגדול של עתיק, סמוך אל החיצונים, וע"כ היו סדר המקיפים היפך מן הפנימים, ע"ד הנ"ל, כדי שיהיו ב' אורות של נוקבא דז"א, סמוכים זה לזה, א"מ שלה ע"ג א"פ שלה, והחיצונים עומדים בין שניהם. נמצא שהמקיף היותר קטן שבכולם, וכן א"פ הקטן החיצון שבכולם, יהיו קרובים אל החיצונים. ואורות הגדולים הפנימים והמקיפים, יהיו רחוקים מן החיצונים. וזהו הטעם למה א"א הוא המלביש את העתיק, וכן כולם זה לזה, בין בפנימי ובין במקיף, עד שנמצא דנוקבא דז"א מלבשת את כולם, בין בא"פ ובין בא"מ:

והנה עתה יש פחד מן החיצונים, שלא יתאחזו בא"פ של הנוקבא הסמוך להם, כי מן המקיף שלה אינם יכולים כנ"ל, לכן הלבישה אותם בכנפיה, הנקרא חשמ"ל כנ"ל. וביאור לבוש זה הוא, כנודע כי הנה"י דאימא, הכלים שלהם הם המלבישין את המוחין דז"א, ונכנסין תוך רישא דז"א כנודע, אמנם הלבוש היותר חיצון שבכל לבוש נה"י דאימא, אינו נכנס עם המוחין תוך רישא דז"א, אבל נשאר כנגדו מבחוץ של זו"ן, ונעשה להם בחי' לבוש, וזה הלבוש הוא בחי' החשמ"ל העליון של הבינה. ועי"ז אין כח בחיצונים ליינק, כי הוא עב מאוד, ואינן יכולין ליינק, לא ברוב עביות ולא ברוב דקות וזכות, רק מן הבינוני. ולכן אינם יונקים לא מן א"מ דנוקבא אשר הוא מקיף להם ג"כ, לפי שאורו גדול וזך מאוד. גם מן החשמ"ל שהוא לפנים מן הקליפות אינם יכולין ליינק מצד עביותו. אבל בהסתלקות האם מעל הבנים נשארו ערומים ח"ו, ואז יונקים מא"פ של זו"ן, והכל באמצעיות הנוקבא כנ"ל, כי היא היותר קרובה להם:

ודע, כי החשמ"ל הזה, מלביש אותן לגמרי מכל הצדדים, ואפילו מתחת רגליהם. והבחי' אשר היא למטה מתחת רגליהם, הם בחינת מנעלים המלבישים כנ"ל בברכת מלביש ערומים, שהוא בחי' החשמ"ל. ולכן כשתלבוש מלבושך, תכוין אל זאת הבחי' של הצדדים, הנקראים מלבושים. וכשתנעול מנעליך, תכוין אל הבחי' התחתונה הנקראת מנעלים כנ"ל, והם מבחי' בינה, המנעלת לזו"ן, ותכוין כשתנעלם אל צורך תיקון הנ"ל הנעשה מפני החיצונים. ותכוין ג"כ, כי הנה נתבאר לעיל, כי החשמ"ל הזה הנמשך מן הבינה אליהם, הוא מן הנה"י שלה, הלבוש החיצון שלה. וכבר ידעת, כי ג' שמות אהי"ה יש בבינה, דיודין בג"ר שלה, ושל אלפין בג' אמצעיות שלה, ושל ההי"ן בג' תחתונות שלה, נמצא כי אהיה דההין הוא נעל שלהם. וכן הוא בגימטריא כמנין נעל. אמנם הספק שיש לנו בענין סדר נעילת המנעלים כנודע הוא, כי ודאי הוא שתחלה נמשך הנעל בז"א, ומתפשט אחר כך יותר ונועלת את הנוקבא. והנה זכר ונקבה הוא נקרא ימין ושמאל, וא"כ נראה לנעול תחלה של ימין (א):

(הגהה) מהרנ"ש - נלעד"ן, שצ"ל ינעול של ימין תחלה ולא יקשרנו, ואחר כך ינעול של שמאל ויקשרנו, ואחר כך קושר הימין, כך הנוסחא בגמרא, ובשולחן ערוך. ועל נוסחא זו מפורש בדרוש הסוד שלו אלא שנפל טעות בכאן.:

או נאמר, שמאחר שעיקר כוונת נעילת מנעלים אלו, הוא מפני הנוקבא ששם הוא אחיזת החיצונים כנ"ל, וא"כ ראוי הוא לנעול תחלה של שמאל. וע"כ תיקנו חז"ל לקיים שניהם, וינעול תחלה של ימין ולא יקשרנו וכו' כנ"ל. ונודע, כי זה הנעל, הוא בחי' המסך המפסיק בין עולם האצילות לעולם הבריאה, כנודע אצלינו בדרוש אבי"ע. ודרך מסך זה עוברים כל אורות אצילות, ונחתמין בבריאה, ונעשין שם י"ס דבריאה, כנזכר אצלינו במקומו, והחשמל הזה נקרא נעל, עליו רמזו בתיקונים, באמרם כי אמא מקננא בכורסייא שהוא הבריאה ע"ש:

הגהה (ב) מהרנ"ש - נראה לעד"ן, דזהו שאמר ר' יוחנן כתפילין כך מנעלים, שמאל תחילה. מפני שנודע שמתחלה מנחת הנוקבא דז"א תפלה ש"י, שהוא סוד הרשימו בסוד שימני כחותם על לבך ע"ש. ואח"כ ע"י הקנאה, מתקנא בה הז"א, והוא ממשיך ג"כ הרשימו שלו אשר למעלה ונכנס בו בראשו, ואז נעשה בו ג"כ תפלה של ראש, וא"כ היה ראוי לנעול של שמאל תחלה, או נאמר, שמה שהנוקבא לובשת תחלה תפילין של יד, הוא הרשימו לבד, אבל אח"כ העצמות של המקיפים בסוד התפילין, מקבל הז"א תחלה בסוד ברכת כהנים, ואח"כ הוא נותן לנוקבא שלו וא"כ היה ראוי לנעול של ימין תחלה, ע"כ ירא שמים יוצא ידי שניהם כנ"ל:


ועתה נבאר ד' חלקי התפילה בעצמה, ונתחיל מן הקרבנות ונאמר, כי הנה אחר שכבר נתקנו כל הד' עולמות בבחי' חצונותם במקומם, אי אפשר עתה להעלותם ולכללם, רק על ידי שיוכללו הנשמות שהם הפנימיות דד' העולמות ע"י הקרבנות, אשר אז מעלין וכוללין עולם עשייה בבחי' הפנימיות שהם נפשין דעשייה, עם אור המקיף שלהם ג"כ, הנעשה ע"י הדיבור של חלק הקרבנות, ועולה הפנימיות והמקיף שלו עד עולם היצירה אחר אשר עשינו אל הנפשות האלו, שהם פנימית דעשייה בחי' מוחין פנימים, וגם א"מ להם במקומם למטה. ואחר כך עולין ונכללין ביצירה, ואז גם החיצונית שהוא כללות עולם העשייה, פנימי ומקיף שלו, עולה ג"כ עמהם, ואח"כ ע"י הזמירות נעשין מוחין פנימים ומקיפין אל הרוחין שביצירה, ואז עולין אלו הרוחות שהם פנימית עולם היצירה, עם א"פ וא"מ שלהם, אל עולם הבריאה. ואז בחי' א"פ דיצירה, שהוא חיצוניותו עם א"מ של החיצונות ג"כ, עולין עם הרוחין, ונכללין עמהם למעלה בבריאה:    אח"כ ביוצר, נעשין מוחין פנימים ומקיפין אל הנשמות, שהם פנימית הבריאה. ואז הם עולין עד האצילות, ואז גם החיצוניות כללות עולם הבריאה, א"פ שלו וגם א"מ שלו, הם עולין ונכללין עם הנשמות דבריאה ועולין באצילות:

והנה בק"ש שביוצר, כבר עלו עשייה ויצירה בבריאה, והם בחי' ת"ת ומלכות, שהם בני הבריאה. ועתה אנו צריכין להעלותם בבריאה בבחי' מ"ן אצל אמם, שהיא עולם הבריאה, כדי שיתנו להם מוחין פנימים ומקיפים בבחי' הפנימית שהוא בחי' הנשמות הנ"ל. כי כבר המוחין הפנימים והמקיפים של החיצוניות, כללות העולמות דבריאה דאצילות נעשין על ידי תפלה ש"י וש"ר כנ"ל, ועתה בק"ש נעשין מוחין פנימים ומקיפים, בפנימית נשמות הבריאה. ומוחין פנימים בלי מקיפים באצילות כמ"ש בע"ה. ואח"כ בעמידה, נעשין מקיפים דמוחין דאצילות.

והענין, כי כדי שאו"א דבריאה, יתנו מוחין לזו"נ אשר שם, שהם עשייה ויצירה שנכללו עתה שם, צריך לעשות בתחלה זיווג עליון דאו"א דאצילות בבחי' ו"ק כנודע. אז ימשיכו מוחין לאו"א דבריאה, ואז יזדווגו גם הם, ויתנו מוחין פנימים ומקיפים לזו"נ אשר שם, שהם בחי' עשייה ויצירה שעלו שם ונכללו שם, כי ע"י אור העליון שנמשך בבריאה כנ"ל, נעשין עשייה ויצירה מ"נ לבריאה. ואז יורד להם מוחין פנימים ומקיפים. והטעם הוא, כי כ"כ ירידת מוחין פנימים לבד בזו"נ דאצילות, כמו לתת מוחין פנימים ומקיפים בבריאה, כנזכר בדרוש אבי"ע, ובדרוש שלוח הקן עיין שם. והנה נתבאר, עליית עשייה ויצירה בסוד מ"נ אל הבריאה, וע"י כן נמשכו להם מוחין פנימים ומקיפים:

אמנם ענין עליות זו"נ דאצילות בבחי' מ"ן באופן זה, כי הנה רחל שהיא נקודת המלכות שירדה בלילה בהיכל ק"ק דבריאה כנודע, היא עולה עד האצילות, ונכללת שם עם לאה העומדת שם בפרצוף שלם של י"ס, והיא אות ד' דאחד. ואז אותה הד' הנכללת בה היא רחל כנ"ל. והז"א שהוא א"ח דאחד, וכוללת ז"א ולאה, נקרא אחד - א"ח ד'. ונעשין מ"נ לאו"א דאצילות, ואז יורדין להם מוחין פנימים לבד, לז"א וללאה ולרחל. אמנם אין כח ברחל לקבל מוחותיה, לפי שעדיין היא בסוד נקודה, ואין לה פרצוף לקבל מוחותיה, ונשארין למעלה בד' דאחד שהיא לאה:

הגהה (א) צמח - ומה שאנו סותמין עינינו ביד בק"ש לרחל, דלית לה עיינין כנודע:

והנה כל הענין זה, נעשה ע"י יחוד ק"ש, שהיא מצוה בדיבור, ואינה מצוה מעשית כמו התפילין, וע"י הק"ש נעשין מוחין של פנימים ומקיפים לזו"נ דבריאה, בבחי' נשמות ופנימיות [1] בריאה כנ"ל, אך ע"י התפילין שהיא מצוה מעשית, נעשין מוחין דחיצוניות כללות העולם כנ"ל:

והנה נתבאר בדרך כלל, איך ע"י ד' חלקי המעשה, נעשין מוחין פנימים ומקיפים לכל בחי' חיצונית כללות העולמות. וע"י הדבור שהם ג' חלקי התפלה, נעשו מוחין פנימים ומקיפים לג' עולמות בי"ע, וגם מוחין פנימים דאצילות. וע"י עמידה, נעשה מוחין מקיפין אל האצילות, כמ"ש בתפלת ר"ה בע"ה ועיין בזהר פרשת במדבר דף קב - , ענין פנימית וחיצונית העולמות והנשמות בכל הנ"ל:

מהחברים - ענין התפילה וסודה, בבוקר ישכים ויפנה ויטול ידיו, והכוונה - כי האדם צריך לתקן ד' עולמות, בעובדא ובמלולא, דאינון עשייה ויצירה שבארבעתן, כדאיתא בזוהר. בעובדא הוא, כשיפנה, שהוא נגד עשיה. ויטהר גופו, ויכוין ג"כ שיטהר לעולם עשייה מהקליפות היינו עשייה שבו. אח"כ יכוין שמתקן עשייה שביצירה, לפיכך הציצית שבטלית קטן, יבואו מן הצד, כדעת בעל העיטור. וזה העיטוף של טלית קטן בביתו, קודם שילבוש את מלבושיו ויצא מפתח ביתו. אח"כ יכוין, שמתקן עשייה דבריאה, בזה שמלביש ויניח תפילין של יד על הזרוע. וסוד זה תבין ענין קטרוג לבנה, שמתחלה היתה יוצא בסוף שליש עליון דת"ת דז"א, כי שם מתחיל כתר שלה, והיתה נמשכת ונתפשטת למטה בסוף אצילות. ואחר שקטרגה וניתנה ראש לשועלים בבריאה, לכן אנו צריכין לתקנה ולהעלותה עד מקומה הראשון בחזה דז"א בת"ת דאצילות אב"א, כמו שהיתה קודם הקטרוג. ואח"כ תיקון ב', להחזירה פב"פ:

ונחזור לענין, כי תפלה של יד נגד בריאה, ששם עומדת עתה המלכות הנקראת תפלה של יד. אח"כ בתפלה של ראש, יכוין שמתקן עשיה דאצילות. וטלית גדול שהוא המקיף. עד כאן תיקון בעובדא:

ואח"כ במלולא הקרבנות, מטהרין יצירה דעשייה, ואז אנו מעלין נה"י למקום חג"ת, ומלכות עולה ליסוד. אח"כ בזמירות, נגד יצירה ביד ימין, אינו משום מעשה ק"ש עצמו, רק לרמז דיצירה. ואח"כ קדיש וברכו ק"ש, נגד בריאה שבבריאה, ובק"ש אנו עושין יחוד כמ"ש. (ב):

(ב) צמח - וכל זה בעשייה, כי באצילות אינו רק עד העמידה, וכ"כ בספר עץ הדעת ח"ב כנלע"ד:


כוונת התפלה באופן זה - כי יש בו ב' בחינות, מעשה ודיבור. והנה ענין המעשה הוא בתחלה קודם הדבור, וע"י המעשה נתקנים בו ד' עולמות אבי"ע במקומן עצמן. ופי' התיקון זה הוא - כי הנה הקליפות אשר בסביבות כל העולם מהם, הנה נתדבקו ונתאחזו בקדושה בלילה ויונקים משם, כנודע כי אז הוא זמן יניקתן, כנזכר פרשת ויחי, בענין הני תרין צפרין כמבואר אצלינו ועתה ביום אנו צריכין להפרידן מן הקדושה, ושלא יתאחזו בה ביום כמו שנאחזו בה בלילה, וכל זה נעשה על ידי תיקון המעשה כנ"ל, כמ"ש בע"ה:

וזה ענינו - תחלה נוטל ידיו שחרית בקומו ממטתו, ויכוין לסלק ולהפריד הקליפות מבחי' החיצונית של ג"ת דעולם עשייה. אח"כ יפנה ויבדוק נקביו, והוא הוצאות הקליפות מהפנימית. ובזה נתקנו ג"ת דעשייה הפנימית שלהם, לפי שבעשייה אפילו בפנימותו יש אחיזה להקליפות כמ"ש בדרוש אבי"ע, כי בעשייה מתערבין טוב ורע, וכן ביצירה, כמו שביארנו והנה נתקנו פנימית וחיצונית ג"ת דעשייה. (ג) בבחי' אור פנימי שלהם, שבב' חלקים אלו. וע"י הברכות שלהם, שהם - על נטילת ידים, ואשר יצר, שהם בחי' הבל הפה, שהוא א"מ כנודע, נתקנו א"מ של ב' הבחי' והחלקים הנ"ל:

(ג) מהרנ"ש - נלעד"ן, כי מ"ש כי בעשייה יש אחיזה לקליפות אפילו בפנימית, ר"ל - בפנימית של בחי' הלבושים ולא בבחינת הכלים והעצמות ח"ו, והבן היטב ואל תטעה. ועיין בדרוש ציורי העולמות בקיצור של הרב ר' חיים וויטאל, בדע"ח שער מ"ג:

אח"כ ע"י ב' הבחי' של ט"ק, שהוא נגד הפנימי, שהט"ק הזה נלבש תחת המלבושים. והט"ג שהוא כנגד החיצוניות, ולכן נלבש על כל המלבושים. ועל ידיהם נתקנו ג"ת דיצירה, פנימית וחיצונית, כנודע כי בחי' הטלית הנ"ל ביצירה במטטרו"ן, אשר מתלבש בטלית, כנזכר פרשת פנחס. ועל ידי ב' ברכות נתקן א"מ לשניהן. והנה מעשה הפנימית של יצירה אינה פנימית גמור, כמו פנימי דעשיה שהוא בתוך הגוף, לפי שאין אחיזת הקליפות ביצירה כמו בעשיה. והנה בהיותינו בתחלה במעשינו בעולם דעשייה, לא נתקנו רק ג"ת דעשייה. אבל עתה שנתקנו כבר גם ג"ת דיצירה, ממילא ומאליו נתקנו הז' עליונות דעשייה בבחי' חיצונית לבד, נמצא כי עתה ע"י מעשים שביצירה, נתקנו ג"ת דעשייה פנימית וחיצונית. אח"כ ע"י תפלה ש"י, נתקנו ג"ת דבריאה בבחינת חיצונית. וע"י הברכה של תפילין, נתקן א"מ שלהם. ועתה כאן בבריאה, א"צ לתקן הפנימית כי אין לקליפה אחיזה בפנימית דבריאה. ועתה כיון שנתקנו ג"ת דבריאה, מכ"ש שמאליו נתקנו חיצונית הז' עליונות דיצירה, ופנימית ז' ראשונות דעשיה, וכבר היו מתוקנות חיצונית ז' ראשונות דעשיה ופנימית וחיצונית ג"ת דעשיה ופנימית וחיצונית ג"ת דיצירה:

אח"כ ע"י תפלה ש"ר ג"ת דאצילות בבחי' החיצונית, כי הפנימית א"צ תיקון כלל, כי אפילו בפנימית הבריאה לא יש אחיזה לקליפות, וגם א"מ של חיצונית א"צ לתקנו, ומאליו נעשה, ולכן א"צ לברך עליהם. ויש חולקין בפוסקים, ואומרים שג"כ צריך לברך עליהם על התפלה ש"ר, להמשיך א"מ על ידינו, ויש בידינו כח להמשיך. והנה אחר שנתקנו ג"ת דאצילות, כ"ש שנתקנו ז' עליונות דחיצונית דבריאה, וז' עליונות דפנימית דיצירה. ונמצא עתה מתוקנים שם י"ס דעשיה החיצונית ופנימית, וכל א' מהן באור פנימי ומקיף. וג"כ עשיה דיצירה ע"ד הנ"ל ג"כ. ועשייה דבריאה חיצונית לבד, כי פנימי שבו א"צ לתקנו, ונתקנו ג"ת דאצילות דחיצונית לבד, כי פנימי א"צ לתקנו. ומכ"ש שאין צריך לתקן שאר הז' הראשונות דאצילות. והרי נתבאר בחי' המעשה, שהוא לתקן ד' עולמות אבי"ע במקומן למטה:

ונבאר עתה בחי' הדבור, כי הנה עד עתה היה התיקון לסלק ולדחות הקליפות מן הקדושה, ועתה ע"י הדיבור של התפלה, נוכל לעלות ולכלול העולמות, כל אחד ואחד בעולם שלמעלה ממנו. והנה נבאר בדרך קיצור, מה שאנו עושין עתה, מתחלת הברכות עד ברוך שאמר, כי כל זה הוא בבחי' דעשייה. והנה כל חלק תפלה זו, היא להעלות ג"ר דעשייה במקום ג"ת דיצירה, והנה כבר הודעתיך, כי בכל העולמות יש פנימית וחיצונית, א"כ צריך בתחלה להאיר בג"ר דחיצונית דעשייה, כדי שיוכלו להזדכך ולהיות בחי' פנימית ממש, כדי שאח"כ יוכלו לעלות מוחין פנימית ג"ר דעשיה אל היצירה כנזכר. והנה באמת הארתו וזכוך חיצוניות ג"ר הנ"ל דעשייה, הוא ע"י ברכות של שחר, מתחלתו עד פרשת קרבן התמיד, כי הם מתברכין ומקבלין ברכה ושפע, שיוכלו להיות בבחי' פנימית ממש. ואח"כ ע"י פרשת קרבן התמיד, עולין פנימית ג"ר דעשיה למעלה ביצירה, וע"כ נקרא קרבן, כי הוא מקרב העולמות כולם, ומקרב התחתון, ומעלה אותם במקום העליון:

ונמצא, כי בעליית פנימית ג"ר דעשייה ביצירה, הם נעשין בחי' חיצונית, אל החיצונית דג"ת דיצירה, כי ודאי הוא שחיצונית דיצירה, הוא יותר גדול מן הפנימית דעשיה. ואז נשאר חיצונית ג"ת דיצירה בבחי' פנימית, ופנימית ג"ר של עשייה נעשה חיצונית אליהם. ואז עולין פנימית ג"ת דיצירה, להיותן חיצונית אל חיצונית ג"א דיצירה, שעתה חזר ונעשין פנימיות אליהם. ועולין פנימית ג"ר דיצירה, ונעשין חיצונית אל חיצונית דמלכות דבריאה, שעתה חזר להיות פנימית אליהם. ועולין פנימית מלכות דבריאה, ונעשה חיצונית אל חיצונית דג"ת דבריאה, שעתה חוזר להיות אליהם:

ואל תתמה, איך פנימית ג"ר דיצירה, נעשין חיצונית אל מלכות של בריאה לבד. וכן גם כן איך פנימית מלכות דבריאה, נעשה חיצונית אל ג"ת דבריאה. והטעם לזה, כי הנה לעולם המלכות עומדת אחורי נה"י, בסוד והנה שלשה עדרי צאן רובצים עליה, הנזכר בזהר שהם בחי' ג' קוין, שמהם נבנית קומת המלכות כנודע. וע"כ יש יכולת בה, להתלבש בפנימית ג"ר דיצירה שעלו שם. וכן יש יכולת בפנימותה להלביש את החיצונית נה"י דבריאה העליונים ממנה כנזכר, ואח"כ פנימית ג"ת דבריאה, עלו ונעשו חיצונית אל חיצונית ג"א דבריאה. והפנימית ג"א נעשו חיצונית אל חיצונית ג"ר דבריאה, ופנימית ג"ר דבריאה עלו ונעשו חיצונית אל חיצונית ג"ת דנוקבא. ופנימית ג"ת דנוקבא, נעשו חיצונית אל חיצונית ג"א דילה. ופנימית ג"א דילה, נעשו חיצונית אל חיצונית דג"ר דילה. ופנימית ג' ראשונות שלה, עלו ונעשו חיצונית לחיצונית למלכות דז"א. ופנימית מלכות דז"א, נעשו חיצונית לחיצונית ז"א דז"א. וכן עד"ז, עד שנעשו פנימית ג"ר דז"א, חיצונית אל חיצונית מלכות דאו"א. וכן עד"ז, עד למעלה, עד עתיק, יותר למעלה עד א"ס. וז"ש בזוהר פרשת בא דף כ', ובסוף פרשת פקודי, ר' אלעזר שאל לר"ש, אבא עד היכן סליק רעותא דקרבנין וכו', א"ל לעילא לעילא עד א"ס וכו'. ופירושו - כי ע"י הקרבנות, עולין העולמות ומתקשרין ונכללין עד א"ס זה בזה, ע"ד הנ"ל:

נמצא עתה, כי יש ב' חלוקים, מעולם עשייה לשאר העולמות. הא', כי הג"ר של פנימיות דעשייה, נעשין חיצונית אל ג"ת דחיצונית דיצירה. אמנם הג"ר דפנימית דיצירה, אינן נעשין רק חיצונית לחיצונית דמלכות לבד דבריאה כנ"ל. וכן עד"ז פנימית ג"ר דבריאה, נעשין חיצונית אל חיצונית דמלכות דנוקבא דאצילות, וכן עד"ז בכל העולמות שלמעלה. והטעם הוא, כי חלק הא' של התפלה, שהוא מתחלת הברכה עד ב"ש, הכל הוא תיקון העשיה לבד, אלא שכדי שתהיה מקום פנוי אל ג"ר דעשייה לעמוד ביצירה, צריך שגם ג"ת דיצירה יעלו גם הם למעלה ממקומם, להניח מקום פנוי אל אותן ג"ר דעשייה שעלו לשם. ועד"ז הוצרכו כל המדרגות העליונות, להתעלות כולם למעלה ממקומם זו אחר זו, עד א"ס כנ"ל:

אמנם תכלית הכל עתה אינו סיבת תיקון ג"ר דעשייה, וכיון שעתה נשלם עולם עשייה, יש בג"ר שלה כח, לעלות עד מקומם הצריך להם, שהוא מקום ג"ת דיצירה. אבל שאר העולמות, עדיין לא הגיע זמן תיקונם ולכן הלוואי שעתה על ידי תיקון עולם העשיה, יהיה בהם כח לעלות ג"ר שלהם במקום מלכות לבדו, של עולם שלמעלה מהם:

אמנם אח"כ כאשר הגיע זמן תיקונם, אז הם עולין ע"ד עליות העשייה, כי מב"ש עד היוצר, וקדיש של היוצר, שהוא תיקון היצירה, יכולין לעלות פנימית של ג"ר דיצירה, להעשות חיצונית אל חיצונית ג"ת דבריאה ממש. וכן מתיקון יוצר עד העמידה, שאז הוא תיקון הבריאה יעלו פנימיות ג"ר דבריאה, להיות חיצונית אל חיצונית ג"ת דאצילות, וכן עד"ז כל אחד ואחד במקום תיקונו וזמנו:

והשינוי הב' שיש מעולם העשייה לשאר העולמות הוא זה, כי בשאר העולמות נכללות המלכות של עולם העליון בג"ת שבה, ואז עולין ג"ר של עולם התחתון, ונעשה חיצונית אל כל הארבעה הנ"ל. אבל בעשייה אינו כך, אבל פנימית ג"ר דעשייה עולין ונעשין חצונית אל חיצונית נה"י דיצירה לבדם, אמנם המלכות דיצירה נשארת למטה מהם בעולם עשיה עצמה כמ"ש בעז"ה:

וטעם הדבר הוא, לפי שכל עולם עשייה הוא בחי' מלכות בלבד, ולכן צריך שהמלכות של יצירה הסמוכה אל העשיה, שתהיה למטה בעשייה עצמה ולא ביצירה. ואף גם בג"ר דעשיה אחר שכבר עלו אל היצירה, אינו נקשרת עמהם, רק נשארת למטה בעשייה עצמה:

גם נחזור ונבאר הטעם אל השינוי הא', שביארנו לעיל שיש בין עולם העשייה לשאר העולמות, כי בעולם עשיה עלו ג"ר דפנימיות דעשיה, בג"ת דיצירה דחיצונית. אך ג"ר דיצירה דפנימית לא עלו אלא בחצוניות דמלכות דבריאה. ועד"ז מבריאה לאצילות. וטעם הדבר יותר מפורש הוא זה, כי חלק זה של הדיבור, שהוא ראשון שבכולם, שהוא מן תחלת ברכת השחר עד ב"ש, הכל הוא תיקון העשיה, כנודע כי עולם העשיה הוא כולו בחי' המלכות. ולכן בעולמות העליונים, הלוואי שע"י תיקון העשיה למטה שאנו אומרים עתה, יתקנו בחי' מלכות שבהם, שהם בחי' עשיה שבכל עולם ועולם, ולכן אין כח בג"ר דיצירה לעלות, רק עד מלכות דבריאה, הנתקנת ע"י תיקון התחתון של עשיה, כי הוא ג"כ עשיה של בריאה, אך יותר למעלה אין יכולין לעלות. כי אפילו מה שעלו במלכות דבריאה, אינו אלא לפנות מקום אל ג"ר דעשיה שעלו ביצירה, ולכן הוצרכו ג"ר דיצירה גם הם לעלות אל הבריאה, וכיון שעדיין אין זמן תיקונם, וזמן עליית יצירה עד אחר ברוך שאמר כנ"ל, לכן אין עולין למקומם האמיתי, רק אל המלכות דבריאה, שהיא עשיה של הבריאה, אחר שכבר יש עתה תיקון בעשיה התחתונים למטה. אבל בג"ר דעשיה, אשר בעת ההוא זמן תיקונם, יש בהם יכולת לעלות אל מקום הראוי להם, שהוא בג"ת דיצירה:

אבל אח"כ בב"ש, שכבר הוא תיקון יצירה יעלו ג"ר שבה אל ג"ת ממש דבריאה, כי זהו זמן תיקונם האמיתי. אך עתה, הם בהשאלה לבד. וכן עד"ז הוא בג"ר דבריאה, כי עתה אינם יכולים לעלות רק עד המלכות דאצילות, ואח"כ ביוצר שהוא זמן תיקונם, יעלו עד ג' אחרונות דאצילות. וכן באצילות עצמו כנ"ל בפרטות יהיה עד"ז בתפלה שמנה עשרה, שהוא זמן תיקון האצילות עצמו:

ונלע"ד ששמעתי ממורי זלה"ה, כי עד ב"ש עולה פנימית ג"ר דעשיה, ומלבישין לג"ת דחיצונית דיצירה. אך אחר ב"ש נתקן היצירה ע"ד הנ"ל, כי אז יעלו ג"ר שבה דפנימיות, ומלבישין לחיצוניות ג"ת דבריאה, ואז ממילא ומאליו ניתוסף תיקון והארה בעשייה, כי גם עלו חיצונית ג"ר דעשיה ביצירה, והלבישו את הפנימית שלהם שעלו שם בראשונה. ונמצא שאז יהיה פנימית וחיצונית של ג"ר דעשיה במקום ג"ת דיצירה, וחיצונית ג"ת דיצירה יעלו במקום ג"א. וכן אח"כ ביוצר, שהוא תיקון הבריאה ע"ד הנ"ל, וכן נלע"ד ששמעתי ממורי זלה"ה:

ונחזור ונבאר עתה עולם עשיה עצמה איך נתקנת, כי עד עתה לא נתבאר רק עליות פנימית ג"ר דעשייה ויצירה, ונמצא עתה שנשאר חצוניותם בלבד למטה בעשיה. ונמצאת עתה העשיה חסרה, ולכן כדי שנוכל להשלים כל חלקי העשה צריך להעלות בעשיה קדשוה אחרת כדי להשלים החסרון הנ"ל כמ"ש בע"ה. ע"כ בתחלה אנו מעלין י"ס דקדושה המתלבשים תוך הקליפות, בסוד ומלכותו בכל משלה, על ידי פטום הקטורת הנאמר תיכף אחרי קרבן התמיד קודם פסוק וערבה לה' מנחת יהודה וכו'. כי הקדושה ההיא, היא בחי' י"א סימני הקטורת, שהם י' פנימים, ואחד עשר הוא האור המקיף עליהם כמבואר במ"א כי אלו הם חיות הקדושה שמחיה את הקליפות, ועתה אנו מעלים אותם מתוך הקליפות, אל תוך הקדושה די"ס דעשיה עצמו, והיינו ע"י פיטום הקטורת מסתלקין מן הקליפות:

ואח"כ אנו עושין אליהם מקום שיכנסו לשם, ולכן אנו מתחילין מן ראש העשיה באופן זה, כי המלכות דיצירה שנשארה בעשיה כנ"ל, נחלקת לב' בחינות - כי הפנימית שבה מתלבשת בג"ר דעשייה דחיצונית, (א) ועולין שם להעשות חיצונית אל פנימית דיצירה. ועולין פנימית ג' אמצעיות דעשיה, ועושין חיצונית אל חיצונית מלכות דיצירה, וחיצוניות שבה נעשין פנימית אליהם, וכל זה למטה בעשיה עצמה וכו':

הגהה (א) הגה"ה נלע"ד נתן - כי פנימית מלכות דיצירה, היא מתלבשת בתוך ג"ר חיצונית דעשיה שעלו שם להתלבש. מלכות דיצירה היא מתלבשת תוך חב"ד דעשיה, ונה"י דעשיה מלבישין לחיצונית חג"ת דעשיה. ואחר כך פנימית מלכות דעשיה, מלבשת לחיצונית נה"י דעשיה. וי"א סממני הקטורת, מלבישין לחצונית מלכות דעשיה. הרי הם י"ג ספירות שלימות, כנזכר בפנים, ע"כ הגה"ה:

(בס"א כתובה בזה"ל) פנימית מלכות דיצירה, עומדת במקומה בסוף היצירה, במקום כתר דעשייה. והיא מתלבשת בתוך חיצונית ג"ר דעשיה, שעלו שם להלביש מלכות דיצירה הפנימי שלה. וחיצונית מלכות דיצירה היא מתלבשת תוך חב"ד דעשיה שהם פנימית חג"ת דעשיה, שהם עלו במקום חצונית חב"ד דעשיה. ובתוכם מתלבשת חצונית מלכות דיצירה ואחר כך פנימית נה"י דעשיה מלבישים וכו'. ע"כ:

ואמנם ב' בחי' אע"פ שנעשין למטה בעשייה, הנה נעשה עתה לבחי' מלכות דיצירה, אע"פ שהיא למטה, הרי כי מן העשיה חזרו להיות יצירה ממש. ולכן לעשות ב' בחי', אנו אומרים אנא בכח וכו', שהוא שם מ"ב, שהוא בעולם היצירה כנודע להעלות ב' בחי' אלו של העשיה, שהם חיצונית ג"ר, ופנימית ג' אמצעיות שיהיה בבחי' יצירה, וילבישו את המלכות דיצירה. וכמ"ש לקמן בכוונת אנא בכוח וכו' מה עניינו. ואח"כ ע"י שאר הסדר, וגם פרק איזהו מקומן וכו', אשר כל זה הוא תורה שבע"פ, עולה שאר חלקי העשיה, כמו שיתבאר. אמנם ג"ר שעלו ביצירה ממש, היה ע"י תורה שבכתב שהוא פרשת התמיד כנ"ל. וכן ב' בחי' הנ"ל שעלו במלכות דיצירה, אע"פ שהם למטה בעשייה הוא היה ע"י שם מ"ב דיצירה. אך שאר חלקי העשייה, נתקנו ע"י תורה שבע"פ, שהוא פרק איזהו מקומן, שאנו מעלין פנימית ג' אחרונות דעשיה, ונעשין חיצונית אל חיצונית דג' אמצעיות דעשיה. ועולה פנימית מלכות דעשיה ונעשה חיצונית, אל חיצונית ג' תחתונים דעשיה. ועולין י"ס דעשיה, ע"י מלכות דיצירה, שירדה בעשיה, וע"י חיות דקדושה שבתוך הקליפה שעלה בעשיה, ונוסף עליהם פנימית ג"ר שלהם שעלו ביצירה כנ"ל, ואז אנו אומרים ברייתא דר' ישמעאל, בי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם וכו', כנגד י"ג בחי' אלו של העשייה שהיו בתחלה, ונעשה עתה י"ג כנ"ל. ולפי שהג' עלו אל היצירה, שהוא בחי' ז"א, הנקרא תורה שבכתב, לכן נקראו י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן. והנה נשלמו י"ס של חיות דקליפות, ונעשו חיצונית אל חיצונית מלכות דעשיה. וכבר עתה נשלמה י"ס העשיה שבה, ונכללו ג"ר דפנימית שלה ביצירה, ואז הם מקבלים למעלה, נפש של יצירה בלבד. ואח"כ ע"י הקדיש שאנו אומרים קודם הודו, נוסף בהם רוח של יצירה ממש, כמ"ש בע"ה במקומו. וכן כל שאר חלקי הדיבור יתבאר כל אחד ואחד במקומו, בדרך פרטית:

ונבאר עתה כללות חלקי הדיבור, ואח"כ במקומו יתבאר כל פרטיהם. הנה מן הברכות עד ב"ש, הוא עולם העשיה. וגם הוא עולה ונכלל ביצירה כנ"ל, ומן ב"ש עד תפלת יוצר, הוא עולם היצירה, וגם הוא עולה ונכלל בבריאה ע"ד הנ"ל. ומיוצר עד העמידה, הוא עולם הבריאה, ונכלל באצילות ע"ד הנ"ל. ומן העמידה עד קדיש שקודם אשרי כו', הוא עולם האצילות. והנה עד עתה העלינו כל העולמות מלמטה למעלה, ונקשרין וכוללין עולם התחתון בעולם שלמעלה ממנו, עד שנמצאים כולם יחד מקושרים באצילות בעת תפלת י"ח, כדי לעשות זיווג עליון דזו"נ באצילות כנודע. ואז נעשה הזיווג ההוא באצילות:

ואמנם שאר העולמות, הם נעשין כדמות כנפים להם, והם בבחי' אג"ן הסהר, כחצי גורן עגולה, ופניה למעלה לכסות ולהעלים הזיווג העליון מן החיצונים, כזה - (^) כנזכר במ"א בכ"י של הזוהר דפרשת בראשית הנקרא סתרי אותיות, המתחיל פתח ר"ש מי ימלל גבורות ה' וכו'. ואחר שנעשה הזיווג העליון ההוא שבאצילות, אנו צריכין לתת שפע לכל העולמות של בי"ע, וע"כ אנו חוזרין פעם אחרת לכלול בריאה באצילות, ואז מקבל הבריאה שפע ממנו בהיותו שם כלול למעלה, וזה נעשה מן אשרי עד תפלה לדוד. ואח"כ אנו כוללין היצירה עם הבריאה פעם אחרת, ואז מקבלת שפע היצירה מן הבריאה, וזה נעשה מן תפלה לדוד עד קוה אל ה' וכו', אין קדוש כה' וכו'. ואח"כ אנו כוללין פעם אחרת עשייה עם יצירה, ואז מקבלת שפע עשייה היצירה, וזה נעשה מן קוה אל ה' עד עלינו. ואחר כך בעלינו יורדין כל העולמות למטה, כל א' וא' במקומו. וטעם הדבר, כי בימי החול אין בנו כח רק ליחדם לפי שעה בעת התפלה, ואח"כ חוזרין כל העולמות במקומם. וע"כ לסבה זו אין אנו עושים תיקון רק להעלותן כנ"ל, כי העליה נעשית על ידי תפלתינו. אך אחר שקבלו השפע, אין אנו צריכין להורידן, כי מעצמם הם יורדין בעלינו לשבח, ושם במקומו יתבאר כוונת עלינו לשבח מה עניינו:

גם בזה תבין, איך בשבת יש תוספת קדושה כל היום, ולכן יש בשבת תוספות נשמה. אבל בחול שאין תוספת קדושה רק בשעת התפלה, לכן אין בימי החול תוספות נשמה. ועם כל זה דע שליראי השם ולחושבי שמו יש בחינת תוספות הארה גם בחול בעת התפילה, ודי בזה:


ונבאר עתה כוונה כוללת בד' עולמות האלו, בד' חלקי הדבור כנ"ל, והוא, כי כאשר תתחיל הברכות דשחר, עד שתגיע אל ברוך שאמר, אז תכוין תמיד לשם הוי"ה דמילוי ההי"ן הנקרא ב"ן, כי שם זה הוא נשמת עשייה כלה, שהוא יוצא מאות ה' אחרונה של הוי"ה, הכוללת כל ד' עולמות אבי"ע. ונמצאת אות ה' אחרונה שבה, שהוא בעולם עשייה. ושם ב"ן זה היוצא מאות ה' זו, היא נשמת דעשיה העולה עתה למעלה ביצירה. וגם תכוין בשם אל אדני, שהוא בעשייה כמבואר אצלינו:

ובהגיעך לברוך שאמר, עד שתגיע ליוצר, אז תכוין בשם הויה במילוי אלפין הנקרא מ"ה, והוא נשמת עולם היצירה, ויוצא מאות ו' של הויה הנ"ל. וגם תכוין אל שם אל הויה, שהוא ביצירה:

ובהגיעך ליוצר עד העמידה, תכוין תמיד בשם הויה דמילוי ס"ג, שהוא נשמת הבריאה והוא יוצא מה' ראשונה של שם הוי"ה הנ"ל. וגם תכוין לשם אל שד"י שהוא בבריאה:

ואחר אומרך אדני שפתי תפתח, שהוא היכל ק"ק דבריאה כמבואר במקומו, וכאשר תתחיל בברכת אבות עצמו, אז תכוין בשם הוי"ה דמילוי יודין הנקרא ע"ב, שהוא נשמת האצילות ויוצא מאות יו"ד של שם הוי"ה הנ"ל:

ואמנם לא תכוין כל עולם נפרדים בפני עצמו, אמנם עיקר הכוונה, לחבר ולשלבן ולכלול עולם בעולם כנודע. ולכך בעולם העשיה תכוין לכוונה הנ"ל. ובהגיעך לברוך שאמר, תכוין לאות ה' אחרונה של שם הויה, ולשם ב"ן היוצא ממנה, ולשם א"ל אדנ"י. ותעלם ותחברם יחד עם אות ו' של הוי"ה שביצירה, ולשם מ"ה היוצא ממנה, ולשם א"ל הוי"ה. וכן כשתגיע ליוצר, תכוין להעלות אות ה' אחרונה, דבוקה עם אות ו', ואות ו' דבוקה עם אות ה' ראשונה שבבריאה. וכן שם ב"ן תחברהו אל שם מ"ה, ושם מ"ה עם ס"ג שבבריאה. וכן אל אדנ"י תחברהו אל שם אל הוי"ה, ושם אל הוי"ה, תחברהו עם שם אל שד"י שבבריאה. ובהגיעך לברכת אבות, תכוין כל ארבעתן יחד, כלולים זה בזה מלמטה למעלה, עד עולם האצילות ע"ד הנ"ל:

ואח"כ תכוין בסדר העולמות מלמעלה למטה, כנ"ל לאחר העמידה, כי אשרי בבריאה, ותפלה לדוד ביצירה, ואין קדוש בעשיה כנ"ל. ותכוין מלמעלה למטה ע"ד הנ"ל. ובהגיעך אל קוה אל ה' וכו', תכוין אל כל העולמות ע"ד הנ"ל יחד מלמעלה למטה, היפך מבתחלה שהיה הכוונה מלמטה למעלה:

ונבאר כוונה אחרת כוללת, בד' חלקי התפלה שבד' עולמות אבי"ע הנ"ל, והוא, כי חלק הראשון, שהוא מן תחלת הברכות של שחר, מן ענט"י עד ב"ש שהוא תיקון עשייה, תכוין לכלול כל בחי' נפשין שיש בעולם עשיה, ולהעלותם אל היצירה, כי זה הוא עיקר כוונתינו, להעלות מ"ן למעלה, ואז תכוין לחבר נפשך ולכללן עמהם. ומברוך שאמר עד יוצר, תכוין להעלות כל הרוחין אשר ביצירה אל הבריאה, ואז תחבר ותעלה רוחך עמהם. וכשתגיע ליוצר, תכוין להעלות כל הנשמות שבבריאה אל האצילות. ואז תעלה נשמתך כלולה עמהם. ועי"כ נכללת השכינה מכולם, ואז נעשה בחי' מ"נ. וכן בירידת העולמות אחר עמידה עד עלינו לשבח תכוין ע"ד זה ג"כ:

וצריך עתה לבאר, ענין הנ"ל של עליות נפשין ורוחין ונשמתין, שהם עיקר כוונת העלות העולמות בתפילתינו כדי לעשות מ"נ. וכמו הנזכר בפירוש מן הקדמות הנ"ל, נראה כי גם חיצונית העולמות, יכולין לעלות למעלה ממקומם, ע"י הכללות בפנימית העולמות שהם נפשין ורוחין, ונשמתין, כנזכר בנוסח הקדמה הראשונה. והנה שמעתי ממורי זלה"ה ענין זה פעמים רבות, אלא שיש בהם דברים הפכים, ואיני זוכר תירוצם ותשובתם:

והנה בתפלת ר"ה כתוב כי בימי החול שלאחר החורבן, אין העולמות החיצונים עולין כלל, ע"י הזיווג שאנו עושין. וזה הוא שכתוב הן אראלים צעקו חוצה, ר"ל מפני שנשארים בחוץ, ואין להם יכולת לעלות עד המלכות מן העשייה ליצירה, ולבריאה, ועד האצילות. אבל הפנימיית של נפשין ורוחין וכו', הם עולין לבד. וטעם הדבר, מפני כח נפשותינו ורוחינו ונשמתינו, שהם משם, הבאים מן הפנימיות. משא"כ המלאכים, שהם מן החיצונות, ולכן יש כח בתפילתינו להעלות פנימיות הנפשין ורוחין ונשמתין, אפילו בימי החול, אבל לא חיצונות העולמות. אמנם בי"ט ושבת ור"ה ויו"כ וכיוצא בהם, עולין עם השכינה בסוד מ"נ. ואמנם בר"ה, אין החיצונות עולין, רק ביום שני. ואפילו גם זה אינו עולה, אלא על ידי התכללותם עם הפנימית כנזכר שם, וע"ש:

גם בפעם אחרת, שמעתי, כי בחול אין עולין רק בחי' הפנימית הנפשין ורוחין ונשמתין לבדן, כי עולין עם השכינה בסוד מ"נ, אבל בשבת, עולה אפילו חיצונית העולמות:

ופעם אחרת שמעתי ממורי זלה"ה, זה הלשון, דע, כי בכל תפילתינו, אין אנו מעלין ג' העולמות בי"ע עם האצילות לכלול שם, אלא בבחי' הנפשות ורוחות ונשמות שבעולמות, אלו הם עולין עם השכינה, אבל כללות העולמות, אינם עולין עד ביאת המשיח ב"ב, כי אז יתעלו העולמות עצמן, אבל עתה לא יש לכללות עליה, אלא בבחי' הנשמות בלבד עם המלכות:

ופעם א' שמעתי ממורי זלה"ה, בענין פגם העולמות, ע"י חטא אדה"ר, כי קודם שחטא, היו כל העולמות ממש בכל בחינותם למעלה. ועתה בימי הגלות, אפילו ביום השבת, אין אנו יכולין להעלות, רק הפנימית העולמות, ולא חיצונות העולמות, כי אם היו עולין חיצונית העולמות, היינו רואין בעינינו עליות העולמות בשבת. גם פעם א' שמעתי ממורי זלה"ה, בדרוש השבועות והשבת, כי כל תפילתינו בימי החול, אינם רק להחזיר זעיר ונוקבא פנים בפנים למטה במקומם. וזה ענין נעשה ממילא בשבת, ומה שאנו עושין בשבת על ידי תפילתינו, הוא להעלותם למעלה עד אבא ואמא, ושיהיה גם שם בחי' פנים בפנים:

ועתה נבאר, נוסח אחר שמעתי ממורי זלה"ה, בכללות ד' חלקי הדיבור שבתפלה, וזהו עניינו - מתחלת ברכות, עד ברוך שאמר, עשיה. ומברוך שאמר, עד יוצר, יצירה. ומיוצר עד סוף ברכת אבות, בריאה. ושאר כל עמידה באצילות. וסוד עשייה מתתא לעילא, ואח"כ כדי לייחד עשייה שיש בה קליפות קשות מאוד, עם היצירה, צריך לייחד תחלה ראש היצירה עם ראש העשייה, ואח"כ שאר היצירה מתתא לעילא. וכן בבריאה הוא מתתא לעילא. ובברכה ראשונה מן העמידה, שהוא ברכת אבות, הוא ראש הבריאה, היכל ק"ק. ואח"כ שאר העמידה, הכל באצילות הוא:

ונחזור ונתחיל ונאמר, כי ח"י ברכאן דשחרית, מן ענט"י עד ברכת התורה, הם כנגד ח"י ברכאן דיסוד. ומן הודו עד ב"ש, הוא ראש עשייה. ואח"כ ב"ש הוא ראש היצירה. ולכן יש י"ג ברוך, כמנין אחד, והוא סוד י"ג מכילין, שיש שם ביצירה. ואח"כ ח"י פסוקים, מן יהי כבוד, שיש בהם ח"י הויות, מן יהי כבוד, עד אשרי. והם בחי' ח"י ברכאן, דיסוד דיצירה. ויען שיש בי"ס דיצירה, ג"כ פרצופין דא"א ודאו"א ודזו"נ, ולכן יש ח"י הויות אחרות במקום ג' בסוף היצירה בשירת הים. וי"ג שבחין בישתבח שהם שיר ושבחה וכו'. ולכן בב"ש תיבות מנין פ"ז, לרמוז לראשו כתם פז, כי הוא ראש היצירה. גם צ"ל בפה עמו גי' פ"ז. ונלעד"ח - שאמר לי מורי ז"ל, כי מה שאנו אומרים שלא עלו ליצירה, אלא פנימית ג' ראשונות דעשיה, לנצח הוד יסוד יצירה. זו היא דווקא בעת קרבנות, אבל אחר שאנו אומרים הזמירות, שאז יעלה פנימית ג' ראשונות דיצירה לנצח הוד יסוד דבריאה, שעתה אנחנו בתיקון יצירה, יכוין לעלות מן מלכות דבריאה לנצח הוד יסוד, כמו העשיה בקרבן תמיד, שלהיות אז זמנה, עלו ג' ראשונות שלה, לנצח הוד יסוד דיצירה, כמו כן כאן. ואם כן, כיון שעלו פנימית ג' ראשונות דיצירה, לנצח הוד יסוד דבריאה, ואז נעשה יצירה כמו עשייה, שעלו חיצונית של ג' ראשונות דיצירה, למלכות דבריאה, ונתמעטה כל יצירה, אז ממילא נמשך אור לעשיה, ועלו חיצונית ג' ראשונות דעשיה, אצל פנימית. נמצא, ג' ראשונות דעשיה, חיצוניות ופנימית דנצח הוד יסוד דיצירה, ואז חסד גבורה תפארת דעשיה, במקום חכמה ב"ד. ונצח הוד יסוד במקום חג"ת. וכן ביוצר, כשעלו פנימית חב"ד דבריאה לנצח הוד יסוד דאצילות, אז נעשה בריאה גם כן כענין יצירה, והיצירה גם כן עלו חיצוניות חכמה בינה דעת שלה, למקום הנצח הוד יסוד דבריאה, אצל פנימית. וחג"ת דיצירה, במקום חב"ד. ונצח הוד יסוד, במקום חסד גבורה תפארת, וכן בתפלת י"ח, שעולין פנימית חכמה בינה דעת דאצילות יותר למעלה, אז נתוסף אור בבריאה על דרך הנזכר לעיל:


ענין כללות צורך התפילה בכללותיה מה עניינה. דע, כי אין לך דבר שאין מבחי' אותן המלכים הז' שמתו בארץ אדום, וכל העולמות כולם הם מבחי' אלו המלכים. והנה אם אלו המלכים לא היו מתים ומתבטלין, ונעשין קליפות מהם, היו הם עצמם מבוררים ומתוקנים, ולא היו צריכין להתברר לשום תיקון כלל. אמנם כיון שמתו ונתבטלו, ונעשה מהם בחי' הקליפות, וע"כ צריך שיתקנו ויתבררו ויצרפו ויתלבנו כל הקדושה אשר בהם, וישארו הסיגים למטה שהם הקליפות, וכשיושלם הבירור והצירוף הזה לגמרי, ולא ישאר שום ניצוץ קדושה למטה, וכל הניצוצות של הקדושה יעלו, אז ישארו הסיגים לבדם למטה בלתי חיות כלל, ואז יתקיים הפסוק בלע המות לנצח, וזה יהיה אחר ביאת המשיח ב"ב:

והנה אי אפשר שיתבררו הניצוצין מאליהן, אם לא ע"י מי שיבררו אותם, והוא, כי על ידי התפלה והמצות כולם, של בני אדם התחתונים, נעשה הבירור הזה, וע"י סיוע הי"ס עליונות דאצילות. כי הנה התחתונים צריכין לסיוע עליון, להספיק דברים אלו שיעשו על ידם. וגם העליונים צריכין למעשה התחתונים, וכמ"ש תנו עוז לאלהים. והענין הוא כמ"ש לעיל, כי אין דבר בעולם, שלא נעשו מאלו המלכים, ויש בהם בירור הצריך אל ד' עולמות אבי"ע הם בעצמן, ויש בהם בירור לצורך נשמות התחתונים כי מה שנשאר אחר הבירור הצריך לעולמות הנ"ל, משם יסודם של הנשמות. ומלבד זה אפילו כל ענייני העולם הזה השפל, הצמחים וב"ח וכל הנבראים כולם הם מבירור אותן המלכים, אחר בירור הנשמות כנזכר. וכל זה נעשה ע"י תפלות ומצות התחתונים בעוה"ז, וזהו בכח סיוע העליונים כנ"ל:

והענין, כי ע"י מצות של אדם בעולם הזה, ובפרט מן תפלות התחתונים בעה"ז שהם עיקר ושורש לכל זה, ואין דבר גדול יותר לענין זה, כמו התפלות. וע"כ קראו רז"ל אל התפלות, דברים העומדים ברומו של עולם. וע"י התפלות, גורם אדם זיווג עליון, ואז מתבררים המלכים הנ"ל, ועולין למעלה בבחינת מ"נ, ושם הם מתוקנים ומתבררים לגמרי, כנזכר אצלינו בדרוש תיקון המלכים ובדרוש מ"נ וע"ש גם יתבאר ענין זה בדרוש השבת, ובספר טעמי המצות פרשת בהר:

והנה קודם שחטא אדם הראשון, היו כל העולמות העליונים למעלה במקומן, כמו שהיו בעת האצילם, ובריאה ראשונה. ואחר שחטא אדם הראשון, ירדו כל העולמות ממקומם. וענין הירידה הזאת תכליתה היא, כדי לברר בירור המלכים הנ"ל שהם למטה. ואין ענין זה נעשה, רק בימי החול, כי אז הותרו כל המלאכות, והוכר הבירור והתיקון בכל ענינם, ובכל מיני מלאכות. ואז יורדין כל העולמות העליונים, כדי לברר ולתקן בירורים הנ"ל, והם מתלבשים במדרגות התחתונים, אשר למטה מהם. וזה הטעם שירדה זו"ן דאצילות, ומתלבשות למטה בששת ימי המעשה, ימי החול, כדי לברר בירורין הנ"ל, על ידי זיווגם שהם מזדווגים שם בהיותם למטה במקומן. והנה אין כח בזה, רק בז"א בלבד, לפי שהוא הזכר, ויש בו כח לברור הבירור הנ"ל, ע"י זווגם. ולכן הם ו' ימי החול בלבד, כי הו"ק דז"א מתלבשים בהם, והם המבררים בלבד. אמנם ביום השבת, שהוא נגד המלכות, והיא נקבה, ואין בה כח לברר, ואדרבה ע"י מה שנתקן בימי השבוע, היא עולה ביום השבת, שהוא יום שלה, ומתחברת עם ז"א, ואז כל העולמות ההם עולין למעלה במקומן, כמו שהיו בתחלת האצילות, ואז לא יש בירור כלל ועיקר כנ"ל, כי לסבת זה הם עולין למקומן, ואז מוציאים נשמות חדשות ביום השבת:

כלל העולה, כי כל ימי החול, העולמות כולם, הם למטה ממדרגתן, והיה זה, כדי לברר בירור המלכים בסוד מ"ן. ומה שאנו עושין בתפילתינו בימי החול כנ"ל, הוא ב' הכנות - א' הוא לתקן תחלה את זו"ן במקומן למטה, כי בתחלה שלא בשעת התפלה, היו חסרים, כי ז"א לא היה לו רק ו"ק, והמלכות נקודה אחת. ואח"כ ע"י תפילתינו, נתקנו שניהם בפרצוף גמור, כל אחד מהם כלול מי"ס שלימות, וכל זה בהיותן עדיין אחור באחור. ואח"כ ההכנה הב' היא, להחזירם פב"פ. ואז ע"י ב' תיקונים אלו, הם מזדווגים זה בזה, ומבררים בירור המלכים, ומעלין אותן בסוד מ"ן כנ"ל, ואחר התפלה חוזרין ומתמעטין כבראשונה, וזה עושין תמיד בכל תפלה ותפלה של ימי החול, כמו שכתבתי בע"ה כל דבר ודבר במקומו:

וגם כל זה התיקון אינו, רק בהיותם למטה במקומן האמיתי, שהיו בשעת הבריאה שנבראו. ובמקומו נבאר בע"ה, ענין ירידה אחרת שיש להם יותר מזו, והוא אחר התפילה, שחוזרין ומתמעטין, ובפרט בלילה שיורדין אל הבריאה והרי היא ירידה אחר ירידה: א' בעת התיקון שהוא בשעת התפלה. ב', ירידה אחרת יותר תחתונה והיא שלא בשעת התיקון, ובלילה, כמ"ש כל הענין במקומו בע"ה:

אמנם ביום השבת, תיכף בלילה בתחלתה, נעשין מאליהם ב' התיקונים שאנו עושין בתפלת החול, וחוזרין פב"פ במקומם למטה. ואחר כך ע"י תפלתינו ביום השבת, אז חוזרין מעלה אחר מעלה עד מקומם, שהיו בשעת האצילות, ועומדים שם פב"פ, ואז כל בחי' זיווגם שם למעלה, הוא לברא נשמות חדשות, לא מבירור המלכים:

הגהה (א) קול הרמז - ק"ל שהרי בזהר שמות ובמ"א אמרו, שלא יהיו נשמות חדשות רק באלף הז'. וכ"כ בספר הגלגולים. ונלע"ד עם הנזכר בספר הגלגולים, שיש כמה מיני נשמות חדשות. הא' אותן הנשמות שלא נכללו באדם הראשון כלל, והן העתידים לבא באלף הז', הב' הנקרא חדש במקצת שנכללו באדם הראשון, אלא שניתנו בו ע"י זיווג אב"א, וחסירה מהם בחי' פב"פ, ואלו יכולים לבא בזה"ז, ע"כ הגה"ה:

ומ"ש למעלה, כי אחר כל תפילה ותפילה מסתלקין המוחין מזעיר ונוקבא, וחוזרים ומתמעטין, אל תטעה בזה ותחשוב, כי אותן המוחין עצמן אשר נסתלקו, הם עצמן החוזרים אחר כך, בבחינות מוחין בתפילה אחרת, וכן על דרך זה בכל תפלה ותפלה, אמנם אין הענין כן, אמנם בכל תפלה ותפלה, מתחדשים מוחין חדשים גמורים לגמרי, ואין לך כל תפלה ותפלה שלא יתחדשו אז אורות חדשים גמורים לא ראי זה כראי זה:

והנה צריך שתדע, כי הנה יש הפרש גדול, בין תפלת החול ובין תפלת ר"ח, ובין תפלת י"ט, ובין חול המועד, ובין תפלת שבת. וגדולה מזו, דאפילו בי"ט עצמו, אינו דומה תפלת פסח, לתפלת שבועות, ולתפלת סוכות. וגדולה מזו, כי אפילו תפלת החול עצמו, אינו דומה תפלת יום זה, לתפלת יום שלפניו. וגדולה מכולם כי אפילו תפלת שבכל יום ויום, יש הפרש גדול בהם, ואינו דומה תפלת הבוקר, לתפלת המנחה, או לתפלת ערבית. סוף דבר, שאין לך תפלה מיום שנברא העולם, עד לעתיד לבא, שתהא דומה לחברתה כלל ועיקר. וטעם הדבר, כי הנה כבר ביארנו, כי כל התפלות הם כדי לברר הבירורים, שיש באותן הז' מלכים שמתו, והנה בכל יום ויום, ובכל תפלה ותפלה, מתבררים בירורים וניצוצין חדשים, מה שלא נתבררו עד אז. והנה כמו שהבירורים הנבררים בכל התפלות, אינן דומין לבירורים שבתפלה אחרת, כי אותן הם הבירורים הראשונים כבר נתבררו בתפלה ראשונה, ועתה בתפלת אחרת מתבררים ונתקנים בירורים אחרים ומתחדשים, ואינם הראשונים עצמן, ואם כן כפי ערך הניצוצות המתבררים באותו תפלה, כך יהיו אז ערך המוחין שימשכו בזעיר ונוקבא, ובמה שלמעלה מהם:

וכן על דרך זה יהיה בענין המשכות האורות בקריאת שמע, כי אין קריאת שמע בעולם שתדמה לחברתה בסבה הנ"ל, וזה הטעם שנצטוינו להתפלל תמיד ג' פעמים ביום, ולקרא קריאת שמע פעמיים ביום, ואם ביטל אחת מהם, נקרא מעוות לא יוכל לתקן. והטעם הוא, שבכל תפלה ותפלה, ובכל קריאת שמע וקריאת שמע, נתבררים בירורים חדשים, ונמשכים גם כן מלמעלה מוחין חדשים, מה שלא נעשה מעולם בשום תפלה או קריאת שמע אחרת:

ואמנם דע, כי אין הדבר רק בעניינים הפרטים שבהם, אמנם בענין הכללי שבהם, כבר ביארנו במקומם, כי כל תפלת שחרית בכל ימי החול, הם שוין בכללות כוונתם. וכל תפלת מנחה של חול שוין. וכל תפלת ערבית דחול שוין. וכל תפלת ליל שבת שוין. וכל תפלת שחרית שבת שוין. וכיוצא בכל תפלות. ועל דרך זה, בכל קריאת שמע דשחרית דחול שוין, וכל ק"ש דערבית דחול שוין. אמנם פרטיהם בהם עצמן, אין ניצוצין מוחין אלו, ואין ניצוצין ברורים אלו, שוין מיום שנברא העולם:

נמצא, כי בכל תפלה ותפלה באין מוחין חדשים ובירורין חדשים, ואחר התפלה הם חוזרים ומסתלקין מהן. ובזה יובן מה שאמרו רבותינו ז"ל חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת קודם התפילה, ושעה אחת אחר התפילה ושעה אחת בתפלה. והטעם הוא, כי קודם שחרב בית המקדש, לא היה פירוד בין זעיר ונוקבא, ותמיד היו פב"פ. (א) כי מעולם לא היו מסתלקין המוחין מהם, וכמ"ש אצלינו במקומו:

הגהה (א) צמח - לכן הזהיר שלא תעשה תפילתך קבע, כמאמר רז"ל:

ואמנם אחר שנחרב בית המקדש בעונותינו, נסתלקו המוחין מזו"נ, ולכן אנו צריכין להתפלל תמיד בכל יום, כדי להחזיר למקומן את המוחין כדי שיזדווגו זו"נ. אבל קודם שנחרב, היו זו"נ פב"פ זיווגייהו לא פסיק, וכמעט שלא היינו צריכין להתפלל, כי לא היה בהם חסרון, ולא היו צריכין אל תפילתנו, כדי להמשיך מוחין לזו"ן לזווגם פב"פ, כי מעולם לא היו מסתלקין המוחין מהם. ואמנם אחר גמר התפלה, חוזרים המוחין להסתלק, וחוזר הדבר לכמו שהיה, ולכן החסידים לא היו הולכין תיכף לבתיהם אחר שהתפללו, אבל היו שוהין שעה אחת אחר התפלה, כדי שעל ידיהם יגמרו ויוסיפו כח למעלה ולא יסתלקו המוחין מהרה, וגם המוחין יתעכבו ברישא דזעיר ונוקבא שעה אחת יתירה אחר התפלה:

וגם זה הוא הטעם, שהיו חסידים הראשונים מתפללין תפלת נדבה באמצע היום, שהיא כדי להחזיר המוחין פעם אחרת בזו"נ, וכמו שאמרו בגמרא הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו:

ונלע"ד חיים שיש שמניח תפילין כל היום, הוא גורם להשהות המוחין כל היום, הכוונה על הרשימו דגדלות, כי המוחין עצמן כבר אמרנו, שאין יכולת להשהות אותם יותר מג' שעות, ואפילו משרע"ה לא היו ידיו פרושות רק ג' שעות, גם זה הוא הטעם מה שאמרו רבותינו ז"ל שהחסידים הראשונים, לא היו נוטלין תפילין מעליהם כל היום. והענין הוא, כדי לגרום כח למעלה, שהמוחין עליונים דז"א יתעכבו שם כל היום כולו. וזהו שארז"ל שלא היו ידיו של משה פרושות יותר מג' שעות, כי אי אפשר לעשות כן יותר מג' שעות:

(ב) נלעד"ן - כי מ"ש הוא הכוונה על הרשימו דגדלות, ירצה שהוא הרשימו המוחין דגדלות דאבא. כי הרשימו המוחין דגדלות דאמא, שהוא שם הוי"ה בניקוד אלהים, גם הג' חלקים דמוחין דיניקה נשארים בז"א כל היום, כנזכר בכוונת הקדיש, על הס"ת יתגדל ויתקדש שמיה רבא בגימטריא של"ו ע"ש. ומי שמניח תפילין כל היום, גורם להשהות ג"כ הרשימו דגדלות הויות דמוחין דאבא, כמו שעשה מרע"ה, והבן זה היטב, ע"כ הגה"ה:

ועתה צריך לבאר, כי מאחר שביארנו, כי המוחין החדשים הבאים בכל תפלה ותפלה הם מסתלקין אחר גמר התפלה, ובתפלה שאחריה חוזרים מוחין אחרים, אם כן להיכן נסתלקו המוחין הראשונים, ומה נעשה מהם. אמנם הענין הוא זה, כי אחר גמר התפלה, המוחין ההם מסתלקין מתוך רישא דז"א, ועולין למעלה מראשו, ושם נעשין אליו בחי' אור מקיף, ואז המוחין המקיפין שלו ראשונים והעליונים, הם מסתלקין ועולין גם הם יותר למעלה ממקומן, כי אלו מוחין הפנימים שנסתלקו עתה, עלו ולקחו את מקומן, והוצרכו גם הם לעשות להם מקום, ולעלות הם למעלה יותר. וכן עד"ז, עולין שאר הבחי' יותר למעלה, עד שאי אפשר לבאר פרטם עתה, כל מדרגה ומדרגה להיכן עולה:

ואמנם כבר בארנו במקומו, כי כל דבר שבקדושה, הרוחניות, אע"פ שנסתלק ממקומו, נשאר הרושם דיליה במקומו תמיד. ונמצא, כי גם אלו המוחין דז"א, אע"פ שהן מסתלקין ממקומן כנ"ל, ועולין בסוד מקיפין, עכ"ז מניחין חד רשימו דלהון בז"א, כל היום ההוא, בסוד לעולם ה' דברך נצב בשמים וע"י אותן הרשימו (ב) של המוחין הנשאר בתוכן, אע"פ שאינן מוחין גמורים, נשאר בגדלותו, ואינו נתמעט ממדת גדלותו כל היום:

הגהה (ב) נלע"ד נתן - שכך הוא הפירוש, כי נודע שהרשימו הוא כינוי למלכות, כמ"ש בכמה מקומות, ועיין בספר הדרושים דף ל"ב ע"א, שהרשימו הוא מוחין דעיבור, שהם בסוד הנפש, הנקרא מלכות, וז"ס בכאן, לעולם ה', שהם המוחין הנקראים הוי"ה כנודע. הנה דברך, שהוא המלכות שלהם, שהוא הרשימו שלהם, נצב בשמים, ולא זז משם. וזה הרשימו הנ"ל שהם מוחין דעיבור, אפילו בלילה אינו מסתלק משם. וזש"ה לעולם ד' דברך, ר"ל - הן בלילה נשארים בתוכו ואינם מסתלקין. ע"כ הגה"ה:

ועד"ז גם המוחין של רחל הפנימים, אחר גמר התפלה, הם חוזרין ומסתלקין ממנה, והם עולין למעלה על ראשה, בבחי' מקיפים, ולא נשאר רק רשימו שלהם בתוכה, וע"י אותה רשימו נשארת גם היא במדת גדלותה כל היום כולו:

נמצא, כי אחר כל תפלה ותפלה, שמסתלקין משניהם המוחין ומתמעטין כנ"ל, אין פירושו מיעוט גמור -- שהוא חוזר על ו"ק, והיא חוזרת על הנקודה הא' כמו שהיה שרשם בתחלה כנודע. אמנם הם שניהם נשארין במדת גדלותם כל היום, רק שהמוחין שלהם נסתלקו כנ"ל, והרשימו שלהם הנשאר בתוכם, מעמידם במדת גדלותם. וזהו הסתלקות המוחין עצמם, הוא שאמרנו למעלה, שנתמעטין זו"ן אחר כל תפלה ותפלה:

והנה כל זה הוא ביום, אמנם משתחשך היום ונעשה לילה, אפילו אותו הרשימו הנ"ל היו מסתלקין מזו"ן אחר תפלת ערבית, כמ"ש במקומו, ואז זו הרשימו של המוחין דז"א, היא עולה עתה על ראשו בבחי' מקיפין, ואותם מוחין פנימים אמיתיים שלו שעלו אחר תפלת שחרית, ועמדו על ראשו, בבחי' מקיפים בכל שאר היום הם עולין ועתה עלו יותר למעלה, והמקיפין האמיתים שלו, שהיו לו בחי' מקיפין בעת התפלה עצמה, עלו עתה גם הם יותר למעלה. ועד"ז עולין כל המדרגות שלמעלה מהם, מדרגה אחר מדרגה כנ"ל, ואז גם הרשימו של רחל, הוא מסתלק ע"ד הנ"ל, ואז נמצאו שניהם מתמעטים המיעוט האמיתי, והוא, שהז"א מתמעט ונעשה בבחי' ו"ק בלבד, והיא בסוד נקודה אחת. וזהו ההפרש שיש בין מיעוט היום, למיעוט הלילה. והנה הענין זה של הלילה, יתבאר במקומו בע"ה. אמנם קיצור הדברים מה שנתבאר שם הוא, כי המוחין מסתלקין בלילה מז"א, אחר תפלת ערבית. אבל מוחין דנוקבא מסתלקין מחשכת הלילה, וחזרו אב"א, ועדיין מוחין דז"א הם במקומן בתפלת ערבית, להזדווג עם לאה כנודע, ואחר תפלת ערבית מסתלקין גם מז"א, ואז גם לאה חוזרת אל אחורי ז"א כמו רחל, ואז מוחין דז"א הולכין כמו בעת השינה, וניתנין ללאה, ונכנסת בה מתחלת הלילה עד חצות. ואז היא לוקחת הט' ספירות דרחל, הבאים אליה בסוד תוספות, ועל ידיהם נגדלת לאה בכל קומת זעיר אנפין, וחוזרת פב"פ עמו אחר חצות:

וזה הענין נעשה, מתחלת הלילה בעת השינה, אחר תפלת ערבית, עד חצות הלילה, ואז נמצאת לאה שלימה לגמרי בכל מדת ז"א, על ידי שלקחה הט' ספירות דרחל כנ"ל, ואז נשארת רחל בבחי' נקודה אחת בלבד, שהיא שורשה מתחלה, והיא הכתר שבה, שהיא היותר מעולה מן הט' ספירות שלה, שבאו לה ע"י תוספות. ואז בחצות לילה ממש, נמצאת לאה שלימה. ורחל בסוד נקודה אחת, ואז אותה הנקודה יורדת למטה בבריאה בהיכל ק"ק העליון:

ואז אחר חצות הלילה, ע"י עסק התורה שעוסקים הצדיקים בעה"ז, הם מעלין אותה מעט מעט, עד שנמצא כי באור הבוקר, נגמרה זו הנקודה של רחל לעלות באצילות, ואז לאה מתמעטת וחוזרת אל אחורי ז"א, והט' ספירות של התוספות שלקחה מרחל, יורדין אז בעולם הבריאה ויצירה ועשייה ועומדים שם, ואח"כ הם עולין בתפלת השחר כמ"ש במקומו בע"ה, ואז אותה הנקודה עצמה של רחל, שעלתה באור הבוקר בעולם האצילות, היא חוזרת פב"פ עם ז"א, ועומדת בזרוע שמאל דז"א, הנקרא גבורה מבחוץ אליו. אמנם הרשימו של המוחין שלה, שנסתלקו בלילה כנ"ל, הנה מקום עמידתו בתוך פנימיות חזה של ז"א בלבו. וכאשר עלתה זו הנקודה באור הבוקר עד שם, אז ע"י מצות התפלה של יד, שאנו מקיימין אז, הרשימו שלה יוצא מהחזה של ז"א ולחוץ, וחוזר ונכנס בתוך אותו נקודה בבחי' מוחין אליה, ונעשין בה בחי' תפילין ש"ר כמ"ש במקומו, ונשארת עומדת שם עמו פב"פ, עד ברכת אבות התפלה דשחרית, לפי שכיון שזו הנקודה היא העיקרית והעצמות של רחל, והיא שורשה, והיא בחי' הכתר שבה. ובפרט עתה, אשר אותו הרשימו של המוחין שלה, בהיותה עמה פב"פ, נכנס בנקודה הזה של כתר שבה, לכן יש כח עתה בנקודה זו, לעמוד שם עמו פב"פ עד ברכת אבות:

ואז בברכת אבות, נמצא שאותן הט' ספירות שלה, הנקרא תוספות, שהם מהחכמה שבה ולמטה, עלו מעולם לעולם, ע"י סדר תפלת שחרית, עד ברכת אבות. ואז בברכת אבות עצמה, עולין הט' ספירות של נקודה שלה באצילות באחורי ז"א, ונעשין שם פרצוף א' גמור, אב"א עם זעיר אנפין, ואז חוזרת זו הנקודה של כתר שלה באחורי זעיר אנפין, ומתחברת עם הט' נקודות אחרות שלה, ושם נתקנת עמהם ביחד, ע"י מוחין החדשים הבאים בכל תפלה הנ"ל. ואז בברכת אבות עצמה, חוזרת פעם ב', היא וכל הט"ס ביחד פרצוף א'. ועומדת פב"פ עם ז"א ועם יעקב כנודע. ואז יעקב עומד בקו ימינו, שהוא החסד והנצח. ורחל עומדת בקו שמאל, שהוא גבורה והוד, במקום שהיתה תחלה קשורה בזרוע שמאל, כנזכר למעלה, אלא שעתה הוא פרצוף שלם, ואז היתה רק נקודה. ואז היתה (צ"ל היא? - ויקיעורך) מזדווגת עם יעקב:

והנה נתבאר היטב, איך הרשימו של המוחין הראשונים, הם נכנסין קודם תפלה של שחר באור הבוקר בזו"ן, כנ"ל שאין הרשימו מסתלק גם הוא אלא בלילה, שאז הוא זמן המיעוט שלהם האמיתי, אבל תיכף בהאיר היום, חוזר אותו הרשימו להכנס בשניהן. ואח"כ בתפלת השחר, אז באים ונעשין מוחין אחרים גמורים חדשים, מה שלא היה כן בתפלה אחרת כנ"ל. וזה יובן היטב במ"ש בדרושי אחרים בענין מ"ן, שבכל תפלה ותפלה הם חדשים. ומשם תבין מה ענין רשימו הנשאר בהם תמיד. והנה כל דרוש זה נתבאר בענין כונת לילה, ובענין דרוש תפילין יתבאר באורך:

סדר עליות התפלות בחול בקיצור - תחלת הכל הוא, לתקן ד' עולמות אבי"ע ע"י מעשינו. וכוונת תיקון זה, כדי לתקן במקומו עצמן, לעשות שלא יתדבק ויתאחזו עתה הקליפות בהם אשר סביבותיהם כמו בלילה. תחלה נוטל אדם ידיו בשחרית, ועי"ז יכוין כי הקליפות של ג"ת דעשיה, נפרדין משם מסוד החיצונים. אח"כ יפנה, ובזה נתקנו ג"ת דעשיה הפנימיות שלהם, כי הלא בעשיה אפילו בפנימיות שלהם יש אחיזה לקליפות, כנודע כי בעשיה מתערבים טוב ורע. וכן ביצירה כמ"ש, ולכן סוד יפנה, הוא סוד הוצאות הקליפות מן הפנימיות:

אמנם דע, כי לעולם יש סוד א"פ וא"מ, והנה אלו הב', כל א' וא' מהם נתקן על ידי הברכות שאנו מברכין ענט"י ואשר יצר, כי הלא הברכות הם הבל פה, אשר לעולם הוא אור מקיף כנודע, והרי נתקנו ג"ת דעשייה כנודע במקומן, ע"י ב' מעשים אלו:

אח"כ אנו משימין טלית קטן וטלית גדול, והם ב' תיקונים אל ג"ת דיצירה, כי לעולם סוד ט"ק ביצירה, במט"ט אשר יתלבש בטלית. ואמנם ט"ק, הוא נגד הפנימיות, היפך הנוהגין ללבוש ט"ק למעלה מהמלבושים. וט"ג נגד החיצוניות, ולכן ילבש על המלבושים:

ואמנם פנימיות של יצירה, אינו פנימיות גמור כמו פנימיות העשיה שהוא בתוך הגוף, כי אין אחיזת הקליפות ביצירה כמו בעשיה, ועל ידי ברכותיה נתקנו א"מ שלהם:

והנה בהיותינו בעולם העשיה, לא נתקנו רק ג"ת, רק עתה שנתקנו ג"ת דיצירה, ממילא נתקנו כל שאר עשר דעשיה, אשר הם למטה מהם. אמנם לא יוכלו הם לתקן, רק בסוד החיצוניות לבד, ולא בסוד פנימיות. נמצא כי עתה נתקנו ג"ת דיצירה פנימיות וחיצונית, וז"ר דעשיה חיצונית לבד, וג"ת דעשיה פנימיות וחיצונית:

אח"כ אנו מניחין תפלה של יד, נגד ג"ת דבריאה, וברכה שלה נגד אור מקיף. אך כאן א"צ תיקון ב', לתקן פנימיות, כי בבריאה א"צ לתקן רק החיצוניות, כי אין לקליפה אחיזה בפנימיות, ומכ"ש בפנימיות דאצילות. והנה עתה כיון שנתקנו ג"ת דבריאה, מכל שכן שנתקנו החיצונית דז"ר דיצירה, ופנימיות ז"ר דיצירה, ופנימיות וחיצונית דנה"י דיצירה, ופנימיות ז"ר דעשיה, ופנימיות וחיצונית דנה"י דעשייה:

אח"כ אנו משימין תפלה של ראש כנגד האצילות, ובזה נתקנו חיצונית דג"ת דאצילות, ואין כאן ברכה, לפי שאין בנו כח לתקן א"מ ע"י מעשינו, וממילא נעשה. אך סברת רש"י וחכמי האשכנזים, כי יש בידינו כח לעשות, ולכן מברכין גם על של ראש:

והנה פנימיות האצילות א"צ לתקן, כי גם פנימיות דבריאה א"צ לתקן. והנה אחר שנתקנו ג"ת, מכ"ש שנתקנו ז"ר של בריאה בחיצונית, וגם פנימיות ז"ר דיצירה. הרי עתה מתוקנות י"ס דעשייה חיצונית ופנימיות. וי"ס דיצירה, חיצונית ופנימיות. וי"ס דבריאה, חיצונית לבד, כי הפנימיות א"צ לתקן. וג"ת דאצילות החצונית לבד, כי הפנימיות א"צ לתקן, וכ"ש שאר ז' האצילות, הרי ביארנו כל סוד המעשה:

ועתה נתחיל בסוד הדיבור, כמבואר בזוהר פרשת במדבר, ונאמר, כי עד עתה נתקנו ד' עולמות במקומם, כדי לסלק מהם אחיזת הקליפות, כדי שאח"כ על ידי תפילתינו, נוכל לכלול עולם בעולם, ולהעלותן למעלה. והנה כוונתינו להעלות ג"ר דעשיה, בג"ת דיצירה. וכבר הודעתיך, כי בכל עולם יש פנימיות וחיצונית, והנה מתקנים ומזככים ומאירים תחלה אל החיצונית ג"ר דעשיה, וזה נעשה על ידי ברכות, וע"י קרבן התמיד, כי הם מתברכין, ומקבלין אור גדול, כדי שיהיו במדרגה פנימיות ממש:

אח"כ ע"י קרבן התמיד, מעלין את פנימיות ממש ג"ר דעשיה למעלה, כדי שיהיו חיצונית לחיצונית ג"ת דיצירה. וז"ס הקרבן, לקרב התחתון, ולהעלותו אל העליון. ועי"ז עולה גם פנימיות ג"ר דעשיה למעלה, כדי שיהיו חיצונית לחיצונית ג"ת דיצירה. ועד"ז גם הפנימיות של ג"ת דיצירה, מתעלה למעלה (ונשאר חיצונית של ג"ת דיצירה.)[2] נעשו חיצונית אל ג' אמצעיות דיצירה, וחיצונית דג' אמצעיות דיצירה, נעשו פנימיות לג' אמצעיות דיצירה. ופנימיות ג' אמצעיות דיצירה חיצונית אליהם [3]. ופנימיות ג"ר דיצירה, נעשו חיצונית אל המלכות דבריאה. ונשאר חיצונית שלה, בסוד פנימיות. ופנימיות שלה מסתלק, ונעשה חיצונית לג"ת דבריאה, כי החיצונית של ג"ת דבריאה, נעשו פנימיות. כי הפנימיות שלהם מסתלק בסוד חיצונית לג' אמצעיות דבריאה, וכן עד"ז עד שפנימיות של ג"ר דבריאה, נעשו חיצונית לחיצונית מלכות דאצילות. וכן עד"ז, עד שפנימיות ג"ר דנוקבא דז"א, נעשה חיצונית למלכות דז"א. ופנימיות מלכות דז"א, נעשה חיצונית לג"ת דז"א וכו'. ועד"ז, עד שפנימיות ג"ר דז"א במלכות דאו"א. ועד"ז עד למעלה בעתיק:

ובזה תבין מ"ש בזוהר פרשת צו, כי רעותא דקרבנא סליק עד א"ס ב"ה. פירוש - כי על ידי הקרבנות, עולה ומתקשר עולם בעולם עד א"ס. ואל תאמר איך פנימיות ג"ר, נעשה חיצונית למלכות לבדו, או ג"כ איך פנימיות המלכות נעשה חיצונית אל נה"י שלמעלה ממנו, כי הלא שיעור המלכות, הוא נה"י לעולם, וז"ס שלשה עדרי צאן רובצים עליה, והם סוד הג' קוין, שממנם נעשית הבנין של מלכות, ולכן יש יכולת במלכות להתלבש בפנימיות ג"ר. גם יש יכולת בה, להלביש את הנה"י העליונים ממנה:

נמצא עתה, כי יש חילוק א' בין עשיה לשאר עולמות, כי בעשיה הג"ר שבה, עולין עד ג"ת נה"י של יצירה. אך ג"ר של יצירה, אין מלבישין רק למלכות דבריאה. וכן בשאר עולמות עליונים. והטעם הוא, כי עד ב"ש הכל הוא תיקון עשיה לבד, רק שכיון שעולין ג"ר דעשיה ביצירה, צריך שגם ג"ת יעלו יותר למעלה, וכן בכולם. לכן כיון שאנחנו בעשיה, נשלם כל תיקון עשיה לגמרי, ויכולין להעלותם עד מקום ג"ת דיצירה ממש. אך בשאר עולמות, הלואי שיוכל לעלות הג"ר של עולם א', אל המלכות שלמעלה הימנו, ע"י תיקון העשיה. אך אח"כ כאשר אנו בב"ש, [ שהיא היצירה עצמה, אז יכולין לעלות ג"ר דיצירה בג"ת דבריאה ממש, וכן ביוצר אור שאז הוא תיקון הבריאה, אז יעלו ג"ר דבריאה בג"ת דאצילות:

גם יש שינוי אחר בעשיה, מבשאר עולמות, כי בשאר עולמות, כאשר עולין ג"ר דיצירה בג"ת דבריאה, וכיוצא בשאר עולמות, הנה אז עולין בד' אחרונות, כי המלכות של בריאה, נכלל בנה"י דבריאה, ובאלו הד' עולין הג"ר דיצירה ונכללין בהן. אך בעשיה אינו כך, כי עולין ג"ר דעשיה בנה"י דיצירה, אך המלכות דיצירה, נשארת למטה בשבעה תחתונות דעשיה לעולם. והטעם הוא, לפי שכל עשיה הוא סוד המלכות, ולכן צריך שהמלכות דיצירה הדבוקה אל העשיה, שתהיה למטה בעשיה עצמה, ולא בעולם היצירה. ולכן נקשרת עם הז"ת דעשיה, שעומדת בעולם העשיה עצמה, ואינה נקשרת עם ג"ר דעשיה, לפי שעלו כבר ביצירה:

והנה עתה בעולם העשייה חסרים ממנו, פנימיות ג"ר שלו, להשלים עולם העשיה. ולתת בו כנגדו ממקום אחר, והוא סוד אותו חיות של הקדושה, אשר בתוך הקליפה ומחיה אותה, והוא סוד י"א סמני הקטורת. ולכן אומרים תיכף אחר פרשת תמיד, קודם וערבה, פיטום הקטורת, כדי לסלק חיות הקדושה של קליפות עשייה, שהוא סוד י"א יריעות עזים, ואנו מסלקים אותו ע"י י"א סמני הקטורת:

ואחר שכבר נתקנו וסילקו אותה הקדושה משם, ואמנם עדיין לא נתקן מקום, שתחול שם חיות הקדושה הנ"ל, לכן אנו צריכין להתחיל תחלה מראש עשיה, ואז מחלקין מלכות יצירה הנשארת בעשייה לב' בחינות, והם - פנימיות, וחיצונית. ואז מעלין את החיצונית ג"ר דעשיה הנשאר בעשיה, ובהם אנו מלבישין את הפנימיות מלכות של עולם היצירה, שירדה בעולם עשיה. ואח"כ חיצונית מלכות הנ"ל, היא עתה בבחי' פנימיות, ואז עולין פנימיות ג"א דעשיה, ומלבישין אותה, ונעשין חיצונית. ואמנם להיות כי אלו ב' מדרגות, שהם - חיצונית ג"ר, ופנימיות ג"א, כל אלו הם עשיה, והם נעשין חיצונית, לחיצונית ולפנימיות דמלכות דיצירה, אם כן נמצא, כי מן עשייה נעשית יצירה. ולכן צריך שנאמר שם מ"ב שהוא ביצירה, להעלותן מעשייה, שכ"ז הוא בעולם אשר ירדה מלכות דיצירה, וז"ס מה שאנו אומרים אנא בכח וכו'. אח"כ שאר הסדר, ואיזהו מקומן, אשר כ"ז הוא מדרבנן, והוא להעלות שאר העשייה כמ"ש, אך ג"ר שעלו ביצירה ממש, הוא ע"י פסוקי התורה של פרשת תמיד. ועתה עולין פנימיות ג"ת דעשייה, ונעשין חיצונית לחיצונית ג"א דעשיה, ועולין פנימיות מלכות דעשייה, ונעשית חיצונית לחיצונית ג"ת דעשיה. ועולה אותו החיות דקדושה שעלו ע"י הקטורת, ועולין בסוד חיצונית, לחיצונית מלכות דעשייה. והרי בזה נשלמו כל חלקי עשיה, ע"י מלכות דיצירה, וחיות דקדושה התחתונה, במקום מה שעלו ג"ר דעשיה ביצירה. והנה הם עתה י"ס דעשייה שלימים, ועוד ג"ר שלה שעלו למעלה, ולפי שנכללו ביצירה שהוא ז"א, ונקרא תורה, לזה נקרא י"ג מדות שהתורה נדרשת בהם, הנה כל זה הם י"ג וז"ס ברייתא דר' ישמעאל, מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם:

והנה עתה כבר נכלל עשיה ביצירה, אך עדיין לא קיבלו ג"ר דעשיה מיצירה, רק בחי' נפש, לכן אנו צריכין לתת להם רוח של יצירה ממש, וזה ע"י הקדיש שאנו אומרים קודם הודו, ואז אנו מכוונין, כי יש בקדיש הזה ב"פ כ"ח, וב"פ מ"ב. והנה המ"ב וכ"ח הראשון, הוא של אותיות, כי הכ"ח הם עצמם הכ"ח אותיות, שיש מן יהא שמיה רבא עד עלמיא וכו'. והמ"ב אותיות הם ז' ווי"ן, שיש בר"ת מן וישתבח ויתפאר וכו', עד ויתהלל, גימטריא מ"ב. ותכוין בשם מלוי אלפין שביצירה, שיש בו כ"ח אתוון של מילוי דמילוי, וגם מ"ב אתוון בכללותן דכ"ח, וע"י כל הכ"ח והמ"ב, תמשיך רוח אל ג"ר דעשיה שעלו שם. ואח"כ תמשיך כ"ח אחר, שהוא כ"ח תיבות, מן יהא עד בעלמא. והמ"ב, הוא סוד ז' תיבות, מן וישתבח עד ויתהלל, ובכל תיבה ו' אותיות הרי מ"ב. והנה כ"ח ומ"ב זו, היא משם ס"ג דבריאה. ולפי שכוונתינו עתה, להמשיך רוח יצירה אל תוך ] עשיה, לכן צריך שיקבלו ג"ר אלו של עשיה אור גדול, ע"י כ"ח ומ"ב עליון של הבריאה, כדי שיוכלו אח"כ לתת כח רוח יצירה בשאר העשיה:

סדר סוד עליות העולמות חול ושבת - דע, כי בכל העולמות שהמלכות עולה מדרגה אחר מדרגה, כשהיא עולה, עולה אב"א, לפי שגודל האור העליון לא תוכל לקבל פב"פ. וע"י תפילתינו, באה וחוזרות לפניו פב"פ. וז"ס בערב היא באה, ובבוקר היא שבה. פירוש - בשעת המנחה, בזכות תפלה באה לפניו בעת רצון. ובבוקר בתפלת שחרית תשוב לפניו ג"כ. הרי שני התמידים הוא פב"פ, וכל זמן שתתעלה יותר חוזרת לאחור, ובעמידה חוזרת פב"פ:

ודע, כי בתפלת שחרית דחול, אז לאה עם ישראל אב"א, ורחל עם יעקב פב"פ, רק שיעקב יורד בנצח ורחל עולה בהוד. ובמנחה, אז לאה מזדווגת עם ישראל לבדו פב"פ, ואמנם רחל היא אב"א, אבל עכ"ז היא נגדלת שם, והיא נגדלת עם כל אחורי ישראל, והוא אב"א עם יעקב וישראל:

והנה כבר ידעת, לפי שראש הזכר הם דינין, וסופו הוא רחמים, והטעם לפי שהחסדים שלו בהיותו בראשו הם סתומים בנה"י של בינה, וגם הנה"י עצמן כנודע דמסטרהא דינין מתערין, ולכך לאה היוצאת משם היא דינין. אבל רחל, היוצאת אחר גילוי החסדים מן יסוד בינה שהוא בחזה דז"א, ששם מסיים יסוד בינה, ושם מתחלת רחל, לכן היא רחמים לכן לאה נקרא עלמא דאתכסייא, רחל עלמא דאתגלייא. ולכן נקברה רחל בפרשת דרכים, כמ"ש ותקבר רחל בדרך, שהוא מקום הפרש בין יעקב לישראל שהוא מהחזה ולמטה. ולפי שלאה יונקת דרך הפסק מחיצות נה"י של בינה, נקראת עלמא עלאה כמותה. הרי טעם, איך כי לאה היא דינין, ולכן במנחה הדינין מתערין, כי אז זיווג לאה. אמנם לפי שרחל נמשכת דרך אחור, במקום שהיתה לאה נגדלת עד שם, לכן עדיין הוא יום והדינין מתוקנין:

אך בערבית, אז רחל חוזרת להקטין עצמה להיות אב"א ביעקב לבדו, ולכן אז היא שליטת הדינין, ואז הוא חושך גמור, וזה נמשך עד חצות לילה. והנה בחצות לילה, אז לאה נגדלת פב"פ, ונמשכת עד כל שיעור יעקב כולו, בכל פרצוף הז"א, ואז הדינין נמתקין אחר חצות, כי זה נחשבת כמו רחל עצמה. וז"ס ליל ולילה - כי קודם חצות נקראת לאה ליל, ואחר חצות נקראת לילה. פי' אחר חצות, ר"ל - אחר שהיא נגדלת מחציו של ז"א ולמטה, וזהו פי' החצות, שלוקחת גם כן חציה התחתון, ואז נקרא חצות לילה:

ובשבת בלילה בתפילת ערבית, אז רחל עם יעקב פב"פ, בסוד כל נה"י דז"א. כי זהו יותר מן תפילת שחרית דחול. ואחר תפילת ערבית עולה רחל למעלה בהיכל בינה אמא עלאה, להגדילה שם, ואז יושבת לאה עם כל ז"א פב"פ, עם ישראל ויעקב, כמו שהוא אחר חצות בחול, וזה נמשך עד חצי הלילה. ואח"כ לאה עולה למעלה בהיכל הבינה, ורחל יורדת פב"פ עם ישראל ויעקב, ולכן ארז"ל כי עיקר הזיווג של ת"ח מליל שבת לליל שבת אחר חצות, כי אז רחל שהיא רחמים פב"פ עם כל הז"א כולו, ואז הוא הכל רחמים גמורים. אמנם לע"ה הותר בחול אחר חצות, כי גם אז לאה פב"פ עם כל הז"א, ואז הוא הכל רחמים גמורים. אמנם קודם חצות, אפילו בליל שבת (א) לא הותר אפילו לע"ה, כי אז פב"פ מהחזה ולמטה בלבד:

הגהה (א) ונלע"ד חיים, כי זהו דווקא בשעת תפלת ערבית, אבל אח"כ רחל עולה למעלה, ואז לאה היא פב"פ עם ישראל ויעקב כמו בחול אחר חצות כנ"ל, א"כ כמו שע"ה מותר בחול אחר חצות, גם כן מותר בשבת אחר תפילת ערבית:

ובשבת עולה ז"א ג' דרגין נה"י של הבינה אמא, ואז צריכה המלכות לעלות בז"א. וכן בכל תפלה ותפלה ג' דרגין, כנודע ומבואר אצלינו, עד חזרת תפלת מוסף כי אז הז"א עם או"א ממש כמותם, והמלכות רחל היא עם נה"י של הבינה לבד. ובג"פ קק"ק של כתר דמוסף, אז עולה בחג"ת דבינה. ובאי"ה מקום כבודו, עלתה לחב"ד, ואז היא שוה אל הז"א עצמו. ובמנחה של שבת, אז עולה חצי הז"א שהוא ישראל לבד, עד מזלא הי"ג דדיקנא דעתיקא עם לאה ועם או"א. ואח"כ בתפלת חזרה של מנחה, אז עולין עד מזל הח' דדיקנא דעתיק, ושם הוא זווג. ורחל ויעקב נשארין למטה בלי זווג:

הפרש שיש בין חול לשבת:

ההפרש הוא, כי בחול ע"י תפילתינו, נכלל פנימיות האצילות למעלה, וחיצונות האצילות חוזר להיות פנימיות. ופנימיות הבריאה עולה אל האצילות, ונעשה בחינת חיצונות, לחיצונות דאצילות, שחוזר להיות פנימיות. וכל זה שנעשה ע"י תפילתינו בחול, הוא נעשה בשבת מעצמו. אך מה שנעשה בשבת על ידי תפלתינו הוא, כי בחול אין החיצונות של הבריאה עולה אל האצילות כלל, אפילו ע"י תפלתינו. ומכ"ש שאר חיצונות העולמות. אמנם בשבת, על ידי תפלתינו, עולין גם חיצונות הבריאה עד אצילות לעשות שם חיצונות לפנימיות דעולם האצילות. (ונלע"ד חיים, כי אין זה ככל האצילות, רק בג"ת דאצילות. כי הפנימיות שבהן עולה לז"א, ונעשית חיצונות אל אמצעית, כמבואר אצלינו בתפילת חול ע"ש):

דע, כי בחול המלכות בהוד ז"א, ויעקב בנצח ז"א, ושם הוא הזווג ביסוד. ואחר כך בחזרת התפלה, אז מאירין חג"ת, ורחל שבנצח הוד, ואז אנו מחברים שניהם ע"י היסוד. וז"ס אמן שבחזרת עמידה. אך דע, כי בשחרית עולין עד פנימיות נ"ה. ובמנחה באמצעית. ובערבית בחיצונות, כמו שידעת הענין על ג' בחי' שבכל ספירה וספירה, לכן בערבית נמצאת החיצונית בחיצונית והיא אב"א. (ב):

(ב) (אמר מאיר אעפ"י שגם במנחה יש זווג אב"א דרחל ויעקב כנזכר במקומו, בסוד ואתה הסבות את לבם אחורנית, אפשר שיש חילוק בין זיווג אב"א, לעמידת אב"א. לכן כשיונקים מהאמצעים, אז אינם פב"פ למטה, מאחר שאינן מקבלים מכלי הפנים. אך מאחר שמאיר בהם האמצעים, יהיה פב"פ שלא במקומן, ועולין באו"א, ושם יהיה פב"פ. בסוד פי' הזיווג דאב"א. אך בערבית שיונקים מחיצונית אז אין זיווג כלל ליעקב ורחל, והם אב"א עומדין ממש והיא בסוד נקודה באחוריים ולא בפרצוף, ודוק היטב. נשלם שער א' בעזרת האל). אחרנין, שיש מן הנותן לשכוי בינה, עד סוף ברכת התורה, כנגד זעיר דעשיה שהוא ח"י ברכאן דנפקין מן ט"ט דמטטרו"ן. והם כנגד ח"י שמהן שיש בשירת הים, ושמהן שיש בח"י פסוקים של יהי כבוד וכו', וע"ש ומשם תבינם כאן, והם סוד ח"י ברכאן דיסוד:

ואלו מוסיף על הראשונים:

כוונה אחרת - הנה, כללות כל הברכות של שחר הם, נט"י כנגד א"א דעשיה, כמ"ש במקומו בע"ה. וברכת אשר יצר, הוא כנגד אבא שבעשיה. וברכת אלהי נשמה, היא אמא שבעשיה. כמ"ש ג' ברכות אלו במקומם. ואחר כך ח"י ברכאין:

ונלע"ד, מורי זלה"ה, כי כשאדם קם משנתו, רוח רעה שורה עליו, ובעי לנטלא ידוי, ומברך עליו. וכן מברך כל אותן הברכות וההודאות, שהם על חזרת הנשמה. ואחר כך בעי לאתקדשא במעשים דהאי עלמא, שהוא עולם המעשה. ולזה מתעטף בציצית ותפילין וכיוצא, אחר היותו בבה"כ, הוא נתקדש במעשה בעולם השפל הזה. ואח"כ יסדר ויתקן המבואות והדרכים שרוצה לילך אל המלך, ולהראות שהוא עבדו מחותם אותות מילה וציצית ותפילין. והנה אחר שנתקן הוא עצמו ומלבושו, אז יסלק מסילות הדרכים על ידי הקטורת המסוגל לבער כחות הטומאה מן הדרכים, אשר בהם תעלה תפלתינו. וגם צריך לתת להם חלקם, כמו בזמן ב"ה, ולכן יסדר סדר הקרבנות ויהיו דומין כעין הקרבנות, ובזה ג"כ יתכפר עונותינו, ונתקבלו הקרבנות ונתבטלו המעיקים, והם המקטרגים אשר נעשו ע"י חטאתינו. ואז ילך בדרך ישרה לפני המלך מלכו של עולם, בלתי מעיקים ומונע:

ואח"כ אומר הזמירות, שהם כחות הדין שבקדושה, המכונה למלאכים נוקבין כי נקבה סתמא דין, והוא עולם סנדלפו"ן. ויסדר שם סדר עמידתן ותושבחתן, וכולם תיקון שכינה, כנודע ששכינה מקננת בסנדלפון. ואחר הזמירות יאמר שירת הים, אשר מרמז ליסוד, שהוא מדרגה אחרונה שבו"ק, המקננים במטטרו"ן הנקרא תורה שבכתב. ואז מתחלת להתקן, ונכנס לעולם מלאכי רחמים צבאות מלך, והוא בעולם מטטרו"ן. וכ"ז בכח י"ג מדות רחמים הנזכר בישתבח, שהם שיר ושבחה וכו'. ואח"כ מתחלת והולכת מהיכל אל היכל כאשר מפורש בפרשת ויקהל פקודי:

והנה ענין קדושה דיוצר, הוא ו"ק דמטטרו"ן המתקדשת בהם שכינה, שעלתה מן סנדלפון, ואז נקראת קדושה דיליה. ואח"כ בשמע ישראל נקראת יחודא דיליה, דאיהי מתיחד עם המלך, בהיכל אהבה ששם החסד העליון, ועל ידו היחוד כנודע, מתמן נקראו אחים, בקוראה המלך אחותי. ועדיין פה אינה אשתו, ואז מתייחדת שם ו"ק של המטרוניתא, שעלתה מן סנדלפון הנרמזים בו' תיבות בשכמל"ו. ומתייחדים עם ו"ק המלך שבמטטרו"ן, הרמוז בו' תיבות דשמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד:

ובברכות ק"ש שלפניה ולאחריה נקראת ברכה דיליה, הם סוד יב"ק - י', יחוד. ב', ברכה. ק', קדושה. שהם כנגד הג' קצוות ראשונות. בחסד, הוא הברכה. בגבורה, הקדושה. בת"ת, היחוד. ואז עולה בהיכל הרצון ת"ת, ושם הנשיקין באמת ויציב. ואח"כ עולה בהיכל ק"ק, דתמן מתיחד עלמא עילאה בינה, וחכמה וכתר, שהם בכסא כבוד, ומתיחדים בהיכל עם הו"ק שבהיכל הז':

ואז העמידה לקבל עלמא עילאה, ואז יכנוס שיעור ב' פתחים דעלמא עילאה, והם חו"ג. ועולה המלכות עמו תמיד למעלה, ואז נקראת תפלה ראוי בכל מעשיו, ויעמוד לפני המלך וישאל שאלותיו, בחסד, ברכה ראשונה. בגבורה, ברכה שניה. בת"ת, ברכה ג'. וכיון שקדשו ע"י הקדושה שבברכת אתה קדוש, אז ישאל שאלותיו, י"ב שאלות, הנרמזות בי"ב גבולי אלכסון דתפארת, ואח"כ יצא מעט. רצה בנצח, ובהגיע לירך ב' שהוא הוד, צריך לכרוע על ברכיו במודים. ואח"כ ביסוד בשים שלום. ויניח המלכות דבוקה ביסוד, כי כבר עלתה עד הבינה, ושאלה טרף לביתה, ועלתה לו עם תפלתו. ואח"כ יורדת עמו עד היסוד, שהוא מדרגה אחרונה שבמטטרון. אבל כל זה גם עתה בהיכל הנזכר, כי שם נתעלו כל רתיכין עילאין, ואז יפסע פסיעותיו, כי אין ראוי להמצא בעת הזיווג, ואז מזדווגת ביסוד, ומשפיע בה טיפת זרע נשמות דישראל הקדושים, לכן יפול על בניו, ויכלול גרמיה בהדי אותן נשמות, וימסור נפשו שם בנפילת אפים, בפסוק אליך ה' נפשי אשא, בזמן שהם מזדווגים. ואחר שמזדווגים מורידה טרף לביתה וחק לנערותיה, אז שואל ג"כ מאותם מזונות, במזמור אשרי יושבי ביתך וכו':

הנה בכל הירידות שיורדת, היא מושכת שפע לשם. כיצד - כשהיא בחסד, השפע בחסד. וכן בכל הו"ק, ברזא דג"ר וג"ת. ואחר שנתקנו הו"ק, אז יונקת משם המלכות הז', ע"י היסוד האחרון שבו"ק. ע"כ:


  1. ^ נ"ל צ"ל דפנימיות -- ויקיעורך
  2. ^ נ"ל צ"ל למחוק מה שבסוגריים ולגרוס מתעלה למעלה ונעשו חיצונית... --ויקיעורך
  3. ^ נ"ל צ"ל "..חיצונית אל ג"ר שלהם."-- ויקיעורך


ונבאר כוונה אחרת בענין עליית העולמות בחול. דע, כי תחלה ע"י נטילת ידים וברכותיה נעשים מוחין דעשיה, פנימי ומקיף דעולמות. ואח"כ ע"י יפנה וברכותיה נעשים מוחין דנפש דעשיה, פנימי ומקיף דנשמות. ואחר כך ע"י ציצית וברכתה, נעשים מוחין דיצירה, פנימי ומקיף העולמות. ואז ירד אור הנפש דיצירה אל העשיה. וע"י תפילין של יד, נעשים מוחין דבריאה, פנימי ומקיף הנשמות. (א):

הגהה נלע"ד נתן, שצ"ע, שבתחילת שער התפילה כתב, שע"י ד' חלקי המעשי עם ברכותיה, אינו עולה רק חיצוניות העולמות, ואיך כתב בכאן, שעולים גם פנימיות העולמות דנשמות. ונראה, כי חיצונית הוא שם ב"ן, והפנימית שם מ"ה. ונודע כי יש נר"ן ח"י במ"ה ובשם ב"ן, ובכאן מדבר בנר"ן ח"י שבשם ב"ן, שהוא חיצוניות העולמות, ועל ידי הקרבנות נתן נרנח"י גם בפנימיות שהוא שם מ"ה. ועיין בספר דרושים דף ל"ב ע"ב, ועיין בספר דרושים דף ל"ג ע"א, כתב כי פנימית דנוקבא שהוא שם מ"ה, הוא נקרא דבור, וכשאין בה רק חיצוניות בעמדה אחור באחור, אז נקראת יונת אלם, ולכן נ"ל בכאן שע"י הדבור אנו מעלים פנימיות העולמות, שהוא שם מ"ה, ע"כ הגה"ה:

ואח"כ ע"י התפלה של ראש בלתי ברכתה, נעשו מוחין דעולמות אצילות פנימי לבד, כי המקיף נעשה שלא על ידינו, ויורד אור מנפש דאצילות עד העשיה לבד, הנקרא נפש בערך שאר העולמות, לפי שעד עתה לא עשינו רק מעשה, שהוא בעשיה. וזה למה שנוגע אל מעשה האדם, אך בחי' העולמות שאינם תלויים במעשה האדם, נעשה כולם מעצמם על ידי מעשה לבד. ואפשר לומר, כי גם ג' עולמות אב"י לא נתקנו לגמרי, רק קצתם מדרגות כמ"ש אח"כ בדרך ב' במקום אחר, ועיין שם היטב כדי שתקשר זה בזה יחד:

(ב) אחר כך בקרבנות, אנו מעלים עשייה ביצירה הפנימית והעולמות. ובזמירות היצירה בבריאה הנשמות והעולמות. אח"כ ביוצר, אז עולים הבריאה באצילות נשמות ועולמות. ואמנם עדיין הנשמות צריכין למוחין פנימיים, ואז ע"י ק"ש מזדווגים או"א באצילות, ועושין מוחין פנימים לבד דנשמות דזו"ן דאצילות, ואז נמשכין מוחין גם לאו"א דבריאה, והם מורידין מוחין פנימים ומקיפים דנשמות לזו"ן דבריאה, כי כ"כ הוא פנימית דאצילות כפנימית ומקיפין דבריאה, ואח"כ בבריאה נגמרין מוחין דג"ר דפנימים ונשמות לזו"נ דאצילות:

הגהה (ב) נלע"ד נתן - כי בקרבנות נגמרו מקיפים חיה, דיצירה. אחר כך ביוצר, אז עולים הבריאה ופנימי ומקיף דיחידה דעשיה דנשמות. ובזמירות באצילות, נשמות ועולמות:

והנה במקום אחר נראה באופן אחר, כי הנה תחלה ע"י נט"י וברכתה, נעשו מוחין דנפשין דעשייה, פנימי ומקיף דעולמות. וע"י יפנה וברכתה, נעשו מוחין דנפש דיצירה, פנימי ומקיף דעולמות. ובטלית קטן, נעשה מוחין דנפש פנימי ומקיף דנשמות דיצירה, וגם נשלמו מוחין פנימי ומקיף הג"ר דעשייה העולמות לבד. אלא שנראה הציצית קטן, גם הוא חיצונית העולמות וע"ש:

אח"כ בתפלה של יד נעשה מוחין פנימי ומקיף דנפש העולמות דבריאה, גם נשלמו מוחין פנימי ומקיף העולמות ג"ר דיצירה, וגם נשלמו מוחין פנימי ומקיף דז"ר דנשמות דעשיה:

אח"כ בתפלה של ראש, נעשה מוחין דנפש דאצילות, פנימי דעולמות לבד, נשאר עדיין לתקן י"ס פנימי ומקיף דנשמה דבריאה, וז' עליונות דאצילות. ומקיף העולמות ונשמות, ונפש פנימי ומקיף דנשמות דאצילות העולמות. אח"כ עולים כל הפנימית שהם הנשמות ונשארים החיצונות שהם העולמות התחתונים, עד"ז, ע"י הקרבנות והזמירות והיוצר והעמידה. אמנם בשבת בקבלת שבת, אנו מעלים החיצונות. וזה ההפרש שיש בתפילת שבת מבחול:

ובעמידה דאבות, נכנסו כל המקיפין מ"ס דתבונה ד', ואח"כ יצאו בנסירה וניתנו לרחל, והגדילוה כל האחור, ואז ננסרה, כיון שאינו לוקחתם ע"י זעיר, וכל זה במלת באהבה. ואז חוזרת פב"פ, אלא שהיא אז בסוד נקודה כי כל אורך אב"א אינו רק נקודה קטנה פב"פ. ואז חוזרת נה"י דאמא לתוך הנקודה, וגדלה פב"פ לגמרי. ואח"כ מסתלקים וניתנים לזעיר, ואז היא מתקטנת מהחזה ולמטה לבד פב"פ בברכת אבות:

אח"כ נגמרים לכנוס מקיפי התבונה בעמידה ובברכת כהנים נכנסו מקיפי אבא, וכל זה בחול. אמנם בר"ח, נגדלת לגמרי פב"פ כמוהו, כי אז היא לוקחת נה"י דתבונה ד', והוא נה"י דאבא לבד, ולכן הם שווים:

ובי"ט, אז חוזר הוא ליקח גם ג' בחי' תבונה דם' סתומה, והם - עיבור, ויניקה, ומוחין. וכל מה שיש להם בחול בתבונה הד', יש לה בי"ט בתבונה הם':

ובשבת לוקחים ג' בחי' דם' סתומה בינה, והוא דאבא, והיא דאמא. וג' בחי' אלו, שהם - בינה, ום' סתומה, וד', כ"א יש להם ג' כלים עיבור יניקה ומוחין, והם ט' בחי', כי בזה תבין הרבה דרושים וחילוקים בענין הנסירה:

וצ"ע ג"כ, כי הרי יש תפלת לחש בחול, ואז היא אב"א, וננסרה, וחוזרת פב"פ מהחזה ולמטה. ועוד יש חזרת התפלה בקול רם, ויש כל בחי' הללו פעם ב', לעלות יעקב ורחל בדעת דז"א. ואח"כ נעשה בחי' דנר"ן ח"י פנימי ומקיפים דנשמות בברכת כהנים מקיף אבא, ואיני יודע מה בינתים וצ"ע:

והאמת הוא, כי בשבת ובשבועות, עולה ז"א על ידינו עד דיקנא דא"א. ושאר י"ט, אינו עולה רק עד אימא ע"י מעשינו, אך מאליו אינו עולה רק בתבונה. ובפסח הוא כשאר י"ט, אלא שבליל פסח עולה עד אימא עילאה מאליו, ונלע"ד, כי בר"ח עולה על ידינו בתבונה, כמו שהוא בי"ט ממילא. וגם זה אינו אלא במוסף בלבד, ואח"כ חוזר לירד. ובחול עולה על ידינו בתבונה, בג' בחינות. וכן ג' בחי' תבונה א' בחזרת העמידה, אך אינו עולה כמוהו רק חציו. אך בר"ח עולה כמוהו:

נלע"ד, כי בחול בלחש דשחרית, נכנסו כל הפנימים, ובחזרה נכנסין בברכת אבות מקיפי דאמא לבד, כי עולה ז"א נה"י שלו בחג"ת שלו, וחג"ת שלו בחב"ד שלו, וחב"ד במקיפי אמא. ואז גם אמא עולה יותר, ונמצאת זקופה במקומה ולא רבוצה. וחג"ת ראשונים אורם מגולה, ועולה שם רחל ויעקב בחזרה, והבן זה. ומקיפי אבא נכנסים בברכת כהנים, ובויעבור, וגם עולה הז"א יותר, ויעקב ורחל עולים עליה שלישית. אך אינו רק נה"י דזעיר של אותו העת, כי היא אינו עולה כמוהו:

הסתכל, כי אין זעיר נקרא גדול, עד היות לו צלם פנימי דתבונה בחי' ד', ואז הוא אחורבאחור:

ואח"כ חוזר ליקח בחי' תבונה מ"ם סתומה בג' בחינות כנזכר, ואז הוא פב"פ. ולכן צריך לעיין איך יהיו ג' מיני מוחין בסוד הנסירה והשינה, ואח"כ קטנות וגדלות שני בבינה עצמה הנקראת מ"ם, כנזכר בליל פסח. ואולי גם אז נחלק לב', שהם - אב"א, ופב"פ. נמצאו ד' בחינות - ב' תבונות וב' בינות, ולכל בחינה מארבעתן, יש צלם הכולל פנימי ומקיף. וכשנשלם צלם תבונה ד' לגמרי, אז נכנס צלם התבונה הג'. וכן הענין בב' הבינות:

תם ונשלם השער הא' שער התפלה, לאל יתברך שבח ותהלה:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/פרי_עץ_חיים_שער_התפלה_(הקדמה_-_ח)"