פרי עץ חיים שער הקדישים (מ"ב - ד)

מתוך: פרי עץ חיים שער הקדישים (מהדורה בתרא) (עריכה)

<< · פרי עץ חיים · שער הקדישים · פרק א · >>

מכאן עד פ"א מיותר והוא מהדורא בתרא:

והנה נבאר סוד כל הקדישים שבכל תפלה ותפלה, ושלא בשעת התפלה, ונבאר ענינם בכללם במקום הזה, ואח"כ נבאר פרטם, כ"א וא' במקומו. ותחלה נבאר ענין מציאות המעשה הנעשה ע"י הקדיש. והנה ביארנו לעיל בשער התפלה, כי התפלה נחלק לד' חלקים, שהוא, מתחלת הברכות עד ב"ש הוא עולם העשיה, ומב"ש עד סוף ישתבח הוא עולם היצירה, ומישתבח עד העמידה הוא עולם הבריאה, והעמידה עצמה הוא אצילות עד אשרי, ואשרי עד תפלה לדוד בריאה, ותפלה לדוד עד פיטום הקטורת יצירה, וקטורת עצמה הוא עשיה:

והנה תיקנו קדיש א' בין כל עולם ועולם, כמ"ש ב"ה. וטעם הדבר יתבאר לך בהקדמה אחת. ונתבאר בענין מיעוט הירח, מה ענין המיעוט, ושם נתבאר כי ראשונה היתה נוקבא דזעיר דאצילות במקומה, שהוא אחורי החזה דזכר, נמצא שיעור קומתה כולה, מראשה ועד רגלה, הוא כשיעור נה"י של הזכר עד סופם. גם נתבאר איך מתנוצץ אור של כל הי"ס דאצילות בבי"ע, ואמנם הוא אור המתפשט מהם בלבד ולא הם בעצמם. וכבר נודע כי מן תנה"י דז"א, נתהווה אור ד' מוחין דנוקבא דז"א עליונה אשר באצילות, וכל מציאות הי"ס שבה. ולעולם שיעור קומתה, הוא בד"ס תנה"י דז"א בלבד, לכן נקראת ד' כנודע, וגם ממנה נתהוה אור א' כלול מד' אורות, וד' אורות אלו נתהוו מתנה"י שבה, ואלו יורדין ומתלבשין בהיכל העליון הנז', בז' היכלות אשר בו, כנז"ל. ואל תחשוב כי תנה"י עצמן דמלכות דאצילות, הם נעשין מוחין למטה, רק שמאירים הד' אורות הנז', והם יורדים למטה בהיכל הנז' והם הנקראים כסא כבוד:

והנה בעת מיעוט הירח שאמר לה לכי ומיעטי את עצמך, היה באופן אחר, כי המלכות הנז', שהיתה תחלה באחורי הזכר מן החזה ולמטה, היא עצמה ירדה למטה בהיכל ק"ק דבריאה, ולא נתלבשה בהיכל עצמו, אלא באותן הד' אורות שנתהוו מתנה"י שלה, ונכנסו בהיכל ק"ק דבריאה, שהוא בחינת כחב"ד דבריאה עצמה, ואותם הד' אורות, הם הכסא כבוד עצמו, והם נשמות של בריאה, והם המתלבשים בהיכל ק"ק, שהוא כחב"ד דבריאה, ונעשה נשמה תוך כסא הכבוד הזה, שהוא נשמת הבריאה, שהם אותם הד' אורות הנז', שם נתלבשה מלכות דאצילות, וכן עד"ז בכל הד' עולמות. אלא שיש שינוי ביניהם, והוא כי המלכות דאצילות, כל כללותה וכל י"ס שבה, וכל שיעור קומתה, שהיה תחלה כשיעור ד"ס של הזכר, שהם תנה"י באחורים שלהם, כ"ז ירדה למטה, ונתלבשים באותם הד' אורות הנקרא כסא כבוד, המתלבשים בהיכל קדשי קדשים דבריאה, שגם הוא בחינה ד' שהם כחב"ד דבריאה. ושעור קומתה שהיא בד"ס של ז"א, היא מתלבשת עתה בשיעור קומת הכסא הזה, שהוא ד' אורות ג"כ, וגם היא שיעור קומת כל היכל ק"ק, שגם היא ד', כחב"ד דבריאה. (ח):

הגהה (ח) וז"ס ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשא. שהוא מלכות דאצילות הנקראת אדנ"י, והיא יורדת בהיכל ק"ק דבריאה ומתלבשת בכסא כבוד הנז', וזהו על כסא רם ונשא, שהוא בראש עולם הבריאה. וז"ש ג"כ יחזקאל ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה. דמות דיקא, ולא אדם ממש שהוא ז"א דאצילות, אלא מלכות בלבד שהיא נקראת דמות כנודע. ע"כ דברי הר"ן זלה"ה. בשם מ"ב:

אמנם המלכות של הבריאה כאשר ירדה למטה בעולם היצירה, לא ירד רק חלק העשירי שבה בלבד, שהוא המלכות שבה, ירדה למטה בהיכל הנקרא ק"ק דיצירה, ונתלבשה שם. וכן עד"ז המלכות של עולם היצירה חלק הי' שבה ירדה ממנה, ונתלבשה בהיכל ק"ק דעשיה. א"כ נמצא, שבכל ד' עולמות אבי"ע, יש בכל עולם מהם ב' בחינות, א' הוא ענין ו' היכלות תחתונים שבעולם ההוא, בעלייתם הם עולים ונכללים זה בזה דרך כללות, ע"ד הנז"ל, שעולין פנימית ג"ת, ומלבישין חיצונית ז"א כו'. ובחינה הב' הוא, בחינת היכל ק"ק שבאותו עולם, שכשהוא עולה ונכלל למעלה, הוא חוזר להיות ממש בבחי' העולם שלמעלה ממנו, ע"י המלכות של עולם העליון ההוא, ע"י שמתלבשת בהיכל העליון הז' הזה, שבעולם שלמטה ממנו, ושמור כלל זה בידך. והוא ע"ד תוספות שבת בענין הקליפות נוגה, כי לפעמים היא קדושה, ולפעמים היא טומאה:

והנה מתחלת הברכות עד עתה, כללנו ו' היכלות תחתונים דעשיה, דרך כללות זה בזה, כנזכר. ועתה ע"י הקדיש, עולה למעלה עולם העשיה אל היצירה, והם ב' מיני העלאות. כי הנה כל התיקון הנעשה עד עתה, הוא ו' היכלות העשיה, ואח"כ מהודו עד ב"ש, הוא היכל ק"ק דעשיה. ולכן ע"י הקדיש הזה, אנו מעלים הז' היכלות, כי קדיש הוא בחינת העמוד, כנזכר בזוהר פקודי בהיכלות, ואמר שם, שיש עמוד אחד באמצע כל היכל, ודרך העמוד ההוא עולה כל היכל בחבירו ונכלל בו. ובחינת העמוד הזה, הוא בחינת הקדיש, שאנו אומרים בין כל עולם ועולם. ובקדיש הזה, אנו מעלים את העשיה אל היצירה, ולכן יש באיש"ר וגו' כ"ח תיבות, וכ"ח אותיות, כמ"ש למטה באורך בע"ה. וע"י הכ"ח אותיות, אנו מעלים הו' היכלות, לפי שלעולם כל בחינת אותיות הם הגבורות, כנודע בשם ע"ב, שיש בו רי"ו אותיות, כמנין גבורה. אך התיבות הם ע"ב כמנין חסד, ולכן ע"י האותיות, אנו מעלים הו' היכלות. וע"י כ"ח תיבות, אנו מעלים היכל הז' שבעשיה למעלה. והענין הוא, כי לעולם אין שום יכולת לעלות שום עליה, אלא בכח שם מ"ב, והוא המעלה כל עליות שבעולם, וז"ש בזוהר תרומה, דשם מ"ב סליק ולא נחית כו':

והנה בחי' הכ"ח הם מילוי המילוי דשם הוי"ה, שהוא כ"ח אותיות, והוי"ה עצמה הוא מ"ב, שהוא ד' אותיות הפשוטות, ועשרה אותיות של המילוי, וכ"ח של מילוי המילוי, הרי מ"ב אותיות. נמצא, כי אלו כ"ח הנזכר, הוא מילוי המילוי, של מ"ב אותיות בשם הוי"ה, נמצא כי כל כ"ח, הוא:

בשם מ"ב ולכן הקדיש נרמז בב' הבחינות שהם כ"ח, ומ"ב, כמ"ש בע"ה. והוא, כי יש בו ב' מ"ב, וב' כ"ח, מ"ב וכ"ח דאותיות, ומ"ב וכ"ח דתיבות:

ואלו הם מ"ב וכ"ח דאותיות - כי ביהא שמיה רבא מברך לעלם לעלמי עלמיא כ"ח אותיות, ובר"ת של "וישתבח "ויתפאר כו' יש ז' ווי"ן, והם עולים מ"ב. והענין הוא, כי גם שם מ"ב הוא עד"ז, ז' שמות באנא בכח, ובכל שם יש ו' אותיות שהם ז' ווי"ן הנז'. וכן יש ו' אותיות בכל תיבה, ו"ישתבח ו"יתפאר כו' בווי"ן, ולא ביודי"ן כמו שנוהגין קצת מחכמי דורנו כי הוא טעות גדול, לפי שאין עליה אלא בשם מ"ב דסליק ולא נחית, ושם ע"ב נחית. ואמנם הכ"ח תיבות הם שיש מן איש"ר וכו' עד דאמירן בעלמא, הרי כ"ח. וצריך לומר לעילא מן כל ברכתא בב' תיבות, כדי שיהא כ"ח תיבות, וגם כי כן הוא לשון התרגום. הרי נתבאר מ"ב וכ"ח דתיבות, ומ"ב וכ"ח דאותיות:

וצריך שתדע, כי הנה ד' שמות הם בד' עולמות אבי"ע - הוי"ה דע"ב באצילות, הוי"ה דס"ג בבריאה, הוי"ה דמ"ה ביצירה, הוי"ה דב"ן בעשיה. והנה בג' הויות ראשונות עס"מ יש י' אותיות בכל מילוי מהם, ולכן יש במילוי מילואו כ"ח אותיות. אבל בשם ב"ן לא יש רק ט' אותיות, לכן אין במילוי המילוי כ"ח אותיות, לכן אין שום עליה ע"י, רק ע"י ג' הויות ראשונות, כמבואר אצלינו בדרוש שם מ"ב דד"ע אבי"ע:

ונחזור לענין כ"ח אותיות הנז' שיש בקדיש זה של הודו, תכוין בהם אל כ"ח אותיות שיש במילוי המילוי הוי"ה דאלפי"ן, שיש ביצירה. ותכוין להעלות ע"י ו' היכלות תחתונים דעשיה ביצירה. ואח"כ תכוין בכ"ח תיבות שיש בקדיש הזה, אל כ"ח אותיות מילוי המילוי דס"ג אשר בבריאה, ותכוין להעלות בהם את היכל ק"ק דעשיה ביצירה, שהוא חוזר להיות יצירה ממש ע"י כ"ח הנזכר. נמצא, כי המ"ב אותיות שהוא גי' של ז' ווי"ן שיש בוישתבח ויתפאר וכו' כנ"ל. וכן הכ"ח אותיות שיש ביש"ר כו', אלו הם יותר תחתונים, כי הם נגד מ"ב וכ"ח של מילוי אלפ"ין שיש ביצירה. אבל המ"ב מבחי' ז' תיבות עצמן של וישתבח כו' שיש בהם מ"ב אותיות, וכן הכ"ח תיבות עצמן שיש מן איש"ר עד דאמירן בעלמא, אלו הם מ"ב וכ"ח יותר עליונים בבחינת הויות דס"ג. לכן הראשונים נרמזו במ"ב וכ"ח אתוון, והשניים נרמזו במ"ב וכ"ח תיבין, שהם יותר מעולים. וע"כ במ"ב וכ"ח דאתוון התחתונים, אנו מעלים ו' היכלות דעשיה התחתונים, וע"י מ"ב וכ"ח תיבין העליונים, אנו מעלים היכל ק"ק דעשיה:

ואחר שביארנו ענין זה הקדיש, נבאר כל שאר הקדישים דרך כללות, ואח"כ נחזור לבאר דרך פרט ענין הקדיש בביאור גמור. דע, כמו שביארנו בזה הקדיש של אחר הקרבנות, שיש בו ב' מ"ב וכ"ח. וע"י מ"ב וכ"ח ראשונים של אותיות, אנו מעלים ו' היכלות תחתונים דעשיה אל היצירה, כך בין כל עולם ועולם יש בחי' העמוד הזה שהוא הקדיש, כי דרך העמוד הזה עולה כל א' ונכלל בחבירו ע"ד הנז' בעשיה. כיצד, הרי אח"כ בין ישתבח ליוצר יש קדיש א', ויש בו ג"כ מ"ב וכ"ח דאתוון ודתיבין, של אתוון להעלות ו' היכלות דיצירה, ודתיבין להעלות היכל ק"ק דיצירה בבריאה. והנה בין עולם הבריאה לעולם האצילות לא תקנו קדיש, והטעם, לפי שכבר ביארנו למעלה, שיש הפרש בין עולם האצילות לשאר העולמות, כי בשאר העולמות אין המלכות שבעולם ההוא מתלבשת בראש העולם שלמטה ממנו, רק חלק הי' שבה בלבד. אבל המלכות של אצילות כולה ירדה למטה בראש הבריאה, ואין לך קשר גדול מזה, וא"צ להעלות את הבריאה, כי היא קשורה עם מלכות דאצילות:

ונבאר הקדישים שלאחר העמידה. כי הנה תיכף אחר העמידה קודם אשרי, אנו אומרים קדיש. והענין הוא, כי כל הקדישים של קודם העמידה, היה להעלות כל העולמות למעלה, כדי שיוכללו כל העולמות בעולם האצילות לעשות זיווג העליון, ואז בעת הזיווג ההוא, אין שם רק יחוד ת"ת ומלכות לבדם, וכל שאר העולמות, הם עושים כדמות כנפיים להם, בסוד אגן הסהר, הנז' במאמר של סתרי האותיות של הזוהר כת"י. ואחר אשר נעשה זיווג העליון, אנו צריכין לחזור ולהעלות העולמות, כדי שיקבלו אותו השפע הנשפע ע"י הזיווג, לכן אנו אומרים קדיש זה אחר העמידה, שאז הוא עת זיווג העליון, כדי לכלול פעם אחרת הבריאה באצילות, כדי לקבל שפע הזיווג ההוא. ואז מקבלת שפע ההוא, שהוא תוספות קדושה, של ובא לציון גואל. ואח"כ קדיש אחר, כדי לכלול היצירה בבריאה, ואז היצירה הוא ענין תפלה לדוד. ואח"כ קדיש אחר, כדי לכלול העשיה ביצירה, ע"י הקדיש ההוא, ואז העשיה הוא פיטום הקטורת. והרי נשלמה התפלה:

אבל ענין הקדיש בתרא אינו מכלל התפלה, כי הרי כבר עלו כל העולמות כנזכר, אבל הוא נקרא קדיש יתום, ששם הוא בחי' המתים שבעולם העשיה. וביאורו הוא, כדי להעלות כל הנפשות והנשמות שבעולם העשיה, בסוד תחיית המתים, ולכן אומרים היתומים, על אביהם ואמם שמתו:

והנה ע"ד שביארנו באלו הקדישים של תפלת השחר, כך הם הקדישים של תפילת מנחה וערבית, כמ"ש במקומו. ויש עוד קדישים שהם באמצע היום, בקריאת ס"ת ועל הדרשה, והוא נקרא קדיש דאגדתא, וגם ענינו ע"ד הנז'. אבל יש בו חילוק, כי אם הקריאה היתה ביום במקרא, שהוא בעשיה, לכן הקדיש יהיה בכוונת ב' מ"ב וב' כ"ח, א' של מ"ה דיצירה, וא' של ס"ג דבריאה. ואם הקריאה היתה של משנה ואגדה או הלכה, שהם ביצירה ובבריאה, הקדיש יהיה בכוונת ב' מ"ב וב' כ"ח, א' של ס"ג, וא' של ע"ב, שהם מבריאה ואצילות. ואם הקריאה היא של קבלה שהם באצילות, הקדיש יהיה בכוונת ב' מ"ב וב' כ"ח, א' של ע"ב דנוקבא דאצילות, וא' של ע"ב דכורא דאצילות, שהוא ז"א:

ונחזור עתה לבאר שאר כוונת הקדיש הזה של הודו, וממנו יתבאר כל שאר הקדישים כולם. דע, כי לעיל אמרנו כי ב' מ"ב וב' כ"ח שיש בזה הקדיש, שהם של מ"ה ושל ס"ג, והם להעלות ו' היכלות תחתונים דעשיה, ולהעלות היכל ק"ק:

ופ"א שמעתי באופן זה, ונ"ל שהוא עיקר. כי הנה טרם הקדיש כבר נכלל העשיה ביצירה, אבל עדיין לא קבלה הג"ר דעשיה מיצירה רק בחי' נפש של היצירה בלבד, ואנו צריכין עתה לתת להם בחי' רוח ממש של היצירה. והוא באופן זה, כי הנה ע"י מ"ב וכ"ח אותיות של הקדיש, אשר כוונתם הם אל שם מ"ב וכ"ח דהויה דאלפי"ן דיצירה, נמשך רוח של היצירה אל ג"ר דעשיה שעלו שם. ואח"כ ע"י מ"ב וכ"ח הב' של תיבת הקדיש, אשר כוונתם הם במ"ב וכ"ח דהוי"ה דס"ג של הבריאה, שהוא עליון מאד, נמשך כח אור גדול אל ג"ר דעשיה, כדי שיוכלו הם לתת אח"כ כח הרוח של היצירה אל שאר היכלות העשיה עד סופו:

ונבאר עתה ענין הקדיש בעצמו, דע, כי הקדיש ניתקן בלשון תרגום, כנז' בזוהר תרומה, כי הוא מתבר שלשלין דפרזלא וכו'. וביאור הענין, כי הנה הודעתיך כי התרגום הוא בחי' אחוריים של הקדושה, והוא קדוש ג"כ. אמנם החיצונים יונקים משם, אעפ"י שהוא קדושה ג"כ. והנה נת"ל, כי הקדיש הזה, הוא כדי להעלות העולמות התחתונים, אל העליונים למעלה ממדרגתם, ואנו יראים, פן ע"י עליות העולמות, יעלו החיצונים עמהם, לכן אומרים הקדיש בלשון תרגום, לישנא דלא משתמע למלאכין עילאין. פי', כי המלאכים הם מצד הפנים, ולכן הם מדברים בלה"ק. אבל החיצונים שיונקין מן האחוריים שהוא תרגום, לכן הם מבינים אותו, וע"י שאנו אומרים שבח הגדול הזה, נכנעין החיצונים, ואין עולים עם העולמות למעלה. נמצא, כי יש ב' כוונות בקדיש, א' הוא להעלות העולמות, הב' להכניע הקליפות, שלא יתאחזו בהם לעלות גם הם עמהם. וב' הכוונות הם א', כמ"ש בע"ה. לכן נבאר תחלה ענין הקדיש בעצמו, ואח"כ נבאר ב' הכוונות הנז'. והנה ענין נוסח הקדיש בעצמו הוא, כי הנה מצינו בנוסח הקדיש שם מ"ב כפול ב"פ. והוא סוד הוי"ה פשוט, ומילוי, ומילוי המילוי כנז'. והוא כך - כי מן יתגדל עד משיחיה, הם י"ד תיבות, לפי שדי ברא ב' תיבות נפרדים, ולא תיבה א' דברא, כי הוא טעות. וזהו נוסחו - יתגדל ויתקדש שמיה רבא בעלמא די ברא כרעותיה וימליך מלכותיה ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה, הרי י"ד תיבות. וי"ד אחרים מבחינת אותיות, נרמז במלת די ברא, מלת די, הוא י"ד, ועוד יש כ"ח תיבות, מן אמן יהא וכו' עד דאמירן בעלמא. וכ"ח אחר דאותיות, שיש מן יש"ר וכו', הרי הם מ"ב אותיות ומ"ב תיבות. וצריך לחלק כל חלוקה בפ"ע, ר"ל, כמו שמ"ב של הוי"ה, היא נחלקת לג' חלוקים, והוא, ד' אותיות הפשוט, וי' אותיות המילוי, וכ"ח אותיות מילוי המילוי, כן נחלקים בקדיש. כי תחלה יש ד' תיבות, והם יתגדל ויתקדש שמיה רבא, ומפסיקין אז ואומרים אמן. וחוזרים לומר י' אותיות המילוי, והם י' תיבות, שיש מן בעלמא עד משיחיה, ועונין אז אמן אחר בנתיים, וכן ראוי לנהוג. וחוזרים לומר כ"ח תיבות מן איש"ר עד בעלמא, ועונין אז אמן אחר, כנודע:

ונבאר עתה ענין ב' מ"ב. כי נת"ל ענינם, שהם להעלות העולמות, ונבאר ענין הכנעת החיצונים איך נרמז בקדיש, ואח"כ נחזור לבאר ב' כוונות ביחד. כונה א', בענין הגדלת המוחין, ועי"ז נכנעו הקליפות ויעלו העולמות. אמנם הכנעת החיצונים תחלה, נרמז בד' תיבות יתגדל ויתקדש שמיה רבא. והענין הוא, כי הנה הקליפה הם י"א בחי', כנז' אצלינו בענין י"א סמני הקטורת. אמנם ענינם בקיצור נבאר גם בכאן, והוא, כי הנה ד' אותיות הוי"ה, הם מורים על חיבור או"א וזו"ן, והנה בזמן הגלות אין השם שלם, ואינו נקרא רק בחצי השם העליון, בסוד כי יד על כס יה:

וסוד הענין הוא, כי הנה נודע שכל הקליפות נעשו מברורי ז' המלכים שמתו, והם בחי' זו"ן, אבל באו"א לא יש מיתת המלכים. והנה זו"ן הם ב' אותיות וה של השם, כנודע. שהם גי' י"א, כנגד הקליפה. והנה מאלו ב' אותיות אחרונים שהם ו"ה, נמשך ההארה אל הקליפה, והם יונקים משם, כיון ששרשם הוא שם, וזה הטעם שאין אחיזה אל הקליפה מאמא ולמעלה, שהם ב' אותיות י"ה, רק בב' אותיות ו"ה שהם זו"ן בלבד. וזהו הטעם שאין הכסא שלם ואין השם שלם, לפי שחציו הראשון שהם ב' אותיות י"ה, שהם או"א, אין לקליפה אחיזה בהם, כי אין שרשם שם, לכן ב' אותיות אלו נשארות למעלה. אבל בב' אותיות אחרונות שהם ו"ה, יש להם אחיזה ושורש בהם, ונמשך להם מהם אותו הרוחנית וחיות שלהם, שהם י"א סמני הקטורת בין הקליפות:

והנה כוונתינו ע"י הקדיש הזה, לסלק אותם י"א סמני הקטורת מן הקליפה, ע"י שאנו מעלים ב' אותיות ו"ה למעלה שהם זו"ן, עד ב' אותיות י"ה ראשונות שהם או"א, ויתחברו כל הד' יחד, אז יהיה השם שלם, ואז אותן י"א סמני הקטורת, יתחברו עם ב' אותיות ראשונות שהם י"ה, הנז', ואז הקליפות מתבטלין. וזהו ענין, יתגדל ויתקדש שמיה רבא, ר"ל שם י"ה רבא. פי', שם י"ה שהם ב' אותיות ראשונות של הוי"ה, שהם או"א, יהא שמיה רבא, שיעלו ב' אותיות אחרונות שהם ו"ה זו"ן, ויתחברו עם או"א שהם י"ה. ואז יהיה השם שלם וגדול, וגם יהיה קדוש, שעי"ז יתבטל הטומאה הנאחז בקודש. לכן תקנו י"א אותיות שיש בב' תיבות יתגדל ויתקדש, להורות על י"א סימני הקטורת שהם ב' אותיות ו"ה, שיעלו עם י"ה, ויהיה שם גדול וקדוש:

ונבאר עתה ענין הכנעת החיצונים, ב' הכוונות יחד, שהן הכנעת הקליפות, והעלאת העולמות, כי זה גורם לזה. והענין, כי הנה נודע, שכל אחיזת החיצונים הוא מבחי' המוחין שהם אלהי"ם, והנה הם ג':

ע"כ מצאתי במהדורא בתרא. וה' יאיר עינינו בתורתו אכי"ר:

מתוך: פרי עץ חיים שער הקדישים פרק א (עריכה)

ענין הקדישים נחלק לכמה חלקים. כי כבר ביארתי לך, כי מן התחלת התפלה עד ב"ש, הוא עשיה. ומב"ש עד התחלת יוצר הוא יצירה, ומשם עד עמידה הוא בריאה, ותפלת י"ח הוא אצילות. ואח"כ הם יורדים מלמעלה למטה, כי אין כח בימות החול רק ליחדם לפי שעה, ואח"כ יחזרו למקומם. והנה מן אשרי עד תפלה לדוד הוא בריאה, ומשם עד אין קדוש הוא יצירה, ומשם עד סוף, הוא עשיה. ולכן בכל שינוי עולם אחד, אנו אומרים שם קדיש א':

ונתחיל תחלה מן הראשון, שהוא קודם הודו לה' וכו'. והנה כבר הקדמתי הקדמה בסוד מיעוט הירח, כי הכוונה הוא, כי הנה תחלה היתה המלכות עם הת"ת במקומה, בתר חדוי דמלכא, ושיעור קומתה מראשה עד רגלה, הם נה"י של הת"ת עד סופו. והנה כבר ביארנו איך מתאצל האור של ספירת האצילות בבי"ע, איך הוא אור המתפשט מן הספירה, ולא הם עצמן. אמנם מלכות עצמה שהיתה תחלה בנה"י בעת המיעוט, ירדה למטה בהיכל ק"ק של בריאה, ושם באותו היכל נחלקו בה כל החלקים שבה שהיתה שיעורה בנה"י שלו, הם עתה בהיכל זה ק"ק דבריאה, והיא אוחזת שם שיעור ההוא של ג"ר דבריאה, במקום נה"י הראשונות של הזכר (ט) ובזה נקיש אל השאר, כי המלכות דבריאה היא בהיכל ק"ק דיצירה, ומלכות דיצירה בהיכל ק"ק דעשיה:

הגהה (ט) מהרנ"ש. נלע"ד, בזה יובן מה שאמר, הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים, שהנה"י של זכר הם זנב להם, והם בראש הבריאה הם ראש לשועלים. מוטב להיות זנב לאריות נה"י של זכר, להיות אורה רב, מלהיות ראש לשועלים שנתמעט אורה:

והנה מן תחלת התפלה עד הודו לה' קראו וכו', הוא ו' היכלות דעשיה, ומן הודו לה' עד ב"ש, הוא היכל ק"ק דעשיה שחזר ממש להיות יצירה, ע"י המלכות דיצירה אשר שם בהיכל ק"ק. וז"ס תוספות קדושת שבת ע"י קליפות נוגה, כי לפעמים היא קדושה ולפעמים היא טומאה. נמצא, כי ד"ע אבי"ע, יש ב' מציאות. א', הוא סוד ו' היכלות שיש בכל א' וא', כי הם נכללים למעלה זה בזה דרך כללות לבד. משא"כ בהיכל ק"ק שהוא נכלל למעלה, והוא חוזר ממש במציאות העולם של מעלה, ושמור כלל זה. ולכן תבין כי אנו אומרים מזמור הודו לה' קודם ב"ש, עם היות שכל המזמורים ביצירה. אך הטעם, כי היכל ק"ק דעשיה חוזר להיות יצירה ממש, ולכן אחר שכללנו כל הו' היכלות של העשיה זה בזה, עד מזמור הודו לה', אז אנו צריכין להעלותם בסוד עמוד א', כנזכר בהיכלות דפקודי, כי יש עמוד א' בין כל היכל והיכל, ובדרך זה העמוד עולה כ"א בחבירו ונכלל בו. וסוד עמוד זה, הוא סוד הקדיש שבאמצע כל עולם ועולם. (י):

הגהה (י) וצריך שתדע, מ"ש בסוד הקדיש עולה כל העשיה ביצירה, וכל היצירה בבריאה. וצ"ל, שאין עולים רק פנימיות העולמות לבדם, אך החיצוניות לא עלו, רק מה שהיו קודם הקדיש בלבד. וראיה שהיה העמוד שבין עולם לעולם כנקודה, ואיך כל העולם יעלה דרך אותו העמוד. אך יתורץ כנז', שאין עולים רק הנשמות דרך העמוד כנז' בזוהר ויחי ובפ' ויקהל:

והנה בזה הקדיש, אנו מעלים העשיה ביצירה, לכן יש בו כ"ח אותיות, שהם מן יש"ר עד עלמיא, וכ"ח תיבות מן איש"ר עד דאמירן בעלמא. וסוד הענין, כי ע"י כ"ח אותיות אנו מעלים הו' היכלות, כי לעולם סוד אותיות הם גבורה כנודע בשם ע"ב, כי מספרם של האותיות הם רי"ו כמנין גבורה, אך התיבות הם ע"ב כמנין חסד, ולכן ע"י כ"ח אותיות, אנו מעלים הו' היכלות. וע"י כ"ח התיבות אנו מעלים ק"ק דעשיה למעלה:

והענין, כי לעולם אין יכולת לשום עליה כ"א בשם מ"ב, והוא מעלה כל עליון שבעולם, כי הוא סליק ולא נחית כנז' בפ' תרומה, והנה סוד הכ"ח הוא מילוי שם מ"ב כנודע. כי שם הוי"ה דאלפי"ן, בפשוט ומילוי ומילוי המילוי, הוא מ"ב אותיות,ולהיות שלעולם אין עליה אלא בשם מ"ב, לכן צ"ל וישתבח ויתפאר כו', כי הנה ז' ווין מן וישתבח עד ויתהלל, לרמז על שם מ"ב, שהם שבעה פעמים ו'. וכן גם כן בכל תיבה מאלו, וישתבח כו', יש ו' אותיות, הרי נרמז שם מ"ב באותיות. לכן האומר ישתבח כו' ביודין, טעות הוא בידו, כי הוא בגי' שם ע"ב, ששה יו"דין וב' ווי"ן, גי' ע"ב. וטעות הוא, כי אין כח עליה אלא בשם מ"ב, וגם כי כ"ח אותיות לעולם הוא שם מ"ב. והוא, כי אחר שהעלינו היכל ז' ע"י כ"ח תיבין, אז יש בו כח לחזור עצמו ליצירה, ואנו אומרים הודו לה' וכו' והבן:

אמנם כבר ידעת סדר ד' שמות - מילוי ההי"ן בעשיה, מילוי אלפי"ן ביצירה, מילוי ס"ג בבריאה, מילוי ע"ב באצילות. והנה בא' מאלו ג' שמות האחרונים, תוכל לעשות מהם עשרה אותיות מילוי, לכן יש בהם כ"ח אותיות מילוי המילוי, אך בשם הוי"ה דההי"ן אין במילוי רק ט' אותיות, ואין בו כ"ח אותיות במילוי המילוי, לכן אין בו עליה ע"י, לכן ע"י כ"ח אותיות אנו מעלים הו' היכלות עשיה אל היצירה, וזהו ע"י כ"ח מילוי אלפין שביצירה. ואח"כ ע"י כ"ח תיבין, אנו מעלים היכל ק"ק, שהוא חוזר להיות יצירה ממש, ע"י כ"ח מילוי ס"ג דבריאה. נמצא מקום הקדיש, הוא קודם הודו לה' קראו בשמו:

קדיש הב' הוא קודם יוצר אור, והוא דוגמת קדיש הא' דעשיה, ג"כ בב' מיני כ"ח אלו, א' לו' היכלות, וא' להיכל ק"ק. נמצא כ"ח אותיות ע"י שם ס"ג דבריאה, וכ"ח תיבין ע"י שם ע"ב דאצילות. ואחר שהעלינו היכל ק"ק, אנו חוזרים אותו ממש בבריאה, כי גם בו נכללות מלכות דבריאה כנ"ל. לכן אחר הקדיש אנו אומרים ברכו, הוא דוגמת הודו לה'. וכבר ידעת, כי כמו שהמזמור הוא ביצירה, לרמוז כי היכל העשיה זה נהפך ליצירה, כן כאן אנו אומרים ברכו שהוא בריאה, ששם הוא סוד ברוך בכל מיני ריבוין כנודע. לרמוז כי היכל ז' דיצירה נהפך ממש לבריאה עצמה:

והנה בהגיענו אל יחוד ק"ש, אז הענין, כי היכל האהבה הוא החיבוק, והיכל הרצון הוא הנישוק. וכבר ידעת, כי אין נישוק אלא דביקותא רוחא ברוחא, וא"א לעשות זה, עד ירידת ז"א דאצילות אל היכל הרצון, וגם הוא אינו יכול לירד, עד שיתוסף בו כח מן או"א מן רוחא דילהון. ולכן אנו מיחדים בשמע ישראל הז"א, ואנו מאירים בו סוד המוחין, וג"כ בנוקבא, ואז יורד הוא למטה. נמצא כי בעת יחוד, נעשו לו ולה מוחין, וז"ס טעם כי ק"ש הוא מדאורייתא, ותפלה מדרבנן. פי', כי כבר ביארנו לך, כי נה"י שלו הם מאירים במלכות, בסוד ד' מוחין, אך בסוד יחוד ק"ש יורדים לה סוד ד' מוחין שלמעלה ממש מאו"א. וז"ס תפלה דרבנן, כי רבנן הם נה"י, כי הם נקראים ת"ח מרבים שלום בעולם שנאמר וכל בניך למודי ה', שהם הנצחים, נמצא כי באותו רגע של יחוד ק"ש, הוא יותר הארה ממה שנעשה בתפלה, כי אח"כ אין זה האור ניכר, ונסתלק הוא אחר זמן ק"ש, ואנו מורידין כל ז"א ברמ"ח איברים, ברמ"ח תיבין דק"ש. ולכן הוא סוד פרשיות התורה, והוא תורה שבכתב ממש, ולכן בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק, כי אנו צריכין להוריד ז"א הזה, בהיכל הרצון:

(א) והנה כבר הודעתיך, כי בהיכל הרצון יש בתוכו ו' היכלות אחרים, והוא כולל שית אחרנין, אמנם שם יורדין ת"ת עם ו"ק, אך עדין אנו חסרים ד' היכלות עליונות, כי הלא ז"א הוא י"ס, ולכן אנו מורידין סוד היכל ק"ק שהוא סוד ד' היכלות, כמ"ש בע"ה. ושם נגנזים כחב"ד של ז"א, ולכן אנו אומרים ד"פ אמת קודם עזרת. ושם נגנזים תנה"י של הז"א בד' היכלות שבהיכל הרצון. ועוד יש ב' היכלות אחרים, ששם נגנזים חו"ג, אך אין אנו זוכרים אותם, כי עיקר כוונתינו להזכיר אלו הד' לבד, שהם מאירים בקומת המלכות כנודע. ואח"כ בעזרת אבותינו, שם סוד הורדת היכל ק"ק למטה בהיכל הרצון, והוא נקרא עזרת אבותינו. ושם אנו אומרים ד"פ אמת ג"כ, ושם נגנזים ג"כ ד"ר דז"א. והרי נכללים כל י"ס שלו בהיכל הרצון הכולל ו' היכלות שבו לבד התחתונים, וג"כ נכללו ד"ר שבהיכל ז':

הגהה (א) נלע"ד נתן - כי בלילה יורד יעקב בהיכל ק"ק דבריאה כנזכר בתפלת ערבית, ועתה יורד למטה בהיכל רצון בסוד וישק יעקב לרחל כנזכר שם בכוונת הד"פ אמת. וז"ל, כי אנו צריכין להוריד לה הארה מן המוחין עילאין דז"א דק"ש, כדי שתעשה פרצוף ותוכל לעלות אל האצילות, ולכן אנו מורידין אלו הד"פ אמת שהם המוחין כנ"ל. ומ"ש בזוהר דנחית ישראל לקבל בהיכל הרצון, אינו ישראל עצמו אלא הארה הנז', והוא יעקב, שהם אחוריים דאבא שנפלו עד מקום מלכות דאצילות, ע"כ הגה"ה:

והנה ענין ז' היכלות אלו, סודם הוא זה. דע, כי הנה כל עולם מד"ע אבי"ע, הוא סוד י' ויש בו י"ג. אמנם סוד הבריאה הוא י"ס, והם ו' דרגין דכרסייא, והם כנגד ו' היכלות מן היכל לבנת הספיר עד היכל הרצון, והד' רגלין דכרסייא הוא בהיכל ק"ק. ואלו הד' רגלין הם היכל ק"ק עצמו, והרי הם עשרה. והנה בזה תבין מ"ש בזוהר פ' בא כי שית דרגין וד' רגלין אית לכרסייא וכולהו איהו לכרסייא. ויש לדקדק, אם הרגלין והדרגין הם עשרה, אם כן מי הוא הכסא. אך סוד הענין הוא, כי אלו הז' היכלות הם ו' דרגין וד' רגלין, והם סוד הבריאה. אמנם סוד אותן הג' אורות שירדו מאמא עילאה, הוא מלכות דאצילות שמקננא בג"ר דבריאה. ואותן הג' אורות שהם נשמת הבריאה הם הנקראים כסא, ואלו הם נקראים ק"ק, שהם מתלבשים בהיכל זה הכולל ד' דרגין, ולכן נקרא היכל זה היכל ק"ק. הרי, כי י' הם מציאות הבריאה, וג' אורות שהם נשמה להם, והרי הם י"ג, והבן כל זה. ואמנם, היכל הזה הז' שהוא כולל ד"ר, הוא סוד כחב"ד של הבריאה. ובאלו הד' מתלבשים סוד הכסא שאמרנו, שהם סוד אמא עלאה מקננא בג"ס, והיא סוד אור הנאצל מן המלכות עליונה דאצילות. ולפי שהיא סוד ד', להיות סוד קומתה ד"ס תנה"י, לכן נתאצל מן שיעור קומתה אור א' וגם הוא בסוד ד', ונגנזים בד' היכלי הבריאה שבהיכל ק"ק. ובזה תבין, כי כמו שמוחין דז"א הם תנה"י דאמא, וכן מוחין דמלכות הם תנה"י דז"א, וגם מוחין דבריאה הם תנה"י של המלכות. והבן איך בכל העולמות הם בסדר א', והבן זה מאוד:

ואמנם, אע"פ שהם ד' היכלות, עכ"ז אין נמנים אלא לג', לפי שהד' שהוא סוד הדעת, אינו לעולם במנין, לפי שהוא נעלם בין חו"ב. והנה כל מציאות הנז', אינו שנה"י עליונים הם עצמן מוחין למטה, רק מאירין שם. והרי, כי מתנה"י דז"א, נתהוו אור ד' מוחין דנוקבא דז"א העליונה, וכל מציאת י"ס שבה. ולפי שלעולם הוא שיעור קומתה בד"ס אלו, לכן גם ממנה נתהוו מתנה"י שלה, ד' אורות בהיכל ק"ק, והוא סוד הכסא נשמת הבריאה, ואותם הד' אורות שהם סוד תנה"י שלה, מאירים מהם ד' היכלות, הנכללים בהיכל ק"ק הנזכר. והם סוד מוחין של הבריאה. וו"ק דבריאה הם בו' היכלות תחתונים:

אמנם לבנת הספיר, אינו, רק יסוד המכריע וכלול מו"ה, וזהו לבנת הספיר, ולא כמו שחשבו רבים שהם יסוד ומלכות. אמנם המלכות של הבריאה הוא בהיכל ק"ק דיצירה, כי תמיד הוא זה הסדר, היינו, מלכות של זה, בכתר של זה, כי כל זה הוא מיעוט הירח, ורדתה למטה. אך יש הפרש א' והוא, כי כל כללות מלכות דאצילות בכל י"ס שבה, הם מתלבשות בכסא שהוא ראש הבריאה, באותם הד' אורות הנק' כסא. אך כל שאר העולמות, אין מתלבשת כל המלכות, רק חלק הי' שבה לבד, בהיכל הנז' של עולם שלמטה ממנו. לכן תמצא בין כל עולם ועולם אנו אומרים קדיש, משא"כ בין הבריאה לאצילות, כי שם כל כללות מלכות דאצילות הוא בראש הבריאה, ואין לך סמיכת גדול מזה, וא"צ להעלות הבריאה, כי הרי קשורה עם מלכות דאצילות לגמרי, וז"ס סמיכת גאולה לתפלה, שהוא בריאה במלכות:

ובזה תבין סוד שבעה ושבעה מוצקות, מוצקים לא כתיב, וז"ס הנזכר בזהר שביעאה בשביעאה ונא' שבעת הימים ושבעת ימים. והנה הענין כי אלו הי"ד הם נוקבין, כי הם ז' דמלכות דאצילות וז' דבריאה. והוא, כי הנה ד' היכלות הם בבריאה בהיכל הז', וג' אורות הנק' כסא והם הנקראים ק"ק, הרי ז', וגם במלכות הם ז', כי היכל ק"ק כולל ד"ס וו' היכלות תחתונים, הרי הם י"ס דמלכות דאצילות נחלקים לז' היכלות, הרי ז' בז':

אמנם קדיש של אחר העמידה, כי תחלה העלינו כל העולמות למעלה, כדי שיוכללו כל העולמות באצילות, לעשות זיווג עליון, אמנם בעת הזיווג אין שום יחוד רק ת"ת ומל', אך כל העולמות כולם עושין בסוד כנפיים, בסוד אגן הסהר כנזכר בזהר. לכן אחר הזיווג, אנו צריכין לחזור ולהעלות העולמות, שיקבלו אותו השפע הנשפע בעת הזיווג, לכן אנו אומרים פ"א קדיש, כדי לכלול בריאה באצילות עוד פעם לקבל שפע הזיווג, לכן כל מ"ב דקדיש זה, הוא ע"י מילוי דיודי"ן במ"ב אותיות. (ב):

הגהה (ב) נלע"ד נתן - הטעם הוא שאומרים עתה קדיש בין אצילות לבריאה אחר העמידה. כי באדני שפתי תפתח היו הי"ס דמלכות דאצילות נכלל בהיכל ק"ק דבריאה, ולכן הם מחוברים כנזכר ואצ"ל קדיש, אבל בשעת הזיווג נסתלק מהם המלכות ונזדווגו עם יעקב בסוד נ"א, ואז מתפרד החבילה, ואז צ"ל קדיש כדי להעלות בריאה במלכות עצמה, במקום שהיתה עומדת למעלה באצילות, ואז נשארים י"ע בסוף אצילות לבדם. אחר כך אנו אומרים קדיש ב' להעלות גם כן יצירה במקום שעומדת עתה בריאה, שעומדת במלכות דאצילות לפנים, כי מתחלה ע שנעשו בסוד אגן הסהר, אזי הם עומדים במקום שהיתה עומדת רחל מתחלה, כדי לכסות הזו"ן שלא יזונו ויסתכלו הקליפות שם מאחורים שלהם, ועתה עולים כל ב' י"ע בסוד פנים ליקח מהם שפע. ואח"כ קדיש ג' כדי להעלות העשיה ביצירה, שהוא בפנים דז"א, ששם עומדת מלכות כנ"ל, והרי עתה כולם בפנים דאצילות, ואח"כ בעלינו יורדים למטה כל עולם במקומו כנזכר לקמן, ע"כ מוהר"ן. אני ראיתי למורי זלה"ה, שהיה אומר קדיש בתרא בכל שנה ביום שמת בו אביו בכל ג' תפלות היום, והיה כנוסח הקדיש של בני ספרד, ולא כנוסח שכתב הרמב"ם ז"ל, אלא ע"ד ששמעתי ממורי זלה"ה. וטוב הוא לומר ליתום כל השנה זה הקדיש גם בשבת וי"ט ור"ח, כי יש עליה אל הנשמה ההוא, כי אין הטעם לאמרו כדי להציל מגיהנם לבד, אלא גם בג"ע הוא מועיל להעלותו ממדרגה למדרגה, א"כ גם בשבת וי"ט ור"ח מועיל ג"כ. ע"כ הגה"ה.:

אח"כ מקבלת הבריאה תוספות הקדושה ובא לציון, ואחר כך קדיש ב' לכלול היצירה עם הבריאה, ע"י ס"ג וע"ב. ואח"כ היצירה הוא תפלה לדוד, ואחר כך קדיש, להעלות העשיה ביצירה על ידי מ"ה וס"ג. ואח"כ העשיה פיטום הקטורת. הרי כי בזה נשלמה התפלה:

אך קדיש בתרא אינו מכלל אלו, כי כבר עלו כל העולמות. אמנם קדיש זה נקרא קדיש יתום, פירוש, כי סוד קדיש זה, הוא כדי להעלות כל הנפשות המתים, בסוד תחית המתים, ולכן אומרים אותו יתומים שמתו אביהם ואמם. והענין, כי יש בו שם מ"ב באופן אחר ונרמז בנט"י. ודע כי ע"י שם במוכסז הוא התחיה, בסוד אני אמית ואחיה, כי שם זה בגבורה, ובמה שהקב"ה ממית, בו בעצמו מחיה, לכן קודם אלו שם כוזו כי הוא מנין ט"ל, שיחיו בו המתים. אמנם דע, כי בשבת נמשכת כל היום תוספת שבת, אך בחול אין תוספת קדושה רק בעת התפלה לבד, לכן אין תוספת נשמה רק בשבת לבד. ועכ"ז, ליראי ה' ולחושבי שמו יש איזה קצת הארה בעת התפלה אפילו בחול, והבן זה. עוד יש חילוק, כי בשבת נעשה תוספות קדושה מעצמו, מכל מה שאנו עושין בחול ע"י תפלתינו. גם חילוק אחר, כי בשבת עולין כללות העולמות, משא"כ בחול רק מציאות הנשמות בלבד, שעולים עם השכינה בסוד מ"נ:

מתוך: פרי עץ חיים שער הקדישים פרק ב (עריכה)

והנה דע, כי אנו צריכין להעלות כל העולמות. וכבר ידעת, כי כל העלאת הוא בשם מ"ב, ע"י ג' ידות שבשם, האוחזים בעולם ומעלים אותם, ולכן תיבת כל הקדיש הוא מ"ב תיבות, וכפי בחינת הקדיש כך כוונתו. כי בקדיש דהודו, יכוין בשם מ"ב, היוצא מהוי"ה דמ"ה, ע"ש. אמנם נמצא, כי שם מ"ב של כוונת הקדיש אינו שם מ"ב הנודע אצלינו, שהוא אנא בכח כו', רק שם מ"ב דהויות, כ"א כפי מקומו. כיצד - ד' אותיות הוי"ה בחינה א'. ואחר כך י' אותיות המילוי בחינה ב', ואחר כך כ"ח אותיות מלוי המילוי בחינה הג', הרי מ"ב בג' בחינות. לכן יתגדל ויתקדש שמיה רבא, ד' תיבות, נגד ד' אותיות הוי"ה פשוטה. ואחר כך יש י' תיבות מן בעלמא עד משיחיה. לכן צריך לחלק די ברא בב' תיבות, והם י' תיבות נגד י' אותיות המילוי, ואז צריכין לענות אמן פעם אחרת. ואח"כ, מן איש"ר עד דאמירן בעלמא, הם כ"ח תיבות נגד מילוי המילוי, ולכן אז עונין אמן פעם אחרת:

גם ראוי לכוין, כי הלא סוד הקדיש הוא סוד הכנעת הקליפות כנזכר בזהר תרומה. והנה ראוי שתדע, כי כל אחיזת החיצונים הוא בסוד מוחין דקטנות, שהיא סוד אלהים כמבואר אצלינו. והנה הם ג' מוחין בנה"י דבינה, וג' מוחין בנה"י דאבא, שהם ו' מוחין, ו' אלקים. והנה במוחין הללו מהם יונקים החיצונים, לכן ראוי לתקן מוחין אלו, להמשיך מוחין דגדלות, כדי שיסורו ויושבתו החיצונים. והנה אלו המוחין הם מלובשים בנה"י דאמא, והם סוד ג' אהי"ה, כי כל אהי"ה הוא באמא, כנודע. אמנם במוחין דגדלות, אז הם נה"י דאמא, בסוד ג' מילוי אהי"ה, דיודי"ן דאלפי"ן דההי"ן, שהם גי' תנ"ה, אמנם בקטנות לא יש רק ג' מילוים לבד שהם גי' שצ"ב. אמנם תחלה אנו מזכירין נה"י דאמא יותר חיצוניות, ואנו אומרים יתגדל שהם אותיות תגיד"ל, פי', כי תג"י, גי' שצ"ב עם אהי"ה כ"א, הרי תג"י. שצ"ב, הם נה"י דאימא דקטנות, שהם ג' מלוים דאהי"ה, הרי שצ"ב. וגם אנו לוקחים עמהם כללות אהי"ה עצמו, הרי תג"י, וז"ס במוחין דדוכרא דז"א:

אמנם מוחין דנוקבא דקטנות הם בסוד אלהים, רק שהם לוקחים הארה מנה"י דאמא שבז"א, כי יוצאים הארת נה"י דאמא והארת מוחין שבתוכם ויוצאים אל הנוקבא, וא"כ הלבושים במוחין דנוקבא, אינם מילוי אהי"ה עצמו כמו בדוכרא, אמנם הוא בסוד חילוף אהי"ה שהוא שם בוכו כמבואר אצלינו בסוד העמידה בסוד מלך עוזר ומושיע ומגן, ושם זה גי' ד"ל, כי לסוד זה נקראת המלכות דלה ועניה, כי אינה לוקחת רק מן החילוף לבד. וז"ס יתגדל - תג"י ד"ל, תג"י לדוכרא, וד"ל לנוקבא, ולפי שאנו רומזים ד"ל לנוקבא, שהוא חילוף אהי"ה כנזכר, א"כ בהכרח, שבדוכרא יהיה שם אהי"ה ממש. והוא סוד מה שביארנו בסוד תג"י, שהם ג' מילוים, העולים שצ"ב ואהי"ה עצמו פשוט. וממנו יכוין ביתגדל, כי מוחין אלו דנוקבא ודדוכרא דקטנות, יגדלו ויהיה להם מוחין דגדלות. וגם שהמוחין דקטנות עצמם יגדל, וזהו יתגדל, כמ"ש במלת יש"ר:

ואח"כ אנו רומזים נה"י מוחין דאבא באמרנו ויתקדש. והענין הוא כמבואר אצלינו, כי כל קדש הוא בחכמה כנזכר בזהר. והענין, כי כל קדש הוא במוחין, ולכן אין להקשות אם נרמז מלת קדש בז"א, או במלכות, אע"פ שכל קודש הוא בחכמה, הוא בסוד המוחין. ואמנם, הבינה היא עלמא אריכא כנזכר בזהר, ועליה אנו אומרים יתגדל כנז'. ונגד אבא, אנו אומרים יתקדש. אמנם, נה"י דאבא מכוסים בנה"י דאמא, ואינו נגלה מהם רק יסוד אבא לבד המגולה, כי יסוד אמא קצר, ודאבא אריך. לכן, אין אנו מזכירין עתה אלא יסוד אבא לבדו המגולה, כי במכוסה אין שם אחיזה. אמנם היסוד, הוא שם סוד שד"י, במילואו גימטריא ת"ק. וזהו יתקדש - אותיות שדי ות"ק. כי מילוי שד"י גימטריא ת"ק. הרי, כי יתקדש הוא שד"י במלואו, והוא יסוד אבא:

ואח"כ שמיה רבא כו', כי הלא נתבאר אצלינו, כי המוחין דאלהים, לפעמים הם שהקליפות אוחזין בו, והוא נקרא אלם. פי' כי סוד ב' אותיות י"ה מאלהים, הם מתכסים ונעלמים, ונשארין אלם מאלהים. וז"ס נאלמתי דומי"ה. כי כאשר הוא דום י"ה, פי' שאותיות י"ה דאלהים הם דומים, ואינם מתגלים בשביל החיצונים, ואז נאלמתי, ונשאר מאלהים אלם. ובפרט עתה בגלות שבו נאמר נאלמתי דומיה, וחזר הז"א לקטנותו, ולכן אנו אומרים שיגדלו המוחין דקטנות אלו דאלהים, ויתקדשו, כי כל קדש הוא במוחין. (א):

הגהה (א) נלע"ד נתן - ז"ס, או מי ישום אלם. כי י"ה במילוי יוד ה"י ה"א ה"ה, גימטריא מ"י ע"ה. ומאחר שאין הפרש באותו יו"ד, לכן אנו מונין רק יוד אחת. והכוונה, כי מ"י גימטריא י"ה, גורם שז"א יעשה אלם, וכשתחבר י"ה פעם אחרת, אז נאמר מי שם פה לאדם, ע"ה גימטריא אלהים. ויש ציור א', כי אות יו"ד יש בו ג' תגין, וכל תג אות י', הרי ד' יודין. כנז' ביחוד של שדי, וגם אות ה' בציור ד"ו, ג"כ עשר, הרי כי שם י"ה גימטריא מ"י, ע"כ הג"ה:

והענין, כי עיקר המוח ושרשיו הוא שם י"ה מאלהים, שהם סוד חו"ב, שהם י"ה דאלהים, וכשיוסרו שרשי המוחין, נשאר אלם. וכאשר יבאו שרשי המוחין שהם י"ה דאלהים אזי יתקדשו. פי', יומשכו המוחין, ושרשם מתגדל, וז"ס יתגדל ויתקדש. ולפי שהם ב' מיני הגדלות בענין זה, כמ"ש בע"ה, לכן ביאר, שגדלות וקדושה ממטה למעלה. פי', הגדלה ראשונה הוא, כי עד עתה היו המוחין סוד אלם, ואח"כ יגדלו ונעשו אלהים דהיינו פשוט. ואח"כ צריך הגדלה ב', והוא למלאות אלהים במילואן הנודעים, במילוי יודין בחכמה, בההי"ן בבינה, דאלפין במוח הדעת. אמנם צריך תחלה ממטה למעלה, והוא שמן אלם נעשה אלהים. נמצא שהם עד עתה שם בן ג' אותיות, ועתה נגדלו בו ב' אותיות אחרות י"ה, ונעשה גדול. וזה שמיה רבא, פי' יתגדל שמו של הז"א בסוד המוחין של ז"א, ויעשה רבא פי' גדול, שמאלם נעשה אלהים. והנה זה עצמו פי' שמיה, שם י"ה, כי שם י"ה שבתוך אלהים, יגדל ויראה פעולתו ושרשו, וזהו שמיה רבא שם י"ה. הרי רמזנו לבושין דנה"י דאו"א:

ואמנם המוחין דאלהים עצמם נרמז בר"ת וס"ת, הא כיצד - "יתגד"ל "ויתקד"ש, "שמי"ה "רב"א, ר"ת יושר. והוא סוד ידין לאמים במישרים כנזכר בזהר, שהגבורה נקראת מישרים, ובזהר שיר השירים על פסוק מישרים אהבוך, ביארנו, שהם אותיות מנצפ"ך, וכבר הודעתיך שמנצפ"ך הם ה' גבורות. והנה המוחין דאלהים אלו, הם כולם דינים כמו שהודעתיך, ונקרא יושר. גם הענין, כי הלא הם ו' מוחין, ג' מאבא וג' מאמא, ו' אלהים. והנה ו"פ אלהים גי' יושר:

אמנם כבר ביארנו, כי בהכרח כשבאין המוחין דגדלות ומסתלקין אח"כ מהם, אינם מסתלקין לגמרי, כי לעולם נשאר רשימו דלהון תמן, והוא הממתיק את אלהים. אמנם בהיותו סוד אלם, אין הרשימו דגדלות ניכר, אך בהתגדלותו שנעשה אלהים, אז ניכר רשימו דגדלות. והנה המוחין דגדלות הם הויות, וא"כ הרשימו דגדלות הוא שם הוי"ה. והנה הוי"ה אלהים הוא סוד מעבר יב"ק, והנה ג' מוחין דאמא דקטנות, הם ג' אלהים עם ג' הויו"ת דאמא. נמצא, ג"פ הויה אלהים גי' של"ו. והוא ס"ת יתגד"ל ויתקד"ש שמי"ה רב"ה, גי' של"ו. והם ג' מוחין דאמא, הממותקין עתה ע"י אותו הרשימו דהוי"ה כנז'. אמנם, אחר שמוחין דאבא מכוסין באמא, מספיק ברמזנו ג' דאמא, שהוא סוד של"ו. ובפרט שכבר נרמזו המוחין דאבא בר"ת יתגדל ויתקדש ש"ר, שהוא ר"ת יושר כו', וא"צ להזכירו בס"ת:

מתוך: פרי עץ חיים שער הקדישים פרק ג (עריכה)

ועתה נבאר הגדלה ב', והוא סוד איש"ר כו'. והענין הוא, כי סוד אמן גימטריא צ"א, והוא סוד ג' מלואי י"ה דשם אלהים דיודין דאלפי"ן דההי"ן, הרי הם גימטריא אמן:

אמנם, לפי ששאר האותיות המילוי של שם אלהים שהם אל"ם, שלשתן שוים, ואין ההפרש רק בב' אותיות י"ה, לכן אין אנו רומזין, רק מילוי ב' אותיות י"ה לבד כפי הפרשן, ואנו אומרים שיתמלאו עתה ג' מוחין דאלהים דאמא:

וכבר ביארנו, דממילא אתו ג' דאבא ג"כ, וא"צ להזכירם, כי כוונתינו בג' דאמא מספיק, כי מלובשים באמא. גם כוונתינו פעם ב' באמן הה', שהוא בעלמא ואמרו אמן, כנז' למטה בעז"ה, והם בג' מוחין דאבא. והנה זהו סוד אמן, ועי"כ יהא שמיה רבא, ויתגדל הגדלה שניה זולת הראשונה, ואז יתמתקו יותר. והנה זה עצמו פירוש יהא שמיה, שהוא סוד ההפרש ג' י"ה, שם י' בחכמה, ה' בבינה, א' בדעת, וזהו יהא כסדרן. וביאר היכן הוא סוד יהא הנזכר, אמר שהוא בשמיה רבא. פי' בשם י"ה הנז', כי ג' שמות י"ה יתמלאו בג' מלואים כסדרן, ואז נעשה שמיה רבא, וגדל באופן אחר יותר מעולה:

גם ראוי לכוין כי עי"ז יהא שמיה רבא, פי' כי רבא הוא באר, וז"ס הוי"ה אדנ"י הוי"ה אלהים, גי' באר. כי ע"י מילויים אלו מן בור, נעשה באר. והנה סוד באר הזה, כי הלא המוחין מלובשין בנה"י דאמא שהוא סוד אהי"ה, כנודע. וכאשר יורדין המוחין לנוקבא הנקראת אדנ"י, יתחבר אהי"ה באדנ"י, ונעשה אלהי"ם, והז"א הוא סוד הוי"ה, הרי איך ע"י אהי"ה ואדנ"י, נעשה הוי"ה אלהי"ם הוי"ה אדנ"י:

ובעלמי עלמיא, תכוון, כי הלא נודע כי תחלה הוא מוחין דאלהי"ם דקטנות דעיבור, ואח"כ אלהים דיניקה, ואח"כ מוחין דגדלות עיקרן. והוא סוד לעלם - עיבור, לעלמי - יניקה, עלמיא - גדלות, ועתה נגדלו המוחין לגמרי. (ב) תחלה מציאות פרטי קטנות דעיבור מתחלת הקדיש עד לעלם. ואח"כ ביניקה בלעלמי. ואח"כ דגדלות בעלמיא, כנזכר. אמנם, עיקר הם מוחין דגדלות, ולכן צריך לכלול כל הז' תיבות מן יהא עד עלמיא בסוד הגדלות. כיצד, כי הלא הם ד' מוחין חו"ב חו"ג, ובהכנסם בנה"י דאמא הרי הם ג' מוחין כנודע, הרי ז'. גם אם נמנה ד' מוחין עם נה"י דאמא עצמן, הרי ז', ואלו הם סוד ז' תיבות אלו. אמנם כבר הודעתיך לעיל, כי הכל הוא כפי מציאות הקדיש, כי בקדיש דהודו תכוין לשם מ"ה דאלפין וס"ג, ובקדיש דיוצר למ"ב דס"ג וע"ב, וכיוצא בזה. והנה שם ביארנו כי לכך יש ב' מיני מ"ב בקדיש וב' כ"ח, א' דמ"ה וא' דס"ג. כיצד, ז' ווין מן וישתבח עד ויתהלל, הם גימטריא מ"ב, הרי מ"ב בסדר האותיות והוא סוד מ"ב התחתון שהוא דמ"ה. ואח"כ התיבות עצמן מן וישתבח עד ויתהלל הם ז' תיבות, כל תיבה בת ו' אותיות, הרי מ"ב ב' דתיבין. ולכן האחרון יותר גדול מן הראשון, והוא מ"ב דס"ג, כנזכר בסוד קדיש דהודו, כן עד"ז בשאר הקדישים. אמנם יש ג"כ כ"ח דאתוון וכ"ח דתיבין, ודתיבין הם יותר מעולים, הרי מ"ב וכ"ח דתיבין, ומ"ב וכ"ח דאתוון, אמנם כבר ביארנו שהם ממ"ה וס"ג:

הגהה (ב) נלע"ד נתן - שע"י הקדיש נכנסין המוחין בז"א לפי שעה, וז"ס שארז"ל, שאמר אליהו ז"ל לר' יוסי, ולא עוד, אלא כ"ז שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ואומרים איש"ר, הקב"ה מנענע בראשו ואומר, אשרי המלך כו'. כוונת נענוע הראש, ע"י שגורמין שנכנסין המוחין דגדלות בז"א בכוונת הקדיש, ולכן בזמן שבה"מ קיים היה ז"א עם המוחין תמיד בשלימות ולכן זה הקילוס של לעלם ולעלמי עלמיא היה טוב כשהיה בביתו בזמן בה"מ קיים. אבל בשעת הגלות אין שוהים המוחין אלו אלא בשעת עניית איש"ר בלבד שהוא זמן נענוע הראש של הקב"ה בלבד, ולכן א"ל מה לו לאב שהגלה כו'. ואין להם כח שיגרמו להשהות המוחין אלא לפי שעה, כי ע"י הכובד הגלות מסתלקין פעם אחרת ואוי לבנים לעשות זיווג אלא מעצמו נעשה הזיווג תמיד כנודע, ועתה צריך להטריח בכמה תפלות ויחודים וכוונות ותורה ומצות, ואולי שהיו יכולים לעשות הזיווג בשעת תפלה לבד, לכן גם מזונתינו שהוא השפע היורד מלמעלה הוא בטורח גדול ואין להם במה שיתפרנסו א"ע. ע"כ הגה"ה:

ואמנם, עם זה הדרך שביארנו בכאן שהם המוחין דגדלות, נבאר ג"כ עתה ב' מ"ב וב' כ"ח אלו, ע"ד הראשון, ששניהם אמיתיים, וב' הכוונות צריך לכוין ביחד. והענין, כי יש מוחין דגדלות דאו"א, ואמנם מ"ב וכ"ח הראשון שהוא דאתוון, הם מוחין דאמא, שהם הראשונים היותר מגולה ומוקדמים, לכן כבר נתבאר כוונתם באמן יהא שמיה רבא מברך. אמנם מוחין דאבא הם בסוד כ"ח האחרון, שהוא עד אמן האחרון, ולכן אנו רומזים בהם לעילא מן כל ברכתא וכו', כי אבא הוא לעילא מן בינה. והנה אנו חוזרין לומר בסוף כ"ח ומ"ב הב' הזה, שהוא עד בעלמא, ואז אומרים אנו פעם אחרת אמן. ולכן צריך לכוין בסוד מוחין דאבא, ג"כ על דרך איש"ר וכו', והוא לכוין ג' י"ה שיש בג' אלהים דג' מוחין דאבא, שיתמלאו בג' מילואים יודין ההין אלפין, שהם גי' אמן כנ"ל:

אמנם יש קדישים שנמשך אחר זה, ואומרים יהא שלמא רבא מן שמיא, ובו צריך לכוין במלת יהא, לג' מילואין שסימנם יה"א, לכן תכוין יהא שלמא רבא ע"ד יהא שמיה רבא, רק כי שלמא, הוא יסוד של אבא המגולה לבדו, ונקרא שלום. ובשאר קדישים, לא קבלתי עדיין למה לא נזכר בו ענין יהא שלמא רבא, ע"ד שרמזנוהו בקדיש זה כנ"ל. אמנם, שאר אמן שיש בקדישים, אין בהם כוונה זו, אלא בשני אמן אלו לבד, שהם אמן יהא שמיה וכו', ובדאמירן בעלמא ואמרו אמן. אמנם בשאר האמנים יש בהם כוונה אחרת, וביארנוהו בסדר כל האמנים והברכות, שיש חילוק בין ברכות התפלה והמצות, ובין ברכת הנהנין:

אמנם, בקדיש שיש בין השכיבנו לתפלת י"ח בלילה בערבית, משא"כ ביום בבקר, כבר ביארנו הטעם למה. ולכן מטעם ההוא עצמו, צריך לומר קדיש בערבית, לפי שכבר בארנו, כי בערבית אין הבריאה עולה, אך האצילות יורד למטה בהיכל ק"ק דבריאה, ולכן צ"ל קדיש קודם העמידה, כדי להוריד האצילות. אמנם במנחה, ג"כ אנו אומרים קדיש קודם עמידה. והטעם, לפי שלא זכרנו ענין הבריאה כלל, לפי שאין חיוב במנחה רק העמידה לבד, ונתבאר הטעם שאין בנו כח להעלות הבריאה בעת הדין, ומכ"ש יצירה ועשיה:

אמנם, הקדישים שיש קודם עמידה ואחר העמידה, הם כולם משם ע"ב, כמבואר אצלינו. אמנם, צריך שיהיו בהם ג"כ ב' מ"ב וב' כ"ח, לכן צריך שתדע, כי הלא אנחנו מכנים ע"ב לאצילות, וס"ג לבריאה, ומ"ה ליצירה, וב"ן לעשיה. אמנם, כל האצילות כלולות בשם ע"ב, ולכן ראוי שתכוין, מ"ב הא' משם ע"ב דיודי"ן דנוקבא דאצילות. ואח"כ מ"ב הב' מע"ב דדכורא דאצילות ז"א:

אמנם, ע"ד מציאת הקדישים של שחרית, כן הוא במנחה ובערבית ובשאר היום, כי קדיש שקודם עמידה דמנחה, כוונתו לשם ע"ב כמו בשחרית, וכן שלאחר עמידה. ובערבית של קודם מעריב, הוא ס"ג וע"ב. וקודם העמידה ושלאחר עמידה, הוא ע"ב וע"ב. ושלאחר ערבית, הוא מ"ה וס"ג. ובשאר היום, כפי מה שתקרא כן תכוין, כי אם הוא קריאת מקרא, הוא בעשיה, (וצ"ע לעיל ואולי שצ"ל בהלכה) לכן הקדיש הוא מ"ה וס"ג. ואם משנה, הקדיש הוא ס"ג וע"ב. וכן בקבלה ג"כ, כי כל זה הוא ביצירה:

מתוך: פרי עץ חיים שער הקדישים פרק ד (עריכה)

סוד הקדיש כבר ביארנו, כי יהא הם ג' מילואים של י"ה דשם אלהים. והנה מילוי אלף הוא סוד הדעת דקטנות, ודעת כולל חו"ג, ושניהם דעת א'. לכן גם באות א' יש בו ב' ציורים א' יו"י כנגד החסדים. וא' יו"ד כנגד הגבורות. וכבר ידעת שנתבאר אצלינו, כי יש בנוסח הקדיש ב"פ י"ד דאתוון ודתיבין, וב"פ כ"ח דאתוון ודתיבין, וכוונתינו למתק ג' אלהים דקטנות, שנשארים אלם בימי הגלות, ולמלא אותם בסוד יה, ויהיו אלהים שלמים. והנה שם י"ה זה שאנו ממשיכין עתה בכ"א מג' מוחין דקטנות, יש בו ג' מלואים והם - ה"י ה"ה ה"א. כי ההפרש הוא באות ה', כי הי' אין בה הפרש, רק מילוי א'. לכן אין ניכרים רק ג' מלואי ה"י. והנה ג' מלואים הם ו' אותיות, ואם תחזור למלאות אותם, יהיו י"ד אותיות כזה - הי יוד, הה הה, הא אלף, הרי י"ד אותיות. וי"ד הזה תכוין להמתיק בי"ד אותיות של ע"ב כזה - יהוה, יוד הי ויו הי. בי"ד אותיות הוי"ה אלו, תמתיק לי"ד מן אלהים דקטנות, והרי ב"פ י"ד, י"ד אותיות ותיבות בנוסח הקדיש. ואלו הם בשם של אבא, שהוא הוי"ה דיודי"ן:

עוד יש ב"פ כ"ח בקדיש, והם כ"ח אותיות מילוי המילוי, שם ע"ב הנזכר. תסיר מהם עשרה של מילוי הראשון שכבר נרמזו בי"ד הנז', נשארים י"ח, ותמתיק בהם לי"ח אותיות של אלהים פשוט ומלא כזה - אלהים, אלף למד הי יוד מם, הרי ח"י אותיות:

עוד יש ב"פ מ"ב בקדיש, והם להוריד כל המ"ב של הוי"ה הנזכר, שהוא י"ד וכ"ח, אל הי"ח של אלהים הנז' למתקו שיתרחבו, כי הוא מוחין דקטנות, וצריך להגדילו ולהרחיבו, כדי שיסבול בתוכו הויות דמוחין דגדלות, ונעשין יב"ק כמבואר אצלינו. ועיין בביאורינו כי שם נתבאר היטב, ענין ב' מ"ב וב' כ"ח אלו, ע"ש:

גם תכוין כי יתגדל ויתקדש הם י"א אותיות, להעלות י"א סמני הקטורת אל הקדושה כמבואר במ"א. שמיה רבא - ז' אותיות, נגד ז' היכלות דקדושה. ובכח ד' וי' וכ"ח ומ"ב אותיות של הקדיש, וכן של תיבות אשר בו, שהם ד' וי' וכ"ח ומ"ב של מילוי הוי"ה כנ"ל, אנו מעלים ו"ה של שם הוי"ה, שהוא סוד זו"נ כנודע, ומהם נפלו י"א סמני הקטורת אל הקליפה כמנין ו"ה עצמן, ואנו מעלין אותם עם ב' אותיות ראשונות י"ה שהם באו"א, ונעשה מהם שם הוי"ה שלם וגדול. וזהו יתגדל ויתקדש שמיה רבא, כי עתה הוא שם י"ה, ועם זה יג"דל ויהיה רבא שם הוי"ה שלם:

עוד יכווין כי יתגדל הם אותיות, תג"י ד"ל. ותגי הוא סוד התגין, שהם בכתר של הבינה, אשר שם הוא שם ד"ל. פי', כי בוכ"ו הוא חלוף אהי"ה שבבינה, והוא מנין ד"ל, וזהו יתגדל. ויתקדש - הם אותיות ת"ק שדי, כי שדי במלואו, הוא בגי' יתקדש, וגם כי שדי עצמו הוא באותיות יתקדש, ושאר האותיות יתקדש הוא ת"ק, והוא מילוי של שדי העולה ת"ק, הרי נרמז בו שם שדי עצמו, באותיות ובמספרם ג"כ:

עוד דע, כי התרגום הוא אחוריים, לכן הוא מכניע הקליפות, כשאומרים קדיש בלשון תרגום:

יתגדל ויתקדש - הם י"א אותיות נגד הקליפה י"א יריעות וי"א סמים. כי הקדושה הם עשר ולא י"א, כמבואר בס"י, כי החיות שבהם נכלל עמהם. אך בקליפה אין נכלל עמהם החיות, לכן הם י"א, כי המוסיף גורע, כנזכר בזוהר תרומה. משא"כ בקדושה, כי א"ס מתפשט בכולם בתוכם ממש, והם עשר לבד. וז"ש בס"י עשר ולא י"א, והבן זה. ולכן אנו אומרים יתגדל ויתקדש, י"א אותיות, כי החיות שבתוך הקליפה מסתלק מתוכם, ויעלה למעלה תוך הקדושה. וזהו ג"כ ויתקדש, שיכנס בקדושה. וע"י הסתלקות החיות, יכנעו הקליפות וימותו:

שמיה רבא - ז' אותיות, כנגד ז' היכלות דקדושה. וז"ס י"ב בקר והים עומד עליהם, והם סוד ז' היכלות. כי ו' היכלות התחתונים, הם ממטה למעלה, הוד נצח וכו'. והיכל ק"ק, כולל חב"ד. נמצא, כי היכל ק"ק, הוא סוד הים העומד על י"ב בקר, שהם ו' היכלות התחתונים. ועוד ו' היכלות נכלל בהיכל רצון, כי סוד ת"ת נקרא ו', ויש בו כללות כל הו', הרי הם י"ב היכלות, שהם י"ב בקר, והים עליהם, הוא היכל ק"ק:

תשלום סוד הקדיש כבר נתבאר לעיל, איך נתמתקו מוחין אלהים דקטנות ע"י הויות דמוחין דגדלות. אך כל הקדישים אינן שווין, כי אם היא בסוד עשיה, הם אלהים והוי"ה דעשיה כנזכר באורך. אמנם צריך לכוין, כי הלא מצינו בנוסח הקדיש ב' פעמים י"ד וב"פ כ"ח. והענין, כי מן יתגדל עד משיחא הם י"ד תיבין, כי מלת די ברא הם ב' תיבין. גם מלת ד"י ברא בו נרמזו י"ד אחרת, הרי הם ב' ידות, א' מתיבות וא' מאותיות. לכן תכוין כסדר הב' הויות שאתה מכוין בכל קדיש כמבואר. ונמשיל לך משל, אם הוא קדיש של קודם הודו, אז הוא ב' הויות דמ"ה ודס"ג. לכן תכוין בי"ד ראשונה של אותיות, שהוא ד"י, בסוד הי"ד של הוי"ה דמ"ה, שהוא, יהו"ה, יו"ד ה"א וא"ו ה"א, כנודע. ותכוין, להמתיק בו סוד אלהים דקטנות דאמא, כי כל כללות המוחין דקטנות שמצד אמא, כללותן הוא שם אלהים, כי גם המוחין דגדלות הם ד' מוחין, וכולם אנו מכוונין אותן לשם הוי"ה, ולכן תמתיק בשם מ"ה, שהם כללות מוחין דגדלות. ובי"ד אותיות שבו, תמתיק לשם אלקים דקטנות דאמא, שהוא י"ג אותיות דמילוי כנודע, ועם הכולל הוא י"ד. ובי"ד הב' של התיבות, תכוין לי"ד של ס"ג, להמתיק בו אלהים דקטנות מצד אבא, כמבואר אצלינו, שסוד אותיות מבינה, ותיבות מחכמה. האמנם צריך לעורר תחלה את ד' אותיות של הויה, שהם ד' תיבות - יתגדל ויתקדש שמיה רבא. ואח"כ, צריך לעורר יוד אותיות מילוי דהויה, שהם יוד תיבין שיש מן בעלמא עד משיחיה. ואח"כ, צריך לעורר את הי"ד, זולת החלוקה הנ"ל, כי כן המ"ב והכ"ח של אחר כך, הם זולת הנ"ל:

ונלע"ד שזהו הטעם של האשכנזים, שבנוסח שלהם, יש י"ד תיבות, מן בעלמא די ברא כרעותיה וימליך מלכותיה בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל בעגלא ובזמן קריב, הם י"ד תיבין. אך אני לא קבלתי, רק כפי נוסח הספרדים:

ונחזור לענין, כי גם יש ב"פ כ"ח כנודע, והנה הכ"ח של ס"ג, תכוין להמתיק אלהים דקטנות דאבא, ובכ"ח של מ"ה, תמתיק אלהים דאמא. וכן יש ב' מ"ב, במ"ב של מ"ה תמתיק לדאמא. ובמ"ב של ס"ג תמתיק לדאבא. אך אופן המיתוק קבלתי ממהר"ם שקיבל ממורי זלה"ה, ואומר, שלא היה זוכר אותו היטב, אך מה שזכרנו בכללות, הוא לכוין להמתיק הי"ח של אלהים, שהוא ה' אותיות הפשוט, וי"ג אותיות המילוי, הם ח"י אותיות, להמתיקם בכ"ח דהויות, ואע"פ שהוא עודף יוד מן הכ"ח עד י"ח, עכ"ז כבר היו צריכין אל חשבון אחר, ואיני זוכר מה הוא. גם במ"ב דהויות, היה ממתיק המ"ב של אלהים, ואיני זוכר גם זה היטב:

אמנם נלע"ד בזה, כי דבריו הוא זה, כי אלהים אחוריים שלו במילואו, הם מ"א אותיות, ועם כולל הם מ"ב. הרי מ"ב דהויה, נגד מ"ב דאלהים. כיצד - אלף, אלף למד, אלף למד הא, אלף למד הא יוד, אלף למד הא יוד מם, הרי מ"ב דאלהים, וזהו טענה נכונה, אם לא מה ששכח בענין הכ"ח עם י"ח העודפים עשרה. (א) לכן נלע"ד באופן אחר, ויתיישבו כל דבריו היטב, כי הוא דוחק להכניס בכאן סוד אחוריים של אלהים. והענין, כי הנה תקח י"ח מן הכ"ח דהויה, ותמתיק בו הי"ח דאלהים, ויהיה יוד עודף דהויה, ותצרפם עם המ"ב דהויה, ויהיה ב"ן. ואז תמתיק בהם הב"ן של אלהים, שהוא פשוט, ומילוי, ומילוי דמילוי, דוגמת המ"ב של הויה, ובזה הכל מיושב היטיב. (ב) כי תחלה אתה ממתיק פשוט דאלהים, ה' אותיות בד' תיבות של יתגדל ויתקדש שמיה רבא. אח"כ מילוי י"ג אותיות ביו"ד תיבות, מן בעלמא עד משיחיה. אח"כ תצרף פשוטו ומילוי ומילוי דמילוי במ"ב דהויה, עם יוד העודפים מן הכ"ח. וזה נלע"ד אמיתות הענין בלי ספק:

(א) צמח - ונלע"ד, כי סדר הכ"ח ומ"ב הנז' הוא כך, כי הנה באלהים פשוט, יש ה' אותיות, ומילוי י"ג, הרי י"ח. תשים אלו הי"ח תחת י"ח אותיות מכ"ח של הקדיש, וחסרים יוד אותיות להשלים הכ"ח, לכן תעשה זה, כי הנה בפשוט ומילוי ומלוי דמלוי דאלהים, יש ב"ן אותיות, קח מהם י' להשלים הכ"ח, ונשארו מ"ב, ותשים אותן תחת המ"ב האותיות. וכן תעשה כסדר זה, בסדר כ"ח ומ"ב דתיבין, ע"כ הגה"ה:

(ב) צמח - נסתפקתי אני, איך אומר שיומתקו ה' אותיות אלהים בד' אותיות של הוי"ה. והשיב לי מהרח"ו ז"ל בחלום, שצריך לכוין בה' אחרונה של הוי"ה, ב' אותיות י"ם אחרונים של אלהים, שי"ם הוא בחינת ה' אחרונה:

(ס"א מצאתי וז"ל - בכל קדיש יש ב' פעמים י"ד, א' דאותיות רמוז ד"י בר"א. וא' בתיבין מן יתגדל עד משיחיה. בי"ד אותיות ראשונות ממתיק ה' אותיות דאלהים בד' אותיות ראשונות מהי"ד, ונשארת אות א' וימתיקנה וגם ימתיק י"ג ראשונים של מילוי אלהים, הרי י"ד בי"ד הנ"ל. ובחזירתו, צריך לכוין הד' ראשונים פעם ב'):

צריך לענות אמן בכל קדיש ד' אמנים, והם יתגדל ויתקדש שמיה רבא, אמן. ויקרב משיחיה, אמן. אמן יהא שמיה רבא. דאמירן בעלמא, ואמרו אמן. ואם העונה מסיים עד דאמירן בעלמא, קודם שאומר שמיה דקב"ה, צריך לענות כאן אמן ג"כ, והם ה' אמנים:

בענין הקימה בקדיש היה אומר מורי זלה"ה כפי מה שנראה מהירושלמי שצריך לקום בעניית איש"ר, טעות הוא כי הוא אינו מהירושלמי ממש, רק חכם א' עשאו הגה"ה, ואח"כ הדפיסוהו בתוך הירושלמי וטעות הוא. ומה שמורי זלה"ה היה נוהג הוא כך, כי בכל הקדישים שלאחר עמידה שחרית ומנחה וערבית היה נשאר מעומד, ובשל תתקבל ושל חזרת ס"ת להיכל, היה עונה מעומד ואח"כ היה יושב:

צמח - מכאן היה נראה כי הקדיש שאומרים אחר קבלת שבת שאז עומד, שצריך לענות אותו קדיש קודם שישב:

צמח - מכאן שאין לשנות בשבת הקדיש:

(צמח - ומפני שמ"ב דעשיה הוא תחתון שבכולן והוא תחת הווין כמ"ש בשאר קדישים, לכן ראיתי לסדר מ"ב זה שבכאן ג"כ תחת הווי"ן, כזה -:

קדיש יתום. המ"ב אשר בזה הקדיש, הוא ע"ד מ"ב אשר בנ"י שהוא, יהו"ה אלהינו י"ה ו"ה, כוזו במוכס"ז כוז"ו, יהו"ה יוד ה"א וא"ו ה"א. והענין זה, כי הקדיש הזה הוא בעולם העשיה, ששם בחינת המיתה, כדי להעלות הנפש רוח נשמה בסוד תחיית המתים, וע"כ אומרים היתומים שמתו אביהם או אמם. בענין הקדיש שכתבו התיקונים שנהגו לומר, יגדל נא כח ה', לא רצה מורי זלה"ה לומר, ולא רצה לגלות הטעם. ונלע"ד חיים, שהוא ע"ד מה שכתבתי, בענין הקימה שנזכר בהירושלמי שאינו מן התיקונים: