פרי עץ חיים/שער התפילין/פרק טז

ונבאר ה' דרכים בענין שם הוי"ה. דרך א' - הוא זה, ובו יתבאר מה שאמר בספר יצירה הבן בחכמה וחכם בבינה. הנה נודע, כי אבא נחלק לשני פרצופים. הראשון, עד החזה, והוא הנקרא אבא עלאה. הב', הוא ישראל סבא מהחזה ולמטה. ועד"ז הוא באמא שנחלקת לב'. ועד החזה היא נקראת אמא עלאה בינה, ומשם ולמטה נקרא תבונה. והנה ב' אותיות ראשונות של הוי"ה, שהם י"ה, הם רומזים לאו"א, ולכן צריך שיהיו בו כל הד' בחינות כנ"ל. וכל זה יתבאר כמש"ל בענין סדר כתיבת השם, וביאור הענין זה, דע, כי באות י' שבשם בה נרמזו או"א עילאין, ובאות ה' נרמזו ישראל סבא ותבונה:

והענין, כי האות יו"ד במילוי הם ג' אותיות, י' הוא אבא הנקרא י', וגם הוא רומז לי"ס שבו. וב' אותיות ו"ד, מילוי היו"ד, הם רומזים אל הבינה, כי גם הם גימטריא י"ס של אמא, וגם ציורה היא נעשית ה' בסוד ד על ו', כי כבר ידעת, כי הבינה נקרא ה'. ולפי שאמא עלאה טמירא יתיר מן תבונה, לכן לא נרמזה בציור אות י' עצמה, רק במילואה לבד כנ"ל. משא"כ בשאר פרצופים. וזהו להורות ההעלם הגדול:

וגם נודע, כי לעולם כל מציאות הנוקבא היא בחי' מילוי הזכר, לרמז שהיא טפלה אליו, והוא כדוגמת מלכות עם ז"א, כי לקח תרין עטרין של ח"ג, ואח"כ נותן הגבורות לנוקבא. ותחלה היתה אותו עטרא דגבורה בתוכו, ומילוי גופא של ז"א היו בחי' הגבורות, לכן נקרא הנוקבא מילוי של זכר. גם הענין הוא, כי הז"א הוא שם מ"ה דאלפין, ומילוי הוא י"ט, ומשם נעשית המלכות הנקרא חוה גי' י"ט. שהוא המילוי של שם מ"ה. גם ענין כי מילוי גימטריא אלהים, והוא דין.(ו) ולפי שהנוקבא הוא דין, לכן לוקחה המילוי שלו שהוא דין:

הגהה (ו) צמח - ולכן כיון שהנקבות לוקחים המלוי כמנין אלהים, לכן הנקבות נקראים בשם אלהים:

וכן הוא הענין בכאן באו"א, כי אבא הוא יוד, ואמא לוקחת המילוי של אבא, שהם ו"ד, ונעשית ה' כנ"ל. וזהו הענין הבן בחכמה, ר"ל שאע"פ שנתבאר אצלינו, כי היו"ד הוא חכמה, עכ"ז הבן בחכמה, ותשתף את הבינה עם החכמה, כי גם באות חכמה הרמוזה באות יוד ראשונה של השם, שם היא הבינה משתתפת עמו:

ואמר עוד, וחכם בבינה, פירוש - כי אע"פ שנתבאר, שאות ה' ראשונה היא בינה, עכ"ז תצרף חכמה עמה, כי גם החכמה רמוזה באות ה' זו שנייה שבשם. והענין הוא, כי גם בה' זו יש או"א ביחד, והם בחי' ישראל סבא ותבונה, והוא ע"ד מש"ל ע"פ מאמר ויקרא דף י':

וגם בכתיבת צורת אות ה' דהוי"ה שבתפילין, צריך לצייר בה תחלה בעוקץ קרן זויות הימיני שלה כעין יו"ד, ואח"כ ישלימנה ונעשה צורתה ה', כזה. ונמצא, כי העוקץ שבאחורי הה', היא צורת י', מחוברת עם ה'. והוא חיבור ישראל סבא עם תבונה. והרי נרמזו ב' זווגים עליונים, בב' אותיות י"ה, וכולם יחד נקראו או"א, בסוד הבן בחכמה וחכם בבינה כנ"ל:

והנה סוד הענין הוא, כי נודע שזיווג או"א לא פסיק לעלמין תדיר, ולהורות על זה החיבור והקשר האמיץ הזה, נתחברה הבינה באות י' של אבא, ונתחבר אבא באות ה' של הבינה, ומכח החיבור הזה נעשה ב' בחי', שהם - או"א, ויש"ס ותבונה כנ"ל:

ונבאר ענין זה יותר ונאמר טעם, למה באות י' נטפלה נוקבא לדכורא, ובאות ה' נטפל הדכורא אל הנוקבא. אך הענין הוא, כי נודע מ"ש זוהר דאו"א כחדא נפקין וכחדא שריין ולא פסיק זיווגייהן לעלמין, הוא באו"א עילאין. אבל בישראל סבא ותבונה, יש זמנים שאין זיווגם תדיר, והוא בזמן יניקת זו"ן, שאז התבונה היא בסוד האם רובצת על האפרוחים, כי אז אמא היא בתוך ז"א, ואין שם זיווג:

ובזה יתבאר לך מה שאמרו רז"ל נשבע הקב"ה שלא יכנס לירושלים של מעלה, עד שישראל יכנסו לירושלים של מטה, שנאמר לא אבא בעיר וכו'. ונודע שירושלים של מעלה, היא אמא. ושל מטה, היא מלכות. ואם כן איך אמר באדרא, דאו"א, לא פסיק זיווגייהו לעלמין, דעלייהו אתמר ונהר יוצא מעדן וכו'. אך הענין הוא מבואר עם האמור, כי או"א עלאין, הם שאין להם הפסק כלל. אך ישראל סבא ותבונה, יש להם הפסק ואין להם זיווג אלא לפרקים. נמצא עתה, כי אבא ואמא עלאין דזיווגייהו תדיר, ולכן אמא נקשרה ונתחברה עמו יחוד גמור באות י' עצמו, ולא באות ה' הנפרדת מן אות יוד. אבל ישראל סבא ותבונה, נרמזו באות ה':

וביאור הענין הוא זה והבינהו, כי הנה ישראל סבא ותבונה מתלבשין זה תוך זה, כדי לכנוס בבחי' מוחין תוך רישא דז"א, ואז נמצא כי ישראל סבא מוכלל ומלובש תוך תבונה, והוא סוד אות י' הנכללת בה' ראשונה שבשם כמצוייר לעיל. והנה אח"כ ב' אותיות ו"ה שבהוי"ה, הנה הם בחי' זו"ן:

דרך ב' - ועמו ניתוסף ביאור דרך הא' הנ"ל, וזה הדרך הב', הוא בענין עיבור ז"א תוך אמא. הנה נתבאר לעיל, כי ב' אותיות י"ה הם או"א, והנה האות ה' הרמוזה באמא הוא צורת ו"ד כנ"ל. והנה עצמות הבינה היא אות ד', ואות ו' שבתוכה היא רמז לעיבור ז"א תוך אמא, כי כבר ידעת כי ג' זמנים היו לז"א, והם - עיבור, ויניקה, ומוחין. וג' זמנים אלו צריך שיהיו רומזים בשם הוי"ה, כיצד, הנה נודע כי ז"א הוא בחי' ו' נקודות לבד, וכאשר נכנס בסוד העיבור במעי אמו, אז אתכלל ג' גו ג' כנודע. והנה בתחלה לא היה ז"א בבחינת קוין, רק ו' נקודות זה על גבי זה, כי לסבה זו היתה מיתת המלכים כנודע, ואז היה צורת ו' ארוכה, שהם ו' נקודות זו למעלה מזו. וכאשר נכנס בסוד העיבור, אז נכלל ג' גו ג', והיו ג' הנקודות בבחי' ו' זעירא. נמצא כי תחלה היה ו' ארוכה, ועתה בהיותם תוך אמא, נעשה ו' זעירא, והוא בחי' ו' זעירא שבתוך הה', והיא ו' קטיעה בלתי ראש, כי הראש הם ג"ר, ולפי שלא היה בו רק ו' נקודות לבד, לכן אין ראש לאות ו' שבתוך ה' ראשונה שהיא אמא, ולא עוד אלא שאפילו אינה שיעור ו' ארוכה בלתי ראש, אלא ו' קטיעה בלתי ראש כלל, לפי שהוא בחי' ג' גו ג':

ולטעם זה הוא מ"ש בגמרא דכרעיה דה' היא תלויה, ואינה דבוקה בגגה, להורות שאינה מכלל גוף הבינה, אמנם היא בחינת זעיר אנפין, שהוא בתוכה בסוד העיבור:

ואחר כך יצא לחוץ, ואז נעשה בחי' אות ו' שבשם, אמנם בעת צאתו מבטן אמו לחוץ בא היניקה, ואז נתפשט ונעשה ו' ארוכה, כי מתחלה היה ג' כליל בג', ועתה נתפשט ונתארך. אמנם היה חסר לו ראש, ולא היה בו רק ו"ק מתפשטין, והוא זמן היניקה. ואח"כ ניתוסף בו בחי' ראש, ואז הוא זמן מוחין כנודע, ואז באו לו ג"ר ונשלם, והיה בו בחי' י"ס גמורות הנכללות בצורת אות ו' בהיות לו ראש:

ונבאר ענין המלכות, כי הנה מתחלה היתה בבחי' אותה פסיעה לבר, נקודה בסוף אות ו', בהיותה במעי אמה. ואחר צאתה משם, אז גם היא נעשית פרצוף, ונעשית בבחי' אות ה' אחרונה של השם כנודע. והנה עיקרה אינו אלא ד', וכנ"ל בענין אימא, אמנם כאשר נזדווג עמה הז"א בביאה ראשונה, והניח בה שרשו ורשימו, והיא בחי' ההוא רוחא דשדי בגווה, ואז נעשית תוך ד' שלה צורת ו' אחת, ואז נעשית גם היא צורת ה' שלימה:

דרך הג' - ובו יתבארו ב' דרכים הראשונים, והוא ענין מה שארז"ל אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, איש מזריע תחלה יולדת נקבה. והענין, כי הנה או"א הם ב' אותיות י"ה של שם הוי"ה, ואות יו"ד במילואו הם ג' אותיות, ואמרו בזהר ובתיקונים, כי י' אבא, ה' אמא, ו' ברא, ה' ברתא, שהיא גנתא. ופירוש הדבר הוא - כי הנה עקר אבא הוא אות י', שהם י"ס שלו. והנה כאשר הוא מזריע תחלה טפת הזרע, צריך שיהיו כוללת דכר ונוקבא בודאי, שהם זו"ן, ואלו הם ב' אותיות ו"ד שבמילוי יוד. ונמצא כי כאשר האיש מזריע הזרע טפת דכר ונוקבא כחדא, וכשנתנם גו אמא, נתהפכו, ומה שהיה ו"ד, נעשה ד"ו, ולכן צורת אמא היא ה', צורת ד' על ו', נוקבא על דכורא. הרי כי כאשר האיש מזריע תחלה, יולדת נקבה תחלה, ואח"כ דכורא. ואח"כ כשמזריע הבינה הוציאה לחוץ תחלה הזכר, ואח"כ הנוקבא שהם ב' אותיות ו"ה שבשם הוי"ה:

וביאור הענין הוא - כי הנה כתיב כולם בחכמה עשית, כי תחלת הכל היה בחכמה, היוד. וכאשר היו בניו נרשמים בתוכו שהם זו"ן, היו נרשמים בבחי' ו"ד, ו' על ד', פירוש - כי ז"א הוא מכח ו' ראשונים שבו, ונוקבא נמשך מכח ד' אחרונות שבו. כי כבר ידעת, כי גם בהיות הנוקבא אב"א עם ז"א, נקראת הנוקבא ד', כי אין לה מקום רק בד' תחתונות שבו, שהם תנה"י, או נהי"ם. וכן הוא שרשם באבא, ואז היו זו"ן בבחי' ו"ד במילוי היו"ד בהיותן באבא:

ואח"כ כשנבראת הבינה, ונותנם אלו הבנים במעיה, ואז אמא נעשית עצמותה מן אותן האורות הניתנין בתוכה של זו"ן, ולהיות כי אמא היא נוקבא, לכן מתחלפין בה האורות, והד' של נוקבא, עומדת לעולם בבחי' ד"ר שבה, וו' של ז"א עומד למטה בבחינות ו"ק שלו, ואז היא בבחי' ד' על ו', והוא צורת ה' ממש, שהיא עצמות אמא:

והנה אמא נקראת עולם הבא, אשר שם צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם. והנה בחי' ז"א נקראת צדיק עליון היושב בעולם הבא, שהיא בינה, ועטרה שלו בראשו, והיא הנקבה, שהיא בחי' ד', כעין עטרה על ראש הו', שהוא הצדיק, וזהו ועטרותיהן בראשיהם. פי' - כי הד' עשויה כעין עטרה ממש, ומקיף על ראש הו'. הרי כמו שהיה בתחלה בתוך אבא, שהוא הזכר בחי' ו"ד, ו' על ד', נתהפך החותם בעת שנחתם באמא, ונעשה ד"ו שהוא בת תחלה:

אמנם כאשר הזריעה בינה, והוציאה אותן לחוץ, אז נתהפכו, ויצא ו' על ד', ו' בתחלה שהוא זכר, ואח"כ נוקבא, ונעשה ב' אותיות ו"ה של הוי"ה, כי האשה גורמת להיות יולדת זכר תחלה. ולפי הדרך הנזכר, הוא ענין סברת תפילין דר"ת, והוא, לפי שזווג או"א הוא לצורך הת"ת, וכשהיא יולדת זכר, אשה מזרעת תחלה, והרי אימא נתנה בינה תחלה. ואח"כ אבא נתן חכמה. ובעת הלידה, הנכנס אחרון יצא ראשון, ולזה חכמה יצאה קודם, שהוא פרשת קדש. ואח"כ בינה, שהיא פרשת והיה כי יביאך. וכשנתנה ב' עטרין שהם חו"ג, הם לצורך המלכות, והיולדת נקבה איש מזריע תחלה, לכן כשנתן אבא טיפת חכמה, נתן תיכף טיפת חסד הגנוז בגוויה, ואח"כ נתנה היא טיפת הגבורה הגנוזה בגווה, ולכן בעת הלידה הגבורה שנתהוה באחרונה, יצאה ראשונה, והוא פרשת והיה אם שמוע, ואח"כ יצאה החסד והוא פרשת שמע, ואהבת רומז חסד:

דרך הד' - הוי"ה הוא בענין החסדים והגבורות. כי תחלה הוא אות י', בסוד הדעת של ז"א, שיש בו ה"ח ה"ג הרי י'. אח"כ אות ה', הם ה"ח המתפשטין תוך ז"א, מחסד עד הוד שבו. אח"כ אות ו', הוא היסוד שבו, הנקרא ו' זעירא, כי שם נקבצים הה"ג, בסוד והיה האוכל לפקדון לארץ. והה"ג האלו עצמם, הם ה' אחרונה דהוי"ה. (ז):

הגהה (ז) קשה לי כי ו' של השם, אינו רומז ליסוד, כי אם לז"א עצמו, והוא ו' קטנה הוא יסוד, מילוי של ו' הגדולה שהוא ת"ת. ונלע"ד ג"כ, כי זה רומז בסוד ב"ן, כי יו"ד - הוא הדעת, מצד אבא, הנקרא יו"ד. ה"ה - ה"ג מאמא, הנקראת ה', ובאין לדעת ז"א, ונקרא ו'. ואח"כ יורדין ליסוד הנקרא ו' קטנה, ומשם יורדין להנוקבא הנקראת ה"ה, שהה"ג הם למטה:

הדרך הה' - הוא בחי' צירוף של הויה, הוא יהה"ו, היוצא מר"ת 'יתהלל 'המתהלל 'השכל 'וידוע אותי, הנזכר בתיקונים בהקדמה, כי אות י' הם ה"ח ה"ג. ה' ראשונה הם ה"ח המתפשטין. ה' אחרונה ה"ג הנשארים למעלה בדעת להמתיק. ו' הוא היסוד באחרונה, כי שם יורדין ומקבצין יחד כולם החו"ג, ושם מתמתקים: