פרוזה (ביאליק)/מי הגנב

מִי הַגַּנָּב?

חיים נחמן ביאליק

וַיְהִי הַיּוֹם וַיֵּצְאוּ שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים סוֹחֲרִים מִשּׁכֶם לָלֶכֶת יְרוּשָׁלָיְמָה, אִישׁ צְרוֹר כַּסְפּוֹ בְיָדוֹ, וַיִּתְקַדֵּשׁ עֲלֵיהֶם לֵיל הַשּׁבָּת בַּדָּרֶךְ, וַיִּוָּעֲצוּ, וַיַּטְמִינוּ אֶת-צְרוֹרוֹת כַּסְפֵּיהֶם בִּמְקוֹם סֵתֶר. שְׁלָשְׁתָּם בְּמָקוֹם אֶחָד, וַיִּשְׁבְּתוּ שָׁמָּה. וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיָּקָם הָאֶחָד בַלָּאט, וַיִּגְנֹב אֶת-כָּל-הַכֶּסֶף וַיִּטְמְנֵהוּ בְּמָקוֹם אַחֵר, וְאִישׁ לֹא יָדַע. וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת, כְּבוֹא הָאֲנָשִׁים לָקַחַת אֶת-כַּסְפָּם, וַיִּרְאוּ כִי אֵינֶנּוּ –– וַיִּצְעֲקוּ צְעָקָה גְדוֹלָה, וַיַּרְשִׁיעוּ הָאֶחָד אֶת-הָאֶחָד, זֶה אוֹמֵר: אַתָּה הַגַּנָּב! וְזֶה אוֹמֵר: לֹא, כִּי אַתָּה הַגַּנָּב. וַיַּחֲזִיקוּ הָאֲנָשִׁים אִישׁ בְּרֵעֵהוּ וַיַּעֲלוּ יְרוּשָׁלָיְמָה וַיָּבִיאוּ מִשְׁפָּטָם לִפְנֵי שְׁלֹמֹה.

כִּשְׁמֹע שְׁלֹמֹה אֶת-דִּבְרֵיהֶם וַיֹּאמֶר לָהֶם:

"שוּבוּ, לַבֹּקֶר מִשְׁפַּט."

וַיָּלִינוּ הָאֲנָשִׁים וַיָּשוּבוּ בַּבֹּקֶר. וַיְהִי כִּרְאוֹת הַמֶּלֶךְ אוֹתָם וַיִּבְחָנֵם בְּעֵינָיו רֶגַע וַיַּעַן וַיֹּאמַר:

"שָׁמֹעַ שָׁמַעְתִּי עֲלֵיכֶם, וְגַם הַכָּרַת פְּנֵיכֶם תַּעֲנֶה בָכֶם, כִּי סוֹחֲרִים חָרוּצִים אַתֶּם וְלֹא זָרוּ לָכֶם אָרְחוֹת מִשְׁפַּט. עַל-כֵּן הָבָה אֶשְׁאַלְכֶם דָּבָר אֲשֶׁר נָפַל בְּאֶרֶץ אֱדוֹם וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֶלֶך הָאָרֶץ אֵלַי לְנַסּוֹתֵנִי בּוֹ. וְעַתָּה שְׁמָעוּהוּ וְהִגַּדְתֶּם לִי אֶת-מִשְׁפַּטְכֶם אַתֶּם. וְזֶה הַדָּבָר:

"בְּעִיר אַחַת בְּאֶרֶץ אֱדוֹם הָיוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים, אֶחָד עָשִׁיר וְאֶחָד רָשׁ. לֶעָשִׁיר הָיְתָה בַּת יָפָה מְאֹד, תְּמִימַת לֵב וְטוֹבַת שֵׂכֶל, וְלָרָשׁ בֵּן מַשְׂכִּיל וִישַׁר דָּרֶךְ. וַיֶּאֱהַב הַנַּעַר בֶּן-הָרָש אֶת-הַנַּעֲרָה וְגַם הִיא אֲהֵבַתְהוּ, וַתְּהִי הַשְׁבוּעָה בֵינֵיהֶם, אֲשֶׁר לֹא תֵאָרֵשׂ הַנַּעֲרָה לְאִישׁ אַחֵר, כִּי-אִם לְפִי דְבָרוֹ. וַיִּוָּדַע הַדָּבָר לַאֲבִי הַנַּעֲרָה, וַיֵּרַע בְּעֵינָיו לָתֵת אֶת-בִתּוֹ לְבֶן הֶעָנִי, וַיָּפֶר לָהּ אֶת-שְׁבוּעָתָהּ, וַיֵּלֶךְ וַיִּיעָדֶנָּה לְבֶן שׁוֹעִים עָשִׁיר וְרַב-אוֹצָרוֹת אֲשֶׁר בְּעִיר אַחֶרֶת. וַיַּרְא הָעֶלֶם הֶעָשִׁיר אֶת-יְפִי הַנַּעֲרָה, וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ אַחֲרֶיהָ, וַיֶּרֶב לָהּ מַתָּנוֹת אֶצְעָדוֹת וּצְמִידִים וְנִזְמֵי זָהָב, כְּיַד הַשּׁוֹעים. וַתְּכַל נַפְשׁוֹ לְמוֹעֵד הַחֻפָּה. וּבְהַגִיעַ הַמּוֹעֵד, וַיְמַהֵר אֶל בֵּית אֲבִי הַנַּעֲרָה לְאָסְפָהּ כַּמִּשְׁפָּט. וַיְהִי כְּבֹאוֹ אֵלֶיהָ הַחַדְרָה לְדַבֵּר אֵלֶיהָ, וַתְּמָאֵן לִשְׁמֹעַ וַתֹּאמֶר אֶל הֶחָתָן:

'חַי אֱלֹהִים, אִם אֵלֵך אַחֲרֶיךָ עַד אִם בָּאתִי לִפְנֵי הַנַּעַר פְּלוֹנִי וְשָׁאַלְתִּי אֶת-פִּיו, כִּי נִשְׁבַּעְתִּי לוֹ עַל כָּכָה.'

וַיִּמְשֹׁל הֶחָתָן בְּרוּחוֹ וַיִּרֶף מִמֶּנָּה. וַתָּקָם הַנַּעֲרָה וַתָּצַר אֶת-כָּל-עֲדָיֶיהָ וְיִקְרוֹתֶיהָ בְּיָדָהּ, וַתִּשָׂא אֶל בֵּית הַנַּעַר הֶעָנִי וַתֹּאמֶר לוֹ:

'יָדַעְתִּי כִּי אֲהַבְתָּנִי, אַךְ חָזַק עָלַי דְּבַראָבִי וַיִּתְּנֵנִי לְאִישׁ אַחֵר, וַאֲנִי לֹא אוּכַל לְהַמְרוֹת פִּיו. וְעַתָּה קַח-נָא מִיָּדִי אֶת-כָּל-עֲדָיַי וְיִקְרוֹתַי, וְנִקֵּיתָ אוֹתִי מִשּׁבוּעָתִי.'

וַתֵּבְךְ הַנַּעֲרָה, וְגַם הַנַּעַר בָּכָה עִמָּהּ, וַיֹּאמַר:

'אִם אֱלֹהִים אָמַר לְהַפְרִיד בֵּינֵינוּ –– הַטּוֹב בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה. וְאַתְּ, כִּי עָמַדְתְּ בִּשְׁבוּעָתֵךְ וְלֹא הֲפַרְתִּיהָ, בְּרוּכָה אַתְּ לֵאלֹהִים וּבְרוּכָה תִהְיִי כָל-הַיָּמִים. הֲרִימוֹתִי יָדִי לֵאלֹהִים אִם אֶקַּח מִכֹּל אֲשֶׁר לָךְ מְאוּמָה. לְכִי שׁוּבִי לְבֵיתֵך בְשָׁלוֹם וְשָׂמַחַתְּ בַּחֲתָנֵךְ וְגַם הוּא יִשְׂמַח בָּךְ.'

וַתָּשָׁב הַנַּעֲרָה אֶל חֲתָנָהּ וַתְּהִי לוֹ לְאִשָׁה. וַיַּעַשׂ הֶחָתָן מִשְׁתֶּה גָדוֹל שִׁבְעַת יָמִים. וּבִמְלֹאת יְמֵי המִשְׁתֶּה לָקַח אֶת-אִשְׁתּוֹ וְאֶת-כָּל-רְכוּשׁוֹ, וַיֵּצֵא לָשוּב אֶל עִירוֹ וְאֶל מְקוֹמוֹ. הֵם בַּדֶּרֶךְ –– וְחֶבֶר שׁוֹדְדִים נָפְלוּ עֲלֵיהֶם פִּתְאֹם וַיֹּאמְרוּ לְרָצְחָם נֶפֶשׁ וְלָקַחַת אֶת-רְכוּשָׁם. וְרֹאש השׁוֹדְדִים, וְהוּא אִישׁ זָקֵן רָאָה אֶת-הַנַּעֲרָה כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִיא, וַיַּחֲשֹׁק בָּהּ, וְלֹא נָתַן לִנְעָרָיו לִשְׁלֹחַ בָּהּ יָד. וַיִּגַּשׁ לְתָפְשָׂהּ, וַתִּתְנַפֵּל הַנַּעֲרָה לְפָנָיו וַתֹּאמַר:

'בִּי אֲדֹנִי, אֲדַבְּרָה-נָא דָּבָר בְּאָזְנֶיךָ, וְאַחֲרֵי-כֵן תַּעֲשֶׂה עִמִּי כַּטּוֹב בְּעֵינֵיךָ.'

וַתְּסַפֶּר לַשּוֹדֵד הַזָּקֵן אֶת-כָּל-הַמּוֹצְאוֹת אוֹתָהּ וַתֹּאמַר:

'וְעַתָּה יָשִׂים-נָא אֲדֹנִי אֶל לִבּוֹ וְיִשְׁפֹּט. הֵן חֲתָנִי אֲשֶׁרלוֹ יְעָדַנִי אָבִי, וְהוּא בָּחוּר בִּמְלֹא כֹחוֹ, מָשֹׁל מָשַׁל בְּרוּחו וַיָּשֶׁב יָדוֹ מִמֶּנִּי עַד אִם נִקִּיתִי מִשְּׁבוּעָתִי, אַף כִּי אַתָּה, אִישׁ זָקֵן וְיָבֵש, הָעוֹמֵד יוֹם יוֹם עַל שְׂפַת קִבְרוֹ, אֵיכָכָה תַעֲשֶׂה אֶת-הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת, לָקַחַת אִשָׁה לֹא לָךְ, וְחָטָאתָ לֵאלֹהִים כָּל-הַיָּמִים. וְעַתָּה אִם הוֹן חָפַצְתָּ, קַח לְךָ אֶת-כָּל-הַכֶּסָף וְאֶת ְהַזָּהָב, קַח לְךָ אֶת-הַפְּנִינִים וְאַבְנֵי הַחֵן, רַק כִּי תְשַׁלְּחֵנִי עִם בַּעְלִי בְשָׁלוֹם.'

וַיָּבֹאוּ הַדְּבָרִים בְלֵב השּוֹדֵד הַזָּקֵן וַיִּרֶף מִמֶּנָּה, וְגַם הָשֵׁב הֵשִׁיב לָהּ וּלְאִישָׁהּ אֶת-כָּל-רְכוּשָׁם, אֶת- הַכֶּסֶף וְאֶת-הַזָּהָב וְאֶת הָעֲדָיִים, הַכֹּל הֵשִׁיב, וַיְשַׁלְחֵם לְבֵיתָם בְּשָׁלוֹם.

כְּכֹל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה שָלַח אֵלַי מֶלֶך אֱדוֹם וַיְשַׁחֲרֵנִי לְהַגִיד לוֹ אֶת-מִשְׁפָּטִי עַל בַּעֲלֵי הַדְּבָרִים לֵאמֹר: מִי הַמְשֻׁבָּח בְּכֻלָם? מי מִכֻּלָּם הִגְדִּיל לַעֲשׂוֹת כַּטּוֹבֹ וְכַיָּשָׁר? וְעַתָּה כַּאֲשֶׁר הִקְרָה אֱלֹהִים לְפָנַי אַנְשֵׁי דַעַת כְּמוֹכֶם וָאֹמַר: הָבָה אֶשְׁמְעָה מַה-תֹּאמְרוּ. הֲלֹא כֵן אָמַר דָוִד אָבִי: ' מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי' –– הִתְבּוֹנְנוּ בַדָּבָרוַעֲנוּנִי כְּבִינַתְכֶם."

וַיַּעַן הָאֶחָד:

"שַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת-הַנַּעֲרָה אֲשֶר עָמְדָה בִּשְׁבוּעָתָהּ."

וְהַשֵּׁנִי עָנָה:

"וּבְעֵינַי הֶחָתָן מְשֻׁבָּח, עֵקֶב אֲשֶר מָשַׁל בְּרוּחו."

וַיַּעַן הַשְּׁלִישִׁי:

"ואֲנִי מְשַׁבֵּחַ אֶת זְקַן השּׁוֹדְדִים מִכֻּלָּם, כִּי הִרְפָּה מִן הַנַּעֲרָה, וַתִּקְטַן זֹאת בְּעֵינָיו, וַיָּשֶׁב גַּם הָשֵׁב אֶת-כָּל-הָרְכוּשׁ אֲשֶר גָּזַל, וְהִיא גַם לֹא שָאֲלָה כָזֹאת מֵעִמּוֹ; אָכֵן גָּדוֹל הַמַּעֲשֶׂה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן וְלוֹ נָאוָה תְּהִלָּה."

עוֹד הַדְּבָרִים בְּפִי הַשְּׁלִישִׁי וּשְׁלֹמֹה נָתַן בּוֹ עֵין-זַעַם וַיִּקְרָא:

"הוּא הַגַּנָּב!"

הַדָּבָר יָצָא מִפִּי הַמֶּלֶך, וְהָאִישׁ נָפַל אַפַּיִם אָרְצָה וַיִּתְוַדֶּה וַיִּצְעַק:

"אָמְנָם חָטָאתִי, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ! אֲנִי אֲנִי לָקַחְתִּי אֶת-הַכֶּסֶף וְגַם הִנֵּה הוּא טָמוּן בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי."

וַיְבֻקַּש הַכֶּסֶף וַיִּמָּצֵא בַּמָּקוֹם אֲשֶר אָמַר הַגַּנָּב, וַיּוּשַׁב הַכֶּסָף לִבְעָלָיו וְהַגַּנָּב נֶעֱנַשׁ כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ.

וַיֵּדְעוּ כָל-יִשְׂרָאֵל כִּי אָכֵן חָכְמַת אֱלֹהִים בְּקֶרֶב מַלְכָּם. כִּי לֹא לַמַּרְאֶה עֵינָיו יִשְׁפֹּט, כִּי רָאֹה יִרְאֶה לַלֵּבָב, וַיֶאֱהָבוּהוּ וַיִּרְאוּ אוֹתוֹ מְאֹד.

וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה הוֹסיף בַּיוֹם הַהוּא עַל מִשְׁלֵי חָכְמָתוֹ, אֲשֶׁרהֶעֱלָה עַל סֵפֶר, עוֹד מָשָׁל אֶחָד לֵאמֹר:

מִצְרַף לַכֶּסֶף וְכוּר לַזָּהָב ––

וְאִישׁ לְפִי מַהֲלָלוֹ.

טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה.