פרוזה (ביאליק)/מאחורי הגדר

פּרבּר העצים שהיה לפני עשׂרים וּשלשים שנה מקום של ישוב קטן אבל מרוּוָח לקצַפּים אמידים בעלי חורשות וגנים וּבעלי מקשאות וּמדלעות, נהפך עתה כולו לישוב גדול של יהודים יושבים צפופים וסוחרים בקנים ובקנקנים של החורשות הקצוצות ובפירות וירקות תלושים. הכל נתיהד שם: הבתים, החצרות, הגדרות העקומות של החצרות, התרנגולת המנקרת באשפה,אפילו האויר והעוף הפורח באויר. הקצפּים, ועִמם החורשות, הגנים והמקשאות, נהדפו לאחור, הרחק מן הפרבר. שם משתטחים הערלים ברוָחה תחת שמי ה' לכל אַוַּת נפשם, זורעים ונוטעים, רועים סוסים בשדה, מדליקים מדורות של זהב בלילות ומגדלים בקר וצאן עם "שקצים" וּכלבים. הם נהנים ואדם מישׂראל נהנה אף הוא קצת; אדם מישׂראל משכים עם הנץ החמה ויוצא בעגלתו לִשְׂדֵה יער מחוץ לפרבר ושב משם בצהרים מלא ברכת ה' וריח הגן והשדה עמו; בצל ירוק, קלח של צנון, קפלוט של כּרוּב, מחרוזת של פִּטְרִיּוֹת. חבילה של שחת רטוּבּה עדַיִן, ולפעמים גם תפוח אדום וּפך קטו, מלא וגדוש תותי בר ודומדמניות, חבוי בתוך השחת...

ורק גּוֹיָה עקשנית אחת, שקוּריפינשטשיכא שְׁמָהּ, אשה ארמלית וַחשׂוּכַת ולָדוֹת,שגָדלה אסופית בתוך ביתה וכלב עם כלבים קטנים בחצרה – היא לבדה מכל הקצפּים הקודמים החזיקה בנחלתה, חצר וגן אילן וירקות מאחוריה, החזיקה בשתי ידים – וקונָם עליה שלא תזוז! עברה שנה אחר שנה, השכנים נִסּוּ אליה רַכּוֹת וקשוֹת, הביאו את מחיצות חצרה במצור של בִּניָנים מכל צד, הקיפו עליהן רפתים, אשפתות, תִלי זבלים, נדבכי אבנים; לסוף התחילו מזחילין לתוך חצרה את המים הרעים, סִקלו מרשותם לרשותה, פרצו גדרותיה לקיסמין ולהסקה, "מעשים אשר לא יֵעָשו" עשו עמה – וּשקוריפינשטשיכא באחת: "איני זזה מכאן, יהודים! תפקע עינכם ומרֵרתכם – ולא אזוז!" אין לך יום בלא תגרה וּקטטה עם שקוריפינשטשיכא ואין לך שבוע בלא משיכה לבית-דין. הם שופכים לחצרה אפר ורמץ – מחזירה היא להם אוּדים עשֵׁנים. ופעם אחת כמעט שלא נפלה דליקה. הם מורטים אַוָּזים ומפריחים נוצות לחצרה – חורכת היא בן-חזיר ושולחת את עשן החרֵכה בחלונותיהם; הם עושים את מחיצות חצרה דפנות לבתי-כסאות – מגביהה היא את המחיצות טפח וּטפחַיִּם כנגד חלונותיהם ממש וּמֵקדרת עליהם את היום בצהרים. הם משלחים נעריהם בגַנָּה – משַׁסה היא בהם את הכלבים...

"אגוז קשה הוא, ולא במהרה יתפּצע" – נואשו השכנים והרפו ממנה לפי-שעה – "יבוא יומה!"

והמצור הולך בינתיים ורב משנה לשנה, וּשקוריפינשטשיכא הולכת וּמתבצרת מפניו: את המחיצות הגביהה טפח אחר טפח; על כלביה, נוטרי חצרה וגנה, הוסיפה כלבים חדשים; את השער והפשפש, אלו שהיו פתוחים לרחוב, לצד שכונת היהודים,סגרה בבריחים ולא יִפָּתחו – וכך הבדילה את עצמה לגמרי מן השכונה. כשהיתה היא או מארינקא, האסופית שלה, צריכה לצאת לשוק או לעיר – היו יוצאות דרך הפשפש האחורני, זה שבירכתי החצר והגן, ומשם היו הולכות בשביל היחיד, דְּרוּס רגליהן, מטפסות ועוברות על גדרות נמוכות וסובבות בעקיפין דרך מקשאות וקרפיפות, מקום שאין עין ורגל של יהודי מצויות כל-כך, וּמשם והלאה, עד שהן נבלעות ונעלמות בין צללי אילנות ושיחים שבצדי דרכים.

דרך השכונה עצמה לא היתה ּשקוריפינשטשיכא עוברת אלא בזמן הוצאת פירותיה בעגלה לשוק. אז יִפָּתח השער החיצון בקול שריקה וחריקה, וּמן החצר היתה יוצאת טעונה פירות עגלה בת שני אופנים, דְּיוּפַנִּי, משוכה על-ידי סוס קטן כעין סיָח, "גוצי" שמו. בעגלה על גבי הפירות היתה יושבת ּשקוריפינשטשיכא והמושכות בידה. פרחי העגלונים, שהיו עומדים כנגד השער ומצפים ליציאה זו כלביאת משיח, היו ממצעים לה דרך ביניהם ומקבלים את פניה בתרועה גדולה. אגב חדוָה הם חוטפים מתוך העגלה קּשּׁוּא גדול וירוק, תפוח אדמדם או אגס מהודר ונועצים בהם את שִניהם החזקות תיכף וּמיד, לעיני הנגזלת...

הדירה עצמה של ּשקוריפינשטשיכא היתה עומדת על אפם ועל חמתם של יהודי השכונה, סמוכה בכתפה אחת למבוי של בית-המדרש דוקא. וּבלילי שבתות, כשיוצאים היהודים בבגדי משי ובכובעי סמט מבית-המדרש ועוברים דרך המבוי – מלוים אותם לכל אורך הגדר שמימין שלשה כאחד: שני מלאכי-השרת ונבחת "שקוריפין" – הגדול שבכלבי שקוריפינשטשיכא, שקבעו לו שם כשם גברתו, או להפך: שהיא, הגברת, קרויה על שמו. הכלב עצמו סמוי מן העין: עומד הוא קשור בשלשלת ברזל בתוך החצר מֵעֵבר לגדר, ורק נבחתו הרתחנית ועמה צליל ברזל באה משם על הולכי המבוי ומפרחת את הנשמה...

מצד הרחוב היתה דירתה של שקוריפינשטשיכא משוכה קמעא ויוצאת מחוץ לשורת הבתים, ועמידתה אף היא היתה משונה, שלא כדרכה; פניה וחלונותיה – כולם נתונים לחצר, ואחוריה – דופן בלא חלונות – כולו כלפי רשות הרבים. היה בעמידה מעליבה זו מעין "ברוגז" או "להכעיס": "יהודים, הריני הופך פרצופי מכם – וּרְאיתם את אחורַי..."

הפיכת עורף זו מצד הדירה – כבר יש בה כדי להרגיז את עינם ולבם של השכנים. "בני ישראל, הרי היא מקלקלת את כל השורה של הבתים!" – היו טוענים אלו על הדירה וּפושטים יד כהה ונואשה כלפי כבוד אחוריה; ואלא שהיתה לה, לאותה דירה, עוד מִדה מגונה אחרת, ורעה מן הראשונה: חובלנית היא ודרכה להזיק.

לכאורה, מה רעה יכולים לעשות גג וּדפנוֹת? אבל מתוך הזוית החיצונה של דירת שקוריפינשטשיכא היה מבצבץ ויוצא לצד המבוי כלונס ארוך כמו זיז, שמרחוק היה דומה כמראה לכלב באצבע גדולה על המבוי: נבח, שקוריפין, יהודים הולכים. הבה, הב-הב! ואותו הזיז, שהיה גבוה מן הארץ ממש כקומת איש – פגיעתו רעה.

כל פעם שיהודי יוצא בלילה מתוך המבוי והופך לימין, מיד – חבט! וחַבּוּרה סגלגלה, גדולה כביצה, זורחת במצחו.

"שׂרפה, חוּרבּן, מפּוֹלת" – מחרף הנחבל ורץ לביתו להדק את החבּוּרה בלהב סכין.

כמה צוָחוֹת צָוחוּ השכנים על אותו כלונס – והכל לבטלה; דבֵּר אל העצים! מבצבץ הוא לו אותו מוט נַגָָּח מתוך הדירה ועוֹשׂה בחשאי את שלו: מטיל בכל לילה "ביצים" על מִצחוֹתיהם של ישׂראל. כמעט אפשר לומר, שהוא עושה זאת בכוָנה: אוֹרב הוא, המזיק, בזוית וכיון שרואה יהודי בא – חבט!

היו רתחנים, שקפצו בחמתם "לנפץ חלונות" – אבל ברגע שהגיעו לעצם הדירה רפו ידיהם: לפניהם עמד כותל אִלֵּם וסומא, ירך הבית, שאין בו אפילו סימן חלוֹן.

"שׂרפה, מפּוֹלת, חוּרבּן" – וּמיד רץ הנחבל לביתו למַעֵךְ את החבּורה בסכין...

כנגד זה יש לה לאותה דירה גג נאה, אם כי אף הוא משונה קצת. באמת, אין זה גג, אלא תלולית עפר משופעת לכאן וּלכאן. בימות החמה צצים ועולים משם מיני ירקות וּדשאים ונעצוצים, וכל הדירה נראית על-ידי כך כבריה מגודלת שער, שעומדת תחת כפת הרקיע וראשה פרוע. ארובת-העשן כמעט שמתעלמת כולה והעשן בוקע ועולה מתוך הדשאים.

במה שנעשה בתוך החצר מבפנים לא שלטה עין. הפשפש הרי סגור כל הימים וליהודים, אפילו מן השכנים הקרובים, אין בחצר דריסת הרגל. ועוד – שקוריפין. ישמרכם אלהים מלעמוד במחיצתו של כלב מר ונמהר זה. סכנת נפשות. אין זה כלב. אלא כלב שבכלבים, ברדלס, דורס בני אדם. נביחתו נביחה רתחנית ולבו רע עליו תמיד. כשהוא מריח פסיעות בן-אדם במבוי הקרוב – מיד "רְ-רְ-רְר – הָב, הָב!" – כך הוא נובח בפירוש: "הָב!" בקמץ ולא בפתח, וכלב שנביחתו קמוצה – הזאב טוב ממנו.

וכמה פִּקֵּחַ הוא שקוריפין! כשיש צורך בדבר – הוא מסתתר במלונתו, שוכב מקופל, מערים ושותק – ופתאֹם: חֲטָף! כאִלּוּ צץ מן הקרקע! וּלעולם אינו מתכוֵן אלא כלפי הגרגרת. מעשה וירד גנב לחצר, מצאוהו בבֹּקר מוטל לפני שקוריפין בשלולית של דם וגרגרתו שמוטה. וכל אותו הלילה שקוריפין לא נבח!

וּמפּני שכל יהודי השכונה בעלי גרגרת הם, לא נמצא בהם אפילו אחד, שיבקש להסתכן וּלהכניס ראשו וצוארו באוירו של החצר לשם סקירה בלבד ואולם הנערים הקטנים, בהליכתם לבית-המדרש דרך המבוי או בבואם לשָׁם להתגרוֹת בשקוריפין דרך נקב שבגדר (לבם עליו: הוא שומר את הגן באמונה) – הם היו מציצים בֵּין פַּצִּים לַחֲבֵרוֹ לתוך החצר והיו רואים מה שבתוכה. החצר רבועה וּמרוּוַחת, ולעולם קרקעה מרוּבּץ ומכוּבּד. נקי הוא כטבלא של שֻלחן, אין עליו אפילו קיסם. לפני הבית שטוחה כרמלית קטנה של עשבים ירוקים ועומדת שורה זקפה של אילנות ענֵפים. בין האילנות, מסדן לחברו, מתוח חבל דק וּפעמים לבנים תלויים עליו. בראשי השׂוֹכוֹת התחתונות תלויים שנים שלשה כדים. שורה אחת שחורה של פכים כפויים על פיהם סְדוּרה על-גבי התיתורא הירוקה של הבית. בצלע החצר שכנגד –דיר גדול, שחֶציוֹ ארְוָה לסוס, ל"גוצי", וחציוֹ מַאֲבוּס לחזירים, רפת קטנה לפרה, מַטְמוּרָה לעצים, וסמוך להם מבחוץ – הדיופני, תל של אשפה וזבל, מלונת שקוריפין וּשקוריפין עצמו הקשור בשלשלתו. מירכתי החצר ואילך מתחיל הגן, אותו הגן שהוא נראה תמיד בכפותיו הירוקות והרעננות גם בעד החלונות הפתוחים של בית-המדרש וריח תפוחיו ורחש ענפיו מתערב בהמולת שחרית של שבת; אותו הגן, שמארינקא לנה בו לבדה בלילות הקיץ וּשקוריפין שומר עליה...

וכאן תוחב אחד מבעלי-דבריו של שקוריפין מקל בנקב, כנגד עיניו של הכלב ממש – והתִגרה מתחלת. הם, הגבורים שמאחורי הגדר, קוראים מזה: "גיר, גיר, גיר...", כלומר: " גירא בעיניך, שקוריפין, אדרבה, צא נא והִלחם בנו..." והוא, הכלב הקשור בשלשלת, הומה וחומר בחצר מתוך מעיו: רְ-רְ-רְ-רְ – מפרזל בשלשלת וכל עצמותיו נמשכות לקרב.

ומי יודע עד היכן היו הדברים מגיעים, אִלּוּלי שהיתה שקוריפינשטשיכא יוצאת ומַברחת את הגִבּוֹרים. לא שהם מתיראים מפני שקוריפינשטשיכא. כֹּח אשה, אפילו אם היא ערלית – מה הוא! מפני מה הם מתיראים? מפני קולה.

לאמּתּוֹ של דבר, כמעט שאין לה קול כלל. אבֹד אבד לה אבדה עולמית מתוך רוב קטטה בשכניה. לא נשאר לה אלא כעין בבואה מטושטשת של קול בצֵרוּף רסיסים של צויחות דקות, מרוסקות מתוכן. מין תסיסה אריכתא זסשר"צית, ששופעת מתוך הגרון ונִתֶּזת על פניך כחול קלוי באש. מה שהיא מדברת וצווחת לא שמע אדם, אבל מורגש היה, שהערלית צווחת מלבה, בשארית כֹּחָה. דומה, כּאִלּוּ גלגל חוזר בגרונה וּמשחיזין עליו סכין: תסיסה, צוִיחה, ניצוצות פוקעין, האף מריח גפרית והשִנַּים קהות קצת, כמי שאוכלים תפוחים חמוצים בפניו. ותימה! דַוקא תסיסה זו כֹּחָהּ להבריח אפילו את אשמדי. לחישת שׂרף, יללת חתולים בלילי אייר, קול רעם בגלגל – ולא תסיסת גרונה של שקוריפינשטשיכא. השכנים נשבעים, שאינם יכולים לישון בלילות. תסיסת קולה של הערלית מנסרת וּבוקעת דרך דפנות הבית והחצר וּמגעת עד לחדר משכבם וכל הלילה – תְּסְ-תְּסְ-תְּסְ! למה היא תוססת כל הלילה? כמדומה, שהיא מכה את ה"ממזרת" וגוזרת עליה שתיקה. נחום-יוסי שמע בעצם אָזנוֹ את החבטות ואת צַעֲקוֹת הנערה. כלבתא! לא די שהיא מַעבדת את ה"שריצה" בפרך, עוד היא מכה אותה מכות מָות. צער בעלי-חיים...

וה"ממזרת", זו מארינקא, עובדת בחצר וּבגן והולכת וּגבוהה מיום ליום, נחבטת מדי לילה – וּלחייה מאדימות כפרחי פרג. מחֲלַפְתָהּ עבתה ושמנה ושָדיה כתפוחי סתיו. זאטוטי הקצפים התחילו באים עם כלביהם מן השדה לריחה. אורבים הם לה בליל אביב וקיץ מאחורי הגן מן הצד השני, ממקום שהוא כָּלֶה שם אל השדה. אבל מארינקא כלא יודעת. ישֵׁנה היא בלילות אלו יחידה בצריף קטן של קש הזקוף באמצע הגן- וּשקוריפין רבוץ על פתחו. שומר הוא אותו כלב את הגן ואת מארינקא שמירה מעולה...

בשכונה היהודית מצד הרחוב לא היתה מארינקא מראה את פניה אלא לפרקים. פותחת היא את הפשפש ושוהה רגע מבחוץ כשידיה מקופלות על לבה – וּמיד חוזרת ונסגרת מבפנים. עינם ופיהם של העגלונים, המצויים עם קרונותיהם וסוסיהם הצרועים כנגד ירך ביתה, פוגעים בה תיכף ליציאה וּמבריחים אותה מיד.

ואולם אחד מן הנערים, מאלו ההולכים לבית-המדרש וּמצויים דרך אגב אצל הנקבים והסדקים שבגדר המבוי – יש שהוא מציץ בין פצים לחברו ומתכוֵן לשקוריפין ועינו פוגעת שלא במתכוֵן במארינקא. עומדת היא ריבה זו, אדמונית ובעלת-איברים באמצע החצר, כפופה, למשל, על-גבי הכביסה, לִבּהּ מגולה טפח ועוד, וידיה החשׂוּפוֹת טבולות עד חֶצְיָן בִקְצָפָה לבנה של מי בורית צפה בערֵבה... אז תדבק פתאֹם עינו אל הסדק, תדבק ולא תמוש עוד. בעוד רגע והנה נער שני וּשלישי וּרביעי – וכל הסדקים יִמָּלאו עינַיִם. דומים הם באותה שעה כזבובים שחברוּ על חלת דבש. משוקעים עד הברכַּיִם בנעצוצים, עומדים הם שם מוּטים מאחורי הגדר, מצחותיהם קבועות בנסר סדוק ועיניהם במארינקא. אין אומר ואין דברים – רק שתיקה ועיון. כל אחד זוכה בה בעיניו לעצמו, זוכה בכוּלהּ, בלי שיור כל-שהוא. וּפעמים שהיתה מארינקא מתגלה במלוא קומתה ובכרעיה היחפות לעיני השמש מעל ראש הגג. עולה היתה לשָׁם לשטוח פולין ושומשמין בחמה, כדי שיתנגבו. ואז היו פרחי העגלונים, העומדים למטה ברחבה אצל עגלותיהם ושוטיהם תחת בית-שחים, מגביהים פתאם, כאיש אחד, את עיניהם למעלה – וּשׂחוק ש הנאה ותאוָה מרחיב את פרצופיהם וּמַבעה את שִניהם הלבנות, הסוסיות... הלץ שבהם זורק כלפי מעלה מין דבור, שמצית את לחיי מארינקא ואת אזניה כאש וּמכביש ראשה למטה, כלפי הדשאים והירקות שעל הגג. העגלונים "פוקעים" מצחוק: חָא-חָא-חָא, חַא-חַא-חַא!... וּמארינקא כובשת ראשה עוד יותר, קפיצת חתול – והיא נעלמת בחצר.

לכל דבר בעולם יש בן-זוג, ואף לדירת שקוריפינשטשיכא. ובן-זוגה שלה – הוא הבית בעל-הגג הכפול, השני לה בשורה, העומד אצלה כתף בצד כתף וּמחיצת קרשים גבוהה מפסקת ביניהם.

לומר שיש שלום בין הזוג – אי-אפשר. משעה ראשונה שיצאה הדירה השניה מרשות הקַצַף סֵירָפים לרשות היהודי חנינא-ליפא – הוא בא לכאן עם אשתו העבה ציפּא-לאה ועם בנו הקטן והיחיד נֹחַ לפני כמה שנים מאחד הכפרים – מִיָּד נפלה ביניהם המחלוקת. נחלקו על טפח אדמה, על תרנגולת שאבדה, על היזֵק ראיה, על פרצה בגדר – הכל כמנהג השכנים. אך עיקר טענתה של שקוריפינשטשיכא הוא העִפּוּש! מיום שנשתקעו אלו היהודים בצִדה – טוענת היא וּמשחזת סכין בגרונה – אין היא יכולה לעמוד מפני העפוש. האוָזים, אומרת היא, שבגגות היהודים – ציפא-לאה מַלעטת אוזים – מעפשים עליה את אויר העולם. כלבתא שכמותא! ערלית טמאה, שתריסר חזירים במאבוסה – היא אינה יכולה לעמוד מפני ריח רע! הגיעו הדברים לידי סטירות-לחי, וחנינא-ליפא, המתחיל בדבר, עמד, לא עליכם, לדין, ושִׁלֵּם קנס. חרק שִׁנָּיו ושִלם.

ומאז התחילה בין שני הצדדים מלחמת שכנים שתוקית, שנשתתפו בה אפילו עצים ואבנים דוממים המוטלים בתוך שתי החצרות. זה היה דלף טורד, ממשוך וּמְיַגע של מעשי איבה קטנים,סמויים מן העין, שאין צועקים עליהם – והם יורדים חדרי בטן כטפין של זפת בוערה. דומה, שאפילו כָּתלי שתי הדירות הוגים, בעד המחיצה הגבוהה שביניהם, שנאת מָות אלה לאלה. כל אחד חורש בסתר על חברו וכל אחד מצפה דומם לחוּרבּן קרוב וּלמפלה גמורה של חבֵרוֹ.

בינתים וגגה הרקוב של דירת חנינא-ליפא נקרע קרעים שאינם מוטלאים. עמוד שדרתו נתעקם ונשבר וּבשִפּועֵי צלעותיו נפרצו חורים מפולשים. ואימתי? בעצם ימות הגשמים, ובעונת האַוָּזים, כשתחת כּפּת הגג יושבים אצלו וּמקרקרים בלוליהם כתשעים וחמִשָּׁה אוָזים! נזדרז חנינא-ליפא ועשה בחכמה, ומלמעלה לגג הישן של תבן – תלה כעין סוכך, גג חדש של רעפים. הגג הקודם נשאר אחר כך בהוָיָתו זמן מרובה, אלא שהיה מתנַוְנֶה והולך מאליו: ציפה-לאה היתה מפקעת ממנו פקיעין פקיעין של תבן לחריכת אוָזים ולשפשוף כלי חרס. והגג החדש תלוי ועומד בנס על גבי-ארבעה כלונסאות, כעין בריה בפני עצמה, עד היום הזה.

וכך עומדים להם בתוך שורת הבתים דירת שקוריפינשטשיכא וּבן-זוגה – הבית של חנינא-ליפא. כתף מול כתף הם עומדים, זו בראשה הפרוע וּשׂערה המגודל וזה בכובעו החדש וּבירמולקא הישנה; שניהם שוקעים באדמה משנה לשנה – כמו שמעיד בעליל הרֶוח שבין "הכובע ולירמולקא" ההולך וגדול – וּשניהם טינא מרובה כבושה בחדרי חדריהם וּבלבּוֹת בעליהם,, טינא שהיתה מפעפעת בלחישה כארס של נחש-שרף ובאה מזו על זה וּמזה על זו.

וּכשתקפה האיבה בלב הבעלים עד להשחית, עד כדי טרוף הדעת, עד לשלח איש את בית חברו עם כל מה שבתוכו באש – היו שני בעלי-הדירות נטרדים פתאֹם מבתיהם ויוצאים כל אחד לַחצרו ומתחילים, באי ברירה וּבאין עילה להִתָּלות בה, לכלות את חמתם בעצים וּבאבנים או גם בבעלי-חיים אִלְּמים, שבאו לידם. שניהם נעשים פתאֹם זריזים לבטלה, מתחבטים בחצר מזוית לזוית, מבקשים וּמוצאים לעצמם מיני עבודה של מה-בכך, עבודה שאינה צריכה לגופה – וטורחים בה לשמה, מתוך קוצר רוח ואיבה עצורה, מרוסקת בין השִנים. שקוריפינשטשיכא בודקת פתאֹם את שורת הפכים שעל-גבי התיתורא ּמוצאת שלא הודחוּ ושלא נתמרקו עדין כהוגן – והיא דנה אותם ברותחין וּבהגעלה פעם שניה. משפשפת היא את הכלים וּמקרצפת בכל כֹּחָהּ וַחמתהּ, וּבִמהירות, במהירות, כשמרפק ידה העסקנית מפזז בשעת מעשה באויר... וּפתאֹם היא מתחילה להוציא מתוך איזו מטמורה מיני שׂקים בלים, שומטת מבפנים וזורקת לחוץ, עד שגל גדול של סמרטוטים נערם לפני פתחה. וּבעוד רגע והִנֵּה היא מַחֲזַרְתָּם אחד אחד למחבואם הראשון – וגל הסמרטוטים כלא היה. פגעה בינתים במארינקא – והיא חותמת צביטה חריפה בבשרה. נזדמנה לה החֲזירה – והרי בעיטה בצלעה. הכלב שקוריפין רואה וּמקבל עליו מרות מאליו: מתקפל הוא חרש במלונתו או מצמצם עצמו על תל האשפה מאחורי המלונה – והס! אין שקוריפין בעולם... יודע הוא, כלב זה, נפש בעליו בשעת זעם.

וחנינא-ליפא מצִדו אף הוא נעשה פתאֹם עסקן ורודף סדר, מתלבש בזריזות ומתחיל טורח. איזו רוח רעה מטלטַלתּוֹ בחצר אילך ואילך והוא עמֵל וגונח וּמזיע – ואין נחת. עולם הפוך בחצרו! הכל מונח שלא כשורה והכל מוטל שלא בהלכה: "חבית זו, יִמח שמה" – זועם הוא וּמגלגל בדחיפת רגל איזו חבית רצוצה וּמפולשת – "מקומה, לכל הרוחות, שם, אצל האֻרְוָה ולא כאן..." וּפתאֹם – פּק! – פקעה החבית ונתפקעו חוליותיה – ורגלו הימנית, המוגבהת לדחיפה, נשארת בּטֵלה באויר, מתמלא חנינא-ליפא עֶברה וּמתחיל זורק בחמתו את נִסרי החבית בזה אחר זה כלפי הגדר של שקוריפינשטישיכא: טרח, טרח, טרח! – זורק וזועם: שׂרפה, מגפה, חולירא!... בעוד רגע והנה הוא גורר בכפיפת כל הגוף וּבשברון חצי מָתְנַיִם איזו דלת מרוּפטת, מגלגל מתוך אנחה ואנקה איזו אבן גדולה, מטפל ומתיֵגע באיזו קורה כבדה, שמונחת כנבלה באמצע החצר – ואין להזיזה ממקומה. הזֵעה כבר שׁטָפַתְהוּ – והוא עדַיִן מתחכם לה, לאותה קורה, משתדל וּמתלבט מצדי צדדים להגביהה כל-שהוא, ויהא כחוט השערה. בנפשו הוא.

פעמים שהדבר נגמר בשלום. חנינא-ליפא, לאחר שהתפשט קפוטתו וחגר את מָתניו – רקק לתוך כפות ידיו אחת וּשתים, הסיט את הקורה היסֵט כל-שהוא – ודעתו נחה. אבל פעמים שטרח לבטלה – ואז תתגלע בין השכנים הקטטה הגדולה, זו שתחִלָּתה קללות, צעקות וַחרפות בחצר משני צִדי הגדר, וסופה עפיפת אבנים וּגזירין וּכלי חרס משני ראשי הגגות. עזים וּמרי נפש כנמרים שַׁכּוּלים מתגלים פִּתאׂם שני השׂוֹנאים זה לעומת זה ברוּמהּ של השכונה: חנינא-ליפא במרום גגו הכפול שלו וּכנגדוֹ שקוריפינשטשיכא בין הבצלים והשוּמים ובתוֹך החמניות הגבוהות שבראש גגה שלה. באויר, מגג לגג, מתעופפים, לחרדת הצִפֳּרים שלמעלה ולתרועת העגלונים שלמטה, מרדות ומגרפות, קדרות וּפכּים, מערוֹכים ושחיפי עץ. חצַר שקוריפינשטשיכא מתמלאת יבבה ויללה של כלבים וצריחת תרנגולים. שקוריפין מפרזל בשלשלת מזה, ציפא-לאה מתיפחת מזה. פרחי העגלונים שברחוב מריעים "הוּרא" – והשכונה היהודית כולה תהיה לחרדת אלהים ימים רבים...

מבני שתי החצרות לא התערבו בריב השכנים שתי בריות בלבד: האסופית של שקוריפינשטשיכא, מארינקא, וּבן-גילה נֹח, בנו היחיד של חנינא-ליפא. בשעת קטטה היו הללו עומדים מן הצד ושותקים.

עוד בילדותם, בימים ראשונים לשכנות, נעשו שנים הללו ידידים אהובים. היא הרי היתה בימים ההם בודדה ועזובה כל-כך! בתחִלָּה, כשדר עדַיִן הדוד סירפים בשכונה, לא רבתה הרעה: באה היתה לביתו בשליחות הדודה לשאול קדרה ונפה, ולפרקים אף היתה משחקת בחול עם בנו הקטן מַקַרקא. הדוד עצמו אף הוא היה מְקָרבהּ: בימי החג היה מביא לה כעך מן השוק, וּכשהרבתה הדודה להכותהּ – היה בא וּמצילהּ. אבל משעקר הדוד את דירתו והחצר הסמוכה נתרוקנה – חשך עליה כל עולמה. אין מעתה "דוד", אין מקרקא ואין כל, אבל יש "דודה" זעומה וצַיְקנית וּמכּוֹת ורעב וישיבת כלא בחצר. הימים ימי אביב היו, זמן של עבודה זריזה וחיה במקשה וּבגן. "הדודה" היתה משכמת ויוצאת עם הנץ החמה למקשה, אל פועלותיה, וּמאחרת לשוב עם צאת הכוכבים. את החצר עזבה מתוך אזהרה צרודה,אבל חמורה, "שלא לצאת אנה ואנה", על מארינקא הקטנה לבדה. מארינקא צִיְּתה ולא יצאה אנה ואנה. כל היום היתה יושבת כלואה בתוך ארבע המחיצות ושומרת את החצר הסגורה מצדי צדדים. לולא הכלב הקטן – שקוריפין – שנטפל אליה בימים אלו ונפשו נקשרה בנפשה – היתה מתה בשממון. חמדה גנוזה אחת נשאה עמה בחיקה – מחרוזת של כעכים קטנים ונוקשים, שהדוד, לפני יציאתו, הניחם לה במתנה. ימים רבים חסה עליהם מלאכלם וכל עת שנשארה לבדה היתה מוציאתם מחיקה וּמשתעשעת בהם. בכל יום היו בעיניה כחדשים וּמוצאת בהם סגולה אחרת: צהובים הם, עגולים כטבעות וּמקשקשים כאבני חצץ... אמת, קטנים הם, אבל כמה עבים, כמה עבים... כמעט שאין להם חלל כלל. שבע פעמים ביום היתה מונה אותם באצבע אחד אחד – וּראה זה פלא:: לעולם הם תשעה, לא פחות ולא יותר. אבל כשגבר עליה פעם אחת הרעב, לא עמדה בנסיון ואכלתם. מאז לא נשאר לה בעולמה אלא הכלב שקוריפין וזֵכר הדוד. בּיִחוּד זוכרת היא יפה יפה את דבריו האחרונים של הדוד. הוא נכנס במגפיו הגבוהים, כשהשוט בידו, אל "הדודה" להפרד ממנה, ולפני יציאתו אמר לה בלשון זו: "ראי, זקנה", – כר אמר מפורש, מִלה במִלה – "ראי, זקנה, אל נא תכי יותר מדי את התינוקת, עלובה היא, יראי את אלהים". את הדברים המתוקים, הנחמדים, האהובים האלה, שמעה היא, מארינקא, בעצם אָזנה כשישבה על הסף וחתכה דלועים לחזירים. לבה גָוַע מהכרת טובה, וּכשיצא הדוד ועבר על הסף – מִהרה היא ועמדה על ארבע ונשקה לו במגף מאחוריו נשיקה חטופה וחשאית, מבלי שידע... אמת, הדודה לא קִימה את צוָאתו ולא חדלה מהכות, אבל מארינקא אף היא לא פסקה מלחזור בלבה על אותם הדברים יום יום: "ראי, זקנה..."

ופעם אחת תְּקָפָהּ יִצְרָהּ ועברה על אזהרת הדודה. לבהֹ משכהּ אל הבית העזוב של הדוד סירפים, עמדה ויצאה כמתגנבת מן החצר ונכנסה לשם.. בכניסתה תְּקָפָהּ עצב גדול כל-כך. הבית עמד ריק, שמם, וּכזר היה בעיניה. הדודה אומרת שנמכר לז'ידים. מי הם הז'ידים שיבואו לכאן? וּלהיכן יצא הדוד סירפים? דומם ישבה באחת הזויות לארץ והתחילה בוכה. הבכיה היתה מתוקה, מתוקה, נובעת ויוצאת מן הלב מאליה. היא היתה רוצה לשבת כך בזויות זו ובבכִיָּתה כל ימיה... פִּתאֹם נכנסו לבית שני מיני.בריוֹת משונות: אחד בן-אדם קצר ושמן, בעל שֵׂער ובעל קפוטא וּבידו שוט, ואחד בעל צִפָרְנַים אדומות וּקנה המִדה, אַמַּת-הבנין, בידו. מתוך הדמעות שנקוו ורתתו בעיניה נראו לה פרצופיהם משונים ומאוּימים כל-כך. מארינקא נבהלה, צמצמה עצמה בזוית ונשתתקה. הבריות שהו קצת בבית, בדקו בעיניהם את הכתלים, את התקרה, את החלונות – ויצאו. וּמיד חזרה מארינקא לבכיָּתהּ. אבל הבכיה שנטרפה באמצע, היתה עכשו תפֵלה, בלא טעם. לערב מצָאַתָּה הדודה מנמנמת שם באפלה – גְרָרַתָּה בשערותיה לבית..מאז לא יצאה עוד מן החצר ולחוץ אפילו פסיעה אחת. בודדה ועגומה היתה יושבת לה כל הימים על גבי האצטבא שבין שורת האילנות ולבית, וּלרגליה רבוץ מי שהיה אז אף הוא קטן וּבן-חורין וּבלא שלשלת על צוארו – הכלב שקוריפין, זו הנפש האחת הכרוכה אחריה ויודעת לבבה. רובץ הוא אותו קטן לפני מארינקא, שומר את פיה ועיניו בעיניה. ממרחקים מצד הגנים והמִקשאות עולים וּבאים פליטי קולות של שירות הפועלות, קולות צלולים, רעננים, אביביים, וּשניהם, מארינקא והכלב, זוקפים פּתאֹם את אזניהם. הכלב מתחיל רוטט, רוטט, ופתאֹם הוא מתנער וקופץ על רגליו, מכשכש בזנבו ונותן עיניו במארינקא, כמי שלוֹהֵט ואומר: "לכי ונלכה, מארינקא, ותיכף וּמיד!..." והיא מעלה אותו על ברכיה, לוחצתו אל חיקה: "אסור, שקוריפין, אסור, הדודה מכה..."

וּבאחד מן הימים הללו נתמלאה החצר השניה המולה. "הז'ידים באו", אמרה הדודה. וּמן היום ההוא נעשו אזהרותיה של הדודה ביציאתה חמורות וּצביטותיה חריפות משהיו. על שמירתה המעולה הוסיפה שמירה מעולה ביותר: כל מה שניתן להטמנה ולנעילה, הטמינה ונעלה, תלתה מנעולים גם על המרתף, על עלִיַּת הגג, על דיר העצים. הביאה לחצר כלב חדש. "הביטי בשבע עינים", היתה הדודה מַזְהַרְתָּהּ מעתה אזהרה כפולה שמונה, " שומעת את? היהודים והצוענים כולם גנבים. שומעת את? תקע היהודי חוטמו לכאן – את הכלבים שסי בו, את הכלבים. שומעת את? את הכלבים – היהודים יראים. שומעת את? הרי לך כאן פת וּבצל ואל תצאי אנה ואנה. שומעת את? אם יאבד מן החצר מה-שהוא את עורך אפשיט. שומעת את?..."

"שומעת את, שומעת את?" אוי כמה שנוא על מארינקא דִבּוּר תוסס וחוכך זה. על לוח לבה מלמעלה, סמוך לכתף, יש – כך נדמה לה למארינקא – כמין חכך עגול מורגש, כגודל מטבע, שאותו הדִבּוּר בשפשופו התמידי שחָקוֹ שם, וּלעולם הדבור פוגע וּמשפשף דוקא במקום ההוא, מקום המיוחד לו לבדו: "שומעת את, שומעת את!"

ומארינקא מַרכּנת ראש ושומעת. וּברגע שהפשפש האחורני, זה שבירכתי הגן, צווח שתים ונוקש אחת מאחורי הדודה היוצאת – מיָד, והנה היא אצל המחיצה שבין שתי החצרות. מיום שבאו הז'ידים לשם עשויה היא לעמוד כך יום יום הפוכת עורף אחורי הגדר, ראשה הקטן בין שתי כפות ידיה ועיניה מצומצמות בסדק. יפה לה עמידה זו מישיבת שממון על-גבי האצטבא. רואה היא פנים חדשות ושומעת דבר משונה: "גַע-גע-גע", "גיר-גיר" – ואינה מבינה כלום. על פני הקרקע מונחים, סְדוּרים וּמפוּזרים, סְאָרים וצִבּוּרים של קורות, קרשים, נסרים, כלונסאות, שחיפים וּשאר פשוטי כלי עץ, מהם ישנים וּשחורים וּמהם חדשים ולחים, מבהיקים עדַיִן בלבנוניתם וּמצהירים בטִפִּין של שרף חי וַחֲריף-ריח. קרונות נכנסים ויוצאים. עגלונים ועוד בני אדם. בין הסארים סובב הולך אדם קצר ושמן, בעל שׂער וּבעל קפוטא, והוא מתעסק וגונח וּמזיע. היכן ראתה אדם זה? כמדומה שכבר נגלה אליה פעם אחת. כן, כן – הוא הוא! זוהי אותה הבריה עצמה שהבעיתה אותה באותו בין-השמשות כשישבה בזוית וּבכתה. "והוא הז'יד" – מחליטה מארינקא בפחד ומציצה עוד. בין רגלי הז'יד מתלבט איזה נער שחרחר וּמקוּוַץ שׂער, שמטפס ועולה מסואר לסואר, מקפץ על קורות וּמדלג על כלונסאות, עומד על דוכנו וּמעורר שוט באויר, מצליף וקורא: "הי, הי!" הזקן בעל השער והקפוטא גוער בו, שומטו מעל הסואר, דוחפו דחיפת בּרך מאחוריו וּמשלחוֹ – והקטן פורש ורץ בבכיה לבית. וּמיד נפלה בת-קול צַוחנית בחצר, קול אשה קוראת מעבר הבית: "נינא-ליפא! נינא-ליפא!..." ועוד כמה מִלות צוָחה, שאינן ברורות לה למארינקא... שקוריפין הקטן, שהיה עִמה באותו מעמד, התחיל פתאֹם מכרכר כנגד הגדר – אץ-אץ – והב-הב! מארינקא פקעה בחרדה מעם הגדר וּברחה עם שקוריפין למקומה הקבוע – אל האצטבא.

"נער יפה וזריז", הרהרה מארינקא, "הגם הוא מן הז'ידים?"

עברו אחר כך למארינקא ימים אחדים של סיוע ושמוש בעבודת הבית והחצר עם שקוריפינשטיכא. בגן שבירכתי החצר נזמרו האילנות, והקטנה היתה רדופה וּמטולטלת כל היום ממקום למקום, יורדת למרתף ועולה לעלית הגג, הולכת ורצה בשליחות, מְהַלְקֶטֶת לתרנגולים וּבוללת לחזירים – ועל הכל סופגת צביטות. מחצר הז'יד עלה כל היום קול פריקה וטעינה: זרוק פּרוק, פרוק זרוק! – ושקוריפינשטשיכא היתה רותחת וצובטת, צובטת ורותחת...

ולאחר ימים, כשנשארה מארינקא שוב לבדה וחזרה אל הסדק – לא ראתה כלום. צבּור גבוה של קורות, תלול סמוך לגדר, היה חוצץ בפניה. הדבור שהגיע מעבר לקורות היה עמום וסתום וגם נלעג ביותר: לַא-לַא, לא-לא.הִטתה אֹזן, אולי תבחין בין הקולות את קול הנער – ולא יָכוֹלה.

ביום השני בבֹּקר, תיכף ליציאת הדודה מן החצר, עמדה מארינקא, בדקה את המחיצה לכל אָרְכָּהּ, וּבינות לבתים מצאה בה נקב של סיקוס שנשר, נקב מפולש וּסגלגל, כדמות גלגל עינו של השור. הנקב היה למטה, סמוך לקרקע, מכֻוָּן כנגד התיתורא של כותל השכן – כרעה והציצה בו. אפלולית וּדממה. בין המצָרים, תחת שִׁפּוּלי הגג של השכן, נמשכת רצועה קטנה וּשחורה של עפר תחוח וּמפורר. הרצועה עשויה כולה ערוגות ערוגות קטנות, ובאמצע נעוץ מעדר. אין איש. "מי הוא שזורע כאן?" תמהה מארינקא. פסיעות! שקוריפין התנער וזִמֵן עצמו לנבוח. "תְס!" הקדימה מארינקא להשתיקו והִטתה אֹזן. לא פסיעות, אלא שעטת רגלים, מעֵין דהרות סיָח. השְעָטָה באה מן הצד, באה וקרבה, וּלכאן, וּלכאן...

וּבעוד רגע ואל הסמטא הקטנה שבין המחיצה לכותל השכן בא מקפץ ודוהר הנער השחרחור והמקוּוָץ. "הוא הוא!" – הכירַתּוּ מארינקא מיד וכבשה נשימתה. הנער זרח כולו מאושר וגיל, וּכשהוא מרים חָפְנַים ממולאות למעלה הוא מרקד וקורא: "יש ויש! הכל יש"! מבין האצבעות מבצבצים ונשפכים ארצה זרעוני פול ועדשים ושמשוניות. "משוגע" מהרהרת מארינקא וּשׂחוק כבוש מבעבע בגרונה. סותמת היא ביד אחת את פיה וּבשניה חוסמת את פי שקוריפין. מרגשת היא ברטט גופו, שאף הוא אינו יכול להתאפק והוא קרוב לנביחה. "מה יש?" – נזרק פִתאֹם מפיה דרך הנקב ותוך כדי דבּוּר נתחרטה.

הנער נזדעזע רגע והביט מתוך מבוכה קלה כה וכה. את הזרעונים מהר להצניע בתוך כיסי בגדיו. אחר כך, כשמצאה עינו את הנקב, כרע בחשאי, מתוך עינים מפוחדות קצת, על ברכיו והציץ בנקב אף הוא. מתוך הנקב שחקה כנגדו עין בהירה ופִקחית, עין טובה. רגע של דממה וּמבוכה.

"מי את?" – שאל לבסוף את העין.

"אני.... מארינקא..."

"ואני נֹחַ!..."

דממה ממושכה. מארינקא הרחיקה קצת פניה מן הנקב. נֹח התבונן בה רגע ואמר כמתרעם: "למה את מציצה לכאן?"

"לא כלום. רצוני לראות מה אתה עושה כאן..."

"אני?... זורע אני..."

"חי-חי-חי", שחקה מארינקא ושִקעה ראשה בכתפיה

"מה את שוחקת, פלונית?" – נעלב נח והקפיד.

וברגע זה נבח הכלב. נח נתפיֵס מיד ונכנס עִמה בדברים. הוא שאלהּ על הכלב והיא ענתה, ומעִנְיָן לענין התחיל לפתותה, שתעבור עם הכלב אליו, אל הסמטא.

"אני, רואה את", השתדל נח להסית, "גִנה אני זורע, בואי ונזרע ביחד. יש לי כל, חי ראשי. הרי פולים, הרי קטניות והרי חמניות". והוא הוציא מן הכיסים בזה אחר זה את זרעוניו. "לא תגידי לאיש?", שאל פתאם בלחישה, "משֶּל אמי לְקַחְתִּים. בסתר. אמא לא תדע כלום, וּכשיגדלו אשיב לה עשרת מונים, חי ראשי... נו, מארינקא, רוצה את?"ֹ

מארינקא נדנדה בראשה: לאו!

"מדוע?" – נצטער נח.

"כך. אין השמש בסמטא".

"וּמה בכך?" – תָּמַהּ נֹח ונבעת.

"הצמחים יגדלו שוטים ואתה טורח לחנם".

"אי שקרנית", הקפיד נח שוב וכמעט בכה, "יגדלו, יגדלו, וגם יביאו פירות. השמש מגיעה לכאן לפנות ערב. בעיני ראיתי. אני, הרי יודע אני..."

מארינקא לא השיבה כלום. היא הושיבה את הכלב בחיקה, העבירה כפה על ראשו ונפחה לו מאחורי האוזן. נֹח בִּקש לומר לה עוד דבר-מה, אבל ברגע זה נפלה בחצר בת-קול צוחנית, קול אשה קוראת מעבר הבית: "נח! נח!"

נח קפץ ונעלם מן הסמטא.

ומן הבֹּקר ההוא ואילך נעשו שני הילדים ידידים. בשעות שאין שקוריפינשטשיכא בחצר, היו נפגשים בחשאי אצל הנקב ומסיחים זה לזו דרך בו כל תעלומות לבבם. נֹח היה מדבר הרבה הרבה, והכל ברגש רותח ובהתפעלות וּבשבועי שבועות, כשלחייו מתלהטות ועיניו דולקות. הבל חם היה נודף מפיו וטופח דרך הנקב על עפעף עינה היחידה של מארינקא. מדבר היה על הכפר שיצא ממנו, על החברים שהניח בכפר ועל הכלבים הקטנים והיפים שהיו לו שם. או, אוי – הוא עצם עיניו מתוך כוָנה וּמתיקות – קטנים כל-כך, יפים כל-כך!... ועוד היה מדבר על איזה יער: יער גדול, גדול, גדול – ככל העולם כולו, חי ראשו. העצים גבוהים כל-כך – אימה ופחד! הוא בעצמו עבר באותו יער, חי ראשו. כשיצא עם אבותיו מן הכפר עבר בו בעגלה. הם נסעו ונסעו ונסעו והיער עדַיִן לא כלה. מתי יצאו מן היער אינו יודע. הוא נתנמנם בעגלה על-גבי הכסתות. וכשניעור ולא ראה עוד את היער, בכה, חי ראשו. הוא בכה כל-כך! ואף"מינצא" פרתם בכתה. היא היתה הולכת מאחורי העגלה קשורה בחבל – ומשעה לשעה החזירה ראשה לאחוריה וגעתה בבכיה. מתגעגעת היתה על העגל שנשאר בכפר. אוי, כמה יפה היה העגל! אדמוני וּטלאי לבן במצחו. כל היום היה מקפץ; וכך היה מקפץ: אץ, דץ, קפץ! פיטרא קנה אותו בשמונה זהובים, חי ראשו. את הסיָח קנה קוּזמא. אף הסיָח היה מקפץ, אלא שהיה שחרחור ובעטני. בכפר היו להם הרבה פרות והרבה סוסים, עתה אין להם אלא פרה אחת, הי מינצא, וסוס אחד, שְמַרְגָז שמו. הנה הוא עומד באֻרְוָה. אֶה, לה, למארינקא, אין שמרגז!... וּמארינקא אף היא היתה מספרת לנֹח על העבודה בחצר ובגן, על פירות הגן ועל לינותיה שם בלילות אפלים. לבדה היא לנה שם בתוך הצריף, והיא יראה וחרדה כל-כך. כל הלילה מתהלך במשעולי הגן וּבולש בין האילנות אחד"נעלם". מהלך הוא בחשאי אילך ואילך, אילך ואילך, אפילו שקוריפין מתירא: הוא שוכב אז ורועד בצִדה על אלומת התבן, עוצם עיניו ועושה את עצמו כלא שומע... את הדבר הזה היתה מארינקא אומרת בלחש, כמגלה סוד, וּלחישתה היתה מלאה חרדה נַעֲלָמָה, שנאצלה ממנה וּבאה גם על נח וצִננה רגע את דמו הרותח... בשיחה אחת שאלהּ נֹח: היכן אִמה?

"איני יודעת", אמרה מארינקא בלחש.

"ואביך?"

מארינקא החרישה.

מת? יתומה את?"

’אין לי אב" אמרה מארינקא והורידה ראשה.

נֹח נתמלא עליה רחמים. וּבימים שלאחר כך היה מביא לה חלק מכל המעדנים שנתנה לו אמו. בימי בכורי הפירות בגן היו עושים חליפין: הוא זורק לה דרך הגדר פת לבנה של שבת והיא זורקת לו תפוח נאה או אגס מהודר. פעמים שהוא מפרר לה מן הקורקבן שנתנה לו האם וּמושיט לה דרך הנקב. כמה פעמים נתאַוָּה לרדת לתוך חצרה – ולא יכול. החצר היתה סגורה וּמסוגרת מארבע רוחותיה. וּפעם אחת, כשהגיע נח לפרשת סוסים, הודיעַתּוּ מארינקא בדממה, כדרכה, שאף באֻרוַת הדודה עומד סוס וננס הוא, גוצי שמו. הדודה מוליכה בו פירות לעיר. נֹח התרגש:

"באמת? ננס? בי, מאריניטשקא, הראיני את גוצי, הכניסיני לאֻרוה..."

"לא, לא, לא" –נבהלה מארינקא –"אסור!"

"הן, הן, הן" – התעקש נֹח – "מותר!"

ותוך כדי דבור הוא מטפס ועולה במחיצה. מארינקא נתחלחלה, קפצה ממקומה ופרשׂה כפיה: "רד, נוֹי, רד! הדודה תהרגני. אוי, אוי, רד!"

ונח ירד. "למה היא יראה כל-כך את הדודה?" היה מהרהר אחר כך נח מתוך רחמים למארינקא ושׂנאה "למכשפה" הזקנה, "ואיזה הדרך באה מארינקא לכאן?" ביותר גברו עליה רחמיו בימי שבתות ומועדים, כשהוא היה יוצא לחצר שָׂמֵחַ וטוב לב, מהוּדר ושׂבע, וּמצא את מארינקא יושבת או עומדת מעבר הלז על עבודתה ופניה וּמלבּוּשיה וכל ברִיָּתה כתמול שלשום – כולם חול. באותה שעה נראתה לו עלובה ואומללה כל-כך! "למה אין היא יהודית?" – היה מצטער נֹחַ. וּכשכִּוֵּן רגע שאין הדודה רואה, היה ממהר וזורק לה מעבר לגדר ממעדני השבת: פרוסת רקיק, דובשנית וכדומה, ממה שהצניע בכיסו לכַתְּחִלָּה לה ולשמה.

פעם אחת, כשנכנס נח לאחורי הבית, הגיע אליו מעבר הלז קול צוָחה מעוכה, מין שאגה רצוצה וּכבושה. הציץ בנקב לחצר – אין איש. השאגה יוצאת מתוך הדירה, ושל מארינקא היא. "הדודה מכה" – הרהר נח והטה אָזנוֹ. הצוָחה היתה עמומה וּמרוסקה, אבל יוצאת מתוך הנשמה ונוקבת את המֹח. כזה שכּוֹוים את בשרו בשַׁפּוּד ופיו סתום. נדמָה לו לנֹח, שהיא צווחת מתוך תוכה, שואגת מתוך צִפָּרני רגליה ושַׂעֲרוֹת ראשה. לא יכול נֹחַ לעמוד מפני אותה צעקה – עִוָּה את פניו מכאב רב והתחיל טופח באגרופו הקטן על הגדר, טופח וּבוֹכה, טופח וחורק את שִנָּיו: "אוי, אוי, הרפי, הרפי, הרפי!" בצד השני לא עשתה הדפיקה שום רושם, כנראה, מפני שהשאגה לא פסקה, אבל מצד זה הרגישה ציפא-לאה בדבר וּמִהרה לבוא, בקושי הִתִּיקַתּוּ מן הגדר. פניו היו חִורים וכל גופו רעד מכעס. "אוי אוי!" קרא ורקע ברגליו. " היא תהרגנה, היא תהרגנה". ציפא-לאה משָׁכתהוּ לבית וּ"בטלה חלומות":

"תוּף, תּוּף!" רקקה לארץ וקִנחה בסינרה את חוטם נח. "הילד יוצא מדעתו מבטלה. צאינה וּראינה, בנות ישראל, כשהמכשפה מכה את ה'שריצה' – הוא מקיש בגדר וּבוכה. הראיתן מימיכן?... אוי ואבוי לאמא, כולו כחול כטחול..."ּ

וּכשעלה באותו לילה על משכבו לא יכול לישון. הוא במִטָּה ולבו מאחורי הגדר. אותה השאגה האיומה חזרה ונעורה באזניו ובקעה את מֹחוֹ. היא אינה מגיעה עוד מבחוץ, מאיזה מקום אחר, אלא מתוכו עצמו. כל עצמותיו תשאגנה. נֹח התרומם ממשכבו והדביק אזנו אל הכותל, זה שפונה לצד הגדר והוא ישן סמוך לו. הכותל שואג, שואג , שואג בקול.

"מה עושה לה המכשפה" – קדחה מחשבה במֹחו – "מה היא עושה לה?"

וּבפגיעה ראשונה שאחרי זה, שאלהּ על כך. מארינקא לא השיבה כלום, אלא עמדה וחשׂפה את ידה עד למעלה מן הקיבורת: "ראה..." היד היתה צבוטה ומרוטה כולה, ומראֶהָ כפומפיה. חברבורות אדומות וצלקות כחולות היו זרועות עליה כגבשושיות צפופות זו בצד זו והן מרובות על הלבן.

"מה זאת, מארינקא?"

"צביטות..."

סנטרו של נח רתת. בקש נח לאחוז בידה של מארינקא, להעביר עליה בכפו, להחליקה – אלא שהגדר היתה חוצצת. "היד כואבת, מאריניטשקא, כואבת מאד?"

מארינקא נענעה בראשה: לאו. "בשעת צביטה תכאב. אוי, כמה תכאב, עתה לאו".

"אבל למה היא מענה אותך?" צעק נח וטפח באגרוף על הגדר – "מאריניטשקא, למה היא מענה אותך, הא?..."

"אסופית אני, נוי, אב ואם אין לי", השיבה מארינקא וּבכתה חרש...

אסופית? מהי אסופית? ולמה הבריות קורין לה ממזרת? וּמה זה אין לי אב ואם? מתו? אבל מארינקא אומרת, שאינה יודעת היכן הם? עמד פעם אחת ושאל את אמו:

"אמא, מהי אסופית?"

ציפא-לאה היתה ברגע זה טרודה מאד עם שפחתה בטִגון לביבות ואת שאלת בנה שמעה ולא שמעה.

"הא, אסופית?" אמרה ציפא-לאה, כשהיא צופה בפי התנור נתונה כולה ללביבות הרוחשות שם בחמאה. "אסופית, אומר אתה? אסופית – זוהי, זוהי – אוי ואבוי לי, הלביבות נחרכות!"

וציפא-לאה הריצה מפי התנור את המשְׂרֵת עם הלביבות שבתוכה.

"אמא, אמא" – לא הניחה נח – "מהי אסופית? הא, אמא?"

"אינך יוצא מזה, מזיק? חנינא-ליפא!"

ולא ידע נח מהי אסופית. על הדבר הזה עמד אחר כך, לסוף ימים – אבל בעת ההיא כבר היה נח מזדמן עם מארינקא במחיצה אחת, בלא שום חציצה...

מעבר לירכתי החצר של חנינא-ליפא וגַנהּ של שקוריפינשטישיכא, מאחורי השכונה היהודית והלאה, שם יש כעין עולם חשאין בפני עצמו – קרפף שמם וּרחב ידים. הקרפף נתון כולו בתוך מקשאות וּמדלעות וּמוקף מחיצות מכל צד. מגיעים אליו במשעול צר, בין שתי גדרות, ונכנסים לתוכו דרך פרצה שבגדרו שלו. כל ימות החרף הוא מופקר לשִכבוֹת שלגים צחים וַעמוּקים, שמגיעים עד למעלה מחצי כתליו, וּבִימות החמה הוא עזוב לפריה וּרביה חשאית של כל מיני דשאים וגידולי בר וּלמרעה עגל בודד או חזיר יחידי. קריאת תרנגול רחוקה או בת-קול של אדם מגיעה לכאן כאילו מעולם אחר, והכל נראה כחלום. פעמים סר לכאן ערל לחרוך חזירו ועגלון להפשיט נבלתו. הסמרטוטר היחידי של המקום, גוי זקן, שַתְקָן וּמטוֹרף קצת וחשוד על הכשפים, עשוי לעמוד שם שעות שלֵמוֹת יחידי במקלו ותרמילו וּלחטט דומם באשפה, חוֹטט וּמנענע בשׂפתיו המרופטות ונראה כמלחש. ביחד עם גלגלוֹת יבשות וּשלדים לבנות וקרני פרה. מוטלים שם באפלה, במעבה הדשאים וּבתוך בורות סכוכים וּסמויים מן העין, אף הרבה גולמות כבדים ודוממים של שָרשי אילנות עקורים, שרשים מעורים עדין בגידיהם. ויש שמבצבצים ונראים משם, כעין מצבות עתיקות, אף ראשיהם רחבים ועגולים של גזעים כרותים, זכר לאילנות שהיו ואינם... לפנים – כך אומרים – רָעַשׁ במקום הזה חורש מצל ורענן. עתה דממה גדולה שרויה בתוכו, דממת בית-הקברות. מכל הגדוּלה הקודמת לא נשתַירוּ בו אלא שני אילנות: אחד אלון זקן וּשׂבַע ימים, אזרח איתן וּמתערה, שעומד באמצע הקרפף וּמגביה קומתו על כל גגות הפרבר, ואחד עץ אגס, נמוך ויבש למחצה, שעומד על תִּלּוֹ הקטן מן הצד ומתנַונה בחמה. יש שם גם אוג אחד, אוג עבות ורב צמרת – אבל זקן זה עומד בָּדֵל מחוץ לקרפּף, סמוך לפרצה, וכשהוּא נשען בצַמַּרתּוֹ הענֵפה והעבותה אל הגדר מבחוץ, הריהו צופה וּמביט כל הימים מרחוק אל חברו האדיר והזקן ממנו שמבפנים – אל האַלּוֹן. הנער נֹחַ, לאחר שנעשה לבו גס בסביבות השכונה, היה בא לאותו קרפף ללקוט מאגסי הבר ולבקש קִנִּים, וכל עת שנכנס יחידי לשם היתה תוקַפתּוֹ מעֵין אימה מתוּקה של יִחוּד, כזה שהוא נכנס לחורבה. הוא לא היה מזדקר לשם בבת-ראש, אלא קמעא קמעא, כמתגנב. מתחִלָּה תקע ראשו לתוך הפרצה, מציץ לכאן ולכאן, ואחר כך מכניס רגל לשם, והכל בזהירות וּבחשאי – הס!... פרכוס כל-שהוא, קפיצת שפן מתוך אחד הבורות היה מרתיע את לבו מתוך איזה פחד כמוס וּמתוק כאחד. הוא לא ידע בעצמו יִראה זו מהי, אבל היא שלטה בו, תיכף להכנסת הראש, מאליה. יש באותו קרפף איזה כֹּחַ טמיר, מאַיֵּם וּמוֹשך כאחד. מעֵין נפש חיה נעלמה יש בו והיא מושכת ומשכת, מכל המחבואים, מכל השִׁיחין והבּורוֹת.

וּבאחד מימי התמוז נכנס נֹח לקרפף. היום בער כתנור, מקוצי הקרפף נִתּזוּ ניצוצות אש – עלה נֹח וישב באילן. זה לו ימים אחדים שאינו מוצא את מארינקא אצל הנקב: שומרת היא עתה את הפירות הבשלים בגן – ונפשו עגמה לה. צופה הוא מעל האילן – והִנה גנה הגדול של שקוריפנשטיכא נגלה לפניו. זוית אחת של הגן נוגעת במחיצת הקרפף וּשנים שלשה נסרים של המחיצה משותפים לשניהם. האילנות שבגן טעונים פירות: הלבינו שם תפוחים והצהיבו אגסים – אבל רחוקים הם, רחוקים. אפשר יראה מכאן את מארינקא ויקרא לה? – אבל היא לא נראית. ירד נֹחַ וּבא אצל הזוית. הנסרים של המחיצה גבוהים וּמחודדים בראשם – ולעלות אי-אפשר. "אִלּוּ נעשָׂה כאן פרץ בגדר"- נצנצה מחשבת גאולה בּמֹחוֹ – "היה יכול לראות את מארינקא בלא חציצה". וּמִיָּד התחיל חותר בקרקע מתחת לנסר, מחטט בקיסם וּבצפרנים. לא עבר כרבע שעה וּמתחת המחיצה נעשתה מחתרת קטנה כדי הכנסת אגרוף. הכניס ידו לשם – אי! היד פגעה בסָרָבִים ונִכְוְתה. פתאֹם והנה כמין פה וחוטם של כלב בתוך המחתרת – שקוריפין! הכלב התחיל הומה ומריח, תוקע בדוחק גדול, מתוך נענועי כל הגוף, שני ראשי כפות וּמקצת הראש לתוך הגומא, שׂוֹרט וחופר בה בשעת מעשה בצפָּרניו, בחוטמו ובפיו, נוקב ונדחק לתוכה בכל כֹּחו. כמי שרוצה להרחיבה. הדבר לא עלה ברגלו והתחיל מילל בחשאי, כמי שאומר: "בואו ועזרני!" – ברגע זה נראתה בין האילנות מארינקא. הכלב הפקיע ראשו, רץ כנגדה וּמשָכהּ לצד הגומא.

"מארינקא!" – קרא נח בשמחה.

"נוי?!" – נבעתה מארינקא ועמדה מרחוק – "מה אתה עושה כאן?"

"מארינטשקא, בבקשה ממך...

"לך מזה. ותיכף וּמיד" – הפסיקַתּוּ מארינקא בלחש וּבחרדה – "הדודה בגן. לך ושוב מחר... בבֹּקר... שקוריפין!"

וּמארינקא שרקה לכלב ונעלמה עמו בין האילנות.

מלא צער חזר נֹח לביתו. כל הלילה בקש בלבו תחבולות, מה יעשה ויהרוס את החציצה שבינו וּבין מארינקא. בּבֹּקר השכים והוציא מתחת מִטּת אביו את הקרדום הקטן. החביאוֹ תחת כנף מעילו ונתחמק מן הבית. בחצר נתקל בחנינא-ליפא, שעמד אצל הבאר והשקה את הסוס מתוך דלי מוטה בידיו. זה הציץ עליו מתוך חשד וקִבֵּל את פניו ב"צפרא טבא" של "אבא":

"להיכן הרגלַים, תכשיט?"

נֹח זרק כנגדו אף הוא מין הברה סתם, כלאחר יד, ופרח לו. אין פנאי – טס הוא אל הקרפף. כשבא לשם כבר נתמלא הקרפף אורה עזה, ואולם גִּדּוּלי הבר שבצֵל הגדר סמוך למחתרת עמדו עדַין רטובים ונוצצים בטַלְליהם. נח שקע בתוכם ונִגש תיכף ומיד אל המלאכה: האחיז את ראש הקרדום בשפת הנסר למטה, במקום חִבּוּרהּ על-ידי מסמר לקורה התחתונה. ונתלה בכל כֹּחוֹ על הקת. הנסר פקע קצת ממקום חִבּוּרוֹ ובינוֹ וּבין הקורה נחשׂפה מקצת שִׁנּוֹ השחורה של המסמר, שלופה מקצתה. הסדק שבין הנסר לחברו נתרחב כדי הכנסת אצבע. מבין האילנות רשרשו ויצאו ברגע זה מארינקא וכלבּהּ. נֹח גבר חֲיָלים: אחת, שתים, שלש – חֲרָק! המסמר התחתון נעקר כֻּלּוֹ, והנסר נשאר תלוי כעין וילון בעליון לבדו. נֹח סלק את ה"וילון" אל הצד. צִנַּת הגן הטילה דרך הפרץ גל עָרֵב על פניו הלוהטים. לפני הפרץ מבפנים עמדו מארינקא וכלבּהּ.

"צאי", אמר לה נֹח כשהוא תומך בידו את הנסר המוטה אל הצד.

מארינקא, ועמה הכלב, נדחקו ויצאו. החמה טפחה על פני מארינקא בכל ציציותיה – ועיניה הֻכּוּ בסנוֵרים. לבבה תעה מאוֹרה עזה וּרוָחה רבה. כל עשׂב וּסבך שנתנה בה עיניה – זרח. האהילה בכפה על המצח וּבת-שׂחוֹק של הכרת טובה אִלמת עלתה וצפה על פניה.

"טוב, מאריניטשקא, טוב?" שואל נח כשהוא אוחז בכף ידה וּמציץ מאושר לתוך עיניה.

"טוב מאֹד, נוי, טוב מאד", עונה היא שׂוחקת וזורחת כֻּלה.

"ואל הגן, מאריניטשקא, תכניסיני?"

"אכניסה, נוי, אכניסה".

"ותפוחים תתני לי?"

"כמה שתרצה".

"ואגסים וּשזיפים?"

"הכל אתן, הכל..."

ואולם נֹח לא שמע עוד. נח נהפך לגלגל החוזר. משוגע משמחה וּמשטף כֹּחַ הפיל את עצמו פתאם על גבי הדשא והתחיל להתהפך על ידיו ועל רגליו, כמין אופן בעל ארבע יתֵדות, שמתגלגל והולך מאליו... הכלב אף הוא התחיל רץ וּמתפלש וּמכרכּר אחריו. פתאֹם נבלע נֹח בקרקע. מן הארץ עלה בעוד רגע צפצוף משונה. הכלב החזיר ראשו לאחוריו לצד מארינקא ועמד כתוהה, עיניו שאלו: מה זאת? "נוי!!" – קראה מארינקא מפוחדת קצת.

"חא-חא-חא!" – צץ נח ועלה בצחוק מן הבור שבדרך גלגולו נפל לשם – "יפה צפצפתי, הא? בואי וּראי, גּוּמָא, גּוּמָא".

ונֹח רץ וּמושך אחריו את מארינקא ואת הכלב, וּמראה לה גומות חבויות תחת סבכי קוצים וסריגי דשאים. מתוכן נשמעת כעין רחישה וּזחילה חשאית של דברים סמויים מן העין. באחת מהן נצנצה לטאה ונעלמה מיד. שקוריפין פרש פתאֹם מן החבוּרה והתחיל רודף אחרי שפן...

"חֲטָף, חטף, חטף!" זֵרְזוֹ נֹח ורץ אף הוא לצד זה. השפן הגיע בּדִלּוּגיו עד למחיצה ושם נעלם.

"חבל!" – נתיאש נֹח ונפל יגע לארץ – "נסתתר בין הדשאים, יש כאן הרבה הרבה שפנים. אף קִפּוֹדים וחפרפרות יש כאן, ואף נחשים ועקרבים".

"נחשים?" נבהלה מארינקא.

"צַה-צה-צה, איני מתירא מהם. בכפרנו היו הרבה נחשים. דרים היו בעִקּרי ביתנו. גדולים, קטנים וּקטני קטנים. היו בהם יפים כל-כך. אבא היה יוצא בקרדומו וקוטל בהם".

"אסור להרוג את הנחש", אמרה מארינקא ביראה.

"שוטה, אסור? – מצוָה להרוג. פגריהם היוּ מוּטלים בחצרנו חמרים חמרים. הייתי תולה אותם על גבי הגדר כנקניקים, חי ראשי. מארינקא" – נזכר פתאֹם נח וקפץ ועמד על רגליו – "ואימתי לגן?"

"לך אחרי" נענענה לו מארינקא בראשה, "שקוריפין!

שקוריפין פרש מן הדשאים, שהריח וּפשפש בהם, ורץ אחרי מארינקא ונֹחַ אל הגן. אצל המחתרת על-גבי הקרקע היה מוטל עדַין כנשכח הקרדום הקטן. מארינקא סִלקה את ה"וילון" אל הצד: "הִכּנס!..."

וּשלָשְתָּם נבלעו בגן. נֹח הבקיע וּבלש ורץ בתוך שׂיחים וּבצללי אילנות. צהלה עליזה וּפצחנית של צִפֳּרי שחרית צלצלה ממעל לראשו כשרשרות זכוכית. צִנָּה מתוקה יְעָטַתְהוּ. הוא רץ – וכתמי אור עגלגלים, מהירים וקלים, כעין עכברי זהב, מפזזים על פניו, על ראשו, על בגדיו, עלֹה וירוֹד, עלֹה וירוֹד. מרגיש הוא בדגדוגם החם והמתוק שעל לחייו. הכלב קדָמוֹ ועבר בראש ונראָה כּאִלּו הוא מתפלש וּמגולל ומסתבך בתוך רשָתוֹת של אור וּצללים סרוגים ביחד. ענפים כפויים למטה, מסוּבּלים תפוחים גדולים, פגעו בראש נח והשמיטו כובעו. תפוחים, תפוחים, תפוחים: תפוחים למעלה, תפוחים למטה, על-פני כל הקרקע בתוך הדשא מפוזרים תפוחים. אצל הצריף, על מצע תבן, צְבוּרִים כריים ריחניים, גדולים וּקטנים, של תפוחים... מראשי הדובדבנים מבין העלים, הציצו, בגנבה וּבערמוּמית, כעינים חיות, גרגרים בודדים וּשחורים שחורים של דובדבניות נשכחות, וּבין השׂיחים השפלים, מאחורי עלה ירוק, מתחבאת עדַיִן, נראית ולא נראית, ענבה יחידה וּצנועה של תות, דומדמנית עדינה של משי...

נֹח היה כשכור. צִנַּת הצללים, ריחות הפירות וּפֶצח הצִפֳּרים – כל אלה נפלו עליו כאחד והלמו ראשו. רץ היה מעץ לחברו, תולש ואוכל, תולש וזורק, תולש ונותן בכיס, תולש ודורס... מארינקא לא כהתה בו. אדרבא, היא היתה מסַיַּעת לו לברור מן המשובחים והבשלים ביותר, מראה לו כל מין משובח ומוּבחר וּממלאת בהם את חיקו ואת כיסיו.

לבסוף, כשחזר נֹחַ לביתו, והוא עיֵף ויגֵעַ מֵאוֹשר, וכיסיו כבדים בתפוחים וּבאגסים וּבשזיפים, והוא כולו נושם ונושף ולוהט – נתקל בשער החצר שוב באביו; אבל, דרך נס, הפעם לא השגיח בו זה: טרוד היה עם איזה אִכָּר להסיע ממקומה עגלה טעונה קרשים, שהסוסים נתקשו בעקירתה. יהי שם ה' מבורך! – ונח החליק משם בשלום לתוך הבית. את הקרדום הגנוב השיב אל מקומו תחת המִטה ואיש לא ידע, ואת התפוחים והאגסים והשזיפים העלה לעלִיַּת הגג של האֻרְוָה והצניעם שם בתוך ערמת השחת: יהיו מונחים שם עד שתגיע שעתם... הקרפף והגן נעשו מעתה לנֹח וּלמארינקא לִמְקוֹם מוֹעֵד. בכל שעת הכושר היו מזדמנים לשם, משתטחים בצללי אילנות או משקעים עצמם בדשאים ומשַׂחקים ביחד. הדבר נעשה בצִנעא, מפני שבינתים התחילו מריבות בין השכנים. שקוריפין, שעמד תמיד על גבם, לא מחה בדבר ולא גלה סוד. מארינקא גזרה עליו שתיקה – ושתק. לבסוף אף נכרך אחרי נוֹי והיה מקבל פניו בדיצה וּבקפיצה, בלחיכת עפר וּבכשׁכּוּש זנב. מצפה היה בעיניו הכלביות לידו של נֹח. זה, מדי בואו, מביא עמו פרוסה יפה, חלק למארינקא וחלק לכלב.

וּבאחד מן הימים האלה הכניסה מארינקא את נֹח גם לַחֲצֵרָהּ. את הדבר הזה עשתה בזהירות גדולה, מתוך יראה שבלב. ברגע הראשון לכניסה ראה נח את עצמו כמי שבא לתוך אויר אחר. אחר כך רץ מיד אל הֻארְוָה, שחציה מאבוס לחזירים, לראות את גוצי. לצערו, נמצאת האֻרוה נעולה, והציץ לתוכה דרך סדק. ריח חריף של זבל חם עלה באפו. וכשהבחינה עינו בתוך האפלולית את הסוס הקטן העומד על אבוסו ולועס – לא יכול עוד לזוז משם: "אוי, אוי,,, גוציניו" – התחטא בקול חנינה כשהוא עומד וּמציץ. מן האֻרוה נִגש בחשאי, על ראשי אצבעותיו, אל אחד מסדקי הגדר והציץ דרך בו לחצַר אביו. הדבר נראָה לו משונה, שהוא עומד כאן מצד זה בַּחֲצַר הגויה וּמציץ לתוך חצַר אבא. אִלו ידעו אבא ואמא בדבר!... חצר אבא וכל מה שבתוכה – אף הם נראים לו עתה דרך הסדק בפנים חדשות. גָּוֶן אחר וסדר אחר – הכל מהופך משהיה. הנה אבא בעצמו. חי-חי-חי, נֹח שִׁקַּע ראשו בין כתפיו ושׂחק בחשאי בינו לבין עצמו – אבא עומד לו שם בין הקורות ואינו יודע כלום. כשאני רוצה אני מעוֶה פני ושולח לו לשון – קוּקוּ! קוּקוּ!

חנינא-ליפא החזיר ראשו לאחוריו כמשתאה – ונח נבעת ונצטדד. לבסוף סר משם בחשאי והצמיד פניו לזגוגית החלון של דירת שקוריפינשטשיכא, סוכך מכאן וּמכאן בכפות ידיו. הכל דומם ומתנמנם שם מבפנים: המטה המוצעת עם כסתותיה וכריה המרובים שעולים עד לתקרה, הארגז הכבד המצופה רִקּוּעֵי פחים וּמחוּשׁק ברזל וּמנעוּל גדול תלוי עליו, השֻלחן והספסלים הלבנים של עץ, האיקונין שעל הכתלים. נֹח הסיר את פניו מעל החלון ועיניו בּקשׁוּ את מארינקא. היא היתה יושבת כדרכה על האצטבא וּלרגליה רבץ שקוריפין. "מארינקא, הולכת את לבית הכניסה?" – שאל נֹח בחשאי.

היא נענעה בראשה: לאו.

"למה?"

"אני שומרת את החצר"

"והיכן את ישֵנה בחורף?"

"בבית".

"עִמהּ במִטה?"

"על-גבי הקרקע".

נֹח בא וישב על-גבי הדשא בצד הכלב לרגלי מארינקא היחפות ונשא אליה את עיניו ברחמים. הוא בקש לשאול דבר ולא שאל. בעיני מארינקא עמדו דמעות.

"למה תבכי, מאריניטשקא, הדודה מכה? הדודה מרעיבה אותך?"

כתפי מארינקא רעדו מבכי כבוש. העינים זלגו דמעות.

"אל-נא, מאריניטשקא" – נִחם נח והניח ידיו על ברכיה – "אל נא תבכי... בכל יום אבוא אצלך, בכל יום, חי ראשי..."

ונֹח קִיֵּם הבטחתו. בכל יום היה בא וּמביא לה אף חלק מסעודתו. שעות שלמות היתה בת-קולה של ציפא-לאה מפוצצת וּמכרזת באויר השכונה: נֹחַ! נֹ-חַ!!! – ונֹח לא שׂם על לב. מתיחד היה בשעות אלו באחד המחבואים עם מארינקא – וגם צפור השמים לא ידעה היכן הוא. לבסוף נתגלה הדבר ונפלה בין השכנים מחלוקת גדולה. ציפא-לאה הרעישה את העולם: אוי ואבוי לאמא! רואה היא שהילד מתנונה והולך מיום ליום כנֵר של חֵלב, ועל שום מה! – על שום הממזרת של המכשפה, ימח שמה וזכרה. כל מה שנותנים לילד – הממזרת זוללת. רִמָּה ותולעים יאכלוה, רבונו של עולם. חנינא-ליפא התיר את הרצועה מעל מכנסיו וּבקש למתוח את נֹח על הספסל, אלא שציפא-לאה עמדה בפרץ, וּשקוריפינשטשיכא סחבה את מארינקא לתוך הבית – ואיש לא ראה מה שעשתה לה שם. מתוך ביתה נשמע רק קול בכי עמום ורצוץ, הנוקב ויורד עד המֹחַ. נח שמע את הבכי על משכב עד חצות הלילה וכמעט שיצא מדעתו.

בני הזוג נפרדו לימים מועטים. שקוריפינשטשיכא הוסיפה גזֵרות. מארינקא נשארה שוב יחידית, סגורה וּמסוגרת. זה ימים שאין נח בא אל הקרפף. ציפא-לאה שומרת עליו וידו בידה. הנקב המפולש נסתם אף הוא; "בין המצרים", במקום הגנה של נח, הניחו מיני כלונסאות וכל החלל נסתתם. נח היה מתרגז וּבועט וּממרר חיי הוריו ואיש לא ידע מה היה לו:"גִּנָּתִי, גִנתי" – צוַח נֹח ובעט ברגליו – "למה אִבּדתם את גִנתי?" חנינא-ליפא רקע ברגליו אף הוא והתיר את רצועת המכנסים: "אינך שותק, ממזר? הרי אני חותך את בשׂרך כזיתים וּמשליכו לכלבים. הראיתם מימיכם? עסק בגנים!"

הגיעו ימי גשמים וּשלגים. הדודה בבית וּמארינקא לא זזה מחצרה: עינה הזעומה ואימתה של הדודה עליה. בפני הדודה ירֵאה היא לגשת אפילו אל המחיצה. ואפילו כשמגיע פעמים אליה דרך סדק קולו החשאי של נוי – היא עושה את עצמה כלא שומעת. המבוא אל הקרפף דרך פרצת הגן נסתם אף הוא: השלג מעכב. הקרפף, כדרכו, נתמלא שלג עד למעלה מחצי כתליו ואין לבקוע בו. ים הלבן! וּבינתים גברו ותכפו הקטטות בין השכנים. למארינקא הגיעו ימים של עבודה קשה וּרצופה. בחצרו של הז'יד עדַיִן צִבּוּרי העצים הולכים וּגבוהים וכל היום: זרוק פרוק, פרוק זרוק! המחיצה שבין שתי החצרות הולכת ומוגבהת כנגדם אף היא. מעתה אין בה אפילו סדק. ואם יש – העצים התלולים לכל אורך הגדר מעבר מזה חוצצים בפני העין...

בתחִלת ימי אביב הובא נֹח ל"חדר" שבשכונה, ויש לו עתה "עסקים" אחרים. עוברים ימים, שבועות – ונֹח איננו. מארינקא חִכּתה לו בגן. בִּקְשַׁתְהוּ בקרפף – איננו!

"היכן נוי? מדוע אינו בא?" – שואלת מארינקא את נפשה.

ושוב הגיעו ימי קיץ. לשקוריפינשטשיכא כבר אבד יותר מחצי קולה מרוב קטטה. אבל היא מדרכָּהּ לא תֵט: יום יום בעונה זו היא מַשכּמת ויוצאת למקשה ושבה לחצרה עם צאת הכוכבים. וּבימים אלו יושבת מארינקא שוב בודדה ועצובה על-גבי האצטבא שבין האילנות ולבית, שקוריפין רובץ על ברכיה והיא מבּטת בעיניו ושותקת. וכשהיא נושאת עין אל המחיצות הגבוהות, יש שנדמה לה, שלא הן גבהו עליה מבראשונה, אלא שהיא העמיקה לשקוע בתוכן. וּבשעה שהיא יושבת כך והכל שותק סביבה בדוּמִיַּת קיץ – יש שתפול בחצר השכן בת-קול צַוחנית, קול אשה קוראת מעבר הלז: "נח? נ-ח!!" – אז תזדעזע מארינקא ורצה מהר אל הגדר שבין החצרות. בפעם האלף מבקשת היא שם סדק כל-שהוא, סדק כחוט השערה. שקוריפין רואה ללבבה, ואף הוא מסיֵעַ עמה לפשפש. מקדים הוא ורץ רץ לפניה, סומך וחוזר וסומך שתי כפיו בגדר וסורט וּמחטט בצפרניו, וּמריח וּמריח... וּכשמבקשת ואינה מוצאת – שבה היא בדממה אל האצטבא, מעלה את שקוריפין על ברכיה וּמבּיטה אל עיניו, וּפתאֹם היא לוחצת בכל כֹּחה את הכלב אל חיקה, לוחצת ורועדת כולה: שקוריפין, היכן נוי?...

"נוי" נסחב בכל יום ל"חדר", מפני שברצון אינו הולך. אמו ציפא-לאה מענקת לו צידה לחדר מכל "מעדני מלכים", כגון קורקבנים, מעשה מרקחת וכדומה – והוא אינו רוצה. ציפא-לאה בוכיה, חנינא-ליפא מתיר את רצועת המכנסים – והוא: "איני רוצה ואיני רוצה". מ"חדר" אחד ברח, מן השני שוב ברח – מה לעשות ל"עכברוש" שכמותו? בחור כהלכה – ועדַין אינו יודע מה בין צלב לאל"ף! לבו הולך אחרי כלבים וסוסים ואחרי גנים וּמקשאות. כל היום הוא זורע מאחורי הגדרות מיני גנים ונוטע מיני פרדסים. הראיתם מימיכם? – עמדו וּמסָרוהו להמלמד ראובן-הירש, יהודי שתחִלָּתו מתוק כצפיחית בדבש וסופו מר כחזרת, שִׁכּוֹר וקטלן, קֵרח שליש שפמו, מדבר מתוך הפיקה של הגרגרת בלשון "הָא" ו"דָא" וממעך את תלמידיו תחת בית-השחי עד כדי יציאת נשמה. הוא, ראובן-הירש " – אמרו לו השכנים לחנינא-ליפא – "ימצא לו תקנה. ימצא וימצא..."

מִתְחִלָּה היה הכל נוהג כשורה. בכל יום, תיכף לחליצת תפלין, היה ראובן-הירש סוטר באצבע, כדרכו, על-גבי הפיקה, וּבקריצת עין שׂוֹחקת וערמומית שלוחה לצד השידה שבזוית היה מרמז לתלמידיו על "דא" – על הבקבוק... וּלאחר שהיה משלשל לתוך גרונו אחת וּשתים ושלש את "הא" – את הכוס, התחיל ממעך בזה אחר זה את "דא" – את תלמידיו... וּממעך היה עד כדי דמעות, עד כדי אפיסות הכֹּחוֹת, עד כדי גִלגּוּל על-גבי קרקע. לא עברו חמִשָּׁה רגעים ואצל השֻלחן לא נותר אף תלמיד אחד, זה מוטל תחת השֻלחן, זה תחת הספסל, וזה תחת המִטה, אחד נתגלגל לאחורי העביט של שופכין, ואחד לתוך הכוך שמתחת לתנור...

"הא", "המיעוך" – היה אומר ראובן-הירש, עומץ בערמה את ענו השמאלית הקטנה – "יפה ל'דא' – לתורה..."

וכשהגיע לתורה, נסרחה "הא" – חכמתו של ראובן-הירש. בשום פנים לא אבה נֹח לקבל עליו עוּלה של "דא" – של תורת ראובן-הירש. במשך שתי השנים שהוא, נֹח, לומד תורה מפיו ברח מן החדר והשיבוהו כעשר פעמים. וּפעם אחת, כּשבִּקש ראובן-הירש, אחרי מעוּך מרובה, להפשיט את מכנסיו – עמד הקטן ובעט ברבּוֹ, בעיטה ממש, כף רגל בכרס – וּברח. יום ולילו עמו לא שב הבועט לא לבית אבא ולא ל"חדר". ראובן-הירש ותלמידיו פשטוּ לבקשוֹ בכל הפרבר וּמחבואיו, בתחום וחוץ לתחום, עד שהגיעו לכלבים וחזרו. ציפא-לאה כמעט שיצאה מדעתה. איומה כלביאה פרצה לתוך "חדרו" של ראובן-הירש וּמגרפה בידה. השכנים קפצו ויצאו מיד וחברוּ על החלונות. "היכן הוא השִכּוֹר?" – צעקה בקול מר, מנענעת במגרפה כלפי ראובן-הירש, שישב בירמולקתו בראש תלמידיו ועיניו בלטו מפחד פתאֹם – "היכן הוא רוצח בני? הניחו לי, בני-ישראל, הניחו לי ואהרגנו! אין לי אלא להָרגוֹ!..."התלמידים פרחה נשמתם, והרבי קפץ ממקומו בבהלה – בֶה, מֶה – ואין בלשונו מִלה. איבריו נשתתקו. המגרפה מרחפת כנגד עיניו, והוא עומד זחיל ודחיל, הולך ונרתע קמעא קמעא אחורנית, מבקש בעיניו מנוס ואינו מוצא.

פתאֹם נתגבר הרבי כארי וּבקפיצה אחת פרח לו דרך החלון לחוץ ונתחבא ב"בבית-הכסא". בקרנות מקום זה עשוי הרבי לאחוז בכל שעת סכנה גדולה, כגון בכניסת שוטר וכדומה. לתלמידים היתה אורה! פעם בפעם יצא אחד מהם לקבל פני רבם היושב וּמרתת בבית מקלטו. כל אחד נתאַוָּה לראותו בכבודו. "מותר לצאת?" – שאל הרב בלחש כל אחד מתלמידיו הנכנסים. – "חלילה וחס! סכנה! ישכב הרבי, ישכב!" כל היום היתה ציפא-לאה מחזרת עם שלוחיה בפרבר וּבקשה את בנה. לערב נטפל אליה גם חנינא-ליפא. בקשו בגנות ובקרפיפות, פשפשו בבורות וּבחריצין. את כל כלבי הפרבר החרידו עליהם – ולבטלה.

כחצות הלילה האיר הקדוש ברוך הוא את עיניהם וּמצאו את הבן היחיד כשהוא מוטל ישן בסמטא מאחורי גדר וּבידו תפוס, אוי ואבוי לאמא, קִשּׁוּא גדול מכורסם למחצה!...

אחר מעשה זה, כשחזרה ציפא-לאה עם בנה על כל המלמדים – לא רצו לקבלו. "אי-אפשר, ציפא-לאה, באמצע הזמן. השׂגת גבול מדאורייתא. בזמן הבא, אם ירצה השם, שָׂאנֵי! אחר סֻכּוֹת הבע"ל, אם יחיינו השם יתברך...": נתיָראו המלמדים מפני מגרפתה! נֹח לא חשש הרבה. עסוק היה באותם הימים בגידול יונים ושׁעְבֵּד להם כל חושיו וכל זמנו. חברוֹ מַקַרְקא מפרבר הקצפים המציא לו יונים – והוא בונה להן שובך. עתיד מקרקא להמציא לו אף כלב, בפירוש הבטיחו. וכבר נתן נֹח עינו בבן זרזיר אחד של סירפים... מלבד יונים וּכלבים יש אָמנם עוד דבר אחד – מארינקא, אבל משנכנס נֹח ל"חדר", הוריד את "הדבר הזה" לתוך המרתף של הלב ונעל בפניו. יודע הוא שמארינקא יוצאת עכשיו לפרקים אל הקרפף השמם לרעות חזיריה – וּמשום שהוא יודע, לפיכך אינו סר לשם. משוטט הוא כל היום במסבי השכונה ואל הקרפף לא יבוא. מתיָרא הוא וּמתבַּיֵּש... מפני מה וּמפני מי? – בעצמו אינו יודע. כל שעה שמזדמן לו לעבור על פני אותו קרפף – לבו נוקפו והוא מסתכל לצדדים. דומה, שמכל חור ומכל סדק מציצה עליו עינו היחידית של מי שהיה חברו ועתה אויבו בנפש, נט'קא קאמבאלא. סגי-נהור זה, תִּפַּח רוח אביו הגנב, אין לו מתחת למצחו עין פקוחה אלא אחת – אבל עין זו צופיה לִפְנֵי ולפנים וּמעֵבר לשבע מחיצות. לעולם היא אורבת מאחורי הגב ואפילו חוט השדרה מרגיש בה. אפשר כבר יודע הלז מה שהוא בענין מארינקא והקרפף – וי, וי, אנה יבוא מפני הבושה!...

והקרפף מושך את הלב וּמושך. וּבאחד מימי הבטלה לא יכול נֹח להתאפק עוד ונכנס לשם בחשאי. תיכף לכניסה סתם את הפרצה באיזה נסר שהיה מוטל שם וּפנה כֹּה וכֹה מתוך יראה מתוּקה. אין דבר. הקרפף – קרפף, כתמול שלשום, הקִמשונים והחרולים הגדֵלים שם פרע ובעִרבּוּביא – גדלים להם כדרכם, מתמוגגים ונוצצים בזֹהר צהרַיִם. מתוך ים הצמחים בולט גב של חזיר גדול וצִוְחַת בני חזירים רכים עולה. הגדול מכרסם ונוחר, מכרסם ונוחר... האין אלו מחזיריה של מארינקא? הס! הדשאים נזדעזעו ורשרשו. שפעת פרפרים לבנים ושחורים התחילו מרפרפים באויר. נֹח זקף אָזניו. איזו בריה, נעלמת בתוך הדשאים, ממשמשת ורצה אליו. עמד נח והמתין. הזעזועים שבראשי הדשאים צפים וּקרֵבים, וּפתאֹם קפץ ויצא כנגדו שקוריפין! הכלב כמעט שנשתגע משמחה. הוא התחיל מכרכר לפני נח קוממיות, קפיצין קפיצין, מנתר ועולה כפקעת של גומי עד כנגד הפרצוף, מתכַּוֵּן לחִבּוּק ונִשׁוּק. "דיך, דיך!" – דוחהו נח מלפניו דחִיָּה קלה של חִבּה ולבו מפרכס אף הוא. וּמיד מפַיסו. תופס שני ראשי כפיו בידיו ומציץ לתוך עיניו; "נו, כלב, להיכן?" הכלב הבין והתחיל רץ ועובר פני נח בין הדשאים, רץ ומחזיר פעם בפעם ראשו לַאחוריו עד שהגיע לאלון. תחת האלון, על גבי מצע של עשבים, שכבה מארינקא וישנה. כאן עמד הכלב, כאומר: הרי שלך לפניך. נח שחה עליה קצת והתבונן בה. מוטלת היא לה, העניה, יחידה בעצם יום בקרפף שמם, מכונסת בתוך העשבים, אגרופה הזעיר תחת ראשה ועיניה עצומות... כפף ונגע נגיעה כל-שהיא: מארינקא, מאריניטשקא!... מארינקא נזדעזעה וּפקחה את עיניה. "נוי!" – דמדמה מתוך חצי תנומה וידיה הדקות נמשכו מאליהן לצוָארו. נח עצם את עיניו והפקיר את ראשו לעניבת ידיה השלובות. לבו גוַע. לא הרגיש אלא שהוא נמשך ונמשך לארץ....

וּבעוד שעה – והדשאים הגבוהים של הקרפף השמם החביאו בתוכם את שני השכנים הקטנים. אמת, הללו גבהו עתה בקומה משהיו לפני פרידה; עכשיו לא יכלו עוד הדשאים הצפינם: שני הראשים, אחד שחרחור ואחד צהבהב, מבצבצים ויוצאים משם – אבל אין רע: מי משוגע ויִכּנס פתאֹם לכאן? בשעת הדחק, הרי שקוריפין שוקד על משמרתו בצדם. נדנוד קל, רחש כל-שהוא – ואזניו נזקפות. ובשעת דחק גדול – הרי שוחה עמוקה וַאפלה, שפיה סרוג בסככים וַחללהּ מצונן; הרי בקעה קטנה שקרקעיתה זרועה כולה מיני לסתות וּטלפים ומלתעות סוסים ובמִדרונה רבוצה תמיד, מִדי קיץ בקַיצוֹ, דלעת יתומה אחת, גדולה וּנפוחה, שגדלה כאן, שנה שנה, דרך נס, מאליה. אין יודע מי קוֹשרה לכאן בטבורה בימות החמה וּלהיכן היא נעלמת בימות הגשמים...והרי עוד אחוריו של תל קטן, מגוּדל שׂיחים וחרולים כולו; והרי נופו של האלון ושל האגס... אין לך מחבואים נאמנים מאלו. בא אתה לשם – וכל השכונה, וכל העולם כֻּלּוֹ כאִלּוּ אינם – עשה מה שלבך חפץ. ונח נעשה שוב אורח מצוי בקרפף השמם. הימים ימי סוף קיץ וּבין המלמדים עדַיִן לא נמצא לו "בעלן". פנאי יש לו אפוא די והותר. מורא חבריו אף הוא כבר פג מלבו. וּבצהרים, לעת צאת מארינקא וחזיריה אל הקרפף, בא אף נׁח לשָם משוּט ביער וּבשדה והוא עיף וּמשולהב פנים; תיכף לכניסה מטיל הוא את עצמו בפִשּׁוּט ידים ורגלים לתוך עומק הדשאים או לאחד משאר המחבואים, שוכב שם, וּמתיחד שעות שלֵמות עם מארינקא, מספרים הם זה לזה, כדרכם, כל מה שבלבם. הוא לה – בלשון עזה, לשון שטופה וּרדופה, כשדמו רותח ועיניו דולקות, וּכמי שאין לו פנאי וכֹחַ להגיד אף אחת מני אלף, והיא לו – בשיחה מתונה וּשלֵוָה, וחשאית חשאית, חורזת מִלה למלה וּמגלה טמירין... עיניני שיחתם אף הם נשתנו קצת משהיו בימים ההם, לפני פרידה. במקום הכפר ואכּרי הכפר, שהיה נֹח מסיח בהם לפנים בגעגועים רבים, בא עתה פרבר הקצפים ודרי בתיו, ותחת סנוניות וּסיָחים –יונים וסוסים, סוסים גמורים, שנֹח בעצמו רוכב עליהם. כעוֹף הוא פורח, כעוֹף. אין רוכב מהיר כמוהו בכל הפרבר, ואפילו מקרקא. וּבלא אוכף, בלא אוכף, חי ראשו. כשהוא עולה על הסוס וטס – פנו דרך – פְיו!...

"ול'שקולא' – הפסיקתהו מארינקא בלחש – לא תלך עוד?"

לשקולא? אימתי? אם לא בחורף הבא. עכשיו אין המלמדים רוצים בו, חי ראשו. ויאכלום הכלבים! כסבורה אמא באמת, שיחזר עמה על פתחי המלמדים ויבקש רחמים – תקיעה גדולה! וּבחצוצרות! בשום ממון שבעולם לא ילך! אף בלא כך הרי כבר נעשה למשל וְלִשנינה בפי מי שהיו חבריו. ויד מי בדבר, כסבורה היא? יד ראובן-הירש. שִכּוֹר מצורע זה אינו נותן לו חנינה. בשבת, כשהוא, נֹח, בא עם אבא לבית-המדרש – מיד משסה בו ראובן-הירש את תלמידיו. "קורקבן בן פוטיאל" – כך הם קוראים לו. יודעת היא את הסומא קאמבאלא? אינה יודעת – הרי זה נבל וּמְנֻוָּל שאין כמותו. כל עת שהוא הסומא, עובר עליו, על נֹח, בבית-המדרש, הוא מביא אותו לידי רתיחה. את מֹחו יפצע, חי ראשו. לכאורה הוא עובר עליך לתומו, כולו משוקע, כביכול, בסִדּוּר'ל – וּבאמת יהי רצון שתִמַּק עינו הפְּקוּחה! כל כוָנתו אינה אלא להקניט. כשיבא זה לידו במבוי – ינקר את עינו השניה, חי ראשו. בשבת הבאה הוא, נֹח, לא ילך עוד לבית-המדרש. בשום פנים! לכאן יבֹא, אל הקרפף, לבקש קִנים ולתלוש אגים...

"בשבת?"

נח נבוך קצת. לא, לא, הוא לא אמר כך אלא דרך משל. וּכשתמצי לומר – ואם בשבת מה בכך? בלחישה יאמר לה – היא לא תגלה לאיש? – כשהוא בא לפרבר הקצפים, הוא עושה כל מלאכה בשבת, הוא וּמקרקא... "ואבא שלך מה יאמר?"

אבא? מה יעשה לו אבא? אינו יודע כלום. הוא, נֹח, עושה כל מה שלבו חפץ. מחר, למשל, הרי הוא וּמקרקא מכינים עצמם למלחמה, ועל מי, כסבורה היא? על ראובן-הירש ותלמידיו, חי ראשו. הם יֵרדו אל הנהר לרחוץ, והוא וּמקרקא יֵשבו במארב. וּבו ברגע שיתפשטו הללו ערומים – יגיחו הם מן המארב וישסו בהם – חַא, חַא, חַא – הכלבים, את הכלבים. אוי, אוי, כמה תִרְבֶּה המהומה! "ואת, מאריניטשקא – שאל פתאֹם נֹח – "לא תבואי לפרבר? הדוד סירפים שואל לך תמיד. כשתגדלי, אומר הוא, וּתהא יכולה לעבוד, יקָּחך, הוא אומר, לביתו. חס הוא עליך, אומר הוא. הזקנה, אומר הוא, תענה אותך עד מַות. מאריניטשקא, הֲתֹאבי לעבור אל הדוד סירפים?" מארינקא החרישה.

"למה תחשי, מארינקא? – את תִפָּטרי מן הדודה וּממכּוֹתיה ואני אבוא אצלך בכל יום אל הפרבר. לא כך? אמרי את האמת, רוצה את, שאבוא אצלך אל הפרבר?"

"תגיע השעה ותראה", אומרת מארינקא, טופחת בחבה על פניו ועיניה מאירות...

"האח!" – צוהל נח וקופץ ועולה באלון, תופס אחד מענפיו בבלוריתו, מנערו וּממטיר אלונים לחזיריה של מארינקא. החזירים ממהרים בחריקה ושריקה אל מקום הנֵשֶׁר ונח מטפס ועולה עד לראש ראשו של האלון. רואה הוא משם את כל הסביבה כאִלּוּ היא מונחת על פִּסַּת היד: מצד זה גגות השכונה, החצרות והסְאָרים שבתוכן, הפלטיא של השוק, וּמצד זה מקשאות ירוקים מסורגלים בגדרות ושדות צהובים, שטוחים לכל מלוא העין... והנה שם, שם מרחוק גם הפרבר על בתיו הקטנים והלבנים ועל נהר הכסף שמשתלשל בצדו, והנה גם החורשה השחורה שמעֵבר לנהר...

בא נֹח לקרפף ולא מצא את מארינקא – היה מבקש ומוצא לו תיכף עבודה אחרת. קודם כל – האגס. אילן נמוך זה זקן מופלג הוא וּבעל מומין הרבה: שרשיו חשופים וסדנו, המעוקם עקמומיות משונה, מטופל בכמה מיני חטוטרות ויבלות. הענפים שלו דקים וּכחושים אבל צפופים וּמפותלים והם מרובים מכפי כֹחוֹ. דומה, שנסבכו זה בזה על מנת לחנק וּלהחנק, עלעלעה בהם רוח – מיד עַלעוליהם הזעירים משמיעים כסכוס יבש, כצֶלצלים קטנים של פחים. אף-על-פי-כן זקן קשה ויבש זה לא רצה בשום פנים למות, כדרך כל הארץ, מיתת עצמו; אחת בשמִטה עדין הוא מאמץ כֹּחוֹ להוציא אף-מיני פירות, כביכול. השנה, למשל, נתגבר העלוב והביא לאחר יאוש כמאתים אגסי "כל-נדרי". באגסים הללו נתן נֹח את עיניו, ומראש חֹדש אלול ועד ראש השנה, ימי הבִּכּוּרים של אלו, כולם נפלו בידו עד אחד. מעבר לאחת הגדרות הקרובות, מבית המדרש, היו מגיעים לכאן טרופי תקיעות וּצריחות של השופר, שנפל ביד נערים – ונח היה יושב לו לבדו באילן ותולש "אגסים". כל אחד מהם גדול כפוֹל, קשה כאבן חצץ וקהה כחומץ. הם אף מלוחים במקצת – אבל לכך יש תקנה. נֹח מכמיר אותם בשחת שבעלִיַּת גג האֻרוה והם מונחים שם עד שמתעפשים, וּכשנתעפשו הם מתבשלים וּמִתְמַתְּקִים מאליהם...

ופעמים כשהוא בא אל הקרפף לפנות ערב והמקום ריק ומטיל אימה יתירה, ומארינקא איננה – הוא עולה ומחביא עצמו בתוך צמַרתּוֹ העבותה והמבושמת של האוג ומבקש קִנִּים בחשאי... פתאֹם הוא רואה כנגדוֹ את החמה בשקיעתה ואת השמים בנחלי אש-ותִמְהוֹן אלֹהים נופל עליו. שכוב הוא לו בדממה על-גבי שׂוֹכה אחת, מדביק לחייו אל העלים הרחבים והמצוננים, מניח עליהם ראשו כישֵן וּמכַוֵּן פניו המשולהבים כנגד דִמדומי החמה. בשעה זו נדמה לו שהוא גדל באותו אילן מכבר, מכבר, גדל כאחד העלים... וּכשהוא עוצם עיניו ומבליע עצמו כֻּלו באילן – מיד עומדת לפניו בהירה וּמדוּיקה, לכל תגיה וּפרטיה, תמונה אחת של ערבית בכפר מולדתו: הוא, הילד, תקוע וחבוי בתוך שיח של אגוזים אצל משוכת חדק. שולי הרקיע כמדורת אש. כל העולם אדום וּבוֹער. חצר אבא מלאה אדמומית. באמצע החצר עומדות כעשׂר פרות מְאָדָּמוֹת וּלרגליהן המפוּשָׂקוֹת כורעות ברך "שקצות" יחפות וחלוצות כתף וּזרוע וּספלים מוטים בידיהן. מִדַּדֵּי הפרות לתוך הספלים מתנתזין בקול ערב וּפושר – תְּזְז, תְזְז – קִלּוּחים דקים וּלבנים של חלב. הקצף הלבן שבספלים עולה ועולה. מתעוררת תאוָה באצבע להיות נתקעת לשם – וְחַם לה... ריח חלב בעולם... וּפתאֹם מתגלה הָאֵם באמצע החצר. פניה כנגד האש, בידה האחת קיתון של חלב והשניה מאהילה על העינים, עומדת משולהבת כולה – וּבת-קול יוצאת באדמומית העולם: נֹ-חַ! נֹ-חַ!!"

הגיעו ימי גשמים וערפל, הימים שאחרי סוּכּוֹת. הקרפף השמם – שמם שבעתים. הרגל מוֹעדת שם בחלקלקות וטובעת בבוץ. טרפי הצמחים מוטלים כפושים בטיט שמן והגבעולים החבוטים מתמתחים וּשכוּבִים זה על-גבי זה כתולעים מתים. האגס נתערטל כֻּלּוֹ וּבַדי ענפיו נראו בשחרוריתם וּבעקמוּמיתם כערב רב של דרקונים ועקרבים מעופפים, שקפצו להתנפל זה על זה, ותוך כדי קפיצה של עפיפה אחזתם עוית והיו לאבן. האלון הגבוֹה – עדַיִן שיוּרי עלים, כעין מטליות מלוכלכות, מתלבטים עליו. הבקעה הקטנה נתמלאה מים עכורים והדלעת היחידית נעלמה פתאֹם, כדרכה. מארינקא עלתה לִגדוּלה: משתלחת היא יום יום רעולה בסודר אל השדה, לחפור מטמורות לתפוחי-האדמה. ונֹחַ – נֹחַ נפל בידי מלמד חדש.

מארינקא הורדה וננעלה שוב במרתף האפל של הלב – וּלאורך ימים.

המלמד החדש, שבידו נפל נח עכשיו, היה בטבעו מן המקילים, איש טוב ומיטיב, בעל מרה לבנה וּמצונן. התלמידים היו מתעללים בו – אבל אין בכך כלום, "כשאין אתרוג", אמר חנינא-ליפא "יוצאים בבוּלבוס".

עד פרשת "וַיְחִי"– נהג העולם כמנהגו. "סדרה" הולכת ו"סדרה" באה, התלמידים מחליקים רוב היום על-גבי הקרח ועושים שם מלחמות את תלמידי ראובן-הירש – והרבי מקבל שכר-לימוד עם דמי חנוכה וּפורים במלואם ו ישן בכל יום שנת הצהרים לבטח. פעמים מתגנב נֹח אל החדר בשעה שהרבי ישן, ובמעמד כל התלמידים, הוא תולה למעלה ממִטתו של רבי, כנגד פניו ממש, צרור קטן של שלג כרוך במטלית. הצרור מטפטף על פני רבי: טיף, טיף, והרבי, מתוך תרדמה, סוטר לו כל פעם על לחיי עצמו, כמבריח זבוב... התלמידים מתפתלים בחבלי שחוק ורבי מתעורר בבהלה: הוּ-הַא, מי כאן, מה כאן?... טלו את החומשים... בימי שחיטת אַוָּזים ציפא-לאה שולחת בשכר זה "לרבי" תוספת חִנם: מנה יפה של גלדי שומן. כך היה העולם נוהג עד פרשת "ויחי".

וּביום החמישי בערב, פרשת "וַיְחִי", בפסוק "וַאֲנִי" – אירע האסון: תחת "וַאֲנִי – אוּן אִיךְ יעקֹב", כמו שהורה הרבי לנגן וּלתרגם חמִשָׁה ימים רצופים, נזרקה פתאֹם מפי נֹח: "וַאֲנִי – אוּן איךְ וַאנִי". טעות גוֹי זה של חִלול שם הקודש יעקֹב אבינו בשם הטומאה של איזה "ואני" מפרבר הקצפים העבירה על דעתו אפילו את המלמד הטוב והמֵקיל. היתכן, היתכן? בּקִצּוּר, יצא מגדרו וּבִקש לתת לנֹח מכת לחי. הקדימו נח ונתן לו תחִלה – וברח.

הוא ברח, אבל השם "ואני" רדף אחריו כל ימי סוף החורף ההוא וּתחִלַּת הקיץ שלאחריו. כל הנערים קראו לו מעתה "ואני". נח התחיל אורב להם במבואות ומתנפל עליהם משם. כשירדו עם רבותיהם אל הנהר לרחיצה שִסָּה בהם, הוא וחבריו מן "השקצים", את כלבי הפרבר וזרק בהם אבנים. הכל ראו שבלא מלחמה מכרעת אי-אפשר, וּבאחת משבתות הקיץ פרצה המלחמה.

אל המגרש הירוק שבין השכונה לפרבר הקצפים – המקום המוכן למלחמות – יצאו באותה שבת לפנות ערב משני צדדים שונים שני מחנות: נערי בני ישראל וּבראשם נט"קא גנב מצד זה, והשקצים של הפרבר עם "ואני", זה נח, ומקרקא בראשם מן הצד שכנגד.

החמה נטתה לשקוע. המגרש הירוק עם ציציו הצהובים הפך אדום. באויר העולם, למעלה מן העיר, הודלק צלב הזהב. שני המחנות עמדו נכונים.

פתאֹם נזדעזע האויר. הפעמון הגדול שבעיר נתן קול: דום-דום-דום...

"הוררא!" באה תרועה גדולה משם, ממחנה האויב, ועמה ברד כבד של אבני אלגביש.

"חזק, חזק ונתחזק!" מתריע מכאן מחנה ישראל וּמפריח אבני חצץ כלפי האויב.

המלחמה היתה ארוכה וּכבדה. שני הצדדים נלחמו בחֵמה שפוכה. אבנים עפו, שבטים שרקו, כלבים נבחו, חוטמים וקדקדים שתתו דם. והפעמון כל אותה שעה בשלו: דום-דום-דום...

מחנה-ישראל לא הניח את מקומו. הכל הרגישו את ערך השעה. רוב האבנים היו מכוונות, על-פי הדבור מראש, כלפי נח. "היאך! נער עברי וידועם השקצים! היום יומת המשומד!"

ושוב אבנים פורחות באויר ושוב תרועות "הוררא" ו"חזק" עולות ביחד. הקטנים מלקטים וּממציאים אבנים והגדולים משליכים. העינים בוערות, הפנים להבים והיד לא תיגע...

החמה כבר ישבה בראשי האילנות והפעמון עדַיִן בשלו: דום-דום-דום... המגרש היה לחרדת אלהים. כבדים, עמומים וּשחורים התכדרו מתוך הפעמון הרחוק והנעלם גלמי הקולות ונפלו בזה אחר זה לתוך איזו תהום אפלה. ואולם אויר העולם עדַיִן נוהם סביבותם נהם כבד ואדמדם, נהם מאוּים וזר, שזוחל וּבא לכאן גל אחרי גל, מרטט בחלל העולם וּמתפשט על פני שדות ירוקים וּמגרשות מְאָדָּמים... והידים, ידי יעקב, רפו. החמה שקעה בינתים – והמשומד לא הומת. עם חשכת בין-השמשות היה מחנה האויב הולך ורב. מארבע רוחות גברה נבחת כלבים זעומה, הולכת וּקרֵבה, הולכת וּמקפת מסביב. אל תוך נהם הפעמון הגדול נפלו פתאם ב"גלין-גלן" שלהם הצלצלים הקטנים. נערי בני ישראל לבשו חרדות וּברחו מבוהלים לבית-המדרש שבמבוי "למנחה וּמעריב" ונֹח שב עם חברת השקצים לפרבר הקצפים. כל הערב ההוא ישן בין השקצים כאבל בין החתנים וּכאִלּוּ הוא היה המנוּצח. כמעט שבכה. אחר ההבדלה, בא חנינא-ליפא לשם בעגלתו, להשיב את נֹח אל ביתו. נח לא סרב והלך אחריו מיד. כל הדרך ישבו שניהם בעגלה מחרישים. כשבאו הביתה, הניח חנינא-ליפא את העגלה וסוּסהּ כמו שהם בחצר ואת נֹח הכניס לאֻרְוָה ונעל את הדלת מבפנים. מה שעשה לו שם – לא ידעו כי-אם כתלי האֻרְוָה ויתדות האופנים שמוטלות שם באפלה. לאחר מעשה יצא משם חנינא-ליפא וּפניו וידיו מלוכלכים בדם, וּביציאתו נכשלו רגליו בגופת ציפא-לאה ששכבה לפני הסף והיא מתעלפת...

ונֹח הובא לבית בידי שכנים כשהוא מרוסק איברים וּמת למחצה...

כשני חדשים היה נֹח מוטל במִטה. וכששב לאיתנו ויצא ביום קיץ אחד לחוץ – ראה את עצמו בודד מכל צד. חבריו הקודמים היו מתרחקים ממנו כמלוא עינם, המלמדים משכו את ידיהם ממנו לחלוטין. וּמארינקא – אף היא אינה מצוּיה עוד בחצרה. יוצאת היא עתה, כאחת הפועלות, אל השדה, וּכשהיא שבה בערב – אין שעת הכושר לבוא עמה בדברים. הרי "גדול" הוא ויש עין רואה. וּבימי בטלה ארוכים של אותו קיץ היה נֹח משוטט שוב בשדות וּבמגרשות, יורד לקרפיפות ולמקשאות, רוכב על סוסים, שוחה בנהר וּמפליג בחורשה. לערב היה בא וההוא פְרוע ראש ומשולהב פנים, ובידו מִזִּמרת החורשה וּמִפּירותיה: כמהין וּפטריות, אגוזי בר, תפוחי ארץ-ישראל, אגסי "כל נדרי", כל מיני גרגרים, וּפעמים גם צפור משונה. את התפוחים והאגסים הוא מכמיר בתוך השחת של האֻרְוָה כדי למתקם, וּכבר יש לו שם מהם כמה קבים. כל ה"צימֶסים" של ציפא-לאה מהם. ואת הצִפֳּרים הוא נותן בכלובים ותולה בשמי קורה. כל הבית מתמלא צפצופים ודביונים – ואין מנוס מהם. "אפשר לצאת מן הדעת", קובלת ציפא-לאה, "בחור בר-מצוה ועוסק באפרוחים. חנינא-ליפא! מה אתה שותק, אבא אתה אם לא? מה יהא בסופו?"

עלה חנינא-ליפא בעגלתו לעיר והוריד משם בשביל נח מלמד מיוחד, אברך משי, שירד משֻלחן חותנו זה עתה. בריה כחושה וּצמוּקה, עור ועצמות. "רואה אַת גרוגרת זו", אמר חנינא-ליפא בקול רם לציפא-לאה, תיכף לכניסה והורה בשוט שבידו על האברך, "הוא עולה לי בשבעים 'קַרבּונות', חוץ ממזונות. מקח יפה, מציאה כשרה, הַא? אל תביטי אל מראהו, קטן ודק – ומלא תורה כשק.אין לנו אלא לאבסו במקצת ויהא לו כח גברא. היכן התכשיט?..."

ה"תכשיט" ישב אותה שעה באֻרְוָה וטִפל בכלב קטן, שנתן לו אתמול מקרקא במתנה, כלב יפה וּמסולסל, דומה לטלה, כולו צמר לבן, תלתלים תלתלים, רק עיניו הזעירות וראש חוטמו הקטן מנצנצים מתוך הלובן כשלש טִפִּין שחורות של סגול. כשהכניס חנינא-ליפא את הסוס לאֻרְוָה ומצא בנוֹ בכך – כעס כעס גדול: "ממזר שכמותו", צעק, "הֵביאו לו 'רבי' והוא עוסק בכלבים. שבעים קרבּוֹנות, שבעים מכות בגופך, אני משלם".

הרבי החדש, לאחר שתהה על הקנקן שלפניו וראה מה טיבו, צמצם את כל כֹּחו במקצוע מעשי אחד: באכילת מזונות. דרך אגב הורה את תלמידו פרק בהנחת תפִלִּין, וּלתכלית זאת השתמש בתפִליו של חנינא-ליפא, שבשעור גָּדְלָן הן דומות לזוג מגפַיִם, להבדיל, וּרצוּעוֹתיהן קשות ועבות כגלדי סנדל. יום יום היה האברך "חובש", כדבריו, "את החמור", את נֹח, נותן עליו את ה"מוסרות" וּמלמדו הלכה למעשה בעל-פה: הדק ההדק – יפה הדק... אמור: "ברוך אתה"... כרוך... ושוב כרוך... שלש, ארבע, חמש... הייא הייא – עמוד! על האצבע: אחת, שתים, שלש – די! של ראש!...

ציפא-לאה ראתה את פרי בטנה מעוטר בתפִלין – וכמעט שלא בכתה משפע תענוג. אשריה שזכתה לכך; היא נהנית והרבי רואה עולמו בחייו: עודנו מקפל טליתו, רקיקת "עלינו" עדין בין שִניו – ועל השֻלחן שלפניו צצים ועולים בזה אחר זה, כסדרם: בקבוק נאה של יי"ש, צלוחית אדמדמת של משרת דובדבניות, קוּרקבן מהודר, ירך יפה של תרנגולת, הטובה שבחררות, גלדי שומן מבוצלים נותני ריח, גלוסקא חמה, לביבה מפרכסת בשמנוניתה... "טעום, רבי, טעום", מזרזתו ציפא-לאה. "אכול ויערב לך... רואה אתה, בני", – פונה היא בתוך כך כלפי נֹח – "בקול הרבי צריכים לשמוע. בר-מצוָה אתה, בן שלש-עשרה. כמה צער, בני, כמה יסורים..." – והיא מקנחת עיניה בסינר. עברו כמה שבועות. האברך עשה באמונה את שלו: אכל מזונות בכל פה, והמזונות אף הם עשו את שלהם. וּבאחד מלילי תמוז החמים מנשוא – לא יכול האברך להתאפק עוד ונסה דבר אל השפחה. הוא נכנס אצלה בחשאי, כמובן מאליו, ויצא ממנה בקולי-קולות: שתי מכות-לחי, להבת שלהבת, החרידו מִמּטוֹתָם את כל אנשי הבית. התלמיד קפץ ממִטתוֹ בתוך שאר הקופצים וּמצא את הרב כשהוא עומד בחלוקו וּבתחתוניו באמצע הבית והוא מטושטש, פאתו הימנית היתה מופשלת לו לאחורי האוזן ולחיו המגולה התלהטה כאש...

עם הנץ החמה פרח לו האברך. ציפא-לאה חרדה אל כפות הכסף והמזלגות שבשידה וּמצאה אותם במלואם – ודעתה נחה. לא נצטערה אלא על שמחתה שערבה. "אוי ואבוי לאמא, הילד יִכָּנס לבר-מצוה בלא רבי".

ונח נפטר מן הרביים פטורי עולם. הנחת התפִלין של הבן היחיד ביום מלאת לו שלש-עשרה, נעשתה בבית-המדרש בהשגחת חנינא-ליפא לבדו וּבסיוע שכנים טובים מן העגלונים, אבא העלוב טרח הרבה בשעת מעשה. המלאכה נמצאה דקה מכפי ידו – וּשתי טפות זעה גדולות כפוֹלין בצבצו ממצחו. בשום פנים לא אבה ה"של ראש" לשבת על הקרקפתא. העגלון הזקן בֶּרילי קיֵם מצוַת "עזוב תעזוב" וחש לעזרה: "טפרר! ה'של ראש' בועט, מַתְּגֵהו ּקצת..."

אחר התפִלה נכנסו עגלונים וּשאר שכנים לסעודת בר-מצוה. הבית נתמלא רעש מרזח. ציפא-לאה ושפחתה נושאות קערות. העגלונים משלשלים כוסות לגרונם, צווחים "לחיים"! גורפים חוטמיהם בתרועה וּמעבידים "טוחנותיהם" בפרך. כפות וּמזלגות מנקרים בקערות. צלוחיות וצנצנות נושקות זו את זו נשיקות צלצלניות. העלוב חנינא-ליפא עומד על הקרואים, משיב "לחיים, לחיים" לכל צד ומזיע כביבר. והזקן ברילי, שמשח לכבוד היום את זוג מגפיו בעטרן, קם פתאֹם מבין המסובים, וכשהוא מבושם כהוגן ועמוס בלשונו, עומד ולא עומד על רגליו, הוא מתחיל מקשקש במזלג, צורח וקורא בכל גרונו לבעלת-הבית, שתחיה, היא צי-צי-ציפה-לאה-לאה'ניו, שת-תבא אצלו. הוא רררוצה, הוא מחויב, לומר לה דבר... "ל-ל-לחיים" הוא רוצה לומר לה... וּמָאטִי פוֹנְפִי הופך פתאֹם פרצופו הַחֲרוּמַפּי לחתן הסעודה, מאנפף ושואל: "מבַנְקש אַנְתָּה אִנְשָה, בחור?"

"ה"בחור" נועץ בו שתי עינים דולקות ומתאדם.

"חֶה-חֶה-חֶה" – גיחך החרומף וטופח על שכמו – אכן 'בר חברה' אַנְתָּה..."

וּלאחר הסעודה, כשהיה חנינא-ליפא מוטל במִטתוֹ כקורה ונוחר וציפא-לאה נטרדה בפִנּוּי כלים – יצא נֹח להתרַוֵּחַ קצת בחצר. מתקשה היה בבגדיו החדשים ולא מצא מקום לעצמו. שלא מדעת הגיע לסמטא שבין הבית ולגדר; כמדומה, שממעל לגדר נצנץ שם רגע אחד ראשה הצהבהב של מארינקא. לבו נרתע בו מתוך הנאה מסותרת. "ודאי עלתה לראות, מה השמחה בביתנו, אבל היאך עלתה? בסולם?"

נתאַוָּה נֹח לטפס על הגדר ולראות בעיניו – אבל מיד נזכר ב"תפִלין" וסר משם. בשרו הרגיש שוב בבגדיו החדשים. כל היום היו מצֵירים לו. ובלילה כשנפטר סוף סוף מהם, ונתגלה לעצמו לפני מטתו בלבניו החדשים, הרגיש רוָחה נעימה בכל בשׂרו. כשעלה ושכב, קפצה ועלתה פתאֹם במֹחו השאלה החרומפית של מָאטִי פוֹנְפִי, כלשונו וכהברתו: "בחור, מבנקש אנתה..."; מהר נח ונתעטף יפה יפה בשמיכה – אבל השאלה המזוהמת בוקעת גם לשם אל תחת השמיכה. היא לבשה פרצוף שעיר וחרומפי, שמגחך כנגדו בשִנים צהובות: "בחור, מבנקש אנתּה...", ובעוד רגע והנה היא משתרבבת לפניו בדמות אברך בעל פיקה, שעומד מטושטש בחלוקו ותחתוניו באמצע הבית... נֹח מפרפר משחוק כבוש, וּמן המרתף הנעול בחצַר שקוריפינשטשיכא מארינקא שולחת לו פעם בפעם ראשה וקוראת: קוּקוּ!...

וּבאחד מן הימים השכים נח ויצא בלא תפִלה למקום שיצא ולא שב אלא לסעודת היום. "תפִליו" החדשות עם ריח העטרן הנודף מרצועותיהן נשארו היום הזה, וגם ימים רבים אחרי כן, מונחות בנרתיקן בלא תשמיש.

בשכונה יצא רִנּוּן. איש לא ראה דבר ואיש לא ידע דבר. אדרבה, הכל ידעו שלא היה דבר ולא יכול להיות – ואף-על-פי-כן היו הכל מרננים. הרִנּוּן הגיע גם לאָזני שני השכנים, אף-על-פי שאיש לא הגיד להם. שני השכנים ידעו אף הם שאין דבר, ואף-על-פי-כן... על מריבת הדמים שבין השכנים נוספה מריבה חדשה: מריבה ארוכה ואכזרית שבין אב לבנו ושבין "דודה" לאסופתה.

עברו עוד כארבע שנים. ביתו של חנינא-ליפא כבר נתעקם קצת בכתפו אחת, אבל למעלה מן הגג הישן חבוש עתה לראשו גג חדש. החצר נתרחבה מאחוריה ומגעת עכשיו מצִדָּה אחד עד לגַנהּ של שקוריפינשטשיכא. במקום ההוא, על מצר הגן ממש, עומד עתה אף בנין חדש, כעין דיר לנגב בו עצים, וּבדופן שמאחוריו, סמוך לארובה קטנה ורבועה, שיש בו מלמעלה, מתחכך גופו של אחד מאילני הערלית. הדיר נצטרף לאֻרוה הישנה וֹשניהם נעשו כמין בנין ארוך אחד, שמגיע עד הגן ודוחק את גדרו... צִבּוּרי העעצים שבחצר נתרבו וגבהו אף הם, וחנינא-ליפא, שנזדקן קצת, ואָזנו אחת מטפטפת וּסתומה במוֹך, אינו מוצא בהם עוד את ידיו ואת רגליו. הדירה של שקוריפינשטשיכא שקעה עוד טפח באדמה וּמחיצות החצר גבהו מאליהן... הגויה הִזקינה אף היא, קומתה נכפפה וכֹחהּ תש. הכלב שקוריפין מפרזל בשלשלת ולבו רע עליו. ונֹח ומארינקא, שגדלו בינתים וחמדו זה את זה בלבם, נעשו זהירים באָרחוֹתיהם יותר ויותר.

נֹח הריהו עתה כבן שמונה-עשרה.בחור כהלכה. בלוריתו המגודלת שחורה כזפת, וּמגבעתו, בגפה השחור והנוצץ, משופעת עליו, דרך קוזק וּבן חיל, לצד האוזן. פניו שחרחורים שחומים ועיניו גחלי אש, כשל צועני. בפרבר הקצפים הוא אורח מצוּי, וּכשהוא שב משם על סוסו הרותח ומתפרץ פתאֹם לשכונה – עוף! פנו דרך! את כל השכונה הוא עובר בטיסה אחת כברק, וכל החבורות של העגלונים, העומדים ברגע זה באמצע הרחוב, מִשְׁתַּסְּעוֹת פתאֹם לחצאין מאליהן. בעלי-הבתים נסים בחרדה איש לשער חצרו וּבת-צחוק קלילה מעקמת שׂפתותיהם; "התכשיט!" וּמן החלונות מציצים ברגע זה ראשי בתולות, בנותיהם של בעלי-הבתים, שמביטות מתוך נשימה עצורה אחרי אבק רגליו של הסוס הפורח ורוכבו עד העלמם...

וכשנֹח יוצא פעמים במגפיו הגבוהים והמגוהצים וּבפידְזַ'קוֹ הקצר לעמוד על שער החצר – יציאתו עושה רושם בשכונה. פרחי העגלונים, העומדים סמוכים לשם וּמסיחים בחבורה, מנמכים קולם קצת. נערים וּבתולות מצטדדים ועוברים עליו בחפּזוֹן. יש במבטו וּבכל מהותו איזה קורטוב, נדנוד כל-שהוא, שמרעיד בסתר לבות נערים וּבתולות, מושך וּמטיל אימה כאחד. ויש שבתולה אחת, עזת נפש, מעברת עצמה בכַוָּנה תחת שבטי עיניו הקודחות; רוצה היא להִכָּווֹת בהם כוִיָּה מתוקה וחריפה רגע אחד.

אבל נח אינו משגיח בריבות שבשכונה. נֹח שותק ואין יודע מה בלבו. בין הבריות אינו מתערב ועם העגלונים אינו מרבה שיחה. וּפעם אחת נסתכן עגלון בחור ונסה לרמז לו "אֶ-אֶ-אֶ" על פרבר הקצפּים, כלומר, "אֶ-אֶ-אֶ- על השקצות" – נתן בו נֹח את עיניו ונקרש דמו. "מה אתה אומר, מצורע?"

"אֶ-אֶ-אֶ, איני אומר כלום, כלום איני אומר", גמגם ה"בחור", כשהוא הולך ונרתע לאחוריו עם השוט שתחת בית-השחי.

רוב הימים אין נֹח נראה בשכונה ואינו בא באנשים. בשבתות וּבימים-טובים הוא הולך לבית-המדרש ועומד שם יחידי, מן הצד, במקומו הקבוע אצל חלון צפוני מערבי. כל שעת התפִלה הוא עומד על רגליו, מביט בשתיקה לסִדּור'ל ואינו מנענע אפילו בשפתיו. בשעת ההפסקות אינו יוצא אל הפרוזדור, וּכשחוזר אביו מן התפִלה לבית, כבר הוא מוצאו שם...

בשאר הימים הולך נֹח למקום שהולך ועושה מה שעושה – ואין חנינא-ליפא בודק אחריו. רשותו של האב פקעה מעל הבן מאליה, ואין איש יודע אימתי. ציפא-לאה בלבד עדין עֵינהּ עליו מרחוק, סורגת את הפוזמק ונאנחת בחשאי...

ואולם נֹח אינו מרבה עכשיו בהליכה וּביציאה. בחצרו של חנינא-ליפא, מאחורי הבית, סואר אחד של קרשים יש, סואר גבוה מחבריו, שרואים מעליו כל מה שבַּחֲצַר הערלית – וּבראשו מוטל נח רוב שעות היום. אין יודע למה הוא מוטל שם, אלא נח בלבד: מראש מִצְפֶּה זה עיניו מדברות עם עיני מארינקא.

עם הנץ החמה, משיזהיבו בראש הגג של הגויה פני החמניות וזריהן – מארינקא עוזבת את מלונתה בגן וּמתגלה בחצרה. יוצאת היא בשעה זו עם כליה וחבילתה הקטנה ללכת השׂדה, ובאותה שעה כבר עומד לו נֹח, זקוף כתורן, בראש הסואר וּמקבל במאור עינים פני חמה וּפני מארינקא כאחד. היא מלמטה, בריאה וחכלילית, שוחקת לו וּמתאדמת, והוא ממרום, שחרחור וּלבֶן שִׁנים, מגחך לה אף הוא, מנענע לה בבלוריתו "צפרא טבא" וּמשַלחהּ בעיניו עד צאתה.

ותיכף ליציאתה – נֹח משתטח בראש הסואר וקובע עיניו בחצר שנתרוקנה. יודע הוא שלא תשוב מארינקא עד הערב, ואף-על-פי-כן הוא שוכב וּמסתכל. בחצר חנינא-ליפא כבר ממשמש וּבא המונו של בֹּקֶר. השפחה חולבת את הפרה וּמוֹצִיאַתָּה לעֵדר. הזקן מושך את הסוס בבלוריתו מן האֻרוה אל הבּאֵר וּמדבר אליו מתוך זקנו גויית, כדרכו. ציפא-לאה מהל'קטת לתרנגולים וקוראת "ציף-ציף" – ונֹח עדין אינו זז ממקומו. כשהוא מתעורר לרדת – החמה כבר עומדת ברום הרקיע, וּבחצר, משוקעות בין הסארים, עומדות, פרוקות וּטעונות למחצה, שתים שלש עגלות של קרשים.

וּבשעות השרב של צהרים, כשמקצת מתריסי הבתים מוגפים, הקרשים נסדקים מחום וּמוציאים שׂרף, סנונית באויר רודפת אחרי בת-זוג וּמַדְבַּקְתָּהּ, והעולם כולו שׂבע ועיֵף לחמדה – בשעות אלו היה נֹח יוצא אחרי סעודת היום לחצר ותועה בין הצִבּוּרים הגבוהים של העצים כשִכּוֹר. המֹח מעוּטף ערפל, הגוף הולך ונטען ואין העור מחזיק את הבשר. מבקש הוא מקום לעצמו ואינו מוצא. נכנס הוא ממחבואה למחבואה.. פעם הוא מתעלם בסמטא, משתטח שם על הקרקע ושוכב בצל, וּפעם הוא עובר לאחורי צִבּוּר של קורות. בסוף הוא נִצְלֶה שוב בחַמה על-גבי הסואר הגבוה. מתוח וּמוּטל על כרסו רבוץ הוא שם שעה, שעתַיִם, ראשו זקוף בין שתי ידיו ועיניו בחצר השכנה. רואה הוא עתה כל מה שבתוכה. הנה מוטלת שם על צִדָּה החבית הגדולה ושתי פִּסּוֹת רגלַים, מלוכלכות ונקשות, מבצבצות מתוכה. הרגלים – רגלי שקוריפינשטשיכא, שנשארת עכשיו במקום מארינקא לשמור את החצר, והיא ישנה שעה זו בחבית שינת הצהרים. והנה האצטבא שנתיתמה. והרי גם שקוריפין. שוכב לו זה בחשאי, מקופל אצל המלונה, צד זבובים בפיו וּמנמנם. פעמים הוא פוקח קִמעא עין אחת וּמציץ כלפי נֹח מן הצד, דרך סדק עפעפיו. מתרעם אתה עלי, כלב? על מה ולמה?

וּפעמים שהיה נֹח מתחמק ונעלם פתאֹם מן החצר. ציפא-לאה כשהרגישה בדבר, היתה יוצאת מתוך דאגה כמוסה לבקשו. לבסוף היתה מוצאת אותו תחת כִּפַּת הגג של האֻרוה החדשה. יחידי היה מוטל שם בעלטה, שוכב משוקע בתוך השחת וּמציץ דרך הארובה הקטנה לגן שקוריפינשטשיכא או לקרפף השמם.

"מה לו שם בעלית הגג?" דאגה ציפא-לאה וחשדות סתוּמים עלו בלבה.

והיא החליטה שלא להסיח ממנו עינה. נתברר לה, ש"הילד, טעון שמירה מעולה דוקא בשעה שמארינקא מתגלית בחצרה או בגנה. זו הרי כבר גדלה והיתה לבחורה נאה וּבריאה... בין-השמשות, כשהיא שבה מן השדה,וּכלי מלאכתה, מכוש או חרמש, על כתפה, מיד נֹח צץ וּמתגלה אצל הגדר, בּפִנַּת הגג או בשאר מקומות נַעֲלָמִים, שהוא יכול משם לבוא עִמָּה שעה קלה בדברים. נתנה ציפא-לאה לבה על הדבר, וּכשישבה פעם אחת בצהרים על המפתן וסרגה פוזמק, אמרה פתאֹם לבעלה היושב בצִדה:

"יודע אתה, חנינא-ליפא, כמדומה שצריכים להשׂיאו אשה..."

"את מי?"

"את הילד, את נֹח..."

"מזל טוב! אין לך פנאי, יהודית?"

"לךָ הרי יש לעולם פנאי..."

וציפא-לאה החליפה את הצנורא מיד ליד ונתאנחה... וּבאותה שעה היה נֹח מוטל לבדו בתוך השחת בעלטה, תחת כפת הגג של הדיר, פורס כזיתים משיורי חלת שבת וזורקם דרך הארובה הקטנה לתוך הגן. שם בתוך השיחים מלמטה עמד יחידי הכלב שקוריפין, ראשו ועיניו למעלה, כלפי הארובה, וּפיו הפתוח קולט את הפרוסות מן האויר. הגן שתק בדמי צהרים, האילן הסמוך לדופן הדיר נשען בקצה נופו על שִׁפּוּלי הגג ולא זע. מתחת לתקרה מלמטה, נשמעו בלי הפסק בעיטות עמומות של טלפַים בצירוף גריסת שִׁנַּים והצלפות זנב: הסוס עומד שם על אבוסו, כוסס שבולת-שועל בחשכה ונלחם בזנבו עם הזבובים. דרך חורים מפולשים, ארובות קטנות לפסות רקיע, נכנסות ויוצאות פעם בפעם בדיצה וּבצויצה סנוניות פרחניות, טסות רגע בחלל האפלולי והריקן של הדיר: צויץ, צויץ, ושוב צויץ – וּפורחות להן מיד. בתוך השחת ועל המעזיבה וּבין שחיפי העצים מפוזרים פה ושם, כדינרים, כתמי זֹהַר עגולים ומתמתחות רצועות דקות של זהב. באחת הפִּנּוֹת רועדת רשת דקה של עכביש... וּמבחוץ ממרחקי שדות וּמקשאות, דרך גנות וקרפיפות, נמלטים וּמגיעים לכאן, ארוּכּים וּקצרים, עזים ומרוכרכים, רחוקים וּקרובים, פליטי קולות של נגינות שאין להם סוף, קטעי יבבות של שירות הפועלות בשדה... פליטים אלו, כשהם נופלים לכאן, אל אפלולית העליה, דרך הארובה הקטנה – הם נעשים גנובים וּמתוקים כל-כך, ונכנסים כל-כך אל חביון הלב. בכל אחד מאבריו מרגיש נח, שבשעה זו, כשהוא רבוץ לו כך, כרוך בתוך השחת המאובקת והריחנית וּמעוטף עלטה נוּגה וזהרורית – בשעה חשאית זו הולך ומתבשל בתוכו איזה דבר, כאותם פירות הבר, שהיה נוהג להצניעם כאן, וכשזיפים הללו, שמתפקעים עתה באילנות מרוב עסיס... הלב תופח ועולה כעִסָּה בעריבה, הגוף נטען וּמתמלא מתוכו והדם צועק מן הבשר... וּפתאֹם רוטט הלב וגל מתוק יעברֶנּוּ... באויר, בין פליטי הקולות, נצנצה כמדומה הברה חטופה, צליל עז וקצר, של נגינת מארינקא, נצנצה וכבתה מיד. נֹח נצמד אל פי הארובה והכלב הפך ראשו – ונקשה במקומו. שניהם הרגישו בקולה כאחד וּשניהם מיחלים בדממה וּבלב רועד וּמתאפק להִשָּׁנותו...

ויש שגופו של נֹח מוטל כאן בעליה, ונשמתו יוצאת דרך הארובה הקטנה ופורחת לה עם הסנוניות לשם, אל השדות והמקשאות, מקום שמארינקא עומדת שם עתה עם חברים וחברות בתוך קמות גבוהות וִירָקוֹת מגוּדלים או יושבת בדד עם שקוריפין אצל צריף ושומרת כל היום את יבול האדמה. הנה הוא מוטל שם, למשל, רואה ולא נראה, מאחורי אחת הגדרות וּמציץ בחשאי במה שנעשה מבפנים. אוכל הוא בעיניו כל טפח מגולה של בּשׂרהּ. כך ישכב לו שם כל היום, וּלעת ערב, כשתשוב מארינקא לביתה, יגיח מן המארב ויתגלה אליה באחת הסמטאות פתאֹם... אואינו! אפשר ילך אחריה ויתחבא בגן, וּכשתבוא בלילה אל הצריף יבוא גם הוא לשם...

וּכשתוקף עליו דמו עד לבלתי הכיל, קופץ נח דרך הגדר שבירכתי החצר – ורגליו עומדות מיד מחוץ לשכונה היהודית. הולך הוא בּצִדה של מחיצת קנים רעועה וּפצומה וצִלהּ משׂתרג עליו וּמתכּרך סביבו רצועות רצועות, עוטפו עטיפה חמימה וּקרירה של שחור ולבן בבת-אחת, מעין טלית. קיץ, קיץ. הבתים הצפופים כָּלוּ. הגנים והמקשאות נתנו ריחם. והנה הציץ עליו דרך פרצת הגדר הקרפף השמם. הוא רומז לו כבריה חיה, כביכול. חייכם, שהוא רואה משם רמיזת עינים ממש.

פתאֹם ­ וצִנָה ערֵבה וּמבוּשׂמת טופחת על פניו. מובלע הוא כולו בצִלּוֹ הכבד של האוג העומד שם בצמרתו הענֵפה והעבותה מבחוץ סמוך לפרצה. וּבאותו רגע והנה כמטר זהב נִתָּך על ראשו. אלו הם צִפצפופי צִפֳּרים וגרגרי אור שנשתפכו ברבבותיהם מתוך צמרת האוג. הצִפֳּרים בעצמן אינן נראות – אבל מתוך המון צפצופיהן אתה אומר ששים רבוא פיפיות הן, כאלוּ האוג כֻּלּוֹ מצלצל בעלי זכוכית... וּמעשה כשפים: כיוָן שהוא מגיע לכאן שוב אינו יכול לזוז ממקומו. כמין שטף של מתיקות תוקפהו, עיניו נקרמות מאליהן ואבריו מתרשלים. האדמה מוֹשַׁכְתּוֹ אל חיקה בידים ממש. מבקש הוא בית סתרים להתיחד עמה והוא נכנס לקרפף השמם. יש לו בתוכו מחבואה, בור עגול כמין מכתש, שהוא מוצנע באפלה וּמסוכָך דשאים ושיחים. האור זולף וּמטפטף לשם דרך הסכך טפין טפין והצמחים השוטים שבתוכו מאפילים על-גבי עצמם בטרפיהם הגסים והרחבים ועושים שם מה שעושים... מפיל הוא את עצמו בפִשוט ידים ורגלים לתוך חללו המצונן והאפל של בור זה. הדשאים סתר לו והוא שוכב וּפניו למטה, כובש לחיו יפה יפה באדמה ונועץ צפּרניו בעפרהּ התחוח והרטוב. נשמתו חוזרת באותה שעה לשרשה והריהו כאחד מגדולי קרקע, צמח את צמחי אדמה... בכל אחת משערות ראשו הוא גומע את ריחה של האדמה וכל דמי נעוריו מן האדמה יזעקו: מארינקא!

וּמארינקא הולכת וּגדֵלה, הולכת וכובשת את כל הרהוריו. עכשיו כבר נתונה לה חירות לצאת ולבוא כרצונה. אבל דַּוְקָא עכשיו אין המזל מזַמן את שניהם למקום סתר אחד. אל הקרפף אינה יוצאת עוד. הדודה הרגישה בפרץ וסתמה אותו. וּבגלוי מארינקא משתמטת מפניו. בּבֹּקר עיניה שׂוֹחקות כנגדו וּמבטיחות, ולערב, כשהיא שבה מן השדה, היא והבטחתה נבלעות בצריף שבגן, מקום שמארינקא ישֵנה שם לילה, לילה. ידוע לו, שהיא יוצאת לפרקים גם לפרבר הקצפים, אבל לפניו לא נזדמנה שם. אפשר באמת יצא ויארוב לה באחד המבואות?...

וּבאחד מערבי שבתות, עם חשכה, שכב נֹח חבוּי בתוך סרבים וּסלונים מנמנמים תחת הגדרות מחוץ לשכונה והמתין. יודע הוא, שבשעה זו חוזרת מארינקא דרך כאן מעבודת היום. המָקוֹם מְקוֹם סתר: משׂוּכוֹת וּגדרות מכל צד וּבשעה זו אין רגל מצויה שם. סמוך לכאן הפשפש של גן שקוריפינשטשיכא.

לבו של נֹח דפק בחזקה. מסביב דממה גדולה, דִממת ליל שבת שמחוץ לשכונה. בצבצו בזה אחר זה כוכבים. לבנה גדולה, סגלגלה, חלוקה לשנים על-יד כלונס שכנגד, עלתה מעבר למשׂוּכה אחת. וּמעבר לאחת הגדרות שמאחוריו, מבית-המדרש, נתגלגלה וּבאה לכאן רננת מקבלי שבת ונשתפכה בעצב טמיר וחשאי על הנעצוצים... הרי שאון קהל, והרי קול חזן...

עצב חרישי ויִראָה נַעֲלָמָה התגנבו אל לב נח. שם, מעבר לגדר, כארבעים או כחמִשים פסיעות מכאן, בבית הגדול ורב החלונות, המלא אורה והמון מתפללים, עומד עתה אבא בקפוטא ובכובע של שבת וצועק בקול: "ארבעים שנה אָקוּט בדור!" והוא, פושע ישראל, מוטל בשעה זו מאחורי איזו גדר ואורב ל"שקצה".

הלבנה הגביהה את עצמה בינתים ונתקעה בין אילן וּבין ארובת עשן של איזו דירה מלבנת מאחת הקרפיפות. בין הדשאים, מקרוב, הלבינה רצועת שביל נמשכת לגן ונסר איזה צרצר. נשמעו בתוך כך פסיעות רכות, חשאיות. נֹח מגביה ראשו קצת וּמכין את עצמו. לאור הלבנה המלאה נגלתה מארינקא והמכוש על כתפה. וּברגע שהגיעה אל המארב ונבלעה בצל, קפץ נח אחת – וּצבת של ידים לפתה מתניה. "נוי!" נבעתה מארינקא והמכוש נשמט מידה. "מה אתה עושה?" הנח..."

נח לא הרפה. דעתו נטרפה. הוא אִמֵּץ אותה אל לבו, הִגְבִּיהָהּ באויר, לחש באָזנה, גִּפֵּף ונשֵּׁק, מגמגם מתוך כך מיני דִבורים טרופים: "אוהבת את, מאריניטשקי? אמרי, אוהבת את? אוהבת? למה תחשי? אוהבת את?"

מארינקא התלבטה בתוך הצבת, דוחה וּמקרבת כאחת, נצמדת אל נח יותר ויותר. לחישתה נעשתה לבסוף חלשה, רכה, מלאה צער וּתחִנָּה: "הנח, נוי, עתה הנח... אין צורך..."

"ואימתי, מאריניטשקי, ואימתי? הלילה? בגן?"

"לאו, לאו!" לוחשת מארינקא וכל עצמותיה אומרות: "הן"... ופתאֹם נתעוררה וקראה בחלחלה: "הנח! אוי, אוי, שומע אתה? הולכים". והיא דחפה מעִמָּהּ את נֹח בכל כֹּחהּ.

נח הרפה ממנה. בגן רשרשו חריות ושיחים. מארינקא הרימה מכושה, וּבלי שתביט לאחוריה, רצה כלפי הגן. בעוד רגע נסגר עליה הפשפש.

נח נשאר שוב יחידי בין המשוכות והגדרות. שאון התפִלה פסק: שמונה עשרה או אחר התפלה? – והוא נזדרז ושב אל השכונה. הבתים מימין ומשׂמאל לבשו צורה של שבת. חלון חלון ונרותיו הדולקים. הדירה של הגוֹיה היא בלבד עומדת כמנודה: ללא חלון וּללא נר. דומה ששאר בתי השכונה מציצים בה בחלונותיהם המאירים מתוך מין לעג דק של מיוחסים. ראשי גברים אינם נראים בעד החלונות. "אם כן", התנחם נח והפך למבוי של בית-המדרש, "שמונה-עשרה!"

במבוי פגש ביוצאי בית-המדרש. נתערב ביניהם והשתדל להמציא עצמו לפני אביו, אומר לו בקול רם, שלא כדרכו, "שבת טובה" והלך אחריו הביתה...

וּכשעה אחרי הסעודה, כשהלבנה המלאה, לבנת ליל תמוז חם מנשוא, היתה עומדת ממעל לשכונה, ויהודים ויהודיות כבדי איברים התחילו פורשים זוגות-זוגות מן האכסדרות ונסגרים בחדרי-המשכב – אמר נח פתאֹם לאמו שהוא יעלה הלילה לישון בעלית הגג של האֻרוָה. "למה באֻרוה?" – חרדה האם ונסתכלה בעיניו הלוחשות של הבן.

"כך אני רוצה"?

"אציע לך בפרוזדור".

"לא, כי באֻרוה"...

"תּוּף", רקקה האם "טירוף!"

והוא עלה לעלית הגג של הדיר. אף כר לא לקח עמו. כל הלילה לא עצמה ציפא-לאה עין. נדמה לה שגנבים בדיר. בּקְשָּׁה כמה פעמים להעיר את חנינא-ליפא ונתאפקה. מתיראת היא עתה מפני כניסתו של חנינא-ליפא לדיר...

וּבדיר היה האויר מלא זעה חמה של זבל וכבד מנשוא. הסוס עומד באפלה הגמורה של המדור התחתון, מתיגע וּבועט בלי הפסק את בעיטותיו העמומות, ,ונֹח שכב בעליה ונתלבט מקוצר רוח. שד אחד עִנָּה בלילה את שניהם.

סוף סוף נשתתקה השכונה. נח הטה אזנו. דומה שהאילן הנשען בדיר מבחוץ מסרט בחשאי על הדופן. עמד והוציא ראשו מן הארובה. האילן הושיט לו בראש שרביט אחד, קרוב ביותר, שני תפוחים אדומים וּבשלים, כמי שאומר: טול, שלך הם.

פשט נח ידו, שִׁרבּבה – ולא הגיעה. עוד כאצבע, עוד כאצבע – היד לא הגיעה.

עיניו התיזו ניצוץ. קפיצה אחת – והוא נפל לתוך אמבטי פושרת של דיו, אל האפֵלה המזיעה שבמדור התחתון. בעיטה בדלת – והוא מבחוץ. שוב עלִיָּה – והוא בראש הגג של הדיר, ושוב קפיצה – והא בתוך הגן עצמו.

כל העליות והירידות באו פתאֹם ולא ארכו אלא כהרף עין. השיחים שבגן ננערו פתאֹם מתנומתם והתיזו ניצוצות לאור הירח. מבין צִללי אילנות נגלו כחזיון לילה מארינקא וְכַלְבָּהּ.

הצריף בלע בעוד רגע את שני בני השכנים. על הפתח עמד שקוריפין ושמר.

וּבאחד הלילות עמד נח וברח עם מארינקא?

אין אתם יודעים את נפש האדם מפרבר העצים. בשבת חנוכה נשא נֹח בתולה כשרה בת מוכסן אחד, על-ידי שדכן וּבחוּפה וקידושין, כדת משה וישׂראל. לחג השבועות בא עם אשתו החדשה לבית הוריו בפרבר העצים והשמחה היתה מרובה. וּלאחר סעודת החלב, כשנתיחדו בני הזוג הצעירים על קורה מוטלת מאחורי הבית – עמדה באותה שעה מארינקא והתינוק בזרועה מאחורי הגדר והציצה דרך סדק.

טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה.